זונות יהודיות בארגנטינה

סיפורן של הזונות היהודיות בארגנטינה מלווה את היצירה היהודית כמעין צל: משהו שלא מדברים בו, שהשתיקה יפה לו. כשכבר הגיע עניין הזונות בארגנטינה אל סדר היום של הספרות היהודית, העברית והיידית, הוא זכה למין אזכור שבשתיקה: כך שלום עליכם ב"האיש מבואנוס איירס" מספר על מפגש בין נוסע יהודי לסרסור מבואנוס איירס, כשבמשך כל הנסיעה מנסה הנוסע לעמוד על טיב עיסוקו של חברו ולא מצליח; כך גם י.ח ברנר ב"מכאן ומכאן", היצירה הארץ ישראלית הגדולה, כותב: "נפלה אימה חשכה גדולה. זונה בבואנוס איירס"; גם בסיפור "חתונה" מתוך סיפורי "בית הדין של אבא" מאת יצחק בשביס זינגר, מספרים הסרסורים היהודים ברחוב קרוכמלנה בוורשה בחצי פה על השמועות שהגיעו לאוזניהם על הזונות היהודיות בבואנוס איירס.

מעשה בטבעת
כולם ידעו משהו, וכולם החרישו. עד שבא המשורר והסופר אילן שיינפלד שלא מכחד מהקורא העברי דבר וחצי דבר ברומן החדש פרי עטו, "מעשה בטבעת". סיפור המסגרת של הרומן הוא כזה: אספרנסה גאנץ, זונה יהודייה זקנה מארגנטינה, מעניקה לבתה הלסבית פלורה, המתגוררת בישראל עם בת זוגה, גרסיאלה, את ספר תולדות ימיה. בספר היא מגוללת את סיפור חייה שלה, כמו גם את סיפורה של אמה אסתר ושל סבתה לאה, שושלת של זונות יהודיות שבחרו במקצוע העתיק בשל נסיבות חייהן הטרגיות. במקביל מספרת אספרנסה על תולדות משפחת ברגמן האריסטוקרטית, שקורות חייה כרוכים בקורות חייהן של לאה, אסתר ואספרנסה מכוחה של טבעת זהב מסתורית, שבכוחה לרפא את מחלת הנפילה שבה היתה חולה לאה ושבה חולים בני משפחת ברגמן לדורותיהם. את הספר מעניקה האם לבתה לאחר ששתיהן הצליחו להיחלץ בעור שיניהן מהמשטר החשוך בארגנטינה של שנות ה-70 וה-80, שאיים להביא כליה על הכל – על אינטלקטואלים מהפכנים דוגמת הבת, כמו גם על זונות קשישות דוגמת האם. רק פה, בארץ חמדת אבות, יכולות היו סופסוף הבת ומאהבתה לממש את אהבתן, ורק כאן בישראל יכולה היתה האם למצוא מזור לתחלואי הגולה ומעט נחמה לצער שידעה במשך שני ימי חייה.

נשים במצוקה
מעשה בטבעת הוא רומאן הנשען על מאורעות היסטוריים. הסופר והמשורר אילן שיינפלד פורש בפני הקורא מאורעות שהתרחשו לפני מאה ועשרים שנה, הספר מתמקד בהתיישבותם של היהודים במושבות החדשות בדרום אמריקה, ובארגנטינה במיוחד. מבחינה היסטורית הסיפור מתחיל בשנת 1881. הספר מתאר את ניסיונותיהם של היהודים הנרדפים בגולה במזרח אירופה בעת התעוררות הלאומיות. היהודים ניסו לברוח מגורלם רוויי הרדיפות והפוגרומים. יהודים אלה נאחזו בתקווה חדשה בארץ חדשה, ותוך כך נגלית תמונה מכוערת ומכאיבה של ניצול מצוקות היהודים ממזרח אירופה על ידי בני עמם וכתוצאה מכך נרקמה תרמית שהובילה ל"פריחה ושגשוג" של תעשיית פריצות וזנות בעולם החדש.
לא צריך לנדוד עד לבואנוס איירס כדי לחזות בנשים המנוצלות על ידי גברים ולא צריך לסובב את גלגל הזמן כדי להחיות מצוקות של נשים. גם כאן באוויר המזוהם במטרופולין ניתן בוודאי לשמוע קולות של ניצול ושל רדיפת נשים. הייחוד בספרו של אילן שיינפלד הוא התחקותו אחר אחד מן המאורעות ההיסטוריים שהודחקו מתודעתנו כעם. במקביל לעלייה הראשונה ולעלייה השנייה לארץ ישראל, קמו מושבות בדרום אמריקה ובמיוחד בבואנוס איירס כאשר חלק ניכר מפרנסתן של הקהילות היה בפריצות ובהדחה לזנות של בנות שהובאו לשם כך משטחי הגולה במזרח אירופה. הבנות החליפו מצוקה אחת במצוקה אחרת. למעשה הסיפור המרכזי הזה שמתגלגלים בו הטמאים הוא הסיפור המרכזי אשר במקביל לו מוצגת התהוות אקוויוולנטית של קהילות היהודים הכשרים. המתח הזה בין היהדות המקודשת מול היהדות של הטמאים מציג את ערכי היהדות באור אירוני מסוים.

סרסורים יהודים

"צבי מגדל" היה אירגון רופיאנים (סרסורים) יהודים בארגנטינה בסוף המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20. האירגון הוקם בשנת 1870 בבואנוס איירס, האירגון פורק בשנת 1930 על ידי רב-פקד חוליו אלסוגראי שסירב לשחק את המשחק ולקחת שוחד כמו קודמיו.
באמצע המאה ה-19 הגיע גל גדול של יהודים מאירופה לדרום אמריקה בעקבות הפוגרומים ברוסיה והעוני במזרח אירופה. רבים מהם הגיעו לארגנטינה. באותה תקופה צמחה בבואנוס איירס בקצב מסחרר בעקבות הגירה המונית (לא רק של יהודים) מרחבי העולם. בעקבות כך עמדה ארגנטינה על יחס של עשרה גברים לאישה והביקוש למין בתשלום היה גבוה מאוד. הקושי למצוא עבודה וקושי להסתגלות לחיים חדשים במקום חדש גרם לאנשים רבים להפוך לסרסורים שנקראו בספרדית רופאינים. הרופיאנים היהודים השתלטו מהר מאוד על העסק ורוב הרופאינים בארגנטינה באותה תקופה היו יהודים. בין אם אלה היו סרסורים או סוחרי זונות בכל דרום אמריקה. האירגון פעל כמו מאפיה. האירגון היה פועל לפי כללים ומונחים מוגדרים. המסעות שנועדו להביא משלוח טרי של בנות נקראו 'רמונטה' שהוא בעצם מונח שלקוח מתחום הבקר. האירגון שיחד את כל מי שהיה יכול להוות איום על פעילות האירגון: פקידי הגירה שיכניסו את הבנות ללא שאלות מיותרות, שוטרים ושופטים שידאגו לעצור כל ניסיון לעצור את הפעילות, פקידי עירייה ופוליטיקאים על מנת שיאשרו הקמת והרחבת בתי הבושת. רוב נערות הליווי עבדו בכפיה. השיטה של הרופיאנים היתה כזאת: מדי תקופה נשלח אדם צעיר ונאה, לבוש בקפידה ומנומס לקהילות יהודיות במזרח אירופה ותלה מודעות על חיפוש נערות יהודיות מבית טוב לעבודה בבית יהודים עשירים בארגנטינה או שידוכים. הקהילה היהודית באירופה שרוב רובה היו עניים מיד שלחו עם האיש את הבנות שלהם על מנת שיקבלו חיים טובים יותר. רוב הנערות היו בגילאי 18-13 שחשבו שמחכה להן עתיד טוב יותר בארגנטינה ובעצם נחטפו לזנות. כבר באוניה נאנסו, הוכו, הורעבו ונכלאו לפני שהחלו לעבוד. הרופיאנים קראו לזה "תקופת חינוך". לאחר שירדו לחוף נסחרו בין הרופיאנים כמו שוק עבדים. הבנות נלקחו לבניין מסוים שם ישבו הרופאנים. הבנות הופשטו וכך כשהן עירומות מול קהל הרופיאנים נערכה מכירה פומבית על כל נערה. הזוכה שילם ולקח את הנערה שהיתה רכושו ועשה בה כל שרצה. בין האורחים הקבועים במכירות אלו היו אנשי ממשל, שופטים ועיתונאים שחלקם הגדול היו גם לקוחות ועל כך המכירות האלה נערכו ללא שום הפרעה מהרשויות.

שכונת לה בוקה בבואנוס איירס

הקמת האירגון 'צבי מגדל'
הקהילה היהודית לא שתקה והחלה להתקומם נגד הרופיאנים. בשנת 1885 הוקם 'הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות'. ברובע היהודי בבואנס איירס נתלו כרזות שקוראות לא להשכיר לרופיאנים חנויות או דירות. הרופיאנים שרצו להרגיש כחלק מהקהילה תרמו כספים רבים למוסדות יהודים והלכו לתיאטרון כל ערב עם נערה אחרת. הקהילה היהודית התלבטה אם לקבל את כספם של הרופיאנים אך ברוב הפעמים קיבלה בעקבות קשיים לכלכל את מוסדות הציבור הקהילתיים. ההתלבטות נגמרה כשערב אחד נחום סורקין, פעיל ציוני מוכר בקהילה, נעמד מחוץ לתיאטרון ומנע מהרופיאנים להיכנס. משם החלה הקהילה היהודית בניסיון להוקיע ממנה את הרופיאנים. תוך זמן קצר הוחלט לא להכניס רופיאנים לבתי כנסת ולא לקבור אותם בבית הקברות היהודי. בתגובה התאחדו הרופיאנים והקימו את 'ורסוביה-ברה ישראלית לסוקורוס מוטאוס' (עזרה הדדית). ב-7 באפריל 1906, נרשמה עמותת הסרסורים כחוק. בהמשך שונה שמה ל'צבי מגדל' על שם אחד התורמים הבולטים. לאחר כמה שנים התפלגה ממנה קבוצה שקראה לעצמה 'אשכנזום'. האירגון בנה לעצמו בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. בקומה הראשונה זה היה בית כנסת ובקומה השניה בית בושת. לאחר סגירת האירגון בשנת 1930, הקהילה היהודית דאגה להרוס את המבנה. כדי לחגוג את פתחית שעריו של בית הכנסת יצאו הרופיאנים בטקס הקפות עם ספרי התורה מסביב לבניין. השכנים היהודים ראו, הזדעזעו אך אף אחד לא הפריע להם. לאחר שאגודת הסרסורים נרשמה קיבלה הכרה רשמית מהממשל, נרכשה חלקת אדמה באבז'נדה, פרבר של בואנוס איירס והוכשרה כבית קברות. ממש לידו הוכשרה חלקה נוספת של הארגון המקביל 'אשכנזום'. לפני ההתקוממות של הקהילה היהודית נגד הרופיאנים הם נקברו בבית הקברות היהודי לה טבלדה בחלקת 'הטמאים' שהיה כינוי לסרסורים וזונות. החלקה הזאת עם כ 50 קברים מוזנחת מאוד עם מצבות מנופצות ולכלוך בכל מקום. בנוסף השירותים הציבורים של הבית קברות נמצאים בחלקה הזו.
במהלך שנות ה 20 של המאה ה 20 אירגון 'צבי מגדל' הגיע לשיא כוחו. כ 500 רופיאנים שלטו ב 2,000 בתי בושת שבהם 4,000 נשים. הרשת היתה מאורגנת וחבריה שיתפו פעולה בצורה הדוקה כדי להגן על אינטרסים. דמי חבר באירגון היו 250 פזו בחודש ששימשו לנסיעות 'רמונטה' (להביא בנות חדשות מאירופה).

טנגו רוקדים בשניים – כרזת רחוב

מפלה
נערת ליווי בשם רחל ליברמן היא זאת שעזרה לרב פקד חוליו אלסוגאי להפיל את הארגון. רחל, ילידת לודז' הגיעה לבואנוס איירס בעקבות הצעת שידוכים ונאלצה לעסוק בזנות. לאחר עשר שנים חסכה מספיק כסף כדי לקנות את השחרור שלה. היא קנתה בית, פתחה עסק וניהלה חיים שקטים. אבל בהנהלת 'צבי מגדל' פחדו שבנות רבות אחרות ילכו בדרכה. הם פיתו אותה על ידי בחור צעיר ונאה בשם סלומון קורן. הם התחתנו בבית הכנסת של הרופיאנים בלי שהיא תדע מי הוא באמת. לאחר הנישואים הוא הכריח אותה בעזרת אלימות לחזור לעסוק בזנות דרך האירגון. בייאושה ותוך סיכון חייה פנתה לרב פקד לאלסוגאי. העדות של ליברמן סיפקה עליה לפתוח בחקירה מקיפה. הממצאים הגיעו לשופט ד"ר רודריגז אוקומפו שסירב לקבל כספים מ'צבי מגדל'. בספטמבר 1930 הסתיים המשפט. התיק כלל 108 עצורים. "קיומו של אירגון 'צבי מגדל' הוא סכנה קונקרטית לחברה שלנו" כתב השופט בפסק הדין וקבע עונשי מאסר ארוכים לנאשמים. אך השפעתם של הסרסורים המשיכה להיות דומיננטית גם בכלא. הם שיחדו פקידים רבים במערכת המשפט. בינואר 1931 הגישו עורכי דין של חברי האירגון ערעור שהתקבל. בכירי משרד המשפטים (חלקם משוחדים) השאירו על כנה את הרשעתם של שלושה נאשמים ואת השאר הורו לשחרר. ההחלטה פורסמה בעיתונות וגרמה למהומה דעת הקהל. הלחץ הציבורי גרם לשלטונות ארגנטינה לבטל את השחרורים. מאות סרסורים שלא נכלאו גורשו לאורוגוואי.

הפריצה לתודעה
כך פרח שוק הבשר היהודי בין מזרח-אירופה לדרום-אמריקה: שלושה ספרים אותנטיים מגוללים את סיפורן העגום של רבבות נשים יהודיות שמצאו את עצמן עוסקות בזנות במשך כמאה שנים תמימות – ממחצית המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 – הוגלו, בחשאי, עשרות-אלפי נשים יהודיות, ממזרח-אירופה לארגנטינה, כדי לעסוק שם בזנות. על סחר הנשים הזה פרס את חסותו ארגון הסרסורים היהודים, שנשא את השם "צבי מגדל". מצבן הכלכלי הירוד של הקהילות היהודיות במזרח-אירופה הוא שהפך את הנערה היהודיה לטרף קל לסוחרים, שהבטיחו לצעירות מוצא מחיי העוני של השטעטעל, באמתלה של שידוך כשר ליהודי אמיד בבואנוס איירס, או עבודה כמטפלת במשפחה יהודית בבירת ארגנטינה.
את סיפור הנוכלות והרמייה הזה מגולל, לראשונה, הספר "הפולניה", בשפה הספרדית, פרי-עטה של הסופרת היהודיה-ארגנטינאית, מירטה שלום. זמן קצר לאחר פירסומו, הפך הספר האותנטי והמרתק על העולם התחתון של בואנוס איירס, שבין שתי מלחמות העולם, לרב-מכר ברחבי ארגנטינה כולה. מאחורי כינוייה של "הפולניה" מסתתר שמה המלא של גיבורת הספר, רחל ליברמן, המגוללת את סיפורה של חבורת הגנגסטרים היהודים, שהבריחו נשים יהודיות מפולין לבואנוס איירס, באמתלה שידאגו להן לפרנסה מכובדת, כשלמעשה הן נשלחו היישר לשוק הזנות. הספר, שעדיין לא תורגם לעברית, הפך במהרה לרב-מכר גם בקרב האוכלוסיה הלא-יהודית בארגנטינה. מתוארות בו, לפרטי-פרטים, דמויותיהן הססגוניות של הנשים, המופיעות בכינוייהן המקצועיים ובשיטות עבודתן, ויחד עימן מתפרסמים גם שמותיהם המפורשים של הסרסורים שניהלו את שוק הבשר הזה.
וריאציה על אותו נושא הוא ספרו של הסופר הישראלי, אילן שיינפלד, "מעשה בטבעת", שראה אור מאוחר יותר. בספר הזה, שמקורו בעברית, חושפת אספרנסה גנץ בפני בתה סוד נוראי: היא, אמה וסבתה היו זונות יהודיות! חייהן נכרכו בטבעת-כשפים, שהועברה מדור לדור, מאם לבתה, ושהתגלגלה מדנציג שבפולין ועד לבואנוס איירס. הטבעת נוצקה בידי צורף בעל סוד, כסגולה לריפוי מחלת הנפילה, והפכה למוקד של עימות מר בין שתי משפחות, כשהיא בולעת לתוכה חיים שלמים. מאגיה יהודית, תשוקה ואובססיה, נמזגו כאן לספר עשיר וסוחף, כשתוך כך מתגלה שחברי ארגון הסרסורים "צבי מגדל" אספו אלפי צעירות יהודיות ממרכז-אירופה, סחרו בהן במכירות פומביות, וכלאו אותן בבתי-בושת לשארית חייהן. בשיא-פעילותו שלט הארגון במאות "בתים", ואף הקים בית-קברות ובית-כנסת, תוך שהוא צובר עוצמה כלכלית ופוליטית אדירה. מסתבר שהקהילה היהודית נבוכה מקיומם של בתי הזונות בקירבה, הפנתה עורף לצעירות האומללות, ועשתה הכל כדי למחוק את הפרשה האומללה מן הזיכרון הסלקטיבי.
בספר השלישי, "בגופן ובנפשם", פרי-עטה של איזבל וינסנט (תורגם לעברית על-ידי חנה עמית), מובא סיפורן הטרגי של שלוש נשים יהודיות, שנמכרו לזנות בבואנוס איירס. הספר מתחקה אחר הצד האפל של גל ההגירה הגדול ששטף את מזרח-אירופה, דרך סיפורן של שלוש נשים: סופיה חאמיס, שנישאה בגיל 13 לסרסור אייזיק בורובסקי, ונאלצה לעבוד עבורו בזנות, גם בשעה שהיתה בהריון; רבקה פרידמן, שעמדה בראש אגודה שייסדו הזונות היהודיות של בואנוס-איירס, ושביקשה להבטיח להן קבורה יהודית נאותה; ורחל ליברמן, שבעקבות דיווחיה עצרה המשטרה מאות מאנשי הארגון והחישה את התמוטטותו.
העדויות שמביאה המחברת על אטימות הסוחרים לסבלן של הנערות, האדישות ושיתוף הפעולה של הקהילות היהודיות במזרח-אירופה ובארגנטינה, והעובדה שהתופעה של הסחר בנשים קיימת גם היום – מטרידות ומצמררות.

שכונת לה בוקה בבואנוס איירס

שירים
אולי סימבולי הדבר שבשנות ה-50 של המאה הקודמת חיבר המלחין הברזילאי, מוריירה דה-סילווה, סמבה מיוחדת לכבודה של הזונה אסתרה גלדקוביצר, שהתאבדה לאחר שנים של עבודה בזנות. בשיר מופיעה שורה ביידיש: "איך בין משוגענע פאר דיר" ("אני משוגע עלייך"). וכמו הסטריאוטיפ של הזונה הרוסיה בתודעה הישראלית, כך נהפכו הזונות היהודיות בדרום-אמריקה לחלק מהפולקלור, בעוד שהן עצמן נותרו שקופות.
ולהלן שיר שכתבה אחת הזונות. השיר נכתב על פי לחן טנגו ביידיש, ונכלל בספרו האחרון של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת."

הסיפור על נינה בת הרב

אם תרצו לבכות אז האזינו
לספור של נינה בת הרב,
יום אחד בא זר אשר ענד לה
אבן עטופה חשוק זהב.

היא הלכה אחריו בלב ונפש,
הן היתה תמה וצעירה,
הוא משך אותה אל תוך הרפש
ונתן אותה למכירה.

נינה, נינה, אן הלכת, עודך ילדה,
את שלא ידעת כלל טעם גבר,
את הפכת למין שדה.

יום ליום עבדה היא שם בפרך,
ונהיתה אשה מפורסמה,
כל אחד הכיר אותה בכרך,
וקרא לה 'נינה אדמה'.

עד שיום אחד אותה טבעת,
את לבה מלאה בזעם מר,
בסכין היא את ראשו הסירה
והטמינה ראש מתחת כר.

נינה, נינה, מה עשית, ואת ילדה,
את שלא ידעת כלל טעם גבר,
את הפכת למין שדה.

הם לקחו אותה לבית הסהר,
על ידיה שמו אזיקים,
אבל היא עקרה את שתי עיניה
שנהיו לשני חורים ריקים.

ומאז זוהרת הטבעת
מול עיני זונה עורת, בת הרב,
ומתוך החשך שוב עולים לה
פני הגבר שאותה אהב.

נינה, נינה, מה עשית, אשה שדה,
בתוך שתי עינייך את שוכבת,
כמו בתוך הקבר, בודדה.