הבקעה / ג'ומפה להירי

 

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי

 

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת,

כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד

מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה,

בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּלְבֹא־דֵעַ עָרוּךְ

מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת.

וְאַךְ בִּרְבוֹת הַיָּמִים וּבְמִלְחֶמֶת־יֵשׁוּת,

וּמְגִלַּת־סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –

וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר

כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת,

שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

מה הקשר? זה השיר המתאים ביותר לספר שחשף בפניי עולם לא מוכר וחזר והראה לי שהאדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, והוא נושא איתו את מורשתו, את בית הוריו, את געגועיו, לכל מקום בעולם.

 

בעזרת הסופרת ג'ומפה להירי, בת למשפחת מהגרים מבנגל שנולדה בלונדון, גדלה ברוד איילנד, ארצות הברית וחיה ברומא, נפרש לפנינו עולם חדש, מגוון, גלובלי ומקומי כאחד. עם העמודים הראשונים לקריאה, הרגשתי שעלי להשלים כמה חסרים. מיד רצתי לבדוק מהי בנגל, היכן בדיוק היא משתרעת ומה ההיסטוריה שלה. התברר לי, הבוּּרה בענייני הודו והסביבה, שבנגל היא חבל ארץ בצפון מזרח אסיה הדרומית. כיום הוא מחולק בין המדינה העצמאית בנגלדש, ובין המדינה ההודית מערב בנגל. בעבר הייתה בנגל ממלכה, ושטחים מממלכת בנגל העתיקה מצויים כיום אף בכמה מהמדינות ההודיות. בבנגל חיים בני העם הבנגלי.

כשהוספתי לקרוא, נחשפתי למאבקים פוליטיים ולמאבקים נגד כובשים ולמאבקי תרבות, שעליהם ידעתי עד היום מעט מאוד. מתברר שלא רק המדינה שלנו שקועה עד צוואר במאבקים מהסוגים שנמנו לעיל. מתברר שאנחנו רק פסיק קטן בעולם סוער ותוסס, שבו כל קבוצת אנשים אתנית או תרבותית מנהלת מאבקי חורמה עד שפיכת דמים מרובה. ואנחנו חשבנו שאנחנו מרכז העולם ושכל העולם עוסק רק בנו. האם מה שאני מרגישה עכשיו זוהי תחושת עלבון או תחושה הקלה?

הספר הזה חושף אותנו למאבקיה של תנועה קיצונית, הנקסליסטים, שאפשר לראות בה תנועת בת של התנועה המאואיסטית. התנועה נקראת כך על שם הכפר נַקסַלבַּרי במערב בנגל. בכפר הזה צמחה החל משנת 1967 תנועת מחאה של המקומיים וכפריים נגד בעלי הקרקעות. התנהלו בכפר כמה מאבקים מלווים בשפיכות דמים, שכתוצאה מהם הצטרפו איכרים רבים לתנועת המחאה הזאת. מנהיג סין, מאו צה טונג, מיהר לנצל את ההתארגנות הזאת ושלח אל מנהיגי התנועה שליחים שהקנו לתנועה את היסודות האידאולוגיים המרקסיסטיים והמאואיסטיים.

התנועה קנתה לה אחיזה מוצקה בקרב קבוצות רדיקליות של סטודנטים בכלכותה. כלכותה היא בירת מערב סנגל בהודו והעיר הגדולה במדינה זו. עד שנת 2000 נקראה העיר כלכותה (Calcutta), השם שונה כדי לקרבו יותר לצורתו המסורתית והיום היא נקראת קולקטה Kolkata)). מקור השם הוא באלה "קאלי", הנחשבת לפטרונית העיר.

בעזרתה של ג'ומפה להירי אנחנו מתוודעים לראשיתה של התנועה ולדמויות שעמדו בראשה. שני קומוניסטים בנגלים, צ'ארו מז'ומדאר (Charu Majumdar) וקאנו סניאל (Kanu Sanyal), היו המנהיגים שעמדו ראש תנועת המרי, שניהם גם מלווים את הספר לכל שלביו, בתור רקע היסטורי ופוליטי ודמויות מעוררות השראה. להירי מביאה בספרה ניתוח מעניין ומעמיק בתולדות הודו ובמאבקים שליוו את לידתן של המדינות השסועות הודו ובנגלדש של היום, תוך כדי סיפורם של שני אחים, כמעט תאומים, סוּבּאש הבכור ואוּדָיאן הצעיר, שחיו את כל ראשית חייהם צמודים אחד לשני למרות אופיים השונה, עד שדרכיהם נפרדו לכאורה. הצעיר פנה למהפכה והבכור פנה לדרך אולטימטיבית: יציאה לבנות את חייו האישיים והאקדמיים בארצות הברית.

האחים פנו לדרכים נפרדות, אבל הוסיפו לשאת האחד את השני בליבם ובהוויתם, אפילו לאחר הוצאתו להורג של הצעיר המהפכני. עלילת הספר נעה בשני צירים נפרדים לכאורה במקביל, אבל האחד מהם מזין את השני, וגדולתה של הסופרת היא בשילוב הכמעט בלתי אפשרי שהיא עושה בין שני העולמות השונים כל כך. השילוב נעשה בדמותה של גָאוּרי, אשתו של אודיאן, שנישאת לאחיו לאחר מות בעלה, עוזבת את בנגל ועוברת לעם אוּדָיאן ארצות הברית, לרוד איילנד.

רובד נוסף שבו עוסק הספר הוא חייהם של מהגרים. ההגירה היא תופעה גלובלית ומקיפה בעולם של ימינו. אנחנו עדים לאורך כל השנים האחרונות לתופעות קשות שיוצרת הגירה של נמלטים מהעולם השלישי מפאת רעב ורדיפות פוליטיות, אל העולם הראשון והשבע. התופעות הן אישיות – מחיר כבד של "דור המדבר" הראשון, אבל גם חברתיות – של צמיחת דורות שלמים של מקופחים שהשנאה בלבם. גאורי היא מהגרת. היא יולדת בת שהיא כבר דור שני להגירה. חייהם נעים כל הזמן על הציר שבין החיים המודרניים באמריקה לבין החיים השמרניים שבהודו-בנגל. ברקע דמויות הורי שני האחים, אנשים שמרניים המתקשים לקבל את כלתם, את עובדת מותו של בנם הצעיר ואת העובדה שכלתם נישאה לבנם הבכור.

לא היה פשוט לגדול במערב להורים שהיגרו מהודו. ג'ומפה להירי מיטיבה לתאר את החומה שהקימו המהגרים כדי שלא להיטמע בחברה האמריקאית. התקוות של הוריה שתינשא להודי התבדו כשבחרה במהגר מגואטמלה דווקא. יש אין-ספור צורות של הגירה ושל חיי מהגרים, אומרת הסופרת ג'ומפה להירי. היא כותבת על אחת מהן, זו המוכרת לה, זו שהיא חולקת עם משפחתה ועם הקהילה ההודית שהיגרה אל המערב בשנות ה-50 וה-60. להירי נולדה באנגליה להורים שהיגרו מהודו. כשהיתה בת שלוש עברו לארצות הברית והיא גדלה ברוד איילנד. הזהות שלה – אמריקאית-בריטית ממוצא הודי – מאופיינת היטב ביצירתה. לעומת הגל של ספרות הודית ששטף את המערב בשנים האחרונות, להירי היא מייצגת בולטת של ספרות אמריקאית העוסקת בחוויות הגירה, במקרה שלה מהודו. עד כה כתבה על הדור הראשון של מהגרים, על הקשיים שלהם להשתלב בחברה האמריקאית ועל ניסיונם לשמור על הזהות שלהם. ספרה החדש, "הבקעה", עוסק גם בקשיי הדור השני, בניהם ובנותיהם של המהגרים, אלה שכבר נולדו באמריקה ורוצים להיות חלק ממנה.

עלילת הספר נעה קדימה ואחורה בזמן ומשתנה בהתאם לנקודת המבט של הדמות המספרת. מלבד ההתייחסות למצבה הפוליטי של הודו ובנגל בשנות ה-60 ולכלכלה המשתנה עד להודו המודרנית ולעלייה מחדש של הנקסלבריסטים, ישנה גם התייחסות לתנועה לזכויות האזרח, להפגנות נגד מלחמה בארה"ב, לסטיקרים על אובמה ואפילו התייחסות לחוות אורגניות. לעתים יש תחושה של תפסת מרובה – לא תפסת. להירי משתמשת באירועים נקודתיים כדי להמחיש את הרקע ההיסטורי שהנרטיב מתרחש בו, אך אלו רק נגיעות שלא תופסות את העלילה עצמה, כאילו היא מתאמצת להשתמש באירועים האלו, כמו בסטיקרים של אובמה, כדי לקשר ביניהם לבין העלילה עצמה, זה נראה די מלאכותי ומרובה מדי. גם ציון החוות האורגניות שבָּלָה, בתה של גאורי, מובילה איזשהו קו שקשור לאיכות הסביבה לא מתרומם. באיזשהו שלב בסיפור אפילו יש פרק שמושתת על רוח הפנטזיה, שזה קצת שונה מרוח הכתיבה כולה ונראה שתול באופן מלאכותי למדי. אבל להירי מצליחה בכל זאת לדלג על המשוכות האלה, ולמרות שקצב העלילה איטי, היא מצליחה להחזיק את תשומת ליבו של הקורא. זהו סיפור בין-דורי, סיפור של התמודדות עם שינויים פוליטיים, שינויי מגורים, הגירה וההתמודדות עם קשייה, התמודדות עם פצעים נפשיים מהעבר, מתח בין דורות, פגיעות, חמלה וסליחה, יחסים בין-משפחתיים והפחד מהורות.

להירי בוחרת בסגנון מאופק, מינורי, ואפילו יבש לכאורה, כדי להעביר לקורא תחושה של אירועים קשי, יורדים חדרי בטן. דווקא היובש והמינוריות מיטיבים להעביר את התחושה הקש, הרבה יותר מאשר לו היתה צועקת או מתלהמת. עם זאת, היא מיטיבה לצייר בצבעים עדינים מראות נוף, מראות אנושיים, צבעים וריחות  הן מכלכותה והן מרוד איילנד. דווקא הפרטים ההיסטוריים והפוליטיים המדוייקים, המלווים את הספר לכל אורכו, הם שנתנו לו בעיניי את הערך המוסף לסיפור האישי של שני האחים, האישה והבת.

 

 

הַבִּקעה – ג'ומפה להירי. תרגום מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2014.