חסידות וחסידים

חסידות וחסידים בתקופת הבית השני ובתקופת המשנה, מאת מנחם בן שלום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008

תחילה שני גילויים נאותים: אחד – מנחם ואני חברים ותיקים מימים ימימה, האם אני משוחדת? אני לא יודעת. והשני – אני לא באה מהתחום שמנחם עוסק בו. שנינו היסטוריונים אבל אני באה מתקופה אחרת ואלה לא בדיוק החומרים שלי. כל השגיאות שאעשה פה הן שלי, כל הדברים הטובים הם של מנחם.

הספר הזה הוא עולם ומלואו, אוצר בלום של ידע. גם אם לא אתייחס לכותרת שלו, "חסידות וחסידים בתקופת בית שני ובתקופת המשנה" שכביכול מגדירה אותו לנושא מאוד ספציפי. אני לא מכירה עוד ספר שעוסק בתקופה הזאת, שיש בו כל כך הרבה ידע, כל כך הרבה תובנות, יריעה היסטורית רחבה, בקיאות והתמצאות בספרות התורה שבעל-פה – המדרשים, המשנה, והתלמוד. מנחם הוא תלמיד-חכם מובהק, "אקדמאי" היא מילה קטנה מדי בשבילו. בספר ניכרים הידע, השליטה, יכולת מציאת החומרים, יכולת הפענוח שלהם והשיבוץ שלהם בקונטקסט הנכון. הספר הזה הוא אוצר שמחזיק כל טוב.

מנחם בן שלום כותב על ספרו כך: "ספר זה נשען על השקפות היסוד שעוצבו על ידי גדליהו אלון ובעקבותיו יצחק בר, מורי ורבי יהושע אפרון ואבי מורי ישראל בן שלום." (עמ' 12). גדולים מאוד סללו את הדרך, שההליכה בה דורשת תעוזה וגם למדנות רבה מאוד. אבל מנחם לא רק הולך בדרכם של אלה שסללו אותה לפניו, אלא גם ממשיך וסולל פה את הדרך לחסידות של ימי בית שני, של תקופת המשנה, בזה שהוא הולך קדימה כמו אותו עבד, מ"ילקוט הכזבים", שכדי לזרוק שמונים מטר קדימה הלך שלושים מטר אחורה. גם מנחם הולך לאחור כדי להניח את התשתית לתפיסה הקנאית שלהערכתו הביאה את התנועה החסידית לאן שהביאה. כפי שהוא הולך בעקבות מוריו כך הוא הולך בעקבות ההלכה הקנאית שמובילה אותו לראות את התרבות החסידית, את התפיסה החסידית, את החסידות והחסידים.

אני מצטטת: "התזה המרכזית של הספר גורסת כי חסידות הינה המדרגה הגבוהה ביותר בהלכה ובאורחות החיים של הזרם הפרושי. מידתה לפנים משורת הדין והיא שואפת להרחיב את תחום הקודש ולצמצם את הטומאה והחטא. שורשיה יונקים מן הרפורמות של עזרא ונחמיה ועיקר חישולה בתקופת מרד החשמונאים." (עמ' 11).

מכאן שהוא סוקר תקופה מאוד נרחבת, רבת תהפוכות, רבת שינויים, שחוצה תקופות היסטוריות שונות, מהשלטון הפרסי, דרך התקופה ההלניסטית ואחר כך התקופה הרומית. דרכו אינה מובנית או סלולה מראש, היא חוצה שלטונות שונים ובכל שלטון הדברים משתנים מקצה לקצה ובתוך כל השינויים הגדולים האלה, הדרך הזו הקנאית-חסידית סוללת את עצמה, אם בקושי ואם בקלות, אם תוך מאבקים ואם מתוך תמיכה, ומגיעה להישגים בסופו של דבר, ביצירה של תקופת המשנה. עוד הוא כותב שהמסורת והאידיאלים של החסידות הופנמו בהשקפת עולמם של חכמים והפכו לנחלתן של שכבות רחבות בעם, בימי בית שני ובתקופת המשנה.

זאת התזה המרכזית של הספר ובעיניי היא העומדת פה לביקורת. מנחם כותב: "בזאת חולקת השקפת העולם של הספר על ההנחה המקובלת בקרב חוקרים רבים בשנים האחרונות, שגורסת שחסידות היא נחלתם של מעטים יחידי-סגולה הנמצאים בשולי החברה, אף כי נערצים עליה, אך נתקלים במידה של הסתייגות וספקנות מצדה של ההנהגה הרבנית הממוסדת." (עמ' 12).

כאן למעשה מנחם אולי מתקיל את עצמו, וישר נותן בידיי את הנשק שבעזרתו אתקוף אותו. יש כאן בוודאי ויכוח גדול, רחב ידיים, בין שתי הדעות האלה, שמנחם, בעקבות מוריו, מציג, ובין הדעה שהיא נחלת רוב החוקרים, שגורסת את ההפך. לאורך כל הספר מנחם טוען שההשקפה החסידית היא נחלתן של שכבות רחבות בציבור, ויותר מזה, לא סתם שכבות רחבות בציבור אלא שכבות בינוניות ומטה, לא אליטיסטיות: איכרים, אנשי עבודה, אנשי עמל, אנשי פריפריה – יסודות שמקובלים עלינו כיסודות שמרניים.

כל הדברים האלה לא כל כך מסתדרים לי, לא עולים בקנה אחד, לכן אנסה להציע ספקות לגבי הדברים שמנחם אומר וגם לגבי המתודה. זכיתי להיות גם תלמידתם של אפרון ושל אביו של מנחם, ישראל בן שלום. זכיתי זאת לא מילה, זה היה כבוד גדול בשבילי. לכן אני קצת משוחדת לתפיסותיהם, אבל יחד עם זאת אני מכירה את התפיסה של המחקר הרחב ולכן אני קצת מפקפקת בתפיסה שלהם.

כדי להציג את המתודה המרכזית של אפרון, בן שלום האב והבן, אצטט מתוך הספר. מנחם בן שלום כותב בנספח ג' של הספר על הבעיה של הפקת מידע היסטורי ממקורות תלמודיים. זאת הבעיה הגדולה של הספר – וגם האוצר העיקרי שלו, כי כל הספר בנוי בעיקר על מקורות תלמודיים, וקצת מקורות מקראיים – תקופת עזרא ונחמיה.

"היצירה התלמודית, לפי טבעה, אינני יצירה היסטורית. מאורעות, דמויות וזמנים נכללו בה לפי ערכם באוצר התורה ולפי השתלבותם במרקם הדיון התלמודי, בצרכיו הדידקטיים הלכתיים ובנופי חייו. היצירה התלמודית מבוססת על עריכתן של שכבות שונות אשר התגבשו במקומות שונים, בזמנים שונים ובבתי מדרש שונים. זוהי יצירה קולקטיבית, שמשקפת בראש ובראשונה את הווייתם של יוצריה ואת תודעתם העצמית הסובייקטיבית ונוגעת למושא יצירתם. הבחנה בין ענפיה השונים של הספרות התלמודית, ושיוכם לקרקע צמיחתם לזמן התהוותם ולהוויית עולמם, יכולה להניב תוצאות בתחום הדיון ההיסטורי." (עמ' 504) ואני אוסיף פה "תוצאות שונות" כי כל אחד שייקח את השכבות התלמודיות השונות וינסה להסיק מהן מסקנות, אולי יגיע למסקנות שונות בתחום הדיון ההיסטורי. האמת היא שזה נכון לגבי כל מקור ומקור אבל אני חושבת שזה נכון בעיקר נוגע למקורות תלמודיים.

"על בסיס ההנחות הללו ניתן לקבוע בזהירות מספר כללים מתודולוגיים ביקורתיים שעל פיהם ניתן להפיק מידע היסטורי אמין ממקורות תלמודיים." (עמ' 504).

למשל, הכלל המתודולוגי הראשון שהוא מציג הוא שקבצים קדומים של משניות כבר היו סדורים בסוף תקופת בית שני, והם משקפים הלכות, שמועות ואגדות שנתגבשו בזרם הפרושי בתקופה זו. ומה שחשוב יותר, "ספרות שמגמתה לשמור על מסורת שבעל-פה, תתאמץ ליצור כללים לשימור תודעתי של אותה מסורת ולשמירה דייקנית של נוסחיה הנמסרים. פער של מאה או אפילו מאתיים שנה ואף יותר, בין ראשית המסורת לזמן כתיבתה, אינו בהכרח פער זמנים גדול בספרות מעין זו, שאינה ספרות היסטורית במהותה. אל לנו לשכוח שגם ספרות היסטורית אמינה נכתבה לעתים עשרות שנים ואף יותר לאחר זמן התרחשותה וגם נשענה על מקורות שקדמו לה. על כן גם היא חייבה את החוקר להתבוננות ביקורתית, עובדה שלא פסלה את השימוש באותה ספרות לשם הפקת ידע היסטורי אמין." בנושא הזה מנחם מרחיב. אקרא רק עוד דבר אחד: "תרומתו של המחקר הספרותי-תלמודי מן השנים האחרונות, שתרם בעיקר להפרדת ענפי הנוסח השונים של כתבי היד, סייע רבות למחקר ההיסטורי."(506-504).

דבר חשוב נוסף הוא ההבחנה בין המקורות השונים. כאשר מקור בבלי מאוחר בא להוסיף, להרחיב או לשפץ ידיעות אגדתיות או הלכתיות ממקור ארץ-ישראלי קדום, סביר להניח שאין בסיס היסטורי לידיעות הנמצאות במקור המאוחר.

אסכם ואומר שדרך העבודה של החוקרים הללו ושל מנחם, היא להסתמך על המקורות הארץ-ישראליים הקדומים, שלהם הם נוטים לייחס מידת אמינות רבה יותר. הם נוטים לשלול את ההרחבות או התוספות שנמצאות בתלמוד הבבלי, משום שעריכתו מאוחרת יותר והוא מרוחק בזמן ובמקום. ואולי גם מפני שיש בו התבוננות מרחוק של אנשים שיושבים בגולה – ולא הדוויה אלא העשירה, המבוססת –על ארץ-ישראל הדוויה ומצוקותיה תחת כל השלטונות העוברים עליה. אנשים שיושבים תחת כנפי השלטון הפרסי הנוח והיציב, ומרשים לעצמם לפסוק "דינא דמלכותא – דינא". הם, שקיבלו על עצמם מרות של מלכות זרה, פוסלים את הגישה הלאומנית של המקורות של המשנה ושל התלמוד הארץ-ישראליים, גישה של עם  שיושב על קרקע המולדת, בארץ שניתנה לו על ידי האל, ולו זכות הישיבה עליה. עם זה נשלט על ידי גורמים זרים שמנסים, מפקידה לפקידה, לאכוף עליו לסור ממורשת אבותיו ולאמץ תרבות זרה.

להערכתו של מנחם, תקופת עזרא ונחמיה היא התקופה שהניחה את המסד ליהדות. גם לדעתי, האמנה של נחמיה היא ראשית העם היהודי. מנחם מראה בספרו שכל המעשים שנעשו על ידי עזרא ונחמיה, נעשו מתוך הסכמה רחבה של כל שכבות העם ללא כפייה. אין שום אזכור לכפייה.

הספר הזה הוא מדהים מבחינת החומרים שלו, אולם קשה לי מאוד לקבל את הקביעה שהדברים נעשו ללא אכיפה וללא חוזק יד. אני גם – בעזרת המקורות של עזרא ונחמיה – רואה בין השיטין. העובדה היא שנחמיה יצא לפרס וכשהוא חזר ליהודה הוא מצא שהכל התפרק והוא היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. האנשים בכו כאשר שילחו את נשותיהם הנוכריות. קשה לי מאוד להניח שדעה כל כך קיצונית, כל כך קנאית, כזו של מתתיהו, וכזו של פנחס, המציעה לשחוט כל אדם שבסך הכל רוצה להביע את דעתו האישית ולעבוד פולחן אחר, מה שנראה בעיניי זכותו הטבעית והיסודית, שמכתיבה דוֹגמה צרת אופקים בצורה מובהקת, תתפוס שכבות רחבות של העם ותזכה בהסכמה כללית. לא לחינם מלכי בית חשמונאי, אלה שיצאו ממתתיהו ומיהודה, נעשו אחר כך מתיוונים או ליברלים, מאסו בקנאות הזאת. אפשר לראות את מרד החשמונאים גם כמלחמה למען עצמאות, אבל גם כמלחמת אחים, מלחמה בין-יהודית מאוד ברורה, הדברים נעשו שם באכיפה, בחוזק יד, באונס. בעיניי זה קשה מנשוא. ככל שאנחנו הולכים ומתקדמים עם התקופות, – בית שני, המשנה, החכמים – אני רואה פחות ופחות את ההשקפה הקנאית משתנה להשקפה החסידית.

זמני נגמר ואני רוצה לסכם את מה שנאמר פה רק על קצה המזלג ולא הגיע לכלל גיבוש: קשה לקבוע בצורה חד-משמעית שספרות חז"ל משקפת את רוב העם, כפי שרוצה מנחם להניח. בדיוק כמו שהמקרא אינו משקף את השכבות הרחבות של העם אלא רק דעת מיעוט אליטיסטי.

לכן כשמנחם כותב כותב שהמסורת והאידיאלים של החסידות הופנמו בהשקפת עולמם של חכמים והפכו לנחלתן של שכבות רחבות בעם, בימי בית שני ובתקופת המשנה – אני חולקת עליו. להערכתי היו אלה השקפות של שכבה מצומצמת אליטיסטית, שלעיתם אפילו כפתה את דיעותיה על כלל העם. מספיק לראות את ההתבטאויות של חברים על עמי הארץ כדי להבין את התהום הבלתי ניתנת לגישור ביניהם. אבל את ההיסטוריה – ובמקרה זה את המשנה ואת התלמוד – כותבים המנצחים.