ביקורת ספר: נצחון / ליון פויכטוונגר

ליון פויכטואנגר בבול של מזרח גרמניה

ליון פויכטוונגר, סופר יהודי גרמני פורה ומרתק, כתב ספרים רבים. ביניהם רומנים היסטוריים חשובים. אבל החשובים שבספריו הם בלי ספק אלה המתעדים את ימי חייו של פויטוונגר עצמו.
פויכטוונגר עבר את מוראי מלחמת העולם הראשונה בתור חייל צעיר בגרמניה. בתקופה המוטרפת בין שתי מלחמות העולם עם עליית הנאצים לשלטון היה בין המתנגדים הבולטים למפלגה הנאצית ועזב את גרמניה. בימי מלחמת העולם השנייה כבר שהה בארצות הברית שבה גם נפטר. את דעותיו ורגשותיו על התקופה של בין שתי מלחמות העולם, כשהנאציזם מתחיל להרים את ראשו המכוער, ביטא בטרילוגיה "אולם המתנה", שחלקהּ הראשון פורסם בשנת 1930. הטרילוגיה כוללת את הספרים 'נצחון', 'בני אופרמן' ו'גלות' (שכל אחד מהם יצא בארץ בתרגומים שונים ובהוצאות שונות, וגם בשמות שונים.

זוהי אמנם טרילוגיה שבאה, כדברי הסופר עצמו "להחיות לעיני הדורות הבאים את הימים הרעים של ההמתנה והמעבר, הימים האפלים ביותר שידעה גרמניה מאז מלחמת שלושים השנה" (המחבר, 1939), אבל כל ספר גם עומד בפני עצמו, וגם הדמויות המופיעות בכל אחד שונות.

עטיפת הספר

'נצחון' ('הצלחה' בתרגום אחר) הוא הראשון – עוסק בגרמניה בתקופה שלפני היטלר, כשהרוחות החלו מנשבות בכיוון הרע הזה, והאדמה החלה לבעור תחת רגלי מתנגדיו.

'בני אופרמן' (או כשמו האחר 'בית אופרמן') עוסק בתקופה שסביב עליית היטלר לשלטון – מעט לפני ומעט אחרי. במרכזו משפחה יהודית, שבניה מייצגים את כל קשת ההתייחסות היהודית למתרחש – החל בהיצמדות לזהות הגרמנית, דרך עצימת עיניים מתוך ציפייה שהגל העכור יעבור וייעלם, עבור בבחירה בגלות, ועד היצמדות פעילה לזהות היהודית-ציונית.

'גלות' ('גולה' בתרגום אחר) עוסק בחיי הגרמנים הגולים בצרפת, בין מבחירה ובין בכפיה. כ-150,000 גרמנים מצאו עצמם מחוץ לארצם
בשנה הראשונה לשלטון הנאצים. חלקם בחרו להתנגד לשלטון מבחוץ, חלקם לא מצאו להם מקום במדינה ששינתה את פניה, אחרים נרדפו והוגלו, והיו כאלה – יהודים ברובם – שלא הבינו איך הארץ שהיתה חלק בלתי נפרד מזהותם, הקיאה אותם מסיבות של גזע.

'נצחון', הספר הראשון בטרילוגיה, מתרכז בעיר מינכן, בירת בוואריה, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובטיפוסים השונים המאכלסים את רחובותיה, בתיה ובתי הקפה שלה. ביד אמן, כבדה אמנם, כמו הטיפוסים הבוואריים עצמם, שפויכטוונגר מיטיב לתארם בתור טיפוסים כבדים, מציג הסופר לפנינו גלריה של אישים, מהם פוליטיקאים בצמרת השלטון, מהם תעשיינים, ומהם סופרים, אמנים, יוצרים. מן הצד האחר אינו פוסח גם על האנשים מהרחוב, משרתות זקנות, פקידים בינוניים ורקדניות-זונות קטנות בקברטים. בין לבין משלב פויכטוונגר סקירות מדוקדקות על המצב הכלכלי, על האינפלציה האיומה שאינה מותירה לאדם מרווח נשימה בין היום למחר, כשערך הכסף יורד משעה לשעה, על אמנות, על שיטות ממשל בגרמניה, על בוואריה ומינכן. הספר מתנהל לאיטו, אבל האווירה הקודרת שנושבת בין מילותיו מצליחה להכניס בקוראים הרגשה של דחיפות, של התפרצות הממשמשת ובאה. על רקע כל אלה מתואר האיש שמכנה עצמו 'פיהרר', על אופיו, על חסידיו השוטים, על היסחפות ההמון אחרי קסמו הנבוב.

טירת נוישוונשטיין בבוואריה

בין הגיבורים בספר, בולט מקומה של בוואריה, ומינכן, האזור והעיר. הסופר מרבה לתאר את הטיפוסים הבוואריים, את השמרנות והכבדות, את המאכלים האופייניים (נקניקיות לבנות ובירה), את הנופים, היערות, הכפרים והטיפוסים השוכנים בהם. בין כל אלה מתרוצצים בני אדם, נלכדים במלכודות פוליטיות ומשפטיות, הולכים לאיבוד בחוסר אונים כלכלי ורוחני, ונסחפים אחרי הצעקנות וההבטחות לשחרור ולכלכלה טובה שמפיח הפיהרר במרתפי הבירה.

פויכטוונגר מתאר בספרו את האירועים של התקופה בדיוק נמרץ, כשהוא משלב את גיבורי ספרות במסגרת האירועים האלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגישו בעלות הברית לממשלת גרמניה תביעה לתשלום פיצויים בסך 33 מיליארד דולר עבור נזקי המלחמה. ממשלת גרמניה שלא עמדה בתשלומים ביקשה דחייה, אבל ממשלת צרפת הזועמת לא הסכימה לכך ובתגובה השתלט הצבא הצרפתי על חבל הרוהר בגרמניה בינואר 1923. רוב האזרחים בגרמניה עמדו לצד הממשלה בהתנגדותה לשלם לצרפתים. במקביל, סבלה גרמניה מאינפלציה דוהרת. אזרחים גרמנים איבדו את כל חסכונותיהם, למשכורות ששולמו לא היה ערך, מוצרי מזון עלו מיליארדי מרקים, והרחוב התחיל לתסוס. גיבורי הספר לוקחים חלק בכל ההתרחשויות האלה, ויותר מכך, הם מנהלים אותם ועומדים בראשם. ברור שגיבורי הספר נתפרו על פי אנשים חיים. לפיהרר קורא הסופר בשם רופרט קוצנר, אבל תיאורו הפיזי מדוייק ואינו יכול להטעות. קוצנר היה ידוע רק במינכן, וחסידיו היו בוואריים טיפוסיים. גם הפוטש המפורסם שערך היטלר בשנת 1923 במרתף הבירה במינכן, שלאחריו נאסר, ובזכותו הפך להיות נערץ יותר על ההמונים, הוא חלק בלתי נפרד מהרומן ומגיבוריו.

הנאשמים בפוטש. היטלר רביעי מימין.

הפרקים קצרים. כל פרק מסתיים בשורה שמשאירה משקע כבד, באמירה קולעת שנותנת טעם של עוד ועוד להמשיך לקרוא. תיאורי האנשים, אפיונם בכל מיני מחוות קטנות, בפריטי לבוש אופייניים, בזוטות לכאורה, נטווים בספר ביד אמן. הראייה מעמיקה וחודרת, והעין הבוחנת של פויכטוונגר נותנת לנו אפשרות לצפות על ההתרחשויות ההיסטוריות הקשות מתוך תובנות שלא מצאתי כמותן בספרות אחרת בנושא זה. נוגעת ללב העובדה שניכר על הסופר שלמרות הביקורת החריפה שהוא מותח על האופי הבווארי, על מינכן השמרנית והקטנונית, על ההתנהלות הצינית-פחדנית של מנהיגיה ושליטיה, שלא ניסו כלל לעצור את השיטפון הלאומני המאיים, הוא עדיין אוהב את המקום, את נופיו ואפילו את אנשיו וקשור אליהם בעשרות נימים.

התרגום של צבי ארד קצת מיושן לימינו, וקצת מכביד על הקריאה, ואולי דווקא התרגום הזה מתאים מאוד לכבדות של האנשים הבוואריים השמרנים, שלא השכילו להפנים את החידושים שהתרחשו בעולם שמחוצה להם, גם הטכנולוגיים אבל גם הרעיוניים. ונדחפו להגן על סגירותם, עליונותם, ייחודם ומורשתם, שלא יטמאו אותה כל מיני זרים כמו יהודים למשל.

ליון פויכוונגר, נצחון, תרגם צבי ארד,זמורה-ביתן, 1990