ביקורת ספר: אוסטרליץ

מאת וו.ג. זבאלד

הוצאת כתר, 2006

כשהנחתי את הספר מידי, לאחר העמוד האחרון. אמרתי לעצמי בקול: גאוני. הסופר הזה היה גאון. איך מגיעים לכתיבה כזאת?: ייחודית, שונה, נוגעת – למרות שלכאורה אינפורמטיבית, נכנסת לפרטי פרטים של כל התרחשות, תיאור ומקרה, ועם זאת מרתקת ולא מייגעת. ז'אנר ייחודי, אחר לגמרי, מעין אלבום תמונות, עם תמונות ממש, שעל פניו נראה כמו אלבום משפחתי משעמם, והוא אמנם אלבום, אך רחוק מלהיות משעמם. להיפך: סוחף, מרתק, מטלטל, משנה נקודת מבט. במילה אחת: גאוני.
המספר מציג בפנינו יהודי בשם אוסטרליץ, שעמו הוא נפגש פגישות אקראיות או יזומות, על פני כעשרים שנה. אוסטרליץ מדבר, והמספר מוסר לנו את דבריו. לכאורה הכל יבש וחסר לחלוחית. פרטים קטנים כגון ביקור במוזיאון קטן ושולי, תיאור של תחנת רכבת, חזיתו של בית, רובע שומם שננטש – כל אלה הופכים לרקע מסעיר, שבאמצעותו, כבדרך אגב, מגיע אלינו סיפור חייו הנפתל והטראגי של ילד יהודי שנשלח על ידי אמו ברכבת הצלה לאנגליה, ושם נמסר לידי זוג של כומר נוצרי ורעייתו, שגידלו אותו. טיפין טיפין מחלחל אלינו הסיפור, שהוא סיפורה של כל יהדות אירופה, ושל אירופה כולה בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה. הסיפור הנמשך כמעט כולו ברצף אחד, למרות היותו מסופר בפגישות אקראיות על פני שנים, הוא בעל נשימה ארוכה. יש לו זמן לתאר מקומות, ערים, רחובות בפרטים הנותנים להם חיים משלהם. יש לו סבלנות למנות שמות סופרים, שמות רחובות, שמות פרחים – ולמרבה הפלא כל זה משרה קסם על הקורא שנמשך לעוד ולעוד ולעוד.

זבאלד הוא סופר יוצא דופן, שהמציא ז'אנר משלו: אלבום תמונות מספר: "איני זוכר עוד בדיוק אילו מינים של חיות ראיתי אז בנוקטורמה של אנטוורפן. קרוב לוודאי שהיו שם עטלפים וירבועים ממצרים או ממדבר גובי, קיפודים מקומיים, אוחים וינשופים, אופוסומים אוסטרליים, דלקים, נמנמנים, וקופי למור שקיפצו להם מענף לענף, רצו הנה והנה על רצפת החול הצהובה-האפרפרה או נעלמו פתאום במעבה הבמבוק. היחיד, בעצם, שחרת בזיכרוני ממש הוא הדביבון: התבוננתי בו ארוכות, יושב לו בפנים רציניות על שפת פלג ורוחץ אותה חתיכת תפוח שוב ושוב, כאילו קיווה שבעזרת הרחיצה, שחרגה מזמן מגבולותיה של כל יסודיות הגיונית, יוכל להימלט מן העולם המזויף שנקלע אליו שלא באשמתו, אפשר לומר. מלבד זה לא נשאר בזיכרוני מן החיות השוכנות בנקטורמה אלא זאת, שאחדות מהן היו להן עיניים גדולות במיוחד ואותו מבט חוקר משתהה שאפשר למצוא אצל ציירים ופילוסופים מסוימים, המבקשים לחדור מבעד לאפלה המקיפה אותנו באמצעות התבוננות ומחשבה בלבד". כך פותח הסופר בעמוד הראשון את ספרו כשהוא מלווה את הכתוב בצילומי עיניים משתאות של ינשופים ושל אנשים. כשקוראים את הדברים הללו ועוד רבים כאלה אצל זבאלד, הופך הטקסט הזה ליצירת מופת שנקראת בנשימה עצורה ומשתאה. איך אפשר לכתוב ככה? מה חבל שהאיש יוצא הדופן הזה נהרג בתאונת דרכים בהיותו בן 57 וכך לא זכינו לעוד ספרים מופלאים כאלה, לבד מ'המהגרים', 'טבעות שבתאי' ועוד ספר המכנס רשימות אקראיות, 'קמפו סנטו'. חבל על דאבדין.