ביקורת ספר: ליש

מאת אהרן אפלפלד

כתר, 1994

שיירת יהודים נודדים הזויה מתנהלת לאיטה על גדות הנהר פרוט. ילד יתום, מוזר, שעיניו פקוחות לרווחה ולבו רגיש, נמצא בשולי השיירה ומספר לנו מה קורה בה ובמוחו הקודח. פני השיירה מיועדות לירושלים, היא מחוז חפץ שבה השמש זורחת, השיטה פורחת, כל המשאלות מתגשמות והחיים טובים ונעימים. כמו כל השיירות ההזויות, גם שיירה זו לא תגיע לעולם למחוז חפצה. הנדודים הפכו במקום דרך סתמית לאורח חיים. וכשמגיעים לנמל האחרון, התחנה האחרונה לפני מחוז החפץ, השיירה למעשה מתפוגגת. זהו מסעו הממושך של עם לארצו, כשכולם יודעים שלעולם לא יגיע למחוז חפצו. וגם אם יגיע לכאורה, לא תהיה שם ארץ חמדה אלא מדבר תלאובות, במקרה כזה כדאי למשוך את הדרך, להיות ניזון מחלום ולעולם לא להגשימו.
אפלפלד בעושר לשונו, בסגנונו המיוחד, בחכמתו רבת השנים והניסיון, מצליח להפוך את הדרך האיטית, הנמשכת, המתוארת בעיניו של הילד התמים והרגיש, למסע מרתק. שלל מגוון של דמויות, מקרים, אירועים, תובנות, טיפוסים: החל מהישישים החכמים, הדבקים במטרה, עבור דרך העגלונים הגסים והבורים, הסוחרים הערמומיים שכל מטרתם היא עוד רווחים, הנגנים, ושאר דמויות, מהן קבוצתיות ומהן אינדיווידואליות – כולם מתוארים במזיגה של הומור, ציניות, שנאה ואהבה, חטא וחסד.
אין בספר עלילה של ממש, אין בו התחלה וסוף, הכל זורם לאורך כל ההיסטוריה, זורם כמו נהר הפרוט שלאורכו הם הולכים, זורם לאט כדרך דיבורו של הילד היתום, כדרך תפילותיו של מורו הישיש. זהו תאורו של עם עולם, ותאורו של הפרט בתוך העם הזה, העובר לאורך חייו בין שונאים ואוהבים, בין מעריצים למתנכלים. דרכו קשה, לפעמים בלתי אפשרית, לפעמים על סף כיליון, אבל הוא ממשיך לחיות על אף הכל, ממשיך לחתור לעבר המטרה שהוא לא באמת רוצה להשיגה.
מי שמחפש עלילה ברורה, ממוקדת מטרה, לא ימצא זאת בספר הזה. מי שרוצה להתבשם משפתו, סגנונו וחכמתו של אפלפלד – ייהנה הנאה מרובה.