המלכה תמרה ומאהבה הסודי

בפרולוג לפואמה שלו "עוטה עור הנמר" מקדיש רוסתוולי את היצירה כולה למלכה תמר, באלה המלים:

"למלכה תמר נרונה / בדמעה בדם נמלחת / שאותה הללתי שבע / ברנה היטב צולחת / סוף זקוף היה לי חרט / דיואי-דמעה קולחת / השומע – תנחת בו כחנית בלב פולחת".

כמה שורות לאחר מכן חושף רוסתוולי את רגשותיו העמוקים יותר ומעיד על שברון לבו:

"אנכי, נגיד רוסתווי / שמתי זאת על צווארי / כי בשל מנהגת חיל / אשתגע לאין הבריא / נחלשתי, כי בחלד אין תחבושת לשברי / או תגהה מזור לפצע / או מהר תכרה קברי".

(כל הציטוטים מן הפואמה לקוחים מהספר "עוטה עור הנמר" בתרגומו של בוריס גפונוב, שראה אור ב-1969 בהוצאת ספריית הפועלים, בעריכת אברהם שלונסקי)

היה זה הנסיך האלאני דוד סוסלן, משושלת בגרטיוני, המצביא שהביס את הסלג'וקים שניסו לפלוש לגיאורגיה. לו נישאה ב-1188. סוסלן היה למלך רק בזכות הנישואים, והשליטה העליונה הייתה תמר לבדה. המלכה מילאה תפקיד חשוב גם בפיקוד על צבאותיה. היא הובילה מערכות מוצלחות לכיבוש הערים בארדאב וארזורום ב-1193, ולהבסת הסלג'וקים במתקפת חורף על הנהר אראקס. בראש קואליציית הצבאות המוסלמיים שקמו כנגדה הועמד אבו בכר, האטאבאג (מנהיג) של אזרבייג'ן. הקרב המכריע, קרב שמקור, היה ב-1195 והסתיים בניצחון הגאורגים. שלל ושבויים רבים נתפסו בקרב, וכן דגלו של הח'ליפה, שאותו תרמה לכנסייה. ניצחונות אלו של המלכה הנוצרית הדאיגו את שכניה המוסלמים, ובמיוחד את רוח אלדין, סולטן הסלג'וקים. כוחות הסולטן נלחמו בצבאות המלכה בקרב גדול ליד בסיאני ב-1203. למרות גודלו העצום של הצבא הסלג'וקי (שנאמד בכ-400,000 חיילים) שוב זכו המלכה תמר והמלך דוד בניצחון. תחת שלטונה של תמר הייתה גאורגיה לכוח החזק ביותר במזרח התיכון, סביב הים השחור ובקווקז. כשליטים אחרים של ימי הביניים, הייתה תמר מעורבת גם בתרבות ובדת של מדינתה, בעיקר במימון בנייתן של כנסיות אורתודוקסיות. המלכה תמר מתה בשנת 1213, והוכרזה כקדושה בידי הכנסייה האורתודוקסית והאפוסטולית של גאורגיה. המשורר שותה רוסתוולי שהיה יועצה ושר האוצר שלה, הנציח את שמה בפואמה הלאומית הגאורגית "עוטה עור הנמר". יש האומרים שרוסתוולי עזב את ארצו, למנזר המצלבה בירושלים, כיוון שלא יכול לממש את אהבתו למלכה. למלכה תמרה נשאר זכר מרתק בדמות אתר ייחוד, עיר המערות של ורדזיה.  העיר מקיפה מנזר בתוך מערה, החפור בצידו של הר ארושלי בדרום גיאורגיה, כ-10 ק"מ מהגבול התורכי. היא נוסדה על ידי המלכה תמרה בשנת 1185. האגדה מספרת כי למלכה תמרה היו בעיר הזאת 366 חדרים כדי לבלבל את מי שירצה להתנקש בחייה. ציורי הקיר מתארים את תמרה לפני נישואיה. בילדותה כאשר יצאה לשחק במערות וקראו לה, היא ענתה מהמסתור "אכּ וַר דזיה", אני פה דוד, ומכאן נגזר שם העיר.

ורדזיה

ורדזיה

שותה רוסתוולי

משמעות השם "רוסתוולי" היא "אדון רוסתווי" או "איש רוסתווי", שהיא עיר בנפת מסכתי, דרום גאורגיה. רוסתוולי למד באקדמיית גלאתי, ולאחר מכן ביוון, שם למד את השפות יוונית, ערבית ופרסית. בנעוריו למד באתוס ובאולימפוס ורכש ידיעה מצוינת בשפות, בשירה ובפילוסופיה יוונית. מיקומה הגיאוגרפי של ארצו, שישבה על הצומת התרבותי שבין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי, נתן את אותותיו ביצירתו הספרותית. במקביל שימש רוסתוולי בתפקידים בחצר המלוכה.

בדרך המוביל אל וארדזיה ומשם אל גבול תורכיה שוכן כפר קטן, שלכאורה אין בו כל ייחוד, לבד מהעובדה שבו נולד וגדל המשורר הלאומי של גיאורגיה, שותה רוסתוולי (Shota Rustaveli). בכניסה אל הכפר, על הכביש הראשי, מתנוסס עמוד גדול ועליו כתוב שמו בכתב הדור. ליד העמוד אנדרטה קטנה, שעליה חרות משפט מיצירתו של רוסתוולי. קצת עצוב לגלות שאיש בכפר אינו יודע היכן נמצא ביתו של רוסתוולי, ואין בו לא מוזיאון ואף לא שלט. כל אנשי הכפר נקראים מן הסתם רוסתוולי, על שם הכפר, ואין הם יודעים לעזור כששואלים אותם איפה גר שותה… בתוך חורשת עצים עבותה, נעלם מן העין המחפשת, ניצב פסלו של רוסתוולי, העתק מדוייק של הפסל הניצב בכיכר רוסתוולי שבטביליסי. הפסל חבוי, מוזנח ואיש אינו יודע על קיומו.
רוסתוולי חי במאה ה-13 ועל חייו לא ידוע כמעט דבר, אך שמו נזכר בתעודות גיאורגיות רבות. לפי המסורת היה רוסתוולי מאהבה של המלכה תמרה, ולכן נאלץ בסופו של דבר להימלט על נפשו והגיע לארץ ישראל, שם שכן במנזר הגיאורגי מנזר המצלבה אשר בירושלים. תהילתו של רוסתוולי מבוססת על האפוס הגדול שכתב "עוטה עור הנמר" (בגיאורגית: Vepkhis Tqaosani). האפוס השירי מכיל 1,600 בתים, כל אחד בן 4 שורות מחורזות ובכל שורה 16 הברות. נושאו: מאבק האצילים הגיאורגים להציל את בת המלך היפה והחכמה. האפוס עוסק באידיאלים אביריים, בידידים נאמנים ובניצחון האהבה האצילית והאמיתית. סגנון השיר הושפע מהספרות האפית הפרסית, ורקעו קרוב יותר לאסלאם מאשר לנצרות.
רוסתוולי נחשב למייסד השפה הגיאורגית הספרותית, ושירו הפך לאפוס הלאומי של גיאורגיה, ובסיס לתודעה הגיאורגית הלאומית בתקופות הארוכות של שלטון זר. עד היום משננים ילדים בבתי הספר בגיאורגיה בתים מיצירתו. יצירות אחרות שלו לא נשתמרו. מדענים מגיאורגיה, שביקרו בירושלים באמצע המאה ה-20 לחפש את קברו, מצאו ציור של רוסתוולי, היחיד שצוייר אי פעם, בתוך הכנסיה של מנזר המצלבה. את הקבר לא מצאו, אבל עדיין מניחים שהוא קבור שם.
את היצירה תרגם לעברית היהודי בוריס דוב גפונוב. הוא חי בגיאורגיה בעיר טביליסי, החל משנת הולדתו ב-1934. מכיוון שחי תחת השלטון הסובייטי, לא היה באפשרותו ללמוד עברית או לעסוק בעברית. גפונוב למד עברית בכוחות עצמו, בעזרת תנ"ך שבו היה דף מקור ודף תרגום לרוסית. בלמידה עצמית כזאת הגיע לשליטה רבה בשפה העברית עד שחש כי הוא יכול להרשות לעצמו לתרגם את האפוס הגיאורגי הלאומי לעברית. קשר עם ישראל היה אסור אז. גפונוב תירגם את הספר פרק אחר פרק, וכל פרק שסיים הבריח לארץ במאמצים רבים ובמחתרת. הפרקים הגיעו לידי המשורר אברהם שלונסקי שאסף אותם אחד לאחד. כשהגיעו כל הפרקים לידיו, הוציא אותם שלונסקי לאור בספריית פועלים, הוצאת הספרים שבה עבד. הספר יצא במהדורה מהודרת מאוד, מהדורה אלבומית, מלווה בציורי מיניאטורות פרסיים. לצערנו הספר אזל זה מכבר. גורלו של גפונוב לא היה טוב מזה. בערך בשנות ה-70 הצליח לעלות לארץ, אבל כמו כל פליט הגיע בעירום ובחוסר כל. כמה אנשי רוח, ובראשם שלונסקי, ניסו לעזור לו להשתלב ולהתפרנס, אבל ללא הצלחה. כך מת גפונוב בארץ ישראל, ערירי ובודד, וחסר כל. במתחם בית החולים שבתל השומר, שם נפטר, יש רחוב הנושא את שמו. לימים קיבל תרגומו את פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.
פסלו של המשורר הלאומי של גיאורגיה, שותה רוסתוולי (Shota Rustaveli), בן המאה ה-13, ניצב במרכזה של הכיכר על שמו בטביליסי. גם הרחוב הראשי הרחב, שבו כמה מהמבנים הציבוריים החשובים בטביליסי, נקרא על שמו – רוסטאווליס גאמזירי. העתק מדוייק של הפסל הזה ניצב גם בכפר הולדתו של רוסתוולי, רוסתווי. הפסל הוצב בכיכר בשנת 1937 ומאז משמשת הכיכר הזאת בתור נקודת מפגש חביבה בעיקר על צעירים, היושבים למרגלות המשורר בכל שעות היום והערב (בלילה מסתגרים בבתים – טביליסי מסוכנת). ברחוב הראשי שדרות רוסתוולי נמצאים המוזיאון הלאומי של גיאורגיה, וארמון המושל, שבתקופה הסובייטית שימש בתור ארמון הפיונירים (תנועת הנוער הסובייטית). גם בניין הפרלמנט של גיאורגיה נמצא ברחוב הזה, וכן בית ספר מס' 1, שהיה חממה לחינוך בני אצילים והכנתם לקריירה בברה"מ. כן נמצאים ברחוב הזה תיאטרון רוסתוולי, בית האופרה המפורסם של טביליסי ובניין התזמורת הפילהרמונית.
הפרס הגבוה ביותר שניתן ברפובליקה של גאורגיה בתחומי האמנות והספרות הוא פרס שותא רוסתבלי. הרחוב הראשי של טביליסי הבירה נקרא "רוסתוולי" גם הוא, ומוסדות תרבות רבים נקראים על שמו : התיאטרון האקדמי הממלכתי, המכון ע"ש רוסתוולי לספרות גאורגית, האקדמיה הגאורגית למדעים ותחנת הרכבת התחתית רוסתוולי.

העמוד בכניסה לכפר רוסתאווי

העמוד בכניסה לכפר רוסתווי

פסל שותה רוסתוולי בכניסה לכפר

פסל שותה רוסתוולי בכניסה לכפר

עוטה עור הנמר

"בחלד אין תחבשת לשברי", כתב המשורר המאוהב. לפואמה פרולוג ואפילוג והיא בנויה מאלף ומאה חרוזים. אף שבראשיתה מעיד המספר כי היא מבוססת על אגדה פרסית קדומה, קשה להתעלם מדמיון מסוים בינה לבין מסכת חייה של המלכה תמר: מעשה במלך ערב שהיה חשוך בנים. בתו היפהפייה אהבה את שר הצבא וזה השיב אהבה לחיקה. יום אחד, בצאתם לציד, ראו המלך ושר צבאו אביר זר עוטה עור נמר מתבודד על גדת הנהר. המלך שלח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש הגיב באלימות וחמק מהם. שר הצבא יצא לחפשו, ובתום שלוש שנים מצא את האביר מר הנפש, שסיפר כי בהיותו שר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך, שהשיבה לו אהבה אך אביה הועידה לאחר. בצר לו רצח את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר בנפשו של שר צבא ערב, שנרתם לעזרתו. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מתרצה, ולשמחת הכל האביר עוטה עור הנמר נושא לאשה את אהובתו.
הפואמה היא שיר הלל לאהבה. בשיאם של ימי הביניים, בארץ נוצרית אדוקה, המשורר מעלה על נס את האהבה הרומנטית כערך מוסרי וכרגש אוטונומי. הוא מציב את רצונו, רגשותיו וכבודו של האדם מעל לכל. הוא מהלל את הגבורה ומחזק את אחוות הגיבורים, ויותר מכל הוא משבח את האמת. ניכר בפואמה שמחברה היה מצוי היטב ברזי הפילוסופיה היוונית והיה ניאו-אפלטוניסט מושבע. לדידו, רק הטוב מקורו באלוהים ובני אנוש נועדו לקדם את הטוב ולגרש את הרע. המשורר הרוסי ניקולאי טיכונוב כתב על היצירה שהיא ממזגת בין הספרות האיראנית לספרות האירופית. אחרים היללוה כמיזוג הרמוני ופורה בין הרומאנס המזרחי לפילוסופיה היוונית, אבל עיקרה – הומניזם.
"עוטה עור הנמר" היא יצירה חילונית. אף שהיא מכירה בקיומו של האל ככוח אוניוורסלי, אין בה זכר לשילוש הקדוש. הצלחתה היתה כה גדולה, עד שהכנסייה האשימה את מחברה במינות. בדיעבד היו שהאשימו אותו בנפילת הממלכה בידי המונגולים, שהשמידו כמעט את כל עריה ובזזו את אוצרותיה. היו שכינו את שיריו "שירי רשע, זנות ותועבה". היו שהשליכו את ספריו לנהר.
כתב היד המקורי לא שרד, אבל היצירה נמצאה במאה ה-17 ונדפסה ב-1712 ביוזמתו של המלך ואחטאנג השישי, שייסד את הדפוס בגרוזיה. מאז נהפכה לתעודת הזהות התרבותית של האומה הגרוזינית ורוסתוולי היה למשורר הלאומי הבלתי מעורער.
רק בראשית המאה העשרים תורגם הספר לרוסית והתקבל בהתלהבות ברחבי ברית המועצות, שגרוזיה היתה חלק ממנה. מאז תורגם ללשונות רבות וזכה להכרה עולמית.

רוסתוולי וארץ ישראל

גיאורגיה וישראל השיקו הנפקה משותפת בשנת 2001, במחווה הדדית לתרבויות שני העמים. במרכז הבול הגיאורגי מופיע בית כנסת בעיר קוטייסי, במחווה לתרבות היהודים שם במשך יותר מ- 2600 שנה. הבול הישראלי מוקדש למשורר הגרוזיני הלאומי שותה רוסתוולי הידוע בכל העולם בזכות יצירתו "עוטה עור הנמר". כך אמר המשורר אברהם שלונסקי, העורך הספרותי של היצירה בעברית: "כשם שיהודה הלוי הוא האומה הישראלית, הומרוס הוא יוון, דאנטה הוא איטליה, שקספיר הוא אנגליה ופושקין הוא רוסיה – כך שותה רוסתוולי הוא גרוזיה". בתודעת העם הגרוזיני, טוען שלונסקי, "עוטה עור הנמר" אינו רק יצירת מופת ספרותית אלא ,ספר-הספרים שלה, גאונה וחסדה העליון. ואכן בכוחה זה היא מתימרת ועולה מתחומי הלאומי הייחודי, וזוכה להיות מנכסי-צאן ברזל של שירת העולם". וכך נאמר בפתח המהדורה בעברית: "סיפור אהבה וגבורה ומסירות נפש. הפואמה מצטיינת בעיבודה האמנותי, בניתוחה הפסיכולוגי ובשפעת אימרות – החכמה הפזורות בה, שגם עתה, מקץ שמונה מאות שנה, מקודשות הן בפי בני גרוזיה. רוסתוולי מטיף ביצירתו לקריאת דרור לאסירי העבדות, לשוויון הגבר והאשה, למידת החסד ונדיבות-לב, ושנאה עזה בלב לאנשי הכחש והמעל. רעיונות אלה עשו את "עוטה עור נמר" לספר המחנך את עמו, ומלאכת המחשבה שהושקעה בו עשאתו לשם-נרדף לכליל השלמות הפיוטית".
שמו של רוסתוולי קשור באופן הדוק עם מינזר המצלבה בירושלים, אשר שופץ בכסף אשר הביא עימו לירושלים. אבות המינזר הגרוזיני אף קבעו יום מיוחד להזכרת נשמתו, בשכר חסדיו שגמל למינזר המצלבה (כיום: יווני אורתודוקסי). במינזר יש תמונה שבה מצוייר שותא רוסתאוולי כישיש בעל הדרת פנים וזקן לבן, בלבוש של שר חילוני. בתמונה ישנה כתובת ובה מצוין שמו של שותא רוסתאוולי בגיאורגית עתיקה. דיוקנו זה מופיע בבול הישראלי בהנפקה המשותפת. לפי אחת מהסברות הוא השתכן בזיקנתו במינזר המצלבה, ואף נפטר בירושלים ונקבר שם. ומעכשיו גם בירושלים בעמק המצלבה יש רחוב על של שותא רוסתוולי.
איש אינו יודע להסביר מדוע נטש רוסתוולי ביום בהיר אחד את חייו הטובים בחצר המלוכה ונסע למנזר המצלבה בירושלים, שם סיים את חייו. את המנזר בנו הביזנטים במאה השישית, במקום שבו נכרת לפי אמונתם העץ לצליבת ישו. גיאורגיה, שהיתה בת חסותה של קונסטנטינופול, קיבלה את המנזר לידיה והשפיעה עליו מכל טוב ארצה. מדי פעם נכבש המנזר ונהרס בידי המוסלמים והיה צורך לשקמו. לאחר שכבש צלאח אלדין את ירושלים ב-1187, הוחלט בטביליסי להשקיע ממון רב במנזר ולהחזיר לו את הדרו. יש אומרים שרוסתוולי, שהיה שר האוצר, הועמד בראש משלחת גדולה שיצאה ירושלימה ובאמתחתה כופר של אלפיים דינר לשליטיה המוסלמים של הארץ. אבל יש גם הסבורים שרוסתוולי גלה מארצו משום שחיזר אחר המלכה.

רוסתוולי ומנזר המצלבה

בסתיו 1959 הגיעה לירושלים משלחת מדעית מטביליסי כדי לבדוק את אמיתותה של ראיה היסטורית אחת, שהיה בה כדי לאשר סופית שהמשורר אכן חי בירושלים. היה זה רישום ביומנו של עולה רגל גיאורגי טימוטה גבאשווילי, שביקר במנזר המצלבה במאה ה-18 וראה במו עיניו ציור קיר שבו המשורר כורע על ברכיו. המשלחת הגיאורגית המיסה שכבת צבע עבה מאחד העמודים ולעיניה התגלה הציור הנסתר. בין שתי דמויות גדולות של קדושים נוצרים נראה איש קטן ועבדקן, כורע בתנוחת מחילה ומעליו כתובת שבה הוא מבקש מאלוהיו שיזכור לו את פועלו. הכתובת נחתמה בשם רוסתוולי. יש להניח שהוא עצמו בחר את הדמויות שביניהן צויר – יוחנן מדמשק, משורר נוצרי נודע מימי הביניים, ומקסימוס המוודה, פילוסוף ניאו-אפלטוני, שהגה חלק מהרעיונות המנשבים מיצירתו של רוסתוולי.
עדיין מנקרת השאלה אם רוסתוולי נאלץ לגלות מארצו בגלל וידויי האהבה שלו. ייתכן שספרו נכתב עוד בטביליסי ועורר שערורייה שאילצה אותו לגלות, כדי שלא לפגוע בשמה הטוב של המלכה. יש הסבורים שרוסתוולי עורר את זעמה של תמר וזו הגלתה אותו כשם שהגלתה את בעלה הראשון שסרח. השורה שכתב המשורר בפרולוג: "או תגהה מזור לפצע או מהר תכרה קברי" מצביעה על תלותו המוחלטת בפסק דינה.
אך אין להוציא מכלל אפשרות שרוסתוולי גזר על עצמו גלות מרצון בשל אהבתו הנכזבת. חיזוקים לכך אפשר למצוא בפרק "צוואת אבתנדיל" ב"עוטה עור הנמר": "לא יועיל אדם בעצב, ולריק דמעו יזל: ההושב גזר ממעל, בלי בוא – האם אזל? חק לאיש לסבל בפגע והצער יזולזל; אין ביד עפר ואפר לשנות את המזל". מזלו הלא ניתן לשינוי הביא את שותה רוסתוולי לסיים את חייו במנזר בירושלים. דיוקנו שנחשף על קיר המנזר ב-1959 מעיד על כך. גם ביומן המנזר ששרד בארכיון הכנסייה היוונית בירושלים צוין במפורש יום קבורתו.
מנזר המצלבה שהוקם על ידי הגיאורגים והיה שייך להם, שייך היום לכנסייה היוונית-אורתודוכסית. ציורו של רוסתוולי סבל פעמים אחדות מהשחתה. השחתת ציור הקיר המתאר את המשורר הלאומי הגיאורגי שותה רוסתוולי, שצויר בימי הביניים על עמוד הכנסייה במנזר המצלבה בירושלים, התגלתה בשבת באקראי בביקור של אשת שגריר גיאורגיה בישראל בכנסייה; הצבע מפניו של רוסתוולי גורד וכמה אותיות בכתב הגיאורגי העתיק נמחקו. הגילוי עורר סערת רגשות ותקרית דיפלומטית. אך האמת היא שאין זו הפעם הראשונה שמתנכלים לציור בן 700 השנה. רוסתוולי, ויצירתו המונומנטלית "עוטה עור הנמר", היו תמיד יעד להתקפות מצד הכנסייה. יש הסבורים כי היה זה מעשה ידיהם של נזירים יוונים. הכנסייה היוונית קיבלה לידיה את המנזר במאה ה-17, בעקבות משבר כספי שהוא נקלע אליו וייתכן שראשיה ביקשו לטשטש כל ראיה לעברו הגיאורגי, או שביקשו למחוק את הציור בגלל התנגדות הכנסייה למסרים החילוניים שביטא רוסתוולי בספרו.
קרדיט: שלמה ארד

4 comments

  • יצחק יצחק

    לאלינער שלום, נהניתי לקרוא את המאמר, יש לי כמובן מספר הסגות, אך לא אפרט אותם עכשו, הם לא כל בשם אופלציחה (עיר האלוהים) ולא ללוורציה שניראה שאותה רצית להציג. יצחק

  • מוישיק

    התמונות הם מאופלציחה…….עיר המערות..
    ולא מוודיזה..

    הכתבה מענינת מאוד.

השאר תגובה