נוטות החסד

ג'ונתן ליטל, נוטות החסד, תרגם מצרפתית ניר רצ'קובסקי, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2008.

הפולמוס, חוברת נלווית בת 91 עמודים, דברי ביקורת ופלמוס שהתפרסמו בעקבות הספר ותשובת המחבר.

 

קבוצה של קציני אס אס. היינריך הימלר בשורה הראשונה. מסומן בעיגול – ריינהרד היידריך. התמונה באדיבות בית לוחמי הגטאות.

נוטות החסד היא טרגדיה יוונית שכתב המחזאי אייסכילוס בשנת 458 לפני הספירה. המחזה עוקב אחרי אורסטס העומד למשפט אחרי שהרג את אמו, והותקף על ידי האריניות, הן אלות הנקם. ההתפתחות במחזה היא שהאריניות מבינות כי תפקידן לא נעלם אלא השתנה. הן לא יהיו נוקמות אלא שליחות צדק. שמן משתנה מאלות הנקמה לנוטות החסד. המחזה נגמר כאשר תהלוכה של נשים וילדות מלוות אותן למקדשן החדש.

מה ראה הסופר ג'ונתן ליטל לקרוא לספרו עב הכרס (941 עמודים) המספר בגוף ראשון את סיפורו של קצין אס דה בדיוני בשם מקס אואה, ששירת בחזית המזרחית והיה מעורב ברצח המונים, בשם המוזר הזה, שרוב קוראי ספרות אינם מודעים בכלל למקורו ולמסר שלו? מה גם ששמה של היצירה, "נוטות החסד", מוזכר רק פעם אחת ויחידה בפסקה האחרונה של הספר, שבה מתייחס הסופר אל הטרגדיה של אייסכילוס.

ומה ראיתי אני לכתוב רשימה על הספר שיצא בצרפתית כבר בשנת 2006, עורר גלי פולמוס אוהדים ונזעמים מכל כיוון, יצא לאור בעברית כבר בשנת 2008 ועורר גם בישראל גלים גבוהים של ביקורת בעד ונגד, מה ראיתי אני לכתוב על ספר זה עשר שנים לאחר יציאתו לאור ואחרי שקראתיו בנשימה עצורה (רק מליצה, אי אפשר לקרוא בנשימה עצורה ספר בן 900 עמודים, מוכרחים לנשום באמצע…), מה ראיתי אני לכתוב עליו דווקא עכשיו? אולי צריך מרחק שלך זמן אחרי שקוראים ספר כזה, ואולי חזרתי לעסוק בנושאי שואה עוררה אותי לשוב ולהידרש לספר המדהים הזה.

אלה רק מקצת שאלות שוליות שאפשר לשאול, כי הספר מעורר שאלות הרבה יותר מהותיות ונוקבות: באשר לבחירה של הסופר, יהודי אמריקאי צעיר, שזה לו ספר ביכורים שלו, לכתוב מפיו של קצין אס דה נאצי; באשר לבחירה לכתוב מפי קצין נאצי לא לגמרי נורמטיבי, ששדים אפלים רודפים אותו וממלאים את נשמתו ואת הפנטזיות שלו? באשר לקחת את הקצין הנאצי הזה ולמקם אותו בכל חזיתות הלחימה, בכל האירועים המשמעותיים של המלחמה והשמדת היהודים, לזמן אותו לכל המפגשים עם מנהיגים נאציים ראשונים במעלה, כולל היטלר.

כמספרן הרב של השאלות, כן מספר האין תשובות שמעורר הספר הזה. ליטל שם בפי הקצין הנאצי דברים רבים ושונים, או תשובות, או ספק תשובות:

"בכל החברות ובכל הזמנים חייבו הבעיות החברתיות להכריע בין צורכי הכלל ובין זכויות הפרט, וכך הניבו בסופו של דבר מספר מוגבל ביותר של תשובות, שאותן ניתן לחלק סכמטית למוות, צדקה והרחקה (הגלייה)…. עד עצם היות הזה יש אצלנו  מוסדות מיוחדים למקרים שכאלה, כדי שאסונם לא יכאיב לעיניהם של הבריאים. אם נאמץ נקודת מבט כוללת נגלה שלפחות באירופה, מן המאה ה-18 ואילך, כל הפתרונות הנבדלים לבעיות השונות – גרדום לפושעים, הגליה לחולים מדבקים (בתי מצורעים), צדקה נוצרית לרפי השכל – התמזגו בהשפעת הנאורות לסוג אחד ויחיד של פתרון, שניתן ליישמו על כל המקרים ולהטותו כיד הרצון: הסגר ממוסד, ממומן בידי המדינה, צורה של גלות פנימית אם תרצו, שלעתים מלווה ביומרה פדגוגית אך מיועדת בעיקר לצרכים מעשיים: הפושעים בבית הסוהר, החולים בבית החולים, המשוגעים בבית המשוגעים. מי יכול שלא להבחין בכך שהפתרונות הללו, ההומאניים כל כך, נבעו גם הם מפשרה, התאפשרו בזכות העושר, ונותרו בסופו של דבר שרירותיים? אחרי המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה) רבים הבינו שהם אינם מתאימים עוד, שלא יהיה בהם די כדי להתמודד עם ממדיהן החדשים של הבעיות, הן בשל מוגבלותם של האמצעים הכלכליים והן בשל השיעור, שקודם לכן לא ניתן היה להעלותו על הדעת של הסכום המוטל על הכף (המיליונים שמתו במלחמה). נחוצים היו פתרונות חדשים, והם נמצאו, כפי שהאדם מוצא תמיד את הפתרונות הנחוצים לו, כפי שגם המדינות הדמוקרטיות-כביכול היות מוצאות אותם לו היו צריכות.

היטלר בעצרת של המפלגה הנאצית בנירנברג, מוקף באנשי אס אה. לפניו בתמונה הרמן גרינג עטור בשפע אותות ומדליות. סביבות 1928

אז למה היהודים? מה הקשר בין היהודים ובין המשוגעים, הפושעים והחולים המדבקים שלכם? אולם לא קשה לראות שלאורך ההיסטוריה היהודים הם שהציבו את עצמם כ"בעיה", ברצותם להישאר נבדלים בכל מחיר. ראו את הכתבים הראשונים נגד היהודים, אלה של תושבי אלכסנדריה היוונים, שנכתבו הרבה לפני ישו והאנטישמיות התיאולוגית; הם הרי האשימו אותם בדיוק בזה, בהיות א-סוציאליים, בהפרת חוקי הכנסת האורחים שהיו הבסיס והעיקרון הפוליטי היסודי של העולם העתיק בשם איסורי הכשרות שלהם שמנעו מהם לאכול אצל האחרים ולארח את האחרים בביתם. אחר כך בא כמובן העניין הדתי…  היסטוריה מסויימת של אירופה, הרת אסון לדעת אחדים ובלתי נמנעת לדעת אחרים, הביאה לכך שעד עצם היום הזה, בעתות משבר, טבעי לפנות נגד היהודים, ואם מנסים ליצוק מחדש את החברה באמצעים אלימים, במוקדם או במאוחר היהודים ישלמו את המחיר – אצלנו זה היה במוקדם, אצל הסובייטים במאוחר – ואין זה מקרי. יש גם יהודים שמידרדרים, בחלוף סכנת האנטישמיות, להתנהגות מופרזת (עמ' 642-637)."

ליטל מלהטט בספרו בהצגת הנאציזם כעירוב בין עולם ביורוקרטי, הפועל למען מטרות ברורות באופן רציונלי, אם גם בלא מעצורים מוסריים, לבין עולם ספוג במיתוסים, שנאות פתולוגיות ויצרים אפלים. גיבור הספר עצמו הוא שילוב מרתק בין שני האלמנטים הללו.

מצד אחד: הדייקנות, ההסתמכות על המדע, או על הפסאודו מדע, החיפוש הבלתי נלאה והאובססיבי אחר מקורות אוטוריטה, הרגשת האפסות בתור אדם פרטי בתוך המערכת ולפיכך הצורך הבלתי פוסק לקבל הוראות ולמלא אחריהן בקפידה. מן הצד האחר, השורשים האפלים של היער השחור, המיתולוגיות הטבטוניות, המכשפות והדמונים, המין הפרוורטי, נפתולי המוח המעוות – כל אלה הם גיבור הספר והם גיבורי הספר – הנאציזם ופעולותיו הבלתי נמנעות לכאורה לאור מבנהו הנפשי.

ליטל מיטיב לבטא את הצורך במלים מדוייקות והגדרות מדוייקות בדברו על מלים:

"המלים העסיקו אותי מאוד. כבר קודם לכן שאלתי את עצמי עד כמה ההבדלים בין גרמנים לרוסים, במה שנוגע לתגובתם להרג המונים – אותם הבדלים שגרמו לכך שאנחנו היינו צריכים לשנות בסוף את השיטה, כדי לרכך את הדבר באיזה שהוא אופן, בעוד שהרוסים, גם אחרי רבע מאה, נראו עמידים לה – נבעו מהבדלים של אוצר מלים. למילה טוֹט, אחרי הכול, יש נוקשות של גופה שכבר התקררה, נקייה, כמעט מופשטת, מכל מקום יש לה סופיות של אחרי המוות, בעוד סמיֶירט, המילה הרוסית, כבדה ושמנונית כמו הדבר עצמו. ומה לגבי הצרפתית במקרה הזה? השפה הזו היתה ונשארה תמיד עבורי תולדה של הפיכת המוות לנקבה בלטינית: איזה פער קיים הלוא בין לה מוֹר ושלל הדימויים שהיא מעוררת, החמים והענוגים כמעט, ובין תַנַתוֹס הנורא של היוונים! הגרמנים, מצידם, לפחות שימרו את גוף הזכר (וייאמר כבדרך אגב שסמיֶירט גם היא בגוף נקבה). שם, בבהירות הקיץ, הרהרתי בהחלטה הזו שקיבלנו, ברעיון היוצא מגדר הרגיל להרוג את כל היהודים באשר הם, זקנים וטף, טובים ורעים, ולחסל את היהדות דרך גופם של נשאיה; אותה החלטה שקיבלה את השם, המוכר והידוע כיום, אֶנדלוֹזוּנג: הפיתרון הסופי. איזו מילה יפה! והרי לא תמיד היא היתה מילה נרדפת להשמדה: מן ההתחלה תבעו למצוא ליהודים אֶנדלוֹזוּנג, או פֶליגֶה לוֹזוּנג (פתרון מלא), או גם אַלגֶמַיינֶה לוֹזוּנג (פתרון כולל), והמונח סימן בהתאם לתקופה סילוק מן החיים הציבוריים, סילוק מן החיים הכלכליים, ולבסוף הגירה. אט אט גלש המסומן לעבר התהום, אולם המסמן, לעומתו, לא השתנה; כמעט כאילו המשמעות הסופית התקיימה מאז ומתמיד בלבה של המילה, והמילה משכה את הדבר, גררה אותו בכובד משקלה, בכבדותה העצומה, אל החור השחור הזה של הרוח, עד שהתממש: ואז כבר עברנו את אופק ההתרחשויות שמעבר לו אין דרך חזרה. עוד מאמינים ברעיונות, במושגים, מאמינים שהמילים מצביעות על רעיונות, אבל זה לא בהכרח נכון, אולי אין באמת רעיונות, אולי בעצם אין אלא מילים, מילים ומשקלן של מילים. ואולי אכן הנחנו לעצמנו להיגרר אחר מילה והכורח שבה. ומה אתנו, אם כך? האם לא היו לנו שום רעיון, שום הגיון, שום עקביות? האומנם לא היו לנו אלא  מלים, בשפתנו המיוחדת כל כך; האומנם לא היתה לנו אלא המילה הזו, אֶנדלוֹזוּנג, ויופייה המשתפך? ובאמת, איך אפשר לעמוד בפני פיתויה של מילה שכזו? לא היה אפשר, כשם שלא היה אפשר לעמוד בפני המילה "לציית", בפני המילה "לשרת", בפני המילה "חוק", וזו, אולי היתה ההצדקה האמיתית לקיומם של ה"שפּרֵאכרֶגֶלוּנגֶן" שלנו, שכאמצעי הסוואה (טַרנז'רגון) היו בסופו של דבר שקופים למדי, אך היו שימושיים כדי לשמור ולהשאיר את מי שהשתמשו במילים ובביטויים הללו – זוֹנדֶרבֶּהַנדלוּנג ("טיפול מיוחד"), אַבּטרנספּוֹרטירט ("הועברו הרחק"), אֶנטשפֶּרֶכֶנד בֶּהַנדֶלט ("טופלו באופן הולם"), ווֹהנזיצפֶרלֶגוּנג ("שינוי כתובת מגורים"), או אֶקזֶקוּטיבמַסנַהאמֶן ("צעדים ביצועיים") – על חוד התער של ההפשטה. המגמה הזו התפשטה על פני כל השפה הבירוקרטית, הביורוקרטישֶס אַמטסדוֹיטש שלנו כדברי עמיתי אייכמן: בהתכתבויות הרשמיות, כמו גם בנאומים, משלה ביד רמה צורת הסביל: "הוחלט ש..", "היהודים הועברו לטיפול באמצעים מיוחדים", "המשימה הקשה בוצעה", וכך נעשו הדברים לגמרי מעצמם, איש לא עשה דבר, אף פעם, איש לא פעל, אלה היו פעולות בלי פועלים – מה שתמיד מרגיע – ובמובן מסויים אלה אפילו לא היו פעולות, כי באמצעות השימוש הייחודי שעשתה השפה הנאציונל-סוציאליסטית שלנו בשמות עצם מסוימים הצלחנו אם לא לבטל לגמרי את הפועל, אז לפחות לייתר אותו לדרגת סרח עודף (אם כי בעל ערך קישוטי), וכך ויתרנו אפילו על הפעולה, נותרו רק עובדות, פיסות מציאות גולמיות ונטולות רוח שאו היו כבר קיימות, או שהמתינו להתגשמותן הבלתי נמנעת, כמו איינזץ, אַיינבּרוּך ("הבקעה"), פֶרוֶורטוּנג ("ניצול"), אֶנטפּוּלוניזירוּנג ("דה-פולניזציה") אַוּסרוֹטוּנג ("הכחדה"), אבל גם, מן הצד האחר, פֶרשטֶפּוּנג' ה"סטֶפּיזציה" של אירופה על ידי נחילי הבולשביקים שבניגוד לאטילה מחקו את הציוויליזציה כדי לגדל עשב לסוסים. מאן ליבּט אין זַיינֶר שפּראכֶה, כתב הנס יוֹסט, מבחירי המשוררים הנאציונל-סוציאליסטים שלנו: אדם חי בשפתו (עמ' 604-603)."

שער הכניסה למחנה אושוויץ II, בירקנאו

ליטל שם בפי גיבורו תובנות לגבי עמי אירופה האחרים. מנקודת מבטנו היום – האם יש צדק בתובנות אלה?:

"… אין עוד מוצא מלבד ניצחון. ואכן, ניצחון היה מסדר הכול, כי אם היינו מנצחים – שערו בנפשכם לרגע – אם גרמניה היתה מרסקת את האדומים ומשמידה את ברית המועצות, כי אז לעולם לא היו מזכירים שום פשעים, או בעצם כן, אבל פשעים בולשביקיים, שתועדו בפרוטרוט בארכיונים שנתפסו ומילאו בדיוק את התפקיד הזה, כשהגיעה לבסוף העת להסביר לבוחרים הדמוקרטים הטובים כיצד הפכו המפלצות הנתעבות של אתמול, כמעט בן לילה, לחומת מגן כנגד בעלי הברית הגיבורים של אתמול, שהתגלו היום כמפלצות גרועות עוד יותר. ואולי גם משפטים מסודרים, למה לא, משפטים נגד מנהיגי הבולשביקים, כדי שהכול ייראה רציני, כמו שרצו האנגלו-אמריקאים. ואז כולם, והאנגלו-אמריקאים בראש, היו חוברים אלינו, הדיפלומטיה היתה מיישרת קו עם המציאות החדשה, ועל אפם ועל חמתם של יהודי ניו יורק, אחיהם באירופה היו נספרים בטורי הרווח וההפסד, כמו כל יתר המתים, הצוענים, הפולנים, העשב מכסה מהר את קברי המנוצחים, ומן המנצח איש אינו מבקש דין וחשבון. .. ואם אכן היינו מנצחים במלחמה הזו בוודאי לא היה זה אחרת. אט אט ובזה אחר זה כל אלה שהיו מתעקשים לכנותנו אויבי המין האנושי היו משתתקים בהיעדר אוזניים קשובות, והדיפלומטים היו מעגלים את הפינות, כי אחר הכול, קריג איסט קריג אונד שנאפס איסט שנאפס, זו דרכו של עולם. ואולי בסופו של חשבון אפילו היו מריעים למאמצינו… וגם אם מתח כלשהו היה ממשיך ואופף את הנושא הזה במשך עשר או חמש עשרה שנים, במוקדם או במאוחר הוא היה מתפוגג, למשל כאשר הדיפלומטים שלנו היו מגנים בחריפות – אך בתמרנם כך שתישאר בידם האפשרות להפגין מידה מסויימת של הבנה –  את הצעדים הקשים הכרוכים בפגיעה בזכויות האדם, הצעדים שאותם היו נאלצות בריטניה הגדולה או צרפת לנקוט בבוא היום כדי להשיב על כנו את הסדר במושבותיהן המרדניות, או במקרה של ארצות הברית, כדי להבטיח את יציבות הסחר העולמי ולהילחם בכיסי מהפכה קומוניסטיים, כפי שאכן נעשה בסוף, והתוצאות ידועות לנו. כי תהיה זו טעות – חמורה, לדעתי – להניח שהחוש המוסרי של מעצמות המערב שונה באופן מהותי כל כך מזה שלנו: אחרי הכול מעצמה היא מעצמה, לא במקרה היא נעשית מעצמה, ולא במקרה היא נשארת כזו (עמ' 642-637)".

ועידת יאלטה, ובה "שלושת הגדולים", פברואר 1945. יושבים מימין לשמאל: סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל

אין בי יכולת לבקר את הספר על אמינותו ההיסטורית, כפי שעשו רבים ממבקריו; אין בי היכולת לבקרו מנקודת ראות פסיכולוגית, כפי שעשו רבים ממבקריו; אין בי רצון לבקרו על כך שבחר לדבר מפיו של קצין אס דה נאצי, כפי שעשו רבים ממבקריו; אבל יש בי הרצון והיכולת להגיד שהספר כתוב בצורה יוצאת מגדר הרגיל, מעלה שאלות אינסופיות העוסקות בנפש האנושית באשר היא, קשה מאוד לקריאה מן הצד האחד, בשל תיאוריו הפורנוגרפיים המפורטים וגם בשל הדחיסות, כמויות המידע, והעוצמה, אבל מן הצד האחר אי אפשר להניחו לרגע, הוא סוחף, מרתק, מזוויע, דוחה, מפעים ומהמם – בעת ובעונה אחת.

למרות שעברו עשר שנים מאז צאתו לאור, לא כדאי לעובדה זניחה זו לעכב את הקוראים לקרוא בו. הוא רלוונטי כתמיד ואולי יותר מתמיד.

 

 

 

2 comments

השאר תגובה