ביקורת ספר: המהגרים

מאת וו. ג. זבאלד

כתר, 2002

על פניו, כשאדם חובב קריאה לוקח לידו את הספר 'המהגרים' של זבאלד (להבדיל מה'מהגרים' של פאסט), ומתרווח לקריאה נוחה על הכורסה, חזקה עליו שברגע שידפדף קמעא בספר כדי לראות עם מה יש לו עסק, יירתע, יסגור את הספר ויאמר בלבו: אני לא רוצה עכשיו ספר דוקומנטרי עם צילומים ותיעוד. אני רוצה משהו שיסחוף אותי לעולם בדוי של שכחה. אבל הספר הזה, או ליתר דיוק הסופר הזה, יצר למעננו ז'אנר חדש, שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה בתחום הסיפורת, וסוחף ומטלטל לא פחות, אם לא יותר.

ארבעה סיפורי חיים של ארבעה אנשים שנעקרו מקרקע מולדתם (כאן עולה שאלה לא פחות חשובה ומטלטלת: מהי מולדת. אבל זה שייך לדיון אחר, ראה ספרו החדש של שלמה זנד, 'מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל'). לכאורה אינפורמטיבי ו'משעמם'. לאמיתו של דבר מהלך עלינו סיפורם קסם מיוחד במינו, כשאנחנו נכנסים לעולמו הספרותי של זבאלד, שהשכיל ליצור תערובת שאין לעמוד בפניה בין תיעוד, צילום, סיפורת ופיוט, ומוליך אותנו בשבילי נפש עלומים ואישיים ביותר, אל הרגעים שאנחנו מכירים היטב מנפשנו שלנו.
עקורים, פליטים, מגורשים, נודדים, הזויים, נפשות תועות בשבילי אירופה המיוסרת של מלחמות העולם, שבה איש אינו יודע עוד את נפשו ואת עצמו. כמו פרימו לוי, שהיטיב לתאר את ההוויה הזאת בספרו (השני בטרילוגיה החשובה שלו) 'ההפוגה', כך מתאר לנו גם זבאלד את נפשו של המהגר העקור, הנושא עמו זכרונות ילדות לצד מגורים במקום שלעולם לא ייתן לו עוד את תחושת השייכות, עד לרגע שבו העקור אינו יכול לשאת עוד את תחושת החיים המנוכרים של עצמו והוא בוחר במוות, בדיוק כמו פרימו לוי.

חנה ארנדט, בספרה החשוב 'יסודות הטוטליטריות', מעמידה את שאלת הפליטות ו'חדלות האזרחות', בתור הוויה בסיסית בהיסטוריה של הזמן הזה. לטענתה שום קבוצה של עקורים, פליטים, מגורשים וחדלי אזרחות, אינה יכולה לחזור לנורמליות כלשהי, ללא קשר לשינויים שחלו במצבם המקורי. מדובר על ייסוריהם של קיבוצי אדם, שלדידם חוקי העולם הסובב חדלו לפתע לתפקד. תופעה זו מתחיל לצבור תאוצה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגוברת ביתר תוקף לאחר מלחמת העולם השנייה. אם נתבונן בעולם של היום, נראה שאותה בעייה בסיסית מטרידה את העולם, את האנושות, ואותנו במדינה הקטנה שלנו, בממדים הולכים וגוברים.
זבאלד מציג לפנינו את טלטולי חייהם וייסוריהם הנפשיים של אותם עקורים, ולא חשוב אם הם יהודים, גרמנים, או סודנים. הכאב ואי היכולת להמשיך בחיים נורמליים דומים.

הצילומים מוספים נדבך לכאב ולייסורים. אם קשורים ואינם קשורים, לכאורה מנציחים את הכתוב ולאמיתו של דבר אינם מתעדים אותו כלל ועיקר, אלא באים ממחוזות אחרים. לצדם באים תיאוריו הקסומים של זבאלד שמחזירים אותנו לעולמות אבודים: 'בקיץ, כשמזג האויר חם, החלונות נשארים פתוחים, אבל התריסים מוגפים, והאור נופל פנימה באלכסון כמו סולם יעקב בחשכה המקיפה אותי'. כך גם זבאלד יוצק אור לתוך החשכה המקיפה אותנו.