סיפור זמני / רות ל. אוזקי

עטיפת הספר סיפור זמני
אם יוצא לי במקרה, ויוצא לי, להמליץ למישהו על ספר, השאלה הראשונה שלו תמיד תהיה: על מה זה? אני שונאת את השאלה הזאת. מה זה חשוב על מה זה? חשוב איך זה. אם אני אתחיל להגיד שזה נניח על מלחמת האזרחים בספרד, ישר אני אראה את הפרצוף של בן שיחי מתעוות באומרו: זה לא מעניין. אני לא רוצה להגיד על מה הספר. זה לא חשוב. ובעיקר במקרה של הספר הנוכחי, זה שאני עוסקת בו כרגע. אם תשאלו אותי: על מה זה? לא אדע לענות. האם זה על הישות הנצחית של האדם ומאבקו בזמן? האם זהו ספר של אישה על נשים? האם זהו ספר של סופרת יפנית-אמריקאית על יפן? האם זהו ספר על מלחמת העולם השנייה? האם זהו ספר על התעללות ילדים בילדים חלשים מהם? האם זהו ספר על קשרים בלתי אפשריים מבחינת הזמן והמרחב בין שני אנשים שאין אפשרות פיזית שיהיו קשרים ביניהם? על מה הספר הזה? האם הסופרת יודעת על מה הספר הזה?
אני יכולה להגיד לכם מה אני לא אוהבת בספרים:
אני לא אוהבת ספרות נשים שמדירה גברים. בספר הזה הגברים מודרים כמעט לכל אורכו, ורק לקראת הרבע האחרון הם מקבלים את הכבוד המגיע להם.
אני לא אוהבת ספרים שמהגגים בלי סוף הגיגים על זמן, מרחב, ישות קוסמית, עולמות שונים במרחב ובזמן ושאר הגיגים מהסוג הפנטסטי-רוחני. הרבה מהספר הזה מוקדש להגיגים כאלה.
אני לא אוהבת את המעבר השיטתי החוזר על עצמו ממְסַפֵר לִמְסַפֵּר. חטיבת פרקים של רות, חטיבת פרקים של נאו וחוזר חלילה עד זרא. כל הספר הזה בנוי כך.
אני לא אוהבת שמלעיטים אותי בתיאוריות שאינני מבינה בהן כלום, וזוהי אולי אפילו מהות הספר. "מכניקת הקוואנטים"? באמת…
על פניו נראה שהספר הזה הוא התגלמות כל מה שאני לא אוהבת בספר. ובכל זאת… קראתי אפילו בעניין, עד הסוף המעצבן. היו פרקים שלמים שקראתי אפילו מתוך הזדהות ואמפתיה. אני בטוחה שנשים רוחניות מאוד יאהבו את הספר הזה.
רות אוזקי כותבת היטב. את העובדה הזאת ידעתי כבר מספרה הראשון, "שנת הבשרים שלי" (רומן בעל אופי תיעודי המתאר את ההבדלים בין התרבות האמריקאית ליפנית בנושא בשר ואכילתו. הוצאת עם עובד, 2001), ומספרה השני "על פני הבריאה כולה" (רומן אקולוגי המבהיר לנו שאמא-טבע היא בסך-הכול עוד פטנט בבעלות תאגידית, ספרייה לעם, עם עובד, 2006). גם התרגום לעברית של יעל סלע משובח ורהוט, והיא עוברת יפה מקול לקול, מקולה של האישה המבוגרת לקולה של בת הנעורים המיוסרת. שתי עובדות אלה הופכות את הקריאה בספר לזורמת ומושכת, למרות כל המגרעות שצוינו לעיל.

רות אוזקי
רות אוזקי נולדה וגדלה בניו הייבן קונטיקט, לאב אמריקני ואם יפנית. אחת משלוש הגיבורות-נשים של ספרה היא עצמה, רות, בת לאב אמריקאי ואם יפנית הנשואה לאמן בשם אוליבר. השניים מתגוררים על אי בקנדה, כפי שהיא עצמה מספרת בראיון שהתקיים איתה בארץ כשנשאלה למה בחרה לגור על אי בקנדה: "זה סיפור פשוט. פגשתי בחור, התאהבתי ומצאתי את עצמי חיה באי קטן. הוא חי על האי קודם לכן, ביקרתי אותו שם והתאהבתי במקום. כשמכרתי את 'שנת הבשרים שלי', אחרי ששנינו היינו מאוד עניים, פתאום היה לנו קצת כסף ויכולנו לקנות אדמה על האי הזה". (עכבר העיר 18 בנובמבר 2009). כלומר, כל החלק של רות בספר הוא למעשה אוטוביוגרפי ורות היא אמריקאית.
אבל רות היא גם יפנית. אמה יפנית, והיא בילתה שנים רבות ביפן, עבדה למדה ולימדה. החלק היפני שלה מאוד בולט הן בדרך מחשבתה, בהתנהלותה, בכתיבתה ובאורח חייה.
אני מניחה שיפני טהור, החי ביפן, לא היה מסוגל לכתוב דברים כל כך בוטים, ביקורתיים, אפילו פרובוקטיביים ואכזריים על התרבות היפנית, כפי שיכולה לכתוב אמריקאית- יפנית החיה לה בבטחה ובהשקט בחיק התרבות האמריקאית-קנדית.

תלמידים יפנים

הם יכולים מהר מאוד להפוך רעים ומתעללים
כשקראתי את הספר הזה התחזקה בי עוד יותר ההחלטה הנושנה שלי שלא לבקר ביפן. אני מטיילת הרבה בעולם, וכבר הייתי בכל מקום שאתם מעלים בדעתכם, לדב משתי מדינות שבהן כבר לפני שנים החלטתי שלא לבקר: הודו ויפן. על הודו ועל הסיבות לא לבקר בה לא נדבר עכשיו. באשר ליפן: אני חשה רתיעה עמוקה מהתרבות היפנית שאינה מתייחסת לחיי האדם, הפרט. המדיה או הקיסר – הם חזות הכל. הפרט אינו מהווה גורם. כולו צריך להיות קודש להווייה היפנית. האכזריות הנלווית לכל פעולה היא פועל יוצא והכרחי מתפיסת עולם זו. בספר זה האכזריות היפנית, אי התייחסות לפרט ולכאבו – מקבלים מימד מפלצתי ממש. החל מהתנהגותו האובדנית של האב, עבור בהתנהגותה המתעלמת של האם, עבור בהתנהגותם המפלצתית של ילדי הכיתה, וכלה בהתנהגותם של החיילים והקצינים היפניים במלחמת העולם השנייה, השולחים את טייסי הקמיקזה למוות למען המולדת. הרבה קראתי בספרים על התופעות הללו וראיתי גם בסרטים. בספר זה האכזריות היא כל כך איומה, מה גם שהיא מתוארת בפיה של נערה מתבגרת, העוברת חוויות אישיות ומשפחתיות כמעט בלתי אפשריות, עד שעובר כל חשק, אם היה בכלל, לבקר במקום כזה. דמותה של הסבתא יוצאת הדופן אינה מספיקה כדי להאיר באור של רכות ורחמים את הזוועות. וגם הסבתא, מה היא כבר עושה? הולכת וסוגרת את עצמה במנזר מבודד – ממש פתרון!!!

קמיקזה, מסוג מיצובישי זירו, על סף פגיעה באניית הקרב האמריקאית מיזורי
דיברתי קודם על הדרת גברים. הספר הזה, שנכתב על ידי אישה על נשים, עוסק כולו בנשים. הגברים פסיביים ואין להם אמירה. האב מתאבד כרוני, החייל מתאבד מטעם ובוחר בדרך של כתיבת יומן בתגובה על אימונים אכזריים וקנטרניים. אפילו הנערים בכיתה אין להם לא צורה ולא אמירה. העושות והפעילות הן הנערות. הסבתא היא הנותנת טעם לחיים. איפה הגברים? אפילו בעלה של רות נשמע ונראה פסיבי לצידה של רות ההוגה וחושבת.
הזמן מהווה נושא מרכזי בסיפור – עבר, הווה, עתיד והאפשרות הקוונטית לדלג בין התפצלויות שונות של בחירה. הקשרים בין חייה של נאו בעבר לחייה של רות בהווה הולכים ומתהדקים, למרות פערי הזמן והמרחק. כדי להסביר איך זה ייתכן, אוזקי נזקקת למכניקת הקוונטים, לחתולו של שרדינגר ולפרשנות העולמות המרובים, כדי להסביר התפתחויות שונות בסיפור אך לטעמי אין צורך בתוספת הזו והיא אינה משמעותית להתפתחות העלילה. אין צורך בכך וכל הקוונטים האלה רק מחבלים בסיפור עצמו.

מה אתם מבינים במכניקת הקוונטים?
תוך כדי הקריאה בספר עולה מידי פעם השאלה, למה כיוונה בדיוק הסופרת. יש תחושה שאוזקי, כנראה, כיוונה למקומות אחרים לגמרי, כמו: להציב תמות של חוסר התוחלת של הזמן, על כמה הוא מכלה אותנו ואנו חסרי אונים, ועל כך שגם המוות אולי לא עוצר אותו באמת. כמו גם, על הממשקים הדי בנאליים בין הספרות לחיים ועל תהליך הכתיבה של הסופר או את הלבטים הפנימיים ביצירת ספרות, למעשה – ארס פואטיקה.
אבל מה שיצא הוא מעין כתב ביקורת חרישי, מופנם ומעורר מחשבה על עידן המידע של המאה ה-21. וכראוי לעידן מידע יש בו יותר מידי תחומי מידע שהקורא לא תמיד יודע לנווט את דרכו ביניהם ולכוון לדעתה של הכותבת.למעשה, כלל לא בטוח שמדובר ב"כתב ביקורת", אלא אולי יותר במעין מפה רגשית של הקואורדינטות האנושיות שלנו, וכמה הן לעיתים לא יציבות, אבל עדיין כל כך חשובות וחסרות תחליף.
"סיפור זמני" הוא לא ספר סוחף, מטלטל או משנה חיים, אבל הוא ספר מושקע, בנוי בחוכמה וברגישות עדינה מאוד, שלרוע המזל קשה קצת להתחקות אחריה. הספר אמנם יכול ללמד אותנו רבות על תרבות יפן, גם זו של ימינו וגם זו של מלחמת העולם השנייה, בדיוק כמו שהוא מגיש לנו לא מעט מידע על מינים נכחדים בטבע או תורת הקוונטים, אבל הסופרת יוצרת באמצעותם אווירה וממש לא חובה להתעמק ולהבין כדי להרגיש, וגם כדי לצאת קצת מתוסכלים.

דמות מאנגה טיפוסית, תרבות יפנית עכשווית
"סיפור זמני" מאת רות ל' אוזקי. מאנגלית: יעל סלע, הוצאת עם עובד, 2014.