ביקורת ספר: נמר השלג (הכלה הנצחית)

מאת צ'ינגיס אייטמטוב

עם עובד, 2012

כבר אמרו חכמים "כגדול הציפייה כן גודל האכזבה". אמנם היה עלי להיות מוכנה לכך. ברגע שספר מצליח מעל למשוער, כמו ספרו של אייטמטוב, "היום איננו כלה", אחד מספרי המופת של זמננו, שהפך להיות להיט ורב-מכר בישראל (עם עובד, 1991), מיד עטות הוצאות הספרים על הסוס המנצח ומנסות לחלוב אותו עד תומו. כאן המקום להזכיר שלפני "היום איננו כלה" יצא כבר לאור בעברית אחד מספריו הטובים של אייטמטוב, "גרדום" (זמורה-ביתן 1993), שאמנם נכתב אחרי "היום איננו כלה", אבל בארץ יצא לאור הרבה לפניו ולא עורר תשומת לב מרובה למרות שהוא חזק מאוד ואולי אפילו לא נופל מיצירת המופת שלו, "והיום איננו כלה". והנה בום! הצלחה מעל למשוער. מיד קפצו הוצאות הספרים על העגלה הרצה והוציאו לאור שני סיפורים מוקדמים של אייטמוב, "ג'מילה" (עם עובד, 2005) ו"אהובתי במטפחת אדומה" (עם עובד, 2007). אלה הם סיפורים קצרים יחסית, שהוצאת עם עובד הוציאה אותם במתכונת של ספר שלם העומד בזכות עצמו, רק כדי לסחוט עוד קצת רווח מהפרה החולבת. הסיפורים יפים, נעימים לקריאה, ויש בהם מאופיו המיוחד של הסופר הקירגיזי, המיטיב להביא את ניחוח מולדתו האקזוטית, אבל בעיני אינם אלא סקיצות מוקדמות למה שעתיד להיות בהבשילו שני הספרים הגדולים באמת של אייטמטוב, "גרדום" ו"היום איננו כלה".

והנה, כצפוי, מפציץ את השוק ספר נוסף של אייטמטוב. קוראיו המסורים, שנכבשו בקסמו של "והיום איננו כלה" אינם יכולים לעמוד בפיתוי, כמוני, וקונים מיד. אבל, אבוי, כפי שאמרתי לעיל כגודל הציפייה כן גודל האכזבה. אייטמטוב מנסה לכלול בספרו סוגיות עולמיות, מקומיות ואנושיות, המתמקדות ומתנקזות כולן אל נושא הגלובליזציה והאקולוגיה, והניסיון כושל. הספר לא מצליח להתרומם לעבר תובנות, ניתוחים או נקודות הסתכלות חדשות. מעבר לכך, הוא מכניס מכל הבא ליד על פי דרכו האקזוטית: גם אגדה קירגיזית עתיקה, גם תובנות על אורח חייו של נמר השלג הנדיר, גם אהבה נכזבת ואהבה חדשה מלאת תקווה, ואת כל אלה הוא מחבר בתפרים גסים בצורת הגיגים בלתי פוסקים שמאכילים את הקוראים בכפית, למורת רוחם. לא ברור ממש מה הספר מנסה להיות, שמא הוא אלגוריה, שמא אגדה מודרנית למבוגרים.

כך או כך, הספר לא ממש מעניין, ממש לא כתוב טוב. קטעי ההגיגים ארוכים מידי ופשטניים מידי, הקשר בין נמר השלג לבין גיבור הספר מאולץ. ולבעייה העיקרית שאייטמטוב מנסה להעלות בספרו: בעיית הגלובליזציה, ההפרטה, הפער החברתי והכלכלי בין פרטים ובין חברות בעולם המזדאב והולך – אין לו פתרונות יצירתיים או תובנות חדשות. אייטמטוב בעיקר מציג את הבעיה באופן נקודתי, ובעצם מסביר שאין כל כך מה לעשות, כי פתרון של טרור, כמו שמתכננת לבצע חבורת הציידים, הוא כמובן פתרון פסול ואפילו צבוע ומלאכותי. הרי הציידים לא רוצים לפתור את בעיית העולם. גם הם פשוט רוצים לאכול מן העוגה. ואפילו הם יודעים שאין סולידריות, ואין פתרון. או שאתה בצד המנצח או שאתה בצד המפסיד. המסקנה שבסופו של דבר עולה מן הספר, למרות שאולי לא לכך התכוון המחבר, הוא שכדאי לך להיות בצד המנצח, או שאתה צפוי לעוני או לאבדון. העולם תמיד ימשיך להיות מחולק בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. ומסקנה זו, לא זאת בלבד שהיא מייאשת, ובלי כל קשר לשאלה האם היא נכונה או לא נכונה, נותרת די שטחית.

אז מה יוצא לנו כאן? הרבה מאוד מבוכה ואכזבה. משום שאייטמטוב לא ממש מסוגל לקשור את הקצוות בין כל הדברים שהוא מכנס בספרו. הספר לא מושך לכתיבה, כתוב רע בעיניי, קלוש ואפשר פשוט לוותר עליו.

ושוב, אי אפשר בלי להזכיר שהוצאות הספרים ימשיכו כנראה לחגוג על אייטמטוב בלי לבדוק אם הספר ראוי, ובעיקר, ימשיכו להוציא חיבור דל כמות במתכונת של ספר גדול, במקום לכנס כמה סיפורים שלו בכרך אחד. למה לחסוך בכספם של הקוראים?