דברי ימי מנזר

הסופר הפורטוגלי ז'וזה סרמאגו קשה מאוד לקריאה. סרמאגו כותב משפטים ארוכים מאוד, לעתים באורך של דף שלם או יותר. השימוש שלו בסימני פיסוק עומד בניגוד גמור לתורה שהרביצו בנו בבית הספר. הוא משלב אמירות (הדורשות מרכאות) וסיפור בנשימה אחת ללא הבחנה. העלילה בספריו עמוסה בהסתעפויות ובתת-עלילות, גיבורים רבים ומעברים מהירים מעבר להווה ובחזרה. כל זאת, דורש מהקורא ריכוז, תשומת לב ומעורבות רבה. אבל משנתפסת לספרו הראשון שהגיע לידיך, ומשהרגלת עצמך לקרוא את משפטיו הארוכים, העלילה עצמה מקשה עליך. סרמאגו אוהב להציג נקודת מבט חתרנית על אירועים היסטוריים. הוא נוטה לזנוח את נקודת המבט ההיסטורית המקובלת והרשמית, ומתמקד יותר באדם הקטן ומקומו בעלילות ההיסטוריות הכבירות.

ואחרי כל אלה, אם התאהבת באחד מספריו החשובים, כבר לא תשכח אותו ותחפש את ספריו האחרים בלהיטות. סרמאגו כתב עשרות ספרים. רק מאלה שתורגמו לעברית מנינו 16 ספרים – יבול מרשים. באופן טבעי, לא כל ספריו מרשימים באותה מידה, ויש בהם כאלה שלדעתי מוטב היה שלא ייכתבו כלל. אבל הטובים שבהם מטביעים חותם עז ורצון לקרוא עוד ועוד.

ואני, בתור תולעת ספרים אובססיבית, קראתי את כל ספריו שתורגמו. כמה מהם הנחתי הצידה כלא ראויים, אבל אלה הראויים השפיעו עלי השפעה רבה. ספרים מושכים אותי לטיולים. אני תמיד מחפשת את הדרך לראות בעיני את המקומות שכתבו עליהם, ובעיקר את המקומות שעלילה היסטורית ממשית מהווה את הרגע לכתיבתם. כך אני מטיילת בעולם, כשספר מונח בידי ואני הולכת בעקבותיו. כך הגעתי למאפרה.

אלה תולדות

מלך פורטוגל, ז'ואאו החמישי (1750-1689) נשא לאישה (שידוך מלכותי) את הנסיכה אנה-מריה האוסטרית. הדאגה העיקרית של מלך היא "לייצר" יורש. מכיוון שהדבר לא צלח, נדר המלך נדר לבנות מנזר המיועד ל-13 נזירים מהמסדר הקפוצ'יני, בתור עיסקת חבילה: אם תיתן בן, אתן לך מנזר. (יש אומרים שהנדר בא בעקבות מחלה שלקה בה המלך). כך או כך, הנדר ננדר, היורשים הגיעו, וההבטחה קוימה, אם כי באיחור אופנתי של שנים. את המנזר החלו לבנות בשנת 1717 ובנייתו הסתיימה בשנת 1730, במלאת למלך ז'ואאו 41 שנים. עם השנים גדל התיאבון ובמקום מנזר צנוע צמחה מפלצת. המניע לצמיחה האדירה הוא התחרות: המלך רצה שהמכלול שלו יעלה בפארו ובהדרו על ארמון האסקוריאל Escorial של ספרד וניצל את הכמויות הגדולות של הזהב שזרמו לפורטוגל כתוצאה מהכיבוש של ברזיל בדרום אמריקה.

המכלול הגיע לממדים מפלצתיים ממש ושטחו 40 אלף מטרים מרובעים. הוא מכיל ארמון מלכותי, בסיליקה (כנסייה), מנזר, ושטחי ציד המשתרעים מאחורי הארמון – הטפאדה  (Tapada)  שהיום היא פארק לאומי המוקף חומה באורך 19 ק"מ. הציר המרכזי של המכלול הוא הכנסייה, שאליה מובילות מדרגות עם כניסה מפוארת. משני צידי המכלול שני מגדלים ומאחור המנזר.

הארמון נמצא בקומה השנייה ומשתרע על-פני 40,000 מ"ר . הוא מכיל 1,200 חדרים כל אחד מהם בעיצוב שונה ולשימוש שונה, ומעל ל-4,200 חלונות ודלתות. אורך החזית: 220 מ'. בין החדרים יש חדרי משחקים שונים ו"חדר הציד" שבו תלויות על הקירות ראשים מפוחלצים של חיות שניצודו באזור ועשרות זוגות קרניים המעידות על כך שהציד הנפוץ ביותר היה איילים. אפילו נברשת גדולה עשוייה כולה מקרני איילים תלויה מהתקרה.

הבסיליקה – אורכה 63 מ', רוחבה 16.50 מ' וגובה האולם המרכזי ("הספינה") 21.50 מ'. הקירות מצופים שיש וורוד. ניצבים בה פסלים רבים שיוצרו ע"י מיטב פסלי איטליה. העוגב שלה ייחודי. שני המגדלים שבחזית הבסיליקה מכילים 92 פעמונים שהוזמנו אצל אומנים פלמיים. כשביקרתי במאפרה התקיימה בכנסיה חתונה, עמדתי מהצד וחזיתי בכל מהלך החתונה. בטקס השתתפו רק בני המשפחה, כלומר קהל מצומצם. בדרך כלל מתקיימת אחרי הטקס הדתי קבלת אורחים שנערכת במקום אחר. כשישבתי לי בצד וצפיתי בכל שלבי הטקס, נדמה היה לי שאני פשוט יושבת ורואה סרט או סידרת דרמה.

המנזר נמצא מאחורי הכנסייה ויכול היה להכיל כ- 300 נזירים (המספר הראשוני היה 13 נזירים…). הנזירים ישנו באולם גדול אחד כשלכל אחד מהם יוחד תא שנסגר על ידי וילון. כל תא כזה הכיל מיטה צרה, כסא, ארונית שעליה עששית ותמונת ישו הצלוב מעל המיטה. האולם הכיל גם חדר בידוד שבו הוחזקו נזירים חולים או כאלה שיצאו מדעתם. במנזר היה חדר אוכל גדול ומטבח המכיל סירים ענקיים המיועדים הכנת אוכל לכמות הגדולה של הנזירים.

המכלול תוכנן ובוצע על ידי הארכיטקט הגרמני ג'ון פרידריך לודוויג, ובולטות בו השפעות איטלקיות של סגנון הבארוק בהשפעת רומא של האפיפיור. המלך דאג להביא פסלים וציירים מצרפת ומאיטליה, ואומנים מומחים מארצות השפלה. לתפארתו ותפארת המכלול שלו יצר המלך אוסף נדיר של פריטי אמנות. זהו אוסף הבארוק הגדול ביותר מחוץ לאיטליה. המלכים שבאו אחריו המשיכו את מסורת האיסוף והקימו גם ספרייה ענקית, אחת הספריות העשירות ביותר באירופה, עם 60 אלף כרכים. בני משפחת המלוכה לא ממש הרבו לבלות בארמון המלכותי של מאפרה, ורק חגגו בה אירועים והתכנסויות ויצאו לציד בשטחי הציד שלה. המלך האחרון של פורטוגל, מנואל השני, בילה בה את לילו האחרון בתור מלך, טרם צאתו לגלות בשנת 1910, עת הכריזה פורטוגל על עצמה כעל רפובליקה.

הרפובליקה של פורטוגל הפכה את הארמון המלכותי למוזיאון בשם הארמון הלאומי. המנזר הפך בה בעת לשטח צבאי המאכסן חטיבות צבאיות שונות. חלק מהמנזר נשאר פתוח לביקורי הקהל, כדי להדגים את החיים של הנזירים שחיו בו בעבר.

הנושאים בנטל

את סרמאגו בספרו "דברי ימי מנזר" מעסיקה בעיקר סוגיית העובדים. הבנייה ארכה כ-13 שנים ולצורך זה הובאו פועלים מכול רחבי פורטוגל. מניין העובדים הגיע, בשיא, ל-50,000  ועל הסדר שמרו עוד 7,000 שוטרים. העובדים גוייסו בכפייה וסרמאגו מרבה לתאר את עבודת הפרך שעבדו. כמו תמיד עולה השאלה, שגם ברטולד ברכט, המחזאי והמשורר הגרמני כבר שאל אותה, אמנם בצורה אחרת: מי נשא בנטל?

שאלות של פועל תוך כדי קריאה / ברטולד ברכט

מִי בָּנָה אֶת תֶּבָּאי עַל שִׁבְעַת שְׁעָרֶיהָ?
בַּסְּפָרִים כְּתוּבִים שֵׁמוֹת שֶׁל מְלָכִים.
הַאִם הַמְּלָכִים הֵם שֶׁסָּחֲבוּ אֶת גּוּשֵי-הַסֶּלַע?
וּבָּבֶל שֶׁנֶּהֶרְסָה פְּעָמִים רַבּוֹת —
מִי בָּנָה אוֹתָה כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים? בְּאֵילוּ בָּתִּים
בְּלִימָה הַמָבְרִיקָה מִזָהָב גָּרִים הַבַּנָּאִים?
בָּעֶרֶב בּוֹ סִיְּמוּ אֶת הַחוֹמָה הַסִּינִית, לְאָן הָלְכוּ
בּוֹנֵי הַחוֹמָה? רוֹמָא הַגְּדוֹלָה
מֶלֶאַה בְּשַׁעֲרֵי נִצָּחוֹן. מִי הֵקִים אוֹתָם? אֶת מִי
נִיצְחוּ הַקֵיְסָרִים? הַבְּבִיזַנְץ הַמְהֻלֶּלֶת בַּשִּׁירִים
הָיוּ רַק אַרְמוֹנוֹת לְתוֹשָבֶיהָ? אֲפִלּוּ בְּאַטְלַאנְטִיס הָאַגָּדִית
בַּלַּיְלָה בּוֹ הַיָּם בָּלַע אוֹתָם, שָׁאֲגוּ
הַנִּטְבָּעִים לְעַבְדֵיהֶם.

אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַצָּעִיר כָּבַשׁ אֶת הוֹדּוּ.
הוּא לְבַדּוֹ?
קֵיְסָר הִכָּה אֶת הַּגאלִים.
הַאִם לֹא הָיָה לְפָחוֹת טַבָּח אִתּוֹ?
פִילִיפּ מִסְּפָרַד בָּכָה כְּשֶׁצִּי אֳנִיּוֹתָיו
אָבַד. הַאִם אִישׁ זוּלָתוֹ לֹא בָּכָה?
פְרִידְרִיךְ הַשֵּׁנִי נִצַּח בְּמִלְחֶמֶת שֶׁבַע הַשְָּׁנִים. מִי
נִצַּח מִלְּבַדּוֹ?

בְּכָל דַּף נִצָּחוֹן.
מִי בִּשֵּׁל אֶת סֶעוּדָת הַמְנַצְּחִים?
כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים אָדָם גָּדוֹל.
מִי שִׁלֵּם אֶת הַחֶשְׁבּוֹן?

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה דִוּוּחֵי-מַעֲשִׂים.
כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת.

תרגום בנימין הרשב מתוקן תוך השוואה למקור
מתוך: גלות המשוררים, שירי סוונדבורג, 1935-1938. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978

 

סרמאגו, בדרכו הייחודית ובסגנונו יוצא הדופן, שואל את השאלה הנצחית הזאת.

ואנחנו, התיירים המבקרים, הולכים ביראת כבוד, משתאים למראה הפאר וההדר, ואולי שוכחים לשאול את השאלה הזאת, ואולי גם לא זוכרים ללמוד ממנה את הלקח המתבקש.

קרדיט: אתרים באינטרנט

צילומי הפנים הם של משה הרפז https://mharpaz.wordpress.com/2011/09/20/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%A0%D7%96%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%94-mafra-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%92%D7%9C/