ביקורת ספר: ירח מלא
מאת אנטוניו מוניוס מולינה
עם עובד, 1998
עלילה בלשית לכאורה. ילדה נרצחת, מפקח משטרה נחוש לתפוס את הרוצח ונתפס בעצמו לאובססיה לעניין. מתלווים אליו במסע הזה לגילוי הרוצח, שהוא למעשה מסע לגילוי עצמי גם מורתה של הילדה, הפתולוג שניתח את גופתה, כומר זקן שהיה מורהו בעבר של המפקח, ועוד כמה דמויות משנה.
עד סוף הספר אינני יודעת מי באמת הרוצח, האם המפקח הבולש אחריו חי או מת, מי ניסה לרצוח אותו, ולמה. והאמת היא שאולי כל זה לא באמת ממש חשוב, כי הספר הזה של מולינה אינו בדיוק הבלש הקלאסי, או המותחן הקלאסי, והוא לא חייב לקוראים שלו עלילה ברורה וסוף מוחלט. הוא חייב רק לכתוב את האמת שלו, ובצורה כמעט הכי מושלמת שאפשר להביע בה דברים.
האם באמת מוכרחים להגדיר את הז'אנר? כי אם זהו מותחן, הוא לקוי מהרבה היבטים של הז'אנר, למרות שכל הזמן הוא מצליח לתעתע, לפחות בי. לאורך כל הספר לא ידעתי להחליט אם המפקח הוא עצמו הרוצח. לא תמיד ידעתי להבדיל בין השניים. ואולי זה מה שמולינה רצה להשיג: בכולנו חבוי אותו פוטנציאל לטוב ולרע. מולינה הולך פה בעקבות גדול ומפורסם, דוסטוייבסקי, ברומן הבלתי נשכח שלו 'החטא ועונשו', שבו הוא מצליח לחדור לנשמת הרוצח ורודפו כאחד, וגורם לשניהם להיות שני צדדים של אותה מטבע.
ואם כבר דוסטוייבסקי, נוכל להגדיר את ספרו של מולינה כרומן מתח פסיכולוגי, הבוחן את הגבולות המאוד לא ברורים ולגמרי מטושטשים בין אדם לאדם. בין אדם נורמטיבי לכאורה לבין אדם שהשפיות שלו היא על סף הטירוף, ממש על הקצה. מה דוחף אותו אל מעבר לקצה. מה מוביל אדם נורמטיבי לפעול פעולות קיצוניות כל כך. והאם מדובר רק ברוצח או גם במפקח, ומה ההבדל ביניהם. מולינה מצליח להיכנס לעורם של כל אחד מגיבוריו. כשהוא הרוצח, הוא מדבר בקולו לגמרי מתוך הבנת נשמתו. כשהוא המפקח, הוא מכיר את עצמו על כל חולשותיו וזכרונותיו. כשהוא המורָה, האישה, הוא יודע לספר לנו בדיוק איך הרגישה ולמה כשהיתה נשואה
ואיך הרגישה כשננטשה הן על ידי בעלה והן על ידי בנה. אפילו כשהוא הקורבן הוא יודע לתאר בדיוק איך מרגישה ילדה בת שתים-עשרה כשהיא נגררת לחורשה אפילה כדי להירצח.
מולינה מטביע את עלילת המתח שרקם בהרבה מאוד תובנות, הרהורים, זכרונות מעורפלים ובהירים, וידויים פנימיים – כל כך הרבה מכל אלה עד שלפעמים זה אפילו מייגע במקצת. כל דמויות הספר: המפקח, אשתו, הכומר, המורָה, הפתולוג והרוצח – כולן קשורות זו בזו ומסובכות זו בזו באמצעות שתי הילדות, הקורבנות החפים משפע, תום הילדות שעומד כאן בסכנה איומה. ואולי זהו נושאו המרכזי של הספר. כל העלילה יכולה להתקיים רק כי היא סובבת סביב שתי הילדות והרגשות העמוקים והכמעט אובססיביים שהן מעוררות אצל כל הנוגעים בדבר והשותפים לעלילה. מות של ילדים הוא אחד מהצירים המרכזיים גם ביצירתו הכוללת של דוסטוייבסקי, ונראה שגם כאן הוא אחד מהמניעים העיקריים של העלילה.
ועל כל אלה, סיפור אהבה מופלא בין המפקח למורָה, כשדמותה מתפתחת וגדלה מול עינינו, ממורה מבוגרת, רווקה מזדקנת ומיובשת לכאורה, לאישה מלאה חיים, הבנה, יכולות בלתי צפויות, כושר החלטה ועמידה על דעתה, עצמאות וגמישות מחשבתית. שיודעת לקחת את גורלה בידיה מתוך החלטה מושכלת ליהנות סוף סוף מעצמה ומחייה.
מולינה כותב בחסד, והוא וירטואוז של כתיבה. אבל אולי, כמו כל וירטואוז, הוא מאוהב למעלה מן המידה בוירטואוזיות של עצמו ומפגין אותה בעוצמות, ממש מפציץ אתה. כך אנחנו קוראים פרקים שלמים של תיאורים עם הרבה מלים נרדפות, תיאורים קשים שכמעט אי אפשר להכיל אותם, של יחסו של הרוצח (או אולי זה המפקח, כאמור, הסופר הצליח לתעתע בי עד הסוף) להוריו ותיאורה של התנהלותם בזיקנה המנוולת והמדיפה ריחות רעים. תיאורים של גופות, של חלקי גופות, של הרצח ופרטיו, של הרהוריה ותחושותיה של הילדה-הקורבן השניה, תוך כדי הרצח, והכל כל כך חזק, כל כך חריף, כל כך מוחשי – עד שכמעט אי אפשר לשאת זאת. ועם זאת, אי אפשר להפסיק לקרוא, ותוך כדי קריאה להעריץ את היכולות האלה, את הוירטואוזיות הזאת.
לקרוא, להתגבר על מעט החולשות שמתגלות בספר, להגיע עד הסוף ולהתחיל לשאול שאלות.