הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני / צדוק צמח

 

 

עם עובד, ספריה לעם, 2014.

"צחקתי, הזדהיתי, כאבתי, בכיתי ובעיקר הופתעתי מקובץ הביכורים הקטן והמקסים הזה של צדוק צמח".

מתוך רשימה שקראתי באינטרנט, וכתבה אסנת שגב.

 

צר לי לקלקל את החגיגה. אבל אני כשקראתי את קובץ הבכורים הקטן הזה, לא צחקתי, לא הזדהיתי, לא כאבתי וגם לא בכיתי. אמנם, על פניו הספר הזה רצה לגרום לי לכל אלה, בעיקר לבכות להזדהות ולכאוב. צדוק צמח לקח על עצמו לבטא את כאב עלובי החיים של העולם, אלה השקופים, משולי החברה, משולי החיים, אלה שאיש אינו סופר אותם. אבל הוא לא גרם לי להזדהות ולא גרם לי לכאוב. לכל היותר גרם לי לחשוב שהוא טרחני מידי. ביחוד חשבתי כך בסיפורו האחרון שבו הוא מתפתל סביב נושא הסיפור באין סוף פיתולים, מבואות וסימטאות, ובסופו משאיר את הקורא יגע וללא מענה. המכנה המשותף של כל הסיפורים האלה, לבד מהיותם מבטאים את עלובי החיים, הוא כמיהתם של אשנים אלה ושל המחבר עצמו ליופי, ואולי לגאולה. הבעייה היא שהיופי הנכסף הולך קצת לאיבוד בתוך כל העלילות הנפתלות.

אינני יודעת על צדוק צמח דבר לבד ממה שכתוב עליו בפתיחה לספר:

צדוק צמח, 1967, יליד תל אביב, אב לבן אחר. למד גאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, תאטרון באוניברסיטת תל־אביב, כתיבה ובימוי בסמינר הקיבוצים ותסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. זוכה פרס ברנשטיין על המחזה "סדקים בטון", שהועלה בתאטרון הבימה. מחזהו השני "דפוקים" הועלה בתאטרון חיפה וברומניה. מחזה ילדים פרי עטו – "הגמדים מתחת לשמיכות" – הועלה בתאטרון חיפה. מנהל ההצגות והסיורים בחוץ־לארץ של להקת המחול הקיבוצית.

מדברים מינימליים אלה אינני יודעת דבר על רקעו הסוציו-אקונומי של הסופר ומדוע לקח על עצמו להיות לפה לכל החלכאים והנדכאים, בעיקר הזקנים שבהם. ויש כאן עניין לפסיכולוגים לענות בו. ככל הידוע לי מרשימות אחרות שקראתי על מחזהו "דפוקים", גם שם הוא עוסק באנשים שאחרים אינם סופרים אותם. אינני רוצה להישמע צינית ורעת לב. אני חושבת שאנשים אלה ראויים גם ראויים לפתחון פה, ואני רוצה לשמוע את סיפוריהם ולמצוא בהם עניין, וגם לגלות חיבה ואמפתיה, אבל צדוק צמח אינו גורם לי להרגיש כך.

קדמו לו סופרים גדולים שביטאו את מצוקת האיש הקטן, הזקן, הבלתי נחשב. אני מניחה שאין מה להשוות את צדוק צמח לדוסטוייבסקי, לגוגול, לדיקנס, ואפילו לגורקי – ענקי המאה ה-19. אבל כשקראתי את ספריהם, ידעתי טלטלה רגשית מהי. קִראו את "האדרת" של גוגול (ניקולאי ו. גוגול, סיפורים פטרבורגיים, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה,1992); את "אנשים עלובים" של דוסטוייבסקי (פיודור מ. דוסטוייבסקי, אנשים עלובים, הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 2009); קִראו את "התחייה" של טולסטוי (לב טולסטוי, התחייה, כרמל, 2012); את "בית קדרות" של דיקנס (צ'ארלס דיקנס, בית קדרות, שני כרכים, כרמל, 2013); לכו לראות את ההצגה "בשפל" של גורקי (מקסים גורקי, בשפל, מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי" בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1983) או אפילו את "השתיין" ואת "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" של פאלאדה (הנס פאלאדה, השתיין, ידיעות אחרונות, 2014; הנס פאלאדה, מי שאכל פעם אחת מצלחת פח, כנרת זמורה-ביתן, 2012) – ותבינו טלטלה מהי, ותבינו אגרוף בבטן מהו, ותבינו התרגשות, כאב, זעזוע, הזדהות מהם).

אני יודעת שאני לא ממש הוגנת בהשוואה הזאת, ואני לא עושה זאת מרוע לב. אני כותבת כך כי התבקשתי לכתוב דברים על הספר, ואלה הדברים שיש לי לומר: הסגנון מפותל מידי, עמוס מידי, סובב יותר מיד בסימטאות צדדיות. הסיפורים, המבקשים להציג את החיים האמיתיים על כל עליבותם וקדרותם, לא תמיד אמינים בעלילתם. בייחוד בולט בהקשר הזה סיפורה של אותה יפהפייה לבושה הדר הכורעת על ברכיה על מדרכתו המזוהמת של השוק ואוספת אל חיקה הרחום את הזקן שנפל מסונוור מיופיה. בסופו של הסיפור נוסעים השניים יחד במכונית ההדורה, כאותה סינדרלה מאגדות העם הדוהרת על מרכבת הדלעת הקסומה שלה אל עבר הארמון והנסיך המצפה לה (הסיפור "קסם". אמנם קסם – אבל לא מציאות).

עולה על כולם סיפורו של הצייר האלמוני ג'אקופו מאסיני, שכולו בדוי והזוי. לשבחו של הסופר נאמר שהעובדות המציאותיות וההיסטוריות שבסיפור נכונות ומדוייקות, אבל כל הרעיון הוא במידה רבה רעיון עוועים.

אין לי ספק שצדוק צמח עוד ירבה לכתוב, ועוד ירבה לבטא את כאב העולם. אבל אולי יעשה זאת בקצת פחות "לשון ציורית, סוערת ומתפתלת" כפי שכתוב על גב עטיפת הספר, ויבין שלפעמים פחות זה יותר.