ביקורת ספר: פרש הברונזה

מאת פאולינה סיימונס

מודן, 2002

המצור על לנינגרד הוא פרשה היסטורית מרתקת ופרשה אנושית מעוררת הערצה. הגרמנים שפלשו לרוסיה צרו על לנינגרד שלוש שנים, ליתר דיוק 900 ימים, מספטמבר 1941 ועד ינואר 1944. מספר הקרבנות מבין אזרחי לנינגרד הנצורה נע בין מיליון למיליון וחצי, כשרובם מתו מרעב. עמידתם האיתנה וההרואית של אנשי לנינגרד, עם הצבא הרוסי שנלחם בגרמנים בחירוף נפש ובכוחות שאינם עדיפים, היו בין הגורמים לניצחונם של הרוסים על הגרמנים. לנינגרד (שהיום נקראת בשמה הראשון, סנקט פטרבורג) זוכרת עד היום את אימי התקופה ואת קורבנותיה. אין משפחה שאין בה מת או כמה מתים. היא מוכתרת בתואר: לנינגרד, עיר הגיבורים.
המצור על לנינגרד זכה כבר לכמה ספרים השייכים לז'אנר של ספרות יפה, שהנציחו אותו. עד כה ידועים לי רק ספרים שנכתבו על ידי אנשי המערב, אולי כאלה שמוצאם מרוסיה, אך תודעתם היום מערבית, וליתר דיוק אמריקאית. לא ידועים לי ספרים שנכתבו על ידי רוסים, או אנשי לנינגרד. ואולי יש כאלה אך לא תורגמו לעברית. בין הספרים אזכיר את 'המצור על לנינגרד', מאת הלן דאנמור ואת 'המדונות של לנינגרד', מאת דבורה דין. בתור חובבת מושבעת של העיר, שבה ביליתי את אחת השנים היפות בחיי, אני להוטה לקרוא כל ספרות על העיר הזאת. עכשיו צירפתי לי לרשימה את 'פרש הברונזה'.

פרש הברונזה הוא פסלו של פיוטר הגדול, שבנה את העיר במאה ה-17, חולש על העיר, ניצב על גדת הנייבה, רוכב בגאון על סוסו. פושקין כתב את אחת היצירות היותר ידועות שלו בהשראתו של פסל זה. ליצירה קוראים 'פרש הברונזה'. זוהי יצירה שכל רוסי לומד בבית הספר, וכולם יודעים לצטט ממנה קטעים שלמים, אם לא את כולה. השם המבטיח פיתה אותי למהר ולקרוא את הספר.

חלקו הראשון של הספר לא אכזב אותי. הוא עוסק בתיאור המצור דרך עיניה של בחורה אחת, בת למשפחה מורכבת. המצור מתואר בנשימה ארוכה, איטית, מיום ליום. הרעב הזוחל לאיטו, שולח אצבעות גרומות וחונק לאט לאט, אבל בביטחון רב, את כל הנפשות הפועלות, אחת לאחת. תיאור ההתרחשויות נאמן למציאות והסופרת משכילה להעביר את התחושה של מוות איטי ושל תסכול מתמשך נוכח ההפגזות הגרמניות הקבועות, היציבות, הבלתי פוסקות.
גם תיאור המשפחה המורכבת, על המתחים ההכרחיים בין מרכיביה, הוא תיאור נאמן ואמין. אבל זהו. כשמגיעה הסופרת לתאר את גיבוריה: הנערה טטיאנה והחייל האמריקאי-רוסי אלכסנדר, יוצא השד מהבקבוק, או מגיח הרומן למשרתות. היא הטובה, האמיצה, הנדיבה, המתמסרת, הנאמנה, היפה, האוהבת. הוא הגבר היפה, החזק, הקשוח, אך עדין, התגלמות חלומותיה של כל בת-עשרה טיפוסית. אהבתם גדולה מהחיים, בלתי אפשרית, ניצבת בפני מכשולים בלתי עבירים לכאורה. כל זה על רקע בני משפחתה האחרים וחברו של אלכסנדר – כולם בוגדניים, פחדנים, שקרנים וגנבים. כמה נוח, איפוא, שהרעב הורג לאיטו את כל המכשולים ומשאיר את הנערה ואת החייל לממש את אהבתם.

וכאן, בחלקו השני של הרומן, מתעלה הסופרת על עצמה: כל התנוחות, כל השיטות, כל האפשרויות של סקס, (אהבה לכאורה), וגם יותר. 200 עמודים מפורטים ומיותרים. המצור נשאר בצד ואנחנו מתרכזים בגופם האלוהי של גיבורינו ובכל האפשרויות הטמונות בו. בשלב זה התלבטתי אם לעזוב כאן את הספר או לתת לו הזדמנות ולקרוא גם את חלקו השלישי.

חלקו השלישי של הרומן מחזיר אותנו ללחימה, לחזית, לפציעתו החמורה של אלכסנדר, כתוצאה ישירה מגבורתו העילאית, שעליה הוא זוכה לאות ההצטיינות הגבוה ביותר. טטיאנה היא כמובן אשתו המסורה שנותנת לו את כל דמה, את כל מסירותה, את כל אהבתה. בין לבין אנחנו זוכים לשמוע קצת על המשטר הסובייטי הנורא ועל העוולות שהוא עושה, על בוגדנותו של החבר, ועל מאסרו של אלכסנדר בעוון ריגול. על בריחתה הבלתי אפשרית של טטיאנה, על תלאות הדרך ועל נגיעה אל הארץ המובטחת, שבה השמש זורחת וכולם מאושרים, ארצות הברית של אמריקה.
רומן למשרתות כבר אמרתי?
לשבחה של הסופרת ניתן רק להגיד שהיא יודעת לספר סיפור, והספר נקרא בעניין. אם כי כאמור, על התנוחות והמשגלים הייתי מוותרת. ועכשיו אני ניצבת בפני דילמה: האם להקדיש זמן לשני ספרי ההמשך העבים מאוד (טטיאנה ואלכסנדר, גן הקיץ), על קורותיהם של הנאהבים הגדולים מהחיים, ששום מכשול, אפילו כל רוסיה הסובייטית, לא עומד בפניהם. ספרי המשך בדרך כלל נופלים באיכותם מהספר הראשון. ואם הספר הראשון גם הוא לא מי יודע מה. האם כדאי בכלל לקרוא אותם?