וורמס, היא וורמייזא: שני הקברים

מאז ומתמיד רציתי לבקר בקהילות שו"ם (שפיירא, וורמייזא, מגנצא) אשר בגרמניה, בעקבות האירועים הקשים שקרו שם במסע הצלב של האיכרים (1096).*

יהדות וורמייזא כפי שכונתה וורמס בפי היהודים, הייתה קהילהיהודית בעיר וורמס שבמדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה, שלה היסטוריה מפוארת בעולם היהודי. הקהילה הייתה החשובה בין קהילות שו"ם, שלוש הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, וורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ).

במאות ה-11 עד ה-13 פעלו בעיר גדולי חכמי אשכנז, הקהילה הייתה אז במלוא זוהרה, וידעה שגשוג רוחני חסר תקדים שמשך אליה מלומדים נודעים, שבזכותם הייתה למרכז רוחני לכלל יהדות אירופה.

בשנת 1096 התחוללו בעיר מאורעות הדמים שכונו "גזירות תתנ"ו". למרות הידיעות על כנופיות חמושות של צלבנים, אשר נעות מזרחה וטובחות בקהילות יהודיות, מקצת מיהודי העיר נשארו בבתיהם, בסומכם על ההגמון המקומי, אדון העיר, שחובתו הפיאודלית הייתה להגן עליהם. ב-18 במאי פשטו על העיר הצלבנים המתפרעים שטבחו ושדדו את יהודי העיר. שרידי הקהילה התאספו בארמון ההגמון, אך גם הם נלכדו ואולצו להתנצר או למות. רבים בחרו להמית את עצמם  (כ-800 לפי הראב"ן** ו-350 לפי ספר הזכרונות  של נירנברג). יהודי צעיר בשם שמחה כוהן, שאביו ושבעת אחיו נטבחו, העמיד פנים כמסכים לטבילה, אך כשהגיע לכנסייה שלף פגיון והרג את אחיינו של ההגמון (ככל הנראה כיוון אל ההגמון עצמו). מרבית חוקרי התקופה, כולל גרץ ודובנוב, סוברים כי הפגיעה בשלוש הקהילות הייתה אנושה והיוותה נקודת מפנה בתולדות העם היהודי באירופה של ימי הביניים. על דעת חוקרים אחרים, עכשוויים יותר, הרדיפות, למרות חומרתן, לא הכו גלים והיו בעלות אופי מקומי בלבד.

במהלך המצור על העיר בשנת 1201 השתתפו היהודים בהגנתה, ומאוחר יותר הוחלפה חובת גיוסם לצבא בתשלום שנועד לביצור העיר. בשנת 1286 יצא מהר"ם מרוטנברג, יליד וורמס, עם קבוצה גדולה של יהודים מהאזור על מנת לעלות לארץ-ישראל. הוא נשבה בדרך ונכלא במבצר אנזיסהיים עד סוף ימיו, לאחר שסירב שיפדוהו. עצמותיו נפדו רק לאחר כשבע שנים נוספות, בשנת 1300, על ידי אלכסנדר זיסקינד (בן שלמה) וימפפן מפרנקפורט תמורת כל רכושו, והובאו לקבורה בוורמס.

רבי מאיר ב"ר ברוך מרוטנבורג נודע בשם המהר"ם מרוטנבורג, (1293-1220),  מגדולי ראשוני אשכנז בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות..

לעת זקנתו החמירו רדיפות היהודים בגרמניה. היהודים נחשבו אז בגרמניה לעבדי האוצר (Servi Camerae Regis) ולכן הייתה אסורה עליהם הגירה מגרמניה משום שזה היה נחשב אז בעיני השלטונות כבריחה. המהר"ם שהיה מעורב בארגון של הגירה שמטרתה הייתה עלייה לארץ ישראל ולפי החוקר אברהם גרוסמן אף לפתח את היישוב היהודי בירושלים, החליט לברוח יחד עם משפחתו מגרמניה. יהודי מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה, הביא להחזרתו לגרמניה, ולכליאתו ביום ד' בתמוז שנת ה'מ"ו (1286) על ידי הקיסר רודולף הראשון לבית הבסבורג, במבצר אנזיסהיים שבחבל אלזס, באשמת בריחה מגרמניה וניסיון לארגון בריחה המונית ממנה. הקיסר תבע סכום עצום של 20,000 מארק תמורת פדיונו, ותלמידו, הרא"ש,***  אסף את דמי הכופר.

 

על פי המסורת המקובלת, לא הסכים המהר"ם שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (משנה,מסכת גיטין,פרק ד, משנה ו).  כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. לפי אותה מסורת, גם לאחר פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר בשם אלכסנדר זיסקינד ווימפן מפרנקפורט, שתרם למטרה זו את רוב רכושו. בתמורה למעשהו זכה ווימפן להיקבר ליד קברו של המהר"ם בבית הקברות היהודי שבוורמס

על מצבתו של המהר"ם חרותים הדברים הללו:

"ציון הלז לראש מרנא ורבנא מאיר בן הרב ברוך אשר תפשו מלך רומי בארבעה ימים לר"ח תמוז שנת ארבעים ושש לאלף השישי ונפטר בתפיסה יי"ט באייר שנת חמישים ושלוש ולא נתן לקבורה עד ארבעה ימים לירח אדר שנת שישים ושבע לאלף השישי".

בית הקברות היהודי בוורמס מרשים ביותר. כר דשא גדול זרוע מצבות עתיקות ונוטות לנפול. כשעוברים בין הקברים אי אפשר שלא להרהר בתלאות שידעו אנשי הקהילה המפוארת והמשגשגת ששכנה במקום, ולחוש עצבות כנאמר" כך חולפת תהילת עולם". שני הקברים הסמוכים זה אל זה, ומצבותיהם נשענות זו אל זו, של המהר"ם ושל ווימפן, נחשבים לאתר עלייה לרגל. יהודים רבים מכל העולם מגיעים לשם, מתפללים ושוטחים את בקשותיהם. תמיד אפשר למצוא ערימות של פתקים המונחים על המצבות, פתקים שבהם העולים לרגל מבקשים את בקשותיהם.

שאול טשרניחובסקי כתב בשנת 1942 את השיר שני הקברים ובו סיפור הבאתו לקבורה של המהר"ם בידי אלכסנדר זיסקינד ווימפן.

שְׁנֵי הַקְּבָרִים

 

עַל גְּדוֹת הָרֵיין בָּעֵמֶק, בְּעִיר וִירְמַיְזָא, שָׁם

מֵתִים נָמִים שְׁנַת-נֶצַח בְּבֵית-עָלְמִין יָשָׁן.

לָזֶה אַךְ גַּל וְאֵין אָבֶן, זֶה – תַּחַת מַצֵּבָה,

פֹּה יֵשׁ לִקְרֹא הַכְּתֹבֶת, פֹּה אֵין לַבְחִין תֵּבָה.

כַּמָּה וְכַמָּה שָׁקָעוּ כְּבָר בְּמֶשֶׁךְ דּוֹר וָדוֹר,

קָרְבְּנוֹת מַסְעֵי-הַצֶּלֶב וְהַמָּוֶת הַשָּׁחוֹר.

אוּלַי מִקַּדְמוֹת רוֹמָא, וּפְלִיטֵי יְהוּדָה:

שָׂרִים וְדַלֵּי-יַחַשׂ, וְעַמּוּדֵי-תְעוּדָה.

חוֹטְאִים וִידוּעֵי-פֶשַׁע, קָשִׁים לִבְלִי רַחֵם, –

וּבְבוֹא שְׁעָתָם טָהָרוּ וַיְקַדְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם.

מְחַכִּים לְקֵץ הַפֶּלֶא הֵם לַיְלָה וְיוֹמָם,

לַחֲדָשִׁים יָבֹאוּ לָרֶשֶׁת מְקוֹמָם.

וּבֵינֵיהֶם בַּתָּוֶךְ – וְזֶה לָזֶה סְמוּכִים –

שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת שֶׁל אֶבֶן לִבְלִי כָּל קִשּׁוּטִים.

אוֹתָהּ מִדָּה וָקֶצֶב, אוֹתוֹ הַנִּיב הַתָּם:

גַּל אֲלֶכְּסַנְדֶּר וִימְפֶּן וְגַל הַמַּהֲרַ"ם.

הַנֵּץ נֶהְפַּךְ לְנֶשֶׁר שׁוֹאֵף בִּצְעוֹ וָדָם:

בְּאֶנְסִיסְהֵיים בַּכֶּלֶא יוֹשֵׁב הַמַּהֲרַ"ם.

יָפֶה יוֹדֵעַ רוּדוֹלְף7 מִי הוּא “מְאוֹר-הַגּוֹלָה”,

יִהְיֶה אִתּוֹ בַּחֹשֶךְ אוֹ בְּכֶסֶף יְסֻלָּא.

וּכְבָר שְׁבַע-עֶשְׂרֵה פַּעַם חָזַר סְתָו וְזַעְמוֹ:

חוֹבֵב הָרַב הַחֹפֶשׁ, – וְחָס עַל מְמוֹן עַמּוֹ

עַד שֶׁגְּאָלוֹ הַמָּוֶת בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ זִיו,

עֵת הַכִּכְלִים הִכְרִיזוּ עַל מַנְגִּינוֹת אָבִיב.

וּשְׁלָשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנִים עוֹד הַמֶּלֶךְ בּוֹ יִסְחֹר,

עַד שֶׁמִּלֵּא רַ' וִימְפֶּן לוֹעוֹ זָהָב טָהוֹר.

וּתְנַאי הִתְנָה רַ' וִימְפֶּן, “תְּנַאי רְאוּבֵן וְגָד”:

בְּבוֹא שְׁעָתוֹ יִקְבְּרוּהוּ – אֶחָד מוּל הָאֶחָד.

וּבַעֲבֹר בָּא-הֵלֶךְ בַּמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ

עַל קֶבֶר מַהֲרַ"ם, שָׁם יַעֲמֹד, יַרְכִּין הָרֹאשׁ.

יַרְכִּין רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד כְּבוֹדָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה,

וּכְבוֹד עַמּוֹ בַּחֶרֶב, וּכְבוֹד גּוֹלָה שְׁחוֹרָה.

וּבַעֲבֹר בָּא-הֵלֶךְ בַּמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ,

עַל גַּל רַ' זִיסְקִינְד וִימְפֶּן, יָרִים בְּגָאוֹן הָרֹאשׁ.

אִם יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ, בְּקִרְבֵּנוּ כַּשְּׁנַיִם, כְּמוֹתָם,

לֹא פַסּוּ מֵעַמֵּנוּ שְׁאָר-רוּחַ וְלֶב-תָּם.

עַד שֶׁעוֹלִים בַּגֶּזַע בַּדֵּי אוֹנוֹ וְעָלִים,

עוֹד יֵשׁ בְּרָכָה בַּכָּרֶם, עוֹד יַעַשׂ הִלּוּלִים.

תל-אביב, 27.3.42

 

 

*ראו פוסט מיוחד על מסע הצלב של האיכרים, גזרות תתנ"ו

**אליעזר בן נתן – המכונה הראב"ן, מראשוני בעלי התוספות  בגרמניה (1170-1090)

***רבי אשר בן יחיאל 1327-1250) ) המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית.

 

נעזרתי בויקיפדיה