ספר הג'ונגל / רודיארד קיפלינג

 

 

 

 

Now Rann the Kite brings home the night

 – That Mang the Bat sets free

The herds are shut in byre and hut

,For loosed till dawn are we

,This is the hour of pride and power

.Talon and tush and claw

Oh, hear the call!—Good hunting all

!That keep the Jungle Law

שוב בִּדאיה, ראן הדַּיָּה,  נושאת עלי-כתף

שעת-חשכה, אשר שִלחה, כנף מאנג, העטלף.

ובדירים העדרים סגורים ומוגפים,

כי לנו דרור עד בוקר-אור, אנחנו הטורפים…

זו שעת גאון, ועוז ואון, ציפורן, ניב ושן,

שִמעו הקול – הו, רם מכל – ביער היָשֵן:

"תחזק היד לכל ציד ולכל שוחר טרפו" –

כה יֵאָמֵר לכל שומר את חוק הג'ונגל פה.

שיר לילה בג'ונגל, הפתיחה לסיפור "אחיו של מוגלי" תרגם יוסי גמזו, חברת אמנות, 1936

 

במעוף צ'יל העיט נפרש לו הליל

ככנף עטלף שחור.

עדרים נשמרים ברפתות ודירים

כי אנו שולטים פה עד אור.

זוהי שעת אין מנוח, שעת מורא, שעת הכוח,

שעת ניבים חדים כתער.

אז ציד מוצלח – ואל נא נשכח

לציית לחוקי היער!

שיר לילה בג'ונגל, הפתיחה לסיפור "אחיו של מוגלי". תרגום: יואב כ"ץ. אוקיינוס מודן, 2012

 

בניגוד לסברה הרווחת ספר הג'ונגל אינו זהה עם סיפור חייו של מוגלי. זהו קובץ סיפורים  שרק חלק ממנו עוסק במוגלי. כל האחרים עוסקים בעיקר בבעלי חיים שונים ובמערכות הקשרים המורכבות שלהם עם בני האדם. המשותף לסיפורי הקובץ הוא שהם מדברים בשבח היצורים החיים, ובגנות האדם.

בניגוד לדעה הרווחת המזהה "ספר הג'ונגל" עם ספרות הילדים והנוער, נכתב הספר, כמו הרבה מספרות הנוער הקלאסית של ימינו במקורו לקהל מבוגר. בתקופתו של קיפלינג מעטו לכתוב באופן מכוון לקהל של ילדים, אך יצירותיו של קיפלינג אומצו, כידוע, בקרב ילדים ובני נוער, גם בגלל שעסקו בבעלי חיים, לכאורה עיסוק שאינו רציני מספיק למבוגרים וגם מפני שלנוער היה קל לנכס אותו. מי שקרא בו גמר עליו את ההלל, בייחוד מבוגרים. אולם האם הוא קלאסיקה אהובה לבני נוער בישראל? ספק. העושר והמורכבות בכתיבתו של קיפלינג לא נועדו לכל אדם, ודאי לא לכל נער. הכתיבה המעמיקה באה לידי ביטוי באלימות שבסיפורים, בחוסר ההתפשרות של קיפלינג בהצגתו מהלכים חברתיים ואנושיים מורכבים, ובשימוש באמצע המבע שקירבו את היצירה לספרות הילדים – כמו למשל, בעלי חיים מדברים – על מנת להעביר ברהיטות ובתחכום מסרים ערכיים.

בניגוד לדעה הרווחת שקיפלינג היה סופר, אפשר לומר שהוא היה בעיקר משורר, אבל לקהל הרחב, בעיקר לנוער, הוא ידוע (אם הוא ידוע בכלל היום) בתור סופר. שיריו כבר אינם זוכים לתשומת לב מלאה כפי שהיו בעבר וספק אם נער שקורא היום את "ספר הג'ונגל" (ולדאבוננו אין היום הרבה כאלה), ספק אם הוא טורח לקרוא את השירים הנפלאים הפותחים כל סיפור.

ספר הג'ונגל הינו אסופת סיפורים קצרים העוסקת בבעלי חיים. את הספר המקורי אייר אביו של רודיארד, ג'ון לוקווד קיפלינג. רודיארד קיפלינג שכילד חווה מצוקה כששהה בתנאי פנימיה ביחד עם אחותו אצל זוג אנגלי (בזמן שהוריו נותרו בהודו) מספר בזכרונותיו שההזדהות הגדולה של עם בעלי החיים נוצרה שם, כילד, כשלא היה מודע לכך כי ישנה אפשרות לחיים אחרים – תשובה שנתן לדודתו אותה ביקר במהלך החופשות באנגליה ותהתה מדוע לא סיפר להם דבר על מצוקותיו בזמן אמת. ההזדהות הגדולה שלו עם מי שאינם יודעים להשמיע את קולם הובילה אותו לתרגם את עולמם של בעלי החיים לשפה שבני האדם יוכלו להבין.

הספר מכיל שבעה סיפורים קצרים, שלושה מהם עוסקים בחייו של מוגלי – פעוט שננטש בג'ונגל ומגודל על ידי זאבים,  ובמפגשים שלו עם חיות הג'ונגל השונות. ארבעת הסיפורים האחרים מתמקדים במלואם בבעלי החיים, וחושפים בפני הקוראים את עולמם מבעד לעינייים שלהם.

את הספר שנכתב בסוף המאה התשע עשרה צריך לבחון בכלים המתאימים, על אף כי היחס לבעלי החיים כמשרתם של בני האדם עלול להפריע לקוראים בני ימינו, בהקשרה של התקופה בה יצא הספר לאור חשיפת דרכי החיים של בעלי חיים אקזוטיים: כלבי הים הארקטיים והפילים ההודים, לצד הצגת חיות בזויות הנוכחות במשק הביתי: הנמיה  מזווית אחרת, העשירו את עולמם של בני האדם אודותיהם בדרכים שהפכו את המידע שהיה נגיש עד אז רק לעוסקים בתחום לבהיר ומעניין. שפתו של הספר הנוכחי, הנעה בין כתיבה המתאימה לילדים ולנוער לזו הנדמת כנסיון לתרגם מידע עיוני לשפת היום יום. נובעת בין היתר מן עובדה כי ספרים רבים בשנים ההן יצאו לאור קודם לכן כפרקים או סיפורים קצרים במגזינים ובעיתונים, כמו "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"שלושת המוסקטרים" שלאלכסנדר דיומא האב, ספריו שלצ'רלס דיקנס ועוד רבים וטובים.

סיפוריו של קיפלינג זכו לפופולריות בזכות יכולתו הבלתי רגילה כמספר ספורים טבעי. אופיינית לסיפוריו היא ההילה הרומנטית של גיבוריו וסיפורי ההרפתקאות אשר מתרחשים בארצות אקזוטיות עבור הקורא המערבי. בסיפורי הילדים שלו, שזכו וזוכים עד היום, להצלחה רבה, קיפלינג מגלה סימפטיה לעולמם של הילדים ובמקביל, גישה סטירית לעולמם של המבוגרים. קיפלינג היה חלוץ בהצגת בעלי חיים כדמויות בספרות הילדים.

שירתו של קיפלינג שהייתה בעלת חריזה סדורה, איבדה אולי את חינה בעיני מבקרי הספרות וחובבי השירה, אך נשארה פופולרית מאוד, עד היום, בקרב הקהל הרחב. במיוחד ידוע השיר "אם" שהקהל האנגלי הרחב בחר בו ב-1995 בתור השיר המוכר והאהוב ביותר בשפה האנגלית.

לעומת זאת, שיר אחר של קיפלינג הציף נגדו גל של מחאה וזיהוי בתור גזעני וקולוניאליסט מתנשא. שירו "משא האדם הלבן" עורר סערה ציבורית גדולה כשפורסם בעת שחי בארצות הברית ב-1899. השיר הציג את האדם הלבן כמי שתפקידו לדאוג לגזעים הלא אירופאים, הדומים ל"חצי שד וחצי ילד". בשנת פירסום השיר הוויכוח בין מצדדי האימפריאליזם ובין מתנגדיו היה בשיאו, ושירו של קיפלינג עורר מחאה גדולה בקרב המתנגדים.

בעיני מתנגדיו נחשב קיפלינג נחשב למייצג של הגישה האימפריאליסטית הבריטית, הרואה באדם הלבן שליט ובעלים לגיטימיים כעל כל ה"גזעים" האחרים. בכתיבתו עסק רבות בנושאים המושפעים מרקע זה. רבים ביקרו אותו על גישתו הקולוניאלסיטית כלפי ההודים והעמים האחרים שאינם אירופאים, וחשפו עקרונות גזעניים בכתביו כמו למשל ב"ספר הג'ונגל" עצמו ובעיקר בספר "קים".

עם זאת, יש שראו בקיפלינג דווקא את דוברו של "האימפריאליזם הנאור" של העם הבריטי, וקראו בשיר זה (כמו בשירים "בעייתיים" אחרים) תביעה מהאדם הלבן לנהוג בצדק ובחמלה כלפי הילידים. מצדדיו של קיפלינג מציגים לראיה גם את שירו "תרועת נסיגה" (Recessional), שנכתב ב-1897 לכבוד יום הולדתה שלהמלכה ויקטוריה. בשיר זה מזהיר קיפלינג את העם הבריטי מפני הידרדרות לשאננות וליהירות, בניגוד לחוקי המוסר הנוצרי. מה שעלול להמיט עליו את גורלן של אימפריות אליליות שחרבו, כמו אשור.

קיפלינג נולד בבומביי (היום מומבאי) שבהודו. אביו ניהל מוזיאון ובית ספר לאמנות, וכילד גדל כבנו של נציג מובהק של הקולוניאליזם. השקפת עולם זו מלווה את יצירתו ותפיסתו לאורך השנים. למרות זאת, היו מי שמצאו "סדקים" בהאדרתו של קיפלינג את הבריטים אל מול תושבי הודו, ואף ציינו שהוא הזהיר במספר שירים שכתב את העם הבריטי נוכח יהירותו. ביצירותיו, בעיקר בשירה, ניכרת עמדתו הפטריוטית והשקפת העולם הקולוניאליסטית. אולם בין אם כונה "אימפריאליסט נאור" או במקרים אחרים "גזען"- בהקשר זה נחשפו לאחר מותו מספר אמירות אנטישמיות שהציג בכתבים פרטיים – נדמה כי עמדותיו של קיפלינג בנוגע לעולם החי היא שניצבת במרכז יצירתו, ובפרט ב"ספר הג'ונגל".

קיפלינג עצמו חווה חיים אישיים לא פשוטים. בתו מתה בהיותה ילדה קטנה, ובנו הבכור נהרג במלחמת העולם הראשונה. הסופר שנדד ביבשות רבות במשך חייו, מיקם את הרפתקאותיהם של גיבורי סיפוריו במחוזות אקזוטיים לקוראים במערב, והציג לא מעט עקרונות סאטיריים וביקורתיים באשר להתנהלותו האלימה והבזויה של האדם, ומנגד – גישה סימפטית ואוהדת לבעלי חיים ואף לילדים.

בשנת  1907הוענק לו פרס נובל לספרות (הסופר הבריטי הראשון שזכה בפרס) "על כושר התבוננות, דמיון מקורי, עוצמת התפיסה והתיאור, המאפיינים את יצירתו של סופר רב מוניטין זה".

 

חלק נכבד מהספרות האנגלית הקאנונית לילדים, תורגם לעברית בעיקר בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. אולם רק ספרים מעטים נותרו נגישים וזמינים וצלחו את תהפוכות הזמן שלנו, בעוד באנגליה הם עדיין נחשבים לספרים פופולריים שילדים גדלים עליהם. זהו המקרה של" "מרי פופינס" מאת פמלה ל. טרברס, וכן גם של ספריהן של ביאטריקס פוטר, איניד בלייטון, אדית נסבית ומרי נורטון, ואפילו "פיטר פאן" של ג'יימס מתיו ברי.  פרט לסופרים אחדים כרואלד דאל, ק"ס לואיס, לואיס קרול וא. א. מילן, שספריהם מודפסים שוב ושוב, הקאנון של ספרות הילדים הבריטי, גם אם זכה בשעתו להצלחה מסוימת בישראל, כמעט ואינו זמין עוד בתקופתנו. אך מעת לעת נעשים כן ניסיונות להחזירו למדפים.

בהקשר זה בולט פי כמה המקרה של הסופר הבריטי הראשון שזכה בפרס נובל (לשנת 1907) ומחברם של מאות סיפורים קצרים, רומנים, שירים, קבצי סיפורים, רשימות מסע ומאמרים. קיפלינג, המזוהה בעיקר עם אסופת הסיפורים "ספר הג'ונגל"; ונכון יותר – בזכות סיפורי מוגלי שלו, שהם למעשה רק מספר סיפורים הכלולים ב"ספר הג'ונגל", היה במחצית הראשונה של המאה ה-20 הסופר הבריטי הנקרא ביותר. שיריו היו מפורסמים מאוד ו"סיפורי ככה בדיוק" שלו, המבוססים על סיפורי-עם הודיים, נקראים עד היום ומודפסים במהדורות חגיגיות בארץ, וכן הרומן "קים" (שראה אור לאחרונה בהוצאת אריה ניר) אף הוא נחשב לספר מוכר ואהוב עד מאוד.

אך מעל כולם ניצב "ספר הג'ונגל", שראה אור לראשונה לפני 120 שנה, ב-1894. הספר נולד בעקבות כמה סיפורים שפרסם קיפלינג בעיתונים. גיבור הסיפורים היה מוגלי, 'גור אדם' נטוש שזאבים מצאו אותו בג'ונגל וגידלו אותו במערה יחד עם הגורים שלהם. קיפלינג כינס שלושה מהסיפורים וכך נולד 'ספר הג'ונגל' והוסיף להם סיפורים אחרים על בעלי חיים. בעקבות הצלחת הספר פרסם קיפלינג ב-1895 את 'ספר הג'ונגל השני', שגם הוא בנוי מאותו הרכב של סיפורים על מוגלי וסיפורים על בעלי חיים. הוצאות לאור ברחבי העולם נוטות לפרסם את שני הכרכים יחדיו, או לעתים רק את החלק הראשון, או לעתים רק את סיפורי מוגלי משני הספרים.

בעברית ראה הספר אור כמה פעמים: תרגום ראשון לעברית היה של יצחק לייב ברוך בשם ספר היער, 1927; תרגומים נוספים (תחת השם ספר הג'ונגל): לאה נאור, 1969; הוצאה מחודשת של התרגום הישן של ברוך בהוספת תרגומים של מרים אורן ויוסי גמזו, 1936; אוריאל אופק,1975; בינה אופק, 1997, יואב כ"ץ, 2012.

קיפלינג כותב בחיבה רבה על כלבי-ים, על ציפורים ושאר יצורי הג'ונגל, וניכר שכיבד גם בני אדם שאינם לבנים כמו מוגלי. "ספר הג'ונגל" הוא ספר עתיר חוכמה – חוכמה במסירת סיפור לקוראים, חוכמה באופן שבו קיפלינג מצליח לעורר בנו זעם וחמלה באותה העוצמה, חוכמה בפרוזה הבהירה כל כך הנגלית בין דפיו – פרוזה שאי אפשר להישאר אדישים אליה והיא סוחפת את הקורא איתה אל עבר מחוזות שהוא אינו מכיר.

ספר הג'ונגל עובד על-ידי וולט דיסני ב-1967 לסרט אנימציה מצליח מאוד שהתמקד באופן רופף למדי בסיפורי מוגלי – ולא בקובץ כולו. בדומה לעיבודים ספרותיים אחרים (כמו "במבי", "בת הים הקטנה" ו"מרי פופינס"), העיבוד הקולנועי של וולט דיסני רחוק מהסיפור המקורי, במיוחד בכל הנוגע לעיצוב הדמויות, למסרים המניעים אותו ולערכים הנמצאים בבסיסו. הסרט חיזק את מעמדו של "ספר הג'ונגל" כיצירה מובהקת לילדים, אך בכך גם מנע ממנו להיתפס בעיני רבים כיצירה ספרותית "רצינית", המאפשרת היכרות עם סופר מעולה, מהטובים שהספרות הבריטית הציגה בשלהי המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20, שאף הוכתר בשעתו כממשיכו של דיקנס.

קריאה של הספר תציף מיד את הפערים בין המקור לעיבוד הקולנועי של דיסני. הסרט הוא זה שנחקק בלב רבים במקום הספר עצמו, בדומה למקרה של פיטר פאן. העיבוד הקולנועי איבד את הביקורת המושחזת שכלל המחבר בספר, אולי כי הוא לא מלמד את הילדים לכבד את הטבע ואת בעלי החיים, כפי שעולה מן המקור הספרותי. בסרט מוגלי מוצג כפרחח צעיר, והקופים – כחקיינים חסרי עמוד שידרה, והטיגריס כרוצח חסר דעה. קאה, הנחש החכם ומידידיו הטובים של הנער, מוצג בסרט כנוכל מרושע. הסרט עושה עוול משווע ליצירה הספרותית המופלאה, וצר עד מאוד שרוב קהל הקוראים של היום, מבוגרים כילדים, רואים בספר המאויר והמקוצר על פי סרטו של וולט דיסני את היצירה "ספר הג'ונגל".

את העוול הזה באה לתקן הוצאתו בתרגום מחודש של "ספר הג'ונגל", תרגום עכשווי וזורם (אם כי אני, כמובן ובאופן טבעי, מעדיפה את גירסא דינקותא שלי, תרגומו הראשון של ברוך). ברור שספרות קלאסית יש לתרגם מחדש אחתלעשור לפחות, כי השפה משתנה, המנטליות משתנה, והעדפתם של בני הנוער משתנה.

ייתכן והניסיונות להחזירו למדפים נובעת מתוך עדנה נוסטלגית אבל כדאי לזכור שלקוראים הצעירים – שהם למעשה אלו שעבורם ראוי שיתורגמו ויודפסו מחדש קלאסיקות – המפגש עם קיפלינג יהיה מפגש מפתיע, בעיקר משום שסביר להניח שהם גדלו על המותג "ספר הג'ונגל" של דיסני ולא על המקור הספרותי. אבל אולי דווקא הפערים הם אלו שיאפשרו לבחון את היצירה בעיניים חדשות, ומתוך התייחסות ביקורתית באמת. ואולי הספר בתרגום המחודש פוזל דווקא להורים ולסבים, שיקחו את הספר לידיהם מתוך פרץ של געגועים. אני בעצמי לא הייתי נרדמת לפני שאבי היה מספר לי (לא מקריא אלא מספר) אחד מסיפורי ספר הג'ונגל, (ולאוו דווקא מסיפורי מוגלי). בעיקר זכור לי מילדותי הסיפור על ריקי טיקי טבי, המונגוז הקטן (בתרגום העכשווי – נמיה), שהגן על הילד תדי, על עצמו, על זוגתו ועל ביציהם בחירוף נפש מפני הקוברה נאג וזוגתו נגאינה.  בעיקר אהבתי לשמוע על חברו של ריקי טקי טבי, חוּחוּנדָרָה (צ'וצ'ונדרה בתרגום העכשווי), עכבר (או נברן) המושק, שתמיד הלך לאורך הקירות, כי פחד פחד מוות לעזוב את הקיר וללכת לאמצע החדר. גם ילדיי, ששמוע ממני את הסיפורים הללו, אהבו מאוד את חוחונדרה, ועד היום הוא מהווה משל בפיהם. (לצערי – לנכדים זה כבר לא עבר).

 

 

קרדיט:

יותם שווימר ויחיעם פדן http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4502284,00.html

אביבה יובל thttp://www.tapuz.co.il/olamot/UserProfile.aspx?profileID=2763459#a