פדויי שבי חלק ה

יז. החתונה

שתי המשפחות נמנו וגמרו להשיא את ילדיהם בל"ג בעומר. טקס האירוסין והתנאים נכתבו כבר. המשא ומתן בדבר המוהר והנדוניה הוסכמו חיש קל. נתנאל אבי הכלה ושלום הכהן בן דניאל אבי החתן הכירו היטב האחד את השני. כתיבת החוזים נסתיימה בתקיעת כף. שמחה הייתה על כל פנים. ג'מילה עטתה על פניה ארשת מרוצה, כדי לרצות את אביה, אבל בליבה עדיין היה עצב עמוק. התכונה רבתה בביתו של נתנאל. ההכנות מרובות היו וכל משק הבית עסק בהן כשאימה של ג'מילה מנצחת על ההמולה, מתרוצצת, מחלקת הוראות, טורחת ויגעה.

ל"ג לספירת העומר באותה שנה שלישי בשבת היה. בשבת שלפניה כיבדו את החתן המיועד. כל הגברים של הקהילה הוליכום בתהלוכה צוהלת לבית הכנסת. שם התכבד החתן בעלייה חגיגית לתורה. אחר כך הושיבוהו במושב כבוד, והחזן היריב שלה בר משה עבר לפני התיבה וסלסל לכבודו פיוט שכתב במיוחד לרגל האירוע. נתנאל שישב דרוך על מושבו ציין לפניו בשמץ דאגה את קולו הערב של החזן ואת מיומנותו. אך מיד הניס מראשו את ההרהורים הטורדים והתמכר כולו להנאה ולשמחה. הוא ידע כי בעזרת הנשים מעליו יושבות אשתו ודודותיו, ויושבת הכלה המיועדת, בתו האהובה ג'מילה. וכולן מתמוגגות מנחת, ואולי אפילו מזילות דמעה בחשאי. הוא ידע היטב שבתו עשתה ויתור גדול למענו, אך אפילו הוא, האב האוהב והמסור, לא ידע את הסיבה האמתית לכך ואת הכאב העמוק המחלחל בליבה. ההכנות לקראת הארוחה ביום שלישי כבר הושלמו, המוזמנים הוזמנו. נתנאל הבטיח לעצמו השתתפותם של כמה אנשי כבוד מקהילתם, שנעתרו בשמחה לבקשתו ונענו להזמנתו. שליח מיוחד הגיע מפסטאט והביא לנתנאל איגרת ברכה מאת ראש קהילת הירושלמיים, אפרים בן שמריה. אפילו ראש קהל הבבליים, סהלאן בן אברהם, יריבו של נתנאל, שלח איגרת ברכה. שמחה רבה מילאה את ליבו של נתנאל והוא החליט  לא להניח  לחששות להעיב על שמחתו.

ביום שלישי בשבת, בשעות הבוקר, חשו אמו ודודתו של שבתאי לבית נתנאל לעזור בהכנת ג'מילה לחופה. טקס הכנתה התקיים בביתה, שם צבעו שערה בזעפרן, ואת כפות ידיה ורגליה בחנה, סגולה לבריאות, לפוריות ולאריכות ימים. לאחר טקס הצביעה, איפרו אותה הנשים, הלבישוה בשמלת הברוקד ההדורה, שאמה נישאה בה לפנים, ועטו עליה את תכשיטי המשפחה. הצוּנדוּק, הוא ארגז הנדוניה, כבר מוכן וארוז היה, על פי ההסכם שחתמו האבות בשעת האירוסין. באותן שעות ישבו הגברים בביתו של החתן. ישועה, ראש הקהילה, שעמד בראש בית הדין, חרג הפעם מהמנהג הקבוע. הוא עצמו, שניחן בכתב יד יפה, כתב את הכתובה ולא סופר בית הדין כנהוג. היה בזה משום הבעת תודה ולנתנאל על עזרתו, וגם חתם בה. לכבוד גדול היה הדבר לנתנאל. עמו חתמו עוד נכבדים. ואחריהם שורה ארוכה של ידידי ואוהבי, שרציתי לכבדם בחתימה על הכתוּבּה. לנכבדים אלה הכינה אמו של שבתאי מבעוד מועד מושבים מיוחדים באולם ההסבה ההגדול שבביתם, שבו תתקיים החופה והארוחה.

בחצות היום, כשהשמש עמדה בדיוק במרום הרקיע, יצאה תהלוכה שהובילה את הכלה ההדורה והעטויה בצעיפה לעבר ביתו של שבתאי. יללות שמחה ועינבולי גרון עלו מכל עבר. כל השכנים ניצבו משני צדי דלת הבית לקבל את פני הבאים בשעה שהחתן, לבוש מיטב בגדיו ועטוי טורבן מהודר, אחיו לצדו, והנכבדים יושבים על מושבי כבוד, המתין לבאים בביתו. בכניסה לבית ניצב דרגש ועליו טס גדול. עליו הניחו כל הנכנסים את נדבתם לעניים, מנהג עתיק יומין הוא בקהילת אלכסנדריה. חדר ההסבה הגדול חולק באמצעות פרגוד לשני אזורים נפרדים, האחד לגברים והשני לנשים, ובו הוגשה התקרובת. אם החתן עשתה כמיטב יכולתה ולכבוד החתונה נקנתה כמות יפה של אליות כבשים שמנות ובריאות, כדי שהמוזמנים יענגו את נפשם במאכל עסיסי, משמח לב, של תבשיל ירקות בשומן כבשים. גם יין משובח מבציר הענבים האחרון נקנה, כדי שיוכלו לברך עליו לפני הארוחה, להתענג עליו במהלכה, ולקנח לאחר התפילה והברכות לנשואים הטריים, שבתאי וג'מילה. שבתאי נראה נלהב, אחוז התרגשות למחשבה המתוקה על יום נישואיו, ועל המצפה לו בליל הכלולות. ג'מילה שמרה על ארשת מאופקת, אך מידי פעם בפעם הצליחה להעלות חיוך על פניה. בין האורחים הרבים ישב גם ניקו, שמח בשמחת אדונו אך עסוק יותר במחשבות על בושרה.

גביע יין ביד ימינו, ניצב ישועה בן יוסף ראש הקהילה, הזקן הנכבד, וברך אץ הזוג הצעיר: 'יקירנו, רצויינו, אהובנו, חביבנו, חשוקנו, דבוקנו, חמודנו, ידידינו, מרב שבתאי החתן, המתנהג בחסדים ומנתן, ומדומה למוצא אחיו בדותן, ומצליח בכל טובות בנחלתן, ימצא חן והצלחה כאיתן, ויבנה ויכונן כשכלול הביתן, בן מרי ורבנא שלום הכהן שמרו צורו, בר דניאל הכהן נוחו עדן. עתה, משהשלמת הכנסת אישה לביתך, אנו שמחים בשמחתך, ונאחל כך לכל ישראל בכלל ולך בפרט, וכה אמרנו, ברוך ה' אשר הפיקך רצון ויבנה לך בית ויקשור לך חופה. ייתן את ביתך כבית פרץ להצליח, להשים כלתך כרחל וכלאה. האל ייתן שתבורך ממנה בבנים וישלים בהם את ביתך ככתוב 'הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן'. וייתן הקדוש ברוך הוא גאולת עמו וטובת עדתו ושמחת סגולתו ושיבת פדוייו, כאמור 'ופדויי ה' ישובון ובא ציון ברינה' כן יהיה רצון, אמן ואמן. וברוכים תהיו'. כל הנוכחים לגמו מן היין שבגביעיהם. שבתאי לא ידע את לבו מרוב התרגשות ושמחה. הוא הציץ לעבר ג'מילה. היא ישבה, פניה מורכנים בצניעות ומבעד לצעיף השקוף נראה הסומק על לחייה. גל גואה הציפו. 'הלילה תהיה אישה בחיקי', זימר ליבו וכל עורקיו פעמו, לבו החיש מרוצתו. הוא רצה שכל המוזמנים ילכו להם איש לעברו. עד מה התאווה לחוש כנגד ידו את עורה החלק של אשתו ולאמץ אותה אל חיקו השוקק. הוא המשיך לחייך לעבר המוזמנים, לקבל את ברכותיהם, ללחוץ את ידיהם, אך ראשו ולבו לא היו עמם. הוא חיכה ללילה, ללילה. גם ג'מילה לא ידעה את נפשה. היא ראתה את ניקו בין המוזמנים. הם החליפו מילות ברכה ותודה. היא חששה מהלילה ולא ידעה איך תצליח להסתיר את רגשותיה, אך ההחלטה גמלה בליבה. היא תהיה אישה מסורה לבעלה ותשכיח מראשה את משובות נעוריה – כך ניסחה לעצמה את הדברים.

 

יח. התלבטות

לאחר שג'מילה עברה לבית בעלה והבית שקט ממהומות החתונה, החליט ניקו שהגיעה השעה לספר לנתנאל על בושרה ולהתייעץ אתו איך ינהל את ענייניו. בשעת ערב מוקדמת, השמש עוד לא שקעה ורק הפיזה את השמיים באור זהוב ורך, ישבו השניים על הספסל בגינה. נתנאל רחשה חיבה רבה לניקו וגם העריך את יכולותיו. הוא התיר לו להישאר לגור בבקתת הגן ולסעוד עם בני המשפחה גם אחרי ששאלת נשיאים עם ג'מילה כבר לא עמדה על הפרק.

ניקו פתח ואמר: 'אדוני הנכבד, ברצוני להתייעץ אתך בשאלה קשה ונכבדה מאוד. לאחר נסיעתו של אבי ראיתי בך, אדוני, תחליף לאבי. היית נדיב כלפי במידה שקשה לתארה אפילו. אני בסך הכול שבוי שפדית, ולא היית חייב לי מאומה. אבל הענקת לי בית ומשפחה. אני אסיר תודה לך אדוני. הגיעה שעתי להקים לי בית ומשפחה בישראל, ויש אישה שאני מעוניין בה'.

נתנאל הביט בו בעניין רב ואמר: 'דבר, בני, אני מקשיב. מי האישה?'

'בביתנו אשר במסטאורה היינו משפחה קטנה', סיפר ניקו. 'אבי ואמי, אני ואחי. אמי נזקקה לעזרה וכך קנינו לה שפחה, ילדה קטנה שמוצאה מסוריה, מוסלמית בדתה. היא הייתה בדיוק בת גילי כשקנינו אותה. בושרה גדלה אתי, אפשר להגיד שגדלנו ביחד. במעמדה הייתה שפחה אבל למעשה הייתה בת בית. אמי אהבה אותה מאוד והתייחסה אליה כאל בת. היא למדה את מנהגינו והתנהגה כבת דתנו לכל דבר. כשיצאנו למסע שממנו נחטפנו, אני ואבי, גם בושרה הייתה עמנו. היא לא נמכרה באלכסנדריה אלא בארץ ישראל, בקלעת מיניה, היא אשדוד ים. מרגע שנפדתה על ידי מוסלמים בארץ ישראל לא חדלה מלקוות לפגוש אותי שוב. אדוני, כבר היינו מאוהבים, אני והיא, כבר ידענו שגורלנו אחד כשפתאום נלקחה מעמי'.

נתנאל הקשיב בעיניים מבינות וטובות: 'ומה היה?' שאל בעניין.

ניקו המשיך בסיפורו: 'בושרה עברה תלאות רבות בנדודיה מאשדוד עד שהגיעה לאלכסנדריה', אמר. ' גם באלכסנדריה לא היה לה פשוט למצוא אותי, אבל היא לא חדלה לחפש ולא התייאשה. גם אני קיוויתי תמיד שכשאתעשר מעט אצא לחפש אותה, ולא ידעתי שהיא באלכסנדריה. אבל המזל האיר לנו פנים. היא מצאה אותי ונפגשנו. מאז נפגשנו עוד כמה פעמים והחלטתנו להינשא רק הלכה וגברה. מה עלי לעשות כעת, אדוני? איך אוכל לשאת אותה לאישה? מה תאמר אתה? איך תגיב הקהילה?' ניקו השתתק וארשת של ציפייה עלתה בפניו בהתבוננו בפני נתנאל.

נתנאל שתק שעה ארוכה. הוא הפך בדעתו את הפרטים ששמע זה עתה וידע שהקשיים רק מתחילים להתעורר. מכשולים רבים יעמדו בפני הזוג הזה. בסופו של דבר התנער מהרהוריו ואמר: 'ניקו, לצערי אינני איש בשורה. לא תוכל לשאת אותה לאישה. היא אינה יהודייה. היא שפחה לשעבר. אין לה רכוש, אין לה משפחה. גם אתה עוד לא הכית שורשים של ממש בקהילתנו. אתה עדיין בחזקת זר ומעמדך זמני. הקהילה שלנו לא תוכל להכיר בנישואים כאלה. אם רצונך להישאר כאן, במקום שבו התחלת לבנות את חייך ואת מעמדך, וכבר קנית לך שם מסוים, לא תוכל לשאת אותה לאישה'.

ניקו הרכין את ראשו. בעומק ליבו ציפה לתשובה מעין זו אך לא ידע שהדברים יועמדו בפניו באופן כל כך נחרץ ולא פתיר.

'מה אתה היית עוזה במקומי? שאל בהיסוס.

נתנאל משש בזקנו המלבין, פתח את פיו, חזר בו, הביט בניקו בעיניים עצובות ולאחר שתיקה נוספת אמר: אני רואה לפני שתי אפשרויות, שתיהן רחוקות מלהשביע את רצונך ולמלא את מאוויך'.

ניקו נעץ בו עיניים שואלות.

הוסיף נתנאל ואמר: אפשרות אחת, שאולי אינך רוצה לשקול אותה כלל, היא לוות על הנערה הזאת. אמצא לך נערה מבנות המקום, ממשפחה טובה…'

ניקו רצה להתפרץ לדבריו אך נתנאל הסה אותו בתנועת יד.

'אנחנו נדאג לבושרה. היא תקבל תנאי מחייה הולמים אם היא תבחר להישאר כאן, באלכסנדריה. לעולם לא נזנח אותה וגם נדאג להשיא אותה לבעל הגון. זאת האפשרות האחת.'

נתנאל השתתק. ניכר היה עליו שהוא מתקשה להגיד את האפשרות השנייה.

ניקו הקשיב בלב חרד.

'האפשרות השנייה היא, ניקו יקירי, שאתה ובושרה תיסעו מכאן בחזרה למסטאורה, לחיק משפחתך. שם בוודאי יימצא לכם פתרון הולם. אני אומר את הדברים בכאב לב, כי נפשי נקשרה בנפשך ואני רואה בך בן משפחה לכל דבר. אבל אם אתה בוחר להישאר עם בושרה, נראה לי שזוהי האפשרות היחידה הפתוחה בפניך'.

שניהם השתתקו.

ניקו הפר את השתיקה באומרו בקול חרישי: 'עלי לחושב על הדברים וגם לדבר עם בושרה. תודה לך אדוני אבי על שהאזנת למצוקותיי ועל העצות שנתת לי'.

באומרו זאת קם, קד קידה לפני נתנאל ויצא את החדר.

 

יט. ראש הקהילה

הפוליטיקה הפנימית של קהילת אלכסנדריה הייתה קשורה בקשר בל יינתק להנהגה של קהילת פסטאט. סהלאן בן אברהם, ראש קהל הבבליים, צדד בהתקוממות העממית וחתר תחת מעמדו של ישועה. לעומת זאת היו לישועה קשרים טובים וידידותיים עם אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים בפסטאט. ישועה הפנה אליו את בקשותיו לסיוע בתרומות למען פדיון שבויים.

אמנם סהלאן בן אברהם חתר תחת מעמדו של ישועה, ואילו אפרים בן שמריה היה ידידו ותומכו, ולכאורה ניתן להסיק מכך שישועה לא היה אלא נציגם של הירושלמיים באלכסנדריה ולפיכך זכה לתמיכת ראש הירושלמיים בפסטאט, אלא שהפוליטיקה  הפנימית בשתי הקהילות היה מורכב הרבה יותר והקיפו אישים רבים בעלי השפעה בשתי הקהילות ולכל אחד מהם אינטרס פוליטי אחר. למנהיגי קהילת פסטאט היה אינטרס מובנה להתערב ולהשפיע על תהליכי מינויו או הדחתו  של מנהיג קהילת אלכסנדריה, ישועה בן יוסף, מאחר שהוא היה "חייל" במשחק הכוחות הפוליטי, שהקיף את "המשולש"  – ישיבת ארץ ישראל, קהילת פסטאט וקהילת אלכסנדריה. ישועה בן יוסף היה פעיל בסיעה על-קהילתית, לצדם של אישים מרכזיים בעולם היהודי שפעילותם נפרשה על פני המרחב הגיאוגרפי של הממלכה הפאטמית. לפעילותו זו הייתה השלכה ישירה על מינויו ועל יכולתו לשרוד בתפקידו, למרות אותם יסודות עממיים מקומיים באלכסנדריה שהתמידו בהתנגדותם לישועה מימי ראשית מנהיגותו.

ניקו חשב כי עליו להתייעץ עם ישועה בן יוסף, שכבר היה המנהיג הבלתי מעורער של הקהילה. ישועה עמד בראש בית הדין של הקהילה, ןכל ענייני הקהילה הובאו לפניו. אבל עיקר עיסוקו, כמו שידע היטב ניקו, היה בנושא של פדיון השבויים. זאת הייתה הבעיה המרכזית של אלכסנדריה בימים האלה. בתור עיר נמל מרכזית, הייתה אלכסנדריה למקום העיקרי שהשבויים הגיעו אליו ובה התנהל הענף המסחרי הזה של ציד אדם. פדיון השבויים היה עול כלכלי מעיק מאוד וחלק נכבד מסדר היום של הקהילה. לא רק הפדיון עצמו העסיק את הקהילה אלא גם הדאגה לשבויים לאחר פדיונם – שיקומם, כלכלתם, והחזרתם לביתם. ניקו ידע שישועה בן יוסף הוא הדמות המרכזית בנושא של פדיון שבויים והדאגה להם ולכן החליט להיוועץ עמו.

ביתו של ישועה שכן בטבורו של הרובע היהודי הגדול חארת אליהוד. ניקו ניצב לפני דלת העץ הכבדה והמגולפת והקיש בטבעת הנחושת שהיתה צמודה אליה. שפחה סודנית צנומה פתחה בפניו את הדלת. הוא נכנס בעד השער המקושת לתוך הפרוזדור האפלולי. רק שתי מנורות נחושת קטנות האירו את הפרוזדור. אך משעבר את הפרוזדור הקטן שהתעקל מפרוזדור הכניסה, קידם את פניו אולם ההסבה המרווח, המואר כולו בנברשות תלויות מן התקרה, במנורות שמן שנתלו מן הקירות, ובעשרות נרות שהיו נעוצים בפמוטי נחושת וכסף. ישועה ישב על אחת הספות הנמוכות נשען אל כר צבעוני. לידו על דרגש נמוך היה מונח טס כסף גדול ועליו קערות עם צימוקים ושקדים וקנקן יין גדול. הוא רמז לניקו להתקרב אליו, והורה לו בתנועת יד רפויה שישב על הספה הסמוכה אליו. מן החדרים הסמוכים, החבויים מעין הצופה באמצעות מחיצות עץ מגולפות עלה רחש ביתי נעים. הם היו לבדם באולם ההסבה הגדול, שבימי חג ומועד יכול היה להכיל כמאה איש.

'דבר בני', אמר ישועה בסבר פנים יפות.

ניקו חשב בלבו: 'הזה האיש שעליו אומרים שוטניו כי גאוותן ומתנשא הוא?' ופתח וסיפר לישועה את כל פרשת גלגוליהם שלו ושל בושרה, ראשון ראשון ואחרון אחרון, ולא החסיר דבר. הסיפור ארך וארך, וישועה הקשיב לו רב קשב.

לפתע נכנס לחדה ההסבה נחום הקשיש, עוזרו של ישועה, הרכין ראשו ואמר: 'הודעה דחופה לי, אדוני, האם אוכל להפריע?'

'דבר', הורה לו ישועה.

'הגיע שליח מהנמל, אדוני, שליח מעם יַַבּקי אִבּן אַבּוּ רַזין, בן משפחתו של מֻח'תאר בן גַ'בּארה. בידיו שלושה שבויים יהודים, שני גברים ואישה. הוא מבקש שתגיע מיד אם רצונך לפדות אותם, אדוני'.

פניו של ישועה התקדרו באחת. סברו הנעים והקשוב קיבל מיד צביון קשוח וקפדני. ' צר לי, ניקו', אמר בקוצר רוח. 'אתה רואה ששבויים בם מטרד יום יומי. עלינו מוטלת הדאגה לגייס כספים כדי לפדותם, לכלכלם, להלבישם, לדאוג לרווחתם ולהחזירם לביתם. כדי לגייס את הכספים הללו, עלינו לכתוב מכתבים רבים, לפנות לכל קהילות ישראל במצרים, לדון עם השובים, לערוב לשבויים.. רב המשא, כבד העול. מה עוד תבקשו מאתנו?' דבריו האחרונים כבר לא היו מופנים ישירות אל ניקו אלא זעקת אין אונים ועייפות גדולה.

הוא פנה ויצא עם נחום, בהשאירו את ניקו מאחוריו, מבולבל ותוהה.

ניקו יצא את הבית בצעד כבד. הוא הבין לפתע שישועה לא יתן לו תשובה אחרת מאשר נתנאל. הוא פסע לאיטו ורגליו הובילוה לעבר השוק ההומה. הוא פילס את דרכו בין הדוכנים הצבעוניים והריחניים, אזניו אטומות לקריאות הרוכלים והמוכרים המשבחים את מרכולתם. מוחו סובב בקדחתנות בין שתי האפשרויות שהציג לפניו נתנאל: על מה יוותר, על העתיד המבטיח והבטוח שחיכה לו באלכסנדריה ללא בושרה? האם יוותר על בושרה ויישאר באלכסנדריה מסודר ורגוע, אך ללא אהבת חייו? האם יוותר על אלכסנדריה לטובת חיים עם בושרה ויפליג אתה למקום שעתידו אינו מובטח? עוברים ושבים התנחשלו מכל צדדיו, כל אחד ממהר לעסקיו. ממהר לקניות, חש לביתו, ורק הוא, ניקו, פוסע לאט כהוזה, עיניו מעורפלות וראשו כבד עליו. כך הובילוהו רגליו עד לחנותם הקטנה של חסן ולטיפה, ועיניו ראו את בושרה טורחת עם הקונים. הוא ניצב מרחוק והתבונן בה, בנועם פניה, בשלוות הליכותיה, בצליל דיבורה הנעים, ביצורי גווה מתחת לגלביה שלבשה, בשערה שקווצות ממנו ברחו מתחת לצעיפה, כך התבונן בה שעה אורכה והיא לא חשה בדבר.

לאט לאט הרגיש שגמלה בו ההחלטה. הוא התקרב לאיטו לדוכן. בושרה נשאה את עיניה והבחינה בו. חיוך גדול ואוהב הפציע על פניה היפים ועיניה אורו אליו. והוא ידע את אשר יעשה, בלב שלם ואוהב ידע.

 

כ. ההחלטה

האנייה לאלניה, עיר הנמל שעל חוף הים התיכון באסיה הקטנה, עיר ביזנטית נוצרית, עמדה להפליג, ורק חיכתה לגאות. אניות שהמתינו להפלגה הסתופפו בנקודת המעבר שבין הנמל ובין הים, בצלו של המגדלור הקדום. התכונה על הסיפון הייתה רבה. הספנים התרוצצו הנה והנה, מתחו חבלים וקשרו קשרים. סוחרים שכבר העמיסו את סחורתם ביום הקודם להפלגה, טרחו להדק את החבלים הקשרים את סחורתם. הסוחרים שידם משגת הורידו את הסחורות לבטן האנייה. הסוחרים הקטנים, שידם אינה משגת, הסתפקו במקום על הסיפון. כשהים סוער והאנייה חושבת להישבר, מתחילים הספנים לזרוק כל מטען מיותר כדי להקל על משא האנייה. המטענים הנזרקים ראשונים היו אלה שעל הסיפון. כל מי שהיה באפשרותו שכר מקום בבטן האנייה.

שיירה קטנה הגיעה עד ל"שער הים", שהיווה את הכניסה לנמל. בשעת בוקר מאוחרת זו היה שער הים פתוח כבר. "בעל השער", הוא הממונה על בדיקת הנכנסים והיוצאים לנמל, שעמד בפתח שער הים, כבר עמד על משמרתו. לצדו ישב על כיסא נמוך "פקיד שער הים" שהיה ממונה על העתקה וכתיבת המסמכים הרבים שהיו כרוכים בניסה וביציאה מן הנמל. פקיד שער הים היה יהודי, משה הלוי, בן עמרם, אחד מאנשי הקהילה, שכבר כיהן במשרתו זו כחמש עשרה שנה. הבאים הגיעו לשער הים. ניקו צעד בראש, נושא חבילה גדולה וארוזה היטב. מאחוריו הלכה בושרה, עטופה כולה בצעיפה הגדול ורק עיניה מציצות. אחריהם הלכו שלושה מעבדי ביתו של נתנאל, נושאים חבילות גדולות. משה הלוי, שהכיר את ניקו וכבר ידע מראש על מועד הפלגתו, וידע לאיזה אנייה עליו לעלות, לחש דברים באזני בעל השער. השער נפתח והשיירה הקטנה שמה פעמיה לעבר רציף המגדלור, המקום שבו עגנה האנייה המפליגה לאלניה.

ערב קודם התכנסו בביתו של נתנאל כל משפחתו, ובהם גם ג'מילה ושבתאי, שנראו שמחים וטובי לב. בושרה כבר שוכנה בחדר קטן שהקצו לה בעוד מועד, לאחר שנפרדה בדמעות מאת מיטיביה, חסן ולטיפה. הגיעו גם ישועה ובני ביתו ועוד כמה מהאנשים שבאו להיפרד מניקו. אשת נתנאל ערכה בחדר ההסבה שולחנות נמוכים עמוסים תקרובת וקנקני יין משובח. הגברים התיישבו במרכז החדר בשעה שהנשים ישבו בשולי החדר. בושרה הרגישה מבוכה גדולה להסתופף בקהל כה נכבד של נשות הקהילה. אבל הנשים האירו לה פנים ועזרו לה להתגבר על המבוכה.

נתנאל קם ממקומו, מחזיק בידו הימנית גביע מלא יין ונשא את דבריו: 'אנחנו נפרדים היום מניקו, שהגיע אלינו בתור נער שבוי עם אביו. הוא גדל כאן לעינינו, השתלב בקהילה, השתלב בעסקיי והיה כבן ביתי. ניקו החליט היום החלטה לא פשוטה. הוא מעדיף לחזור לביתו אשר במסטאורה, אל משפחתו, ולקחת אתו את שפחת המשפחה, שנמצאת כאן אתנו. כולנו מאחלים לך הפלגה בטוחה וחזרה שמחה לחיק משפחתך אשר מחכה לך במסטאורה. הבה נשתה לחייו ולהצלחתו'.

כל הגברים הרימו את גביעי היין וקראו: 'לחייו ולהצלחתו'. וגמעו מן היין. נחום, עוזרו הקשיש של נתנאל לחש באוזן ישועה: 'כל ההוצאות על חשבון אדוני. קח את זה בחשבון כשיגיע משלוח השבויים הבא'. ניקו לגם מן היין והציץ בבושרה. היא החזירה לו חיוך מבויש וחזרה והשפילה את עיניה. ג'מילה הציצה גם היא בניקו, נפרדת ממנו בליבה. והחזירה מבטה אל עבר הנשים.

סביב אנייה רבתה התכונה, אחרוני הסוחרים כבר עלו על סיפונה וטרחו בקשירת סחורותיהם. שלושת עבדיו שלנתנאל העלו את החבילות הגדולות אל הסיפון ונפרדו לשלום מניקו. במימונו של נתנאל שכר ניקו תא קטן בבטן האנייה לו ולבושרה. הוא הראה לה את הדרך לרדת אל התא, והוא עצמו נשאר לפקח על קשירת חבילותיהם הגדולות. בלבו נשא תפילה חרישית: 'אלוהי, תהא נא דרכנו צלחה, אל יבואונו שודדי ים, אל תקרינה סערות בדרכנו. תלאות רבות כבר מצאונו, ודי לנו בכך. אלוהי, סלול את דרכנו בבטחה  אל מול אימת הים ובני האדם'.

האנייה הרימה עוגן. הספנים התרוצצו, פורשים את המפרשים וקושרים אותם היטב. ניקו ניצב על ירכתי האנייה העושה דרכה צפונה וראה איך אלכסנדריה נעלמת לאט לאט מעיניו. לבסוף נראה רק המגדלור מזדקר מעל קו הגלים. גם הוא הלך והתמוגג באופק. ברגשות מעורבים ראה ניקו את חייו באלכסנדריה נמוגים מול עיניו. עתה עשה דרכו אל עתיד לא ידוע. כבר חלפו שנים מאז ראה את בני משפחו ואת עירו, ולא ידע מה מצפה לו שם. דמעה זלגה מעינו והוא מיהר למחותה. בושרה איתו, אהובת ילדותו, ודי לו בכך. האנייה הפליגה הרחק אל האופק, חוצה בחרטומה את המים השקטים, לעבר העתיד.

 

סוף

 

מקורות

"וכן הייתה הסבה, שיצא ממדינת קורטובא שליש ממונה על ציים, שמו בן דמאחין, שלחו מלך ישמעאל בספרד ושמו עבד אל רחמאן אל נאצר, הלך ממונה על ציים אדירים לכבוש ספינות אחרות ועיירות סמוכות לספר. והלכו עד חוף הים של ארץ ישראל, ונסבו אל ים יון והאיים שבו. ומצאו אניה ובה ד' חכמים גדולים היו הולכים ממדינת בארי למדינה נקראת ספסתין. וחכמים אלו להכנסת כלה היו הולכים. וכבש בן דמאחין האניה ואסר את החכמים, האחד היה ר' חושיאל אביו של רבינו חננאל. והאחד רבינו משה אביו של רב חנוך אסרוהו עם אשתו ועם רב חנוך בנו ורב חנוך בנו עודנו נער. והשלישי ר' שמריה בר' אלחנן. והרביעי אינו יודע שמו. ובקש השליש לכפותה לאשתו של רב משה ולענותה כי הייתה יפה ביותר, והיא צעקה אל רב משה אישה בלשון קודש ושאלה ממנו אם הנטבעים בים חיים בתחיית המתים אם לא. והוא השיבה, "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים". וכששמעה דבריו הפילה עצמה בים וטבעה ומתה.

וחכמים אלו לא הגידו לאדם בעולם מה טיבם ומה חכמתם. והשליש מכר את רב שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש. ומכר את ר' חושיאל באפריקא בחוף הים, ומשם עלה אל מדינת אלקירואן שהייתה בימים ההם חזקה מכל מדינות ישמעאל שבארץ המערב, ושם היה ר' חושיאל לראש ושם הוליד את רבינו חננאל בנו."

אברהם בן דויד (אבן דאוד), הראב"ד הראשון, המאה ה-12, טולדו, ספרד, ספר הקבלה,

בתוך: אברהם נויבאואר, ספר החכמים וקורות הימים, הוצאה שנייה, ירושלים תשכ"ז. כרך א, עמ' 68-67.

 

 

""…ולבירה הזאת (רמלה) רבאטאת על חוף הים בהן שוהה חיל-מצב. אליהן מפליגות ספינות של הביזנטים,, כשעמן שבויים של המוסלמים המיועדים למכירה. כל שלושה שבוים נפדים תמורת מאה דינר (מטבע זהב). ובכל'רבאט נמצאים אנשים היודעים את לשונם, ונוהגים ללכת אליהם בשליחויות. ומובאים אליהם סוגי אוכל שונים. וכאשר נראות אניותיהם מזעיקים את חיל-המצב. אם היה לילה, הדליקו אבוקות על המגדל של אותו הרבאט, ואם היה יום, העלו עשן. ומכל רבאט מתמשכים מספר מגדלים נישאים אל הבירה (רמלה), בהם הוצבו אנשים. מדליקים אש במגדל של הרבאט, אחר- כך במגדל הבא אחריו, אחר- כך באחר, ולא עוברת שעה עד שניתן אות האזעקה לגיוס בבירה. מכים בתוף על המגדל וקוראים להזעק אל אותו הרבאט. אז יוצאים האנשים עם נשק וכוח, וצעירי הכפרים מתאספים. ואחר יחל הפדיון. יש ואיש אחד יכול לקנות איש אחד, ואילו אחר משליך דרהם (מטבע כסף) או טבעת עד שיאספו די כסף לקניית השבויים אשר עמם. והרבאטאת של המחוז הזה אשר בהן מתקיים פדיון השבויים הן: עזה, מימאס (צפונה לעזה), אשקלון, מאחוז (נמל) אזדוד, מאחוז ( נמל) יבנא, יפו וארסוף (אפולוניה)".

שמס אלדין מחמד אבן אחמד אלמקדסי, אחסן אלתקאסים פי מערפת אלאקאלים, ג, עמ' 77. התרגום של עמיקם אלעד, 'ערי החוף של ארץ ישראל בתקופה הערבית (1099-640 לספירת הנוצרים) על פי מקורות ערביים', קתדרה, 8 (יולי 1987), עמ' 178-156, ראה עמ' 172-171.

 

 

דמויות היסטוריות לפי סדר הופעתם בספר

יוסף "הדיין" בן ישועה, מנהיג הקהילה באלכסנדריה

ישועה "החבר" בן יוסף, בנו של יוסף שגם ירש את מקומו בתור מנהיג קהילת אלכסנדריה

מֻח'תאר בן ג'בארה האמיר (שליט) של ברקה (היא קירנאיקה שבלוב), מפקד שודדי הים בחופיו הדרומיים של הים התיכון.

יַבּקי אִבּן אַבּוּ רַזין, שודד ים, בן משפחתו של מֻח'תאר

נתנאל הכהן בן אלעזר, הסוחר העשיר ביותר באלכסנדריה

שלמה בן יהודה, ראש ישיבת ארץ ישראל (גאון) בין השנים 1051-1025

אברהם בן הגאון, בנו של שלמה בן יהודה ושליחו לקהילות

אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים בפֻסטאט בין השנים 1055-1010

אברהם בן סהלאן, ראש קהל הבבליים בפסטאט בין סוף המאה העשירית ועד 1030

סהלאן בן אברהם, בנו ויורשו בהנהגת קהל הבבליים בין השנים 1050-1030

שלה החזן בר משה, יריבו של ישועה בן יוסף וטוען להנהגת הקהילה

 

 

לקריאה נוספת:

אלינער ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה.

מרים פרנקל, האוהבים והנדיבים; עילית מנהיגה בקרב יהודי אלכסנדריה בימי הביניים, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ז.