השבט הלבן של אפריקה

דלין מתיה, הקפות ביער, מאנגלית אמציה פורת, עם עובד, 1985 

דלין מתיה, יום הסנונית, תרגום אמציה פורת, עם עובד 1996

במאה ה-17 הגיעה קבוצת מתיישבים הולנדים קלוויניסטים שליחות חברת הודו המזרחית ההולנדית והקימה מושבה בכף התקווה הטובה (לימים קייפטאון). אליהם הצטרפו גם מתיישבים קלוויניסטים מגרמניה, וכן קבוצה גדולה של צרפתים הוגנוטים שנמלטו מצרפת להולנד על רקע רדיפות דתיות. חברת הודו המזרחית ההולנדית שלחו אותם לסייע ביישוב מושבת הכף שנזקקה לחקלאים מיומנים.

עם התפשטות החוואים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נוודי למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של הילידים שאותם החליפו. הם נדדו עם עדרים בעזרת עגלה ונשאו איתם אוהל, רובה וספר תנ"ך. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבור" (trekboer – איכרים נודדים, מונח שאחר כך קוצר לבורים) הראשונים – מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי יכולת מדהימה לספק את צרכיהם בכוחות עצמם. אורח החיים הקשוח שלהם יצר אינדיבידואליסטים אמיצים, שהכירו את הטבע באופן אינטימי, וביססו את חייהם על מקור ההדרכה והאמונה העיקרי שלהם – התנ"ך. מוצאם ההולנדי, הגרמני והצרפתי נשכח, והם התגבשו בתור עם חדש עם תרבות משלו, חדור אמונה חזקה באל ובתנ"ך, שראה עצמו מושרש בערבות אפריקה. הם קראו לעצמם "השבט הלבן של אפריקה".

הבורים ידועים גם כאפריקנרים וזהו כינויים הרווח היום. המונח "אפריקנר" משמש היום בעיקר לצורך הבחנה בין הלבנים דוברי האנגלית – צאצאי המתיישבים הקולוניאליסטים הבריטים, לבין הלבנים דוברי האפריקנס, שפה שהתפתחה מההולנדית של המאה ה-17, אשר אליה השתרבבו מילים אנגליות, צרפתיות אפריקניות ואפילו אסיאתיות. בשנת 1925 זכתה להכרה כשפה בפני עצמה – צאצאי המתיישבים הבורים המקוריים.

הדוברת המובהקת של האפריקנרים היא הסופרת דלין מתיה.

דלין מתיֵה Dalene Matthee ‏2005-1938, הייתה סופרת דרום אפריקאית, שכתבה באפריקנס ותרגמה את ספריה בעצמה לאנגלית. ספריה מבטאים אהבה עצומה לדרום אפריקה למרות חולשותיה ומגרעותיה ועל המורכבות הרבה של מדינה זו. בתור בת ל"שבט הלבן של אפריקה", האפריקנרים, היא מיטיבה לבטא את תפיסת עולמה של הקבוצה שנשנאה ונרדפה על ידי הבריטים מחד, ורדפה ושנאה את השחורים ילידי המקום מאידך. מתייה שוללת את משטר האפרטהייד מיסודם של האפריקנרים השליטים, אך אינה מציגה את עמה בתור חברה גזענית, אלא פורשת מבלול נסיבות היסטוריות וחברתיות שהפכו את הקבוצה הבורית לחברה במצוקה שהוכנסה למלכוד ונאבק על זהותה ועל קיומה אמנם בדרכים פסולות. הספרים דנים במתחים המורכבים בין כל הקבוצות המרכיבות את אוכלוסיית דרום אפריקה, הלבנים הבריטים, הלבנים האפריקנרים, השחורים הילידים ועוד קבוצות של מהגרים בעיקר מאסיה. עלילות ספריה מתרחשות ברובם בזירת הפעילות בה חיה היא את מירב שנותיה – יערות העד השוכנים בדרום מזרח יבשת אפריקה.

דלין מתיה, הקפות ביער

השם "הקפות ביער" מסמל את המלכוד שבו נמצא גיבור הספר, שאול –  בין משיכתו ליער, לבין רצונו לברוח מחייהם הפשוטים של חוטבי העצים, וגם את המלכוד שבו נמצא האדם – בין סיפוק הצרכים שלו לבין ההרס שהוא גורם לטבע. שאול בארנארד, הוא בן למשפחה הולנדית אפריקנרית של חוטבי עצים, בדרום-אפריקה במאה התשע-עשרה. נער מתבגר, שחי עם הוריו ואחיו ביער. שוכני היער כורתים עצים לפרנסתם והורגים פילים על מנת למכור את החטים שלהם. חייהם חיים קשים ואומללים. שאול מואס בחיים האלה ומחליט למצוא לעצמו חיים חדשים. עוד כנער הוא מתקומם על העוול והניצול שעוברים חוטבי העצים – בתמימותם הם שותפים להרס היער, אינם מבינים כי הם מספקים את תאוות הבצע של סוחרי השנהב והעץ, ובמו ידיהם הורסים את המקום שבו הם חיים.

שאול מבקש למרוד בגורל המועיד אותו להיות חוטב עצים עני, עמל בפרך ומנוצל, כאבותיו ואבות אבותיו. הגורל מוביל אותו לעזוב את היער ולחפש עבודה בעיירה, אצל מקדונלדס, סוחר העצים, איש אמיד ורע. בינו לבין בתו של סוחר העצים, קייט, הולך ונרקם סיפור אהבה עדין, למרות התנגדות הסביבה, שכן שאול, הנחשב בקרב משפחתו בוגד, מוחזק כבור ונחות בעיני אנשי העיירה. אולם גם הצלחתו בעבודתו אינה מביאה מנוח לנפשו. הוא מרגיש לכוד בין געגועיו ליער לבין סלידתו מחייהם של החוטבים. הוא מחליט לעזוב את העיירה ואת המקום, אך כמה ימים לפני עזיבתו את האזור לתמיד, חוזר שאול ליער על מנת לעלות על עקבותיו של פיל המכונה "זקן הרגל". "זקן רגל" הוא הפיל הגדול והזקן ביותר ביער, אימת החוטבים כולם. אמונה תפלה של החוטבים קבעה שאם יקראו לפיל בשמו המדוייק פיל, הוא יבוא אליהם ויהרוג אותם. לכן יש לקרוא לו בכינוי בלבד. אולם לשאול נדמה היה תמיד שבינו לבין "זקן רגל" קיים קשר מיוחד, של שניים שאינם הולכים עם העדר. לעיתים היה נדמה לו ש"זקן רגל" שומר עליו. לכן החליט שאם נגזר דינו של "זקן רגל" יהיה זה הוא ולא אחר אשר ייקח את חייו, כך ימנע ממנו סבל ולא יגזלו את החטים שלו.

רוב רובו של הספר מתרחש במהלך המרדף של שאול אחר הפיל. במשך ימים רבים הוא מחפש אחריו, בסבך היער, בעוד הזיכרונות מציפים אותו ואיתם מגיעות תובנות על חייהם של הסובבים אותו ועל חייו שלו. דווקא אז, הוא מצליח להתיר את הסבך בנפשו, ומוצא שביל לעתיד ולתקווה. הסופרת מתארת בכוח פיוטי את עולם החי והצומח של יער בראשית על  כל יופיו והמסתורין שבו.

 

 דלין מתיה, יום הסנונית

דווקא הספר שנחשב בעיני רבים פחות טוב מספרה 'הקפות ביער', עורר אצלי רגשות הזדהות עמוקים. לא בגלל הזדהות אישית עם הגיבורה, אלא הזדהות במובן היותר לאומי-קולקטיבי, של דמיון עז בין המתרחש בדרום אפריקה בשנות השמונים של המאה ה-20 לבין המתרחש בארצנו הקטנטונת. גם הדמיון הרב בין התהליכים ההיסטוריים שעברו על הלאום הבורי במאבקיו על קיומו העצמאי והתרבותי בין הבריטים לבין הילדים השחורים, מגביר מאוד את הדמיון. רצונה העז של הגיבורה לקום ולעזוב את הארץ השסועה, האוכלת את יושביה, למרות אהבתה העצומה אליה, גם הוא מגביר את הדמיון.

בדרום-אפריקה המסוערת של שנות השמונים, בעיצומו של המסע נגד שלטון המיעוט הלבן ונגד האפרטהייד שם ובעולם כולו, מתקוממת ארמינטה רוסו, צעירה אפריקנרית, נגד הגורל העושה אותה בת לשבט הלבן המשוקץ והשנוא ביותר על האדמה, והיא ממאנת לראות את עצמה אשמה. על אף תודעת השייכות לעם האפריקנרים – או הבורים – המפעמת אותה, והניסיון הנואש בנפשה לעשות חשבון היסטורי נוקב עם האימפריה הבריטית האדירה, לתלות בה משהו מן העיוותים והעוולות של המצב, ולסחוט משפט נוח יותר על עם הבורים הקטן – היא מואסת בחיים בארץ שבה האפריקנר אנוס להסתגר בביתו בלילות מפחד השנאה והאלימות, והעולם דן אותו דין שהשקרים שבו אינם פחותים לדעתה מן האמיתות, והיא מחליטה להגר לחיים חדשים בארץ אחרת. לשם כך היא זקוקה לכסף, והיא מפסיקה את לימודיה באוניברסיטה והולכת לעבוד בסוכנות מקרקעים, שהעמלות שתקבל בה גבוהות הרבה מכל מה שהיתה משתכרת בעבודת מורה. בתוך כך היא נגררת לסחר לא חוקי ביהלומים גולמיים, משחק מסוכן שבו היא עלולה להפסיד הכל. אלא שעל דבר אחד לא נתנה את דעתה: שיחסיה אל היהלומים, החצובים מאדמת ארצה, יהיה יחס של אהבה…

הספר זרוע בפרקי זיכרונות היסטוריים קולקטיביים של האפריקנרס, כמו הבזקים של המסע הגדול או הטרק הגדול: עם התפשטות האימפריה הבריטית וכיבוש כף התקווה הטובה על ידם, החלו נדחקים רגלי המתיישבים הבורים ממושבתם. בורים רבים החלו במסע נדודים ארוך צפונה לעומק היבשת, בחיפוש אחר שטחי התיישבות מחוץ לשליטת הבריטים. מסע זה, שזכה לכינוי הטרק הגדול, נחשב עד היום כאירוע מכונן בתודעה הלאומית האפריקנרית. בשטחים שמצאו והתיישבו בהם, הקימו הבורים שתי מדינות עצמאיות – אורנז' החופשית וטרנסוואל. הבריטים עשו כל מאמץ להשתלט גם על שטחים אלה, בסדרת מלחמות שנודעה בשם מלחמות הבורים The Boer War‏.

היציאה למלחמות אלה הונעה במידה רבה על ידי שאיפה בריטית לשלוט באוצרות הטבע העשירים שהתגלו בשטחים אלה, והייתה גם חלק מהחזון האימפריאליסטי הבריטי – השגת רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית לאורך יבשת אפריקה, מהים התיכון בצפון ועד כף התקווה הטובה בדרום.

מלחמת הבורים הראשונה (1881-1880) הייתה עימות צבאי מוגבל יחסית בין שני הצדדים, במסגרתו הצליחו הבורים להביס את כוחות הצבא הבריטי בשטחים שבשליטתם, ולאלץ את ממשלת בריטניה להכיר באוטונומיה של שתי הרפובליקות הבוריות. אולם העצמאות הבורית היחסית לא האריכה ימים, שכן הבריטים לא היו מוכנים להשלים עם שליטתם של הבורים בטריטוריות החדשות, העשירות במחצבים. מצב זה החריף לאחר שב-1886 התגלו מרבצי הזהב העשירים שלידם קמה העיר יוהנסבורג. אירועים אלה חוזרים וצפים בתודעתה של הגיבורה הבורית, המזוהה כל כך עם היותה בת לעמה. אמנם, היותה בת למשפחתה, משפחה בורית עתיקת יומין ומושרשת בתרבות הבורית, והיותה בת לאביה הכומר – מעוררים בה לאו דווקא רגשות של הזדהות אלא רצון למרוד ולעזוב.

מלחמת הבורים השנייה הייתה עימות צבאי מלא בין האימפריה הבריטית, על כל עוצמתה ומשאביה, לבין הרפובליקות הבוריות. לאחר השלב הראשון (הקצר יחסית) של המלחמה, בו התנהלה לוחמה סדירה בין הצבאות היריבים, עברו הבורים לנהל לוחמת גרילהנגד הצבא הבריטי, שהשתלט על שטחי הרפובליקות שלהם, והציגו לעולם את מושג קומנדו – שמן של היחידות הבוריות הבלתי סדירות, שהצליחו להסב אבדות כבדות לאנגלים. בסופו של דבר, בתום מלחמה קשה ואכזרית, לא יכלו הבורים לעמוד מול כל עוצמת האימפריה הבריטית, שגויסה כנגדם, ונאלצו להיכנע. כתוצאה מהמלחמה הפכו כל שטחי דרום אפריקה לחלק מהאימפריה הבריטית. במסגרת המלחמה ביצעו הבריטים פשעי מלחמה בקנה מידה נרחב כנגד האוכלוסייה האזרחית הבורית, ועשו שימוש מסיבי, בפעם הראשונה, בהיסטוריה המודרנית, במחנות ריכוז לכליאתה בתנאים קשים.

בדרך כלל, כאשר משתמשים כיום במונח "מלחמת הבורים", הכוונה היא ל"מלחמת הבורים השנייה", שהייתה הממושכת והכבדה מבין העימותים הצבאיים בין הבורים לאימפריה הבריטית, ובמהלכה ספגו שני הצדדים אבדות כבדות ולמדינות הבוריות נגרם חורבן כמעט מוחלט. המלחמה הותירה את חותמה על האזור למשך תקופה ממושכת, וקיומה של דרום אפריקה בתור מדינה מאוחדת בגבולותיה המוכרים כיום הוא אחת מתוצאותיה.

גיבורת הספר, מרבה להעלות זיכרונות קולקטיביים קשים של התלאות שעבר עמה תחת ידי הבריטים. החל משנת 1901 החלו הבריטים לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשכוחותיהם פושטים על חוות ועיירות הבורים ושורפים אותן כליל, מרעילים את בארותיהם ומחרימים את הבקר והמקנה, כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל אספקה. בסך הכל נשרפו ונהרסו כ-30,000 בתי חווה וכ-40 עיירות. כ-28,000 גברים בורים נישבו, רובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים. נשותיהם וילדיהם, שנותרו ללא קורת גג עם שרפת עיירותיהם וחוותיהם, הושמו במחנות פליטים שכונו "מחנות ריכוז" (לימים ישתמשו הנאצים בשם זה למתקני העינויים וההשמדה שהקימו). התנאים במחנות אלו, שנועדו במקור לספק קורת גג ומזון לאוכלוסייה האזרחית הבורית, שמקורות מחייתה נשללו ממנה, החלו להידרדר בצורה חמורה, כתוצאה מצפיפות יתר, תנאים סניטריים ירודים ומחסור במזון. השלטונות הבריטיים לא חזו מראש את הצורך לטפל בהמוני הפליטים שהצטופפו במחנות, ולא נערכו לכך כראוי. עד סוף המלחמה, נכלאו כ-120,000 בורים (כרבע מכלל האוכלוסייה הבורית) במחנות, וכרבע מתוכם מתו בהם מרעב ומחלות, מרביתם ילדים.

מדיניות האדמה החרוכה, ההגליה למחנות השבויים המרוחקים והכליאה במחנות הריכוז שברו סופית את רוחם של הבורים, ובמאי 1902 נכנעו אחרוני הלוחמים הבורים.

המלחמה הסתיימה רשמית בחתימת הסכם שלום שנודע כ"הסכם פריניחינג" (Treaty of Vereeniging), על פיו שתי הרפובליקות הבוריות חדלות מלהתקיים, והבורים מכירים בריבונות האימפריה הבריטית. הבריטים מצדם התחייבו לשיקום הארץ החרוכה והשסועה, לתשלום של שלושה מיליון לירות שטרלינג פיצויים לבורים, ולתהליך שיוביל לשלטון עצמי לבורים במסגרת האימפריה הבריטית. מחיר המלחמה היה כבד, הן לבריטים והן לבורים.

דלין מתייה מרבה לכתוב, בשם הגיבורה שלה, על העוולות שנעשו לבורים כשייחסו להם גזענות וצרות אופקים, בשעה שעל פי השקפת עולמה נדחקו למעשים מסוג זה על ידי הדיכוי הבריטי. לאחר המלחמות האיומות והעקובות מדם, עם הכרזת עצמאותה של דרום אפריקה בשנת 1910, נותרו עוינות ומתיחות בין שתי האוכלוסיות – האפריקנרית והאנגלית, שהובחנו בהבדלי שפה ותרבות. האנגלים התרכזו בעיקר בערים הגדולות והיו לרוב משכילים יותר, ופתוחים לעולם, בעוד האפריקנרים התאפיינו עדיין באחוז גדול של איכרים וחוואים, בשמרנות, לאומנות וגזענות קיצונית כלפי השחורים. לאחר המלחמה, בשנת 1948, הצליחה המפלגה הלאומית של האפריקנרים לעלות לשלטון והנהיגה את מדיניות האפרטהייד (הפרדה, בשפת האפריקאנס)  בתור שילוב של אידאולוגיה לאומית, דתית, כלכלית והישרדותית.

קשה שלא לחוש איזו שהיא הזדהות, לא אידאולוגית, אך תדמיתית, עם הגיבורה האפריקנרית החשה שהיא בת לשבט הלבן השנוא ביותר בעולם. האם אנו, תושבי מדינת ישראל, המואשמים על ידי כל מדינות העולם במדיניות גזענית ובאפרטהייד, לא חשים אותה תחושה? וגם אם אין אנו מסכימים לא עם המדיניות המוצהרת של הממשלה, אבל גם לא עם ההאשמה הגורפת כלפינו, האם אנו לא חשים ש"כל העולם נגדנו"? הסופרת מיטיבה לבטא את התחושות האלה של בת האומה האפריקנרית החשה מושפלת, שנואה ונרדפת בביתה שלה. קשה שלא לחוש אמפתיה לגיבורה הזאת.

בשנות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה נחשבה האפריקנס לשפת השלטון הלבן והמפלה, וניסיונות מפלגת השלטון להנחילה כשפת לימוד בבתי הספר ה"שחורים" נתקלו בהתנגדות עזה וגרמו לפרוץ מהומות ברחבי המדינה.האנגלית, שהייתה השפה הרשמית השנייה בצד האפריקנס בימי השלטון הלבן, נחשבה מקובלת יותר על השחורים בדרום אפריקה כשפה המקשרת בין בני הקבוצות האתניות השונות, בהיותה שפה אוניברסלית יותר ובעיקר שפתה של האופוזיציה הליברלית למפלגת השלטון. ומה רבה האירוניה ביודעינו מה נוראים המעשים שבוצעו על ידי דוברי השפה האוניברסלית הזאת, האנגלית, לילידי דרום אפריקה.

שליטתם של האפריקנס במדינה הגיעה לקיצה בשנת 1994, לאחר הכרתו של הנשיא האפריקאנר האחרון פרדריק וילם דה קלרק בעוולותיה של מדיניות האפרטהייד, והחלטתו על שילוב האוכלוסייה השחורה בהליך ההדמוקרטי. עם סיומו של משטר האפרטהייד ובחירתו של כנשיא השחור הראשון בשנת 1994, הייתה האפריקנס לאחת מ-11 שפות רשמיות שוות מעמד במדינה, אך משיקולים פרקטיים הוחלט שהשפה האנגלית תקבל קדימות בכל הכיתובים הרשמיים.

כיום מהווים האפריקנרים מהווים 60% מאוכלוסייתה הלבנה של דרום אפריקה. בדרום אפריקה הדמוקרטית והחדשה שלאחר האפרטהייד איבדו האפריקנרים את ההגמוניה הפוליטית והתרבותית שנהנו ממנה. עדיין, וחרף תהליכי "אנגליזציה" בקרב הדור הצעיר, האפריקנרים גאים במורשתם כראשוני המתיישבים ההלבנים ביבשת אפריקה, ואינם רואים עצמם כנטע אירופי זר ביבשת אלא כחלק אינטגרלי ממנה. הם אוהבים להיקרא "השבט הלבן של אפריקה".

מרשימה ביותר בספר זה האהבה העצומה, למרות הכל, של הצעירה גיבורת הספר, לארצה, לאדמתה, לטבע שלה, לתרבותה, למורשתה. למרות רצונה העז לעזוב את כל אלה וללכת למקום שבו תוכל לחיות חיים נורמליים ולהקים משפחה, בלי מטען היסטורי וחברתי הרודף אותה בכל רגע מרגעי חייה, היא נשארת עם הקשיים ועם האהבה. אין לי ספק שכל ישראלי חושב יכול להזדהות מאוד עם הספר המופלא הזה.

קרדיטים:

ויקיפדיה

יעל אורנן, בעיתון קו למושב