ביקורת ספר: אשת הטיגריס

טאה אוברכט

מחברות לספרות, 2012

374px-אשת_הטיגריסיותר מידי. יותר מידי אגדות וסיפורים אתניים הזויים ובלתי מתקשרים; יותר מידי סבא; יותר מידי קפיצות ממקום למקום; יותר מיד הגיגים שטחיים; יותר מידי התרפקות על מוסר המצפון של העולם לנוכח מלחמות בארצות הבלקן; יותר מידי שבחים והתמסרות מצד ביקורת הספרות העולמית; הסופרת יותר מידי צעירה ובהחלט יותר מידי יפה. כן. יותר מידי מהכל.

על העטיפה מצוטט קטע מטיים מגזין: 'ספר עשיר כל כך בתמות של אהבה, אגדות ומוות, שכל רומן שיצא אחריו מסתכן בכך שלא יגיע לרמת יופיו המופלא…'. בהחלט מסכימה עם החלק הראשון של האמירה, אבל במקום עשיר כל כך הייתי אומרת שוב: הרבה יותר מידי. לא היה מזיק לאישה הצעירה הזאת, לו היתה שומרת חלק מהמטען ששפכה ללא גבולות בספרה הראשון – לטובת ספרה השני. מה נשאר לה לכתוב אחרי שכתבה את כל השפע הזה? ובאשר לחלקו השני של המשפט – במקומם לא הייתי דואגת. עוד הרבה ספרים יכולים להיכתב ולהתחרות בהחלט עם השפע הזה, ובלבד שינהגו בביקורת עצמית ובחסכנות כלשהי.

ועכשיו: מה הקשר בין טיגריס ליוגוסלביה המשוסעת קרבות? למה גן חיות מופצץ דווקא הוא סמל המלחמה האכזרית? מה האובססיה הזאת לחפש את הסבא ולדעת בדיוק היכן מת והיכן החפצים שהשאיר אחריו? ולמה צריך כל כמה עמודים להכניס עוד גיבור שעד עכשיו לא שמענו עליו ומעכשיו אי אפשר להבין כלום בלעדיו? ולמה אני צריכה לדעת פרטי פרטים על ילדותו של כל גיבור שזה מחדש נכנס לספר? ומה, לעזאזל עושה כאן 'ספר הג'ונגל', שמקום של כבוד שמור לו בפנתיאון הספרות העולמי בזכות עצמו? למה צריך להכניס לכאן את כל העולם? כבר אמרנו: יותר מידי מהכל.

אין חולק על יכולותיה הספרותיות של הסופרת הצעירה והיפה. כתיבת קולחת, עשירת דימויים, תיאוריה קסומים, וגם הומור יש לה. אבל הסיפור נפתל, מסובך, לא קשור, לא אמין, לא ברור. רצף העלילה נקטע במכוון. קופץ מעבר להווה, וחוזר לעבר. הסבא רב העלילה, שהוא כנראה הגיבור הראשי, הציר המרכזי, עובר בקפיצה מגיל לגיל. לא תמיד ברור לי אם כל מערכת היחסים ההזוייה שלו עם החרשת-אילמת, היא אשת הטיגריס, מתרחשת בילדותו, בגיל שמונה (האם זה אמין בכלל?), בעלומיו או בבגרותו. ובכלל מי נגד מי ומי אוהב את מי, מי שונא את מי, מי רע ומי טוב. כולם רעים חוץ מהסבא והנכדה שהם כמובן גדולים מהחיים? ומה בכלל עושה כאן האיש שאינו יכול למות?

יש להניח שקוראים רבים אהבו את הסבך הנפתל, ההגיגי והרוחני לכאורה, שדבר אחד ברור עולה ממנו: מלחמה זה רע. לא בטוח שכל האוהבים האלה הבינו ממש מה היא רוצה, אבל נעים היה להם להיסחף בתוך אתניות-אותנטיות, מקוריות וצבעוניות, לכאורה נוסח גבריאל גרסיה מארקס, שמאז צאת ספרו הראשון ועד היום קמו לו מחקים רבים ביותר.

לי נראה שעצם דמותה של הסופרת קסם לרבים: היא צעירה, יפה, חדשנית יחסית, הצעירה ביותר שזכתה בפרס האורנג' (מה זה לעזאזל פרס האורנג'? פרס שניתן באנגליה לסופרת שספרה יחשב לספר הטוב ביותר של השנה, והוא מאוד בעייתי ושנוי במחלוקת ציבורית) – שכותבת על מלחמה מסובכת וממושכת בלי להיכנס לפרטים, מלחמה שעובדת יפה על המצפון של אירופה השבעה והנאורה – די בכל הדברים האלה בשביל למשוך קוראים רבים. אז מי בכלל צריך להבין מה כתוב בספר הזה ומה באמת הסיפור שלו?

אבל אל תבינו אותי לא נכון. אפשר בהחלט לקרוא את הספר, ליהנות ממנו, לדבר עליו במסיבת רעים אינטלקטואלית ואחר כך לעבור הלאה, לספר האיכותי באמת, ופשוט לשכוח ממנו.

השאר תגובה