ביקורת ספר: לב המאפלייה

מאת ג'וזף קונראד

ספריית פועלים, 1978

ידוע לי היטב שיש ארבעה תרגומים שונים לעברית ליצירת המופת הזאת של ג'וזף קונרד. מכל מקום, מה שקראתי בנעוריי (ולא הבנתי כלום) היה תרגומו הראשון של מרדכי אבי-שאול משנת 1961, שנתן לספר הזה, ששמו באנגלית פשוטה הוא Heart of Darkness, את השם המסתורי משהו, שמיטיב יותר מכל לבטא את רוח הספר האפל, הקודר החידתי, הפסימי, 'לב המאפליה'. זהו שם שנתקבע בזיכרון הקולקטיבי של קהל הקוראים, לפחות של הוותיקים שבהם, ולא נראה לי ש'לב האפלה' המדוייק יותר של התרגום החדש יכול להחליפו. מאפליה – על פי מילון אבן שושן, היא 'חושך רב, אפלה עמוקה", כלומר הרבה יותר מ'אפלה, או 'חשכה' (כפי שתרגמה אופירה רהט בשנת 1999). בשבילי ובשביל קוראים רבים אחרים, יצירה זו תמיד תהיה 'לב המאפליה'. (מאפליה – מילה יחידאית במקרא, ירמיה, ב, לא).

כשנסעתי לי לטיול בלב אפריקה, לקחתי את את התרגום הישן, ולא מפני שרציתי בו, אלא זה היה הספר שהזדמן לי. קונרד אמנם מדבר בספרו על האזור של קונגו הבלגית לשעבר, ותיאורו מתפתל בנתיב נהר הקונגו, בעוד שאני ביליתי את טיולי על גדות הזמבזי, הדרומי יותר. ובכל זאת, התאים לי מאוד לקרוא את הספר ולנסות להיכנס לאווירתו הקודרת ככל שהתאפשר לי. ואני מודה, למרות בקיאותי בעברית והידע הרב שצברתי במשך השנים, עדיין היה לי קשה מאוד לקרוא את הספר בתרגומו הארכאי של אבי-שאול. האם ירדתי לסוף דעתו של הסופר? אינני יודעת. התרגום הקשה, אבל גם היצירה עצמה אינה קלה לעיכול.

אני מניחה שהבנתי את הפשט: הקולוניאליזם המשחית, התנשאות האדם הלבן, הדיכוי הנורא, בזיזת אוצרות הטבע של אפריקה, בעיקר בקונגו הבלגית, תוך רמיסת כל ערך אנושי, ולו הבסיסי ביותר. האמת היא שקונרד עצמו אינו נקי מהנגעים שהוא מצביע עליהם בתור הריקבון של החברה הלבנה, האדם הלבן. מבלי משים, גם אצל המספר, למרות שהוא מביע זעזוע עמוק מהדיכוי המתגלה נגד עיניו, אנחנו חשים בעליונות, ובהתנשאות של האדם הלבן, שהם כנראה כבר חלק מהד.נ.א. החברתי שלנו. הספר מבוסס על מסע אמיתי שערך קונרד ב-1890 לאורך נהר הקונגו.

 

הוא נתקל שם לראשונה במעשי הגזל של האדם הלבן באפריקה ובדרך שבה שדד את גופם ואת נשמתם של יושביה. אמנם העבדות כבר בוטלה באופן רשמי, אבל זה לא הפריע לאיש. הסוחרים הלבנים, בלגים ברובם, סוכניו של המלך ליאופולד השני, שהפך אותה לרכושו הפרטי בשנת 1885, המשיכו להעסיק את הילידים בתנאים מחרידים, לשלם להם בפיסות נחושת ובחרוזים צבעוניים, ולראות באדישות מוחלטת כיצד מיליונים מתים ברעב ובעינויים רק כדי שיוכלו להמשיך לקיים את סחר השנהב שנמשך באין מפריע על גדות הנהר הגדול. עד 1908 נהרגו יותר מ-10 מיליון שחורים כתוצאה מהדיכוי המתמשך הזה. היום נחשבים אירועים אלה בעיני ההיסטוריונים בתור רצח עם.

אבל מה לגבי הדרש? מה לגבי המסע הפנימי לתוך נפשו של האדם, אם זה המספר, שעובר תהליך נפשי מורכב תוך כדי חדירה איטית לתוך מעבה המאפליה, ואם זה קורץ, הגיבור לכאורה האמיתי של הסיפור, שאנחנו בקושי פוגשים אותו, ורק שומעים עליו כל הזמן באמצעות השתקפותו בעיני רוחו של המספר הניזון רק משמועות קטועות. האם ירדתי עד לסוף דעתו של המחבר בסוגייה הסבוכה הזאת של האפלה השוכנת בלבו של האדם? האם המדובר רק באדם הלבן לעומת השחור? או אולי מדובר באדם באשר הוא אדם, כשהוא מגיע למסע פנימי למחוזות האפלים של נשמתו? היצירה הסבוכה הזאת הקשתה עלי בעיקר כשהגעתי לסופה. אינני מבינה עד עכשיו את הפגישה שקיים המספר עם ארוסתו של קורץ, ואיך בדיוק היא קשורה למסע האפל הזה. ומדוע היה על המספר לשקר לארוסה ולהגיד לה שהמילים האחרונות של קורץ נסבו עליה, בשעה שהאמת האיומה היא שקורץ לחש בשארית כוחותיו: "הזוועה… הזוועה.." (או בתרגום החדש: "האימה… האימה…").

קצת קשה לאהוב ספר, או להזדהות איתו ממש, כשנחוץ לקרוא אותו בעזרת קורס אקדמי מקצועי, כדי לעמוד על משמעויותיו הנסתרות. אבל הספר הזה מצליח, גם אם לא מצליחים לרדת לכל רבדיו ומשמעויותיו הנסתרות, לגורם לזעזוע עמוק, לחוויה ספרותית אדירה, ולרצון לדעת עוד ועוד על העולם הפנימי האפל הזה, מפחיד ככל שיהיה, אבל גם מושך את הנשבה בקסמיו עמוק עמוק פנימה, אל לב המאפליה.

 

צילומים מויקיפדיה