ביקורת ספר: משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם
מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספריית פועלים, 2012
אודה ואתוודה, לא שמעתי עד עתה על הסופר והמסאי המחונן והידוע (כפי שהתברר לי) וואלאס. כשהספר הקטן בעל השם המוזר נפל לידי, בדקתי ומצאתי שעד עתה החמצתי סופר מוערך בעל סגנון ייחודי. התחלתי את הספר הקטן בספקנות וגמרתי אחוזת מחשבות, מבינה היטב את הדחף הדכאוני שהביא את הסופר להתאבדותו בשנת 2008.
בשנת 1995 שלח המגזין האמריקאי "הארפר'ס" את וואלאס לשיט בן שבעה לילות באניית פאר שיוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה, כדי שיכתוב את רשמיו. השייט הזה הוליד מסה אירונית ומפוכחת על סוגיות שונות ומגוונות, החל באמריקה והאמריקאים, תענוגות בכלל ובפרט, פרסום ושיווק, הגירה וקליטה, יחסי ניצול והיררכיה חברתית, הזדקנות ומוות – במלים אחרות, סקירת שיט תענוגות של שבעה ימים ולילות הפכה למסה על קיומו של האדם.
בעט מושחז ובעין צופייה ומתבוננת מפרק וואלאס לגורמים את כל המנגנונים החברתיים, הכלכליים והאינטרסנטיים העומדים ביסוד התנהלותה של חברת האדם, בעיקר באמריקה אבל בהקרנה על כל החברות הבאות איתה במגע. הוא חושף את הזיוף, את הצביעות, את האינטרסים החבויים לכאורה, שמסתתרים מתחת לכל התנהלות חברתית מוסכמת, ועושה זאת ללא רחמים אבל גם באמפתיה מסוימת.
וואלאס מנתח את המניעים של וואספים אמריקאים עשירים ומזדקנים לצאת באופן אובססיבי מידי פעם לשיט תענוגות על פני האוקיינוס, ולהשאיר מאחוריהם את הפחדים: הפחד מהזדקנות, הפחד מהמוות, הפחד לא להיות רלוונטיים. אבל הפחדים האלה נלווים אליהם לשייט ודוחקים בהם למהר ולטעום מכל מנעמי החיים המוצעים להם על פי הוראה מלמעלה על סיפונה של ספינת התענוגות. "אין זו הבטחה לכך שתוכלו לחוות הנאה אדירה, אלא שאכן תחוו אותה. שהם יוודאו שזה יקרה, שהם ינהלו בדקדקנות כל קמצוץ של כל אופציית הנאה, כך שאפילו התהליך המאכל הנורא של תודעתכם הבוגרת ושל יכולת הפעולה שלכם ושל האימה לא יצליחו לדפוק את הכיף שלכם. היכולות המטרידות שמאפשרות לכם לבחור, לטעות, להתחרט, לחוש אי-שביעות רצון וייאוש יסולקו מן המשוואה. מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף סוף לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים" (עמ' 18).
וואלאס אינו זונח שום חלק באניית הפאר, ולא מוותר לא על ארוחות, לא על משחקי חברה, לא על חדרי מכונות וגם לא על התבוננות מעמיקה באנשי הצוות לדרגותיהם החברתיות השונות, ובנוסעים שאת יוצאי הדופן שבהם (כולל הוא עצמו) הוא מתאר בעט שנון. הוא בוחן את הארונות, את החומרים שמהם הם עשויים, את עיצוב השולחנות וכלי האוכל, את הכריזות ברמקול, את נהם המנוע הגדול, ובעיקר הולך שבי אחרי השירותים המתוחכמים הכוללים אסלת ואקום, ובונה סביבה תיאוריה חברתית שלמה, "מין טיפול ביובי במישור קיומי" (עמ' 63).
וואלאס מצא לו דרכים משלו לכתוב על דברים מאוד קרובים אליו ולחברה הסובבת אותו בצורה לכאורה מנותקת. הדרך האחת היא הדרך התכנית. הוא בחר באקס-טריטוריה, בספינה שהיא כביכול מנותקת מהמציאות, מהחיים, שטה לה על גבי האוקיינוס האדיר ונתונה לגחמותיו. מהחוץ הזה אפשר לכתוב בצורה מנותקת על הבפנים הקיומי. הדרך השנייה היא שיטת הערות השוליים. וואלאס מרבה בהערות שוליים, מהן ארוכות ומפורטות, ומהן הערה בת מילה או שתיים. רובן לא ממש נחוצות לגוף העלילה כביכול, אבל זו דרכו של הסופר להעיר הערות חוץ- עלילתיות, לכאורה משקיף מן הצד.
שני דברים הבנתי בוודאות מהספר הזה. האחד: ברור לי מאוד מדוע התאבד הסופר. והשני: אשמח לקרוא את שאר יצירותיו.