פרשת שמיני – מאמר ראשון

פרשת השבוע – שמיני (ויקרא ט – יא)

השבוע שבין כ בניסן – כו בניסן, ה'תשס"ט (4 באפריל – 10 באפריל 2010).

מפטירים בסיפור העלאת ארון הברית לירושלים בימי דוד המלך. קוראים בספר שמואל ב', מפרק ו' פסוק א. עד פרק ז' פסוק י"ז.

פרשת שמיני התייחדה ביחוד מיוחד, בכך שהפרשה מכילה את אמצע התורה בתיבות ואת אמצע התורה באותיות.

הפסוק   "…דרוש דרש משה…" (ויקרא, י', ט"ז)   המילה "דרש" היא אמצע התורה בתיבות.

ואילו הפסוק "…וכל הולך על גח ו ן…" האות "ו" הוא אמצע התורה באותיות.

נשאלת השאלה, האם זה מקרי שגם אמצע התורה בתיבות וגם באותיות מצוי בפרשתינו ומה בא הדבר ללמדנו?

המילה "גחון" מחזירה אותנו לנושא הנחש – המורה הלכה בפני רבו, שהוא ההסבר למות שני בני אהרון המוזכרים בפרשתנו ו- "ו" דגחון היא רמז לששת העונשים שנענש בהם הנחש (ו' בגימטריא=שש):

ארור אתה מכל הבהמה.

ומכל חיית השדה.

על גחונך תלך.

ועפר תאכל כל ימי חייך.

ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה.

הוא ישופך ראש.

ומכאן מוסברים יפה גם דברי רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן (עירובין, ס"ג.) האומר:

"כל המורה הלכה בפני רבו, ראוי להכישו נחש…"

 

אש זרה

ויקרא י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.  ד וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  ה וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.  ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.  ז וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת יְהוָה עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.  {פ}

ירושלמי, גיטין, ה, ב: אמר ר' יעקב בר אידי מאותה שעה גזרו שלא יהא תלמיד מורה הורייה.  ר' חונה בשם ר' חונא אמר תלמיד שהורה אפי' כהלכה אין הורייתו הורייה.  תני תלמיד שהורה הלכה לפני רבו חייב מיתה.  תני בשם ר' אליעזר לא מת נדב ואביהוא אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן.  מעשה בתלמיד אחד שהורה לפני רבו ר' אליעזר.  אמר לאימא שלו אשתו אינו מוציא שבתו.  ולא יצאה שבתו עד שמת.  אמרו לו תלמידיו ר' נביא אתה.  אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אני מקובל שכל תלמיד מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

מסכת סנהדרין, דף נב ע"א: וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקב"ה נראה מי קובר את מי. אמר רב פפא: זהו שאומרין הבריות, הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהם שטיחים על גב אמותיהם.

יומא נ"ג, ע"א ורש"י שם: "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? (ויקרא א') ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח – אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט.  – ואף על פי שהורו כראוי, נענשו שלא נטלו רשות".

שמות כ"ד, ט – יא: וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִיםמִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אלהי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיוכְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵיבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת האלהים וַיֹּאכְלוּוַיִּשְׁתּו."
רש"י: ויראו את אלהי ישראל – נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלארצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן. ואל אצילי- הם נדב ואביהוא והזקנים. לא שלח ידו – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו אתהאלהים – היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה.ולזקנים עד (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה: ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן (כלומר שהחליטו מעצמם שהדין מחייב להקטיר קטורת, למרות שמשה לא ציווה על כך); רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותריםשלא יכנסו שתויי יין למקדש. "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד – וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא, פרק י, פסוק ט).

חזקוני ויקרא פרק י' פסוק ב': "שאעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, היינו מאותו יום ואילך שכבר ירדה מן השמים אבל באותו יום שעדיין לא ירדה מן השמים ורצה הקב"ה להתכבד בה לעיני כל העם לא צוה אותם והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם שלא למעט כבוד שכינה".

קול מבשר ח"א – פרשת פינחס: "וסיבת מיתתם, היתה על ידי השתוקקות רבה, ובהתלהבות גדולה להבורא ב"ה. עד שמחמת דביקותם באור בהיר וזך – נפרדו נשמותיהם מגופם, ורק החטא שלהם היה – שלא נצטוו לעבודה גדולה כזו. ומשום שלא צוה ה' – נחשב להם לאש זרה. ופינחס כאשר קנא על ברית דקדושה, עשה גם כן אשר לא צוה, להורות הלכה בפני רבו, ועשה גם כן במסירות נפש ובהתלהבות גדולה – עד אשר פרחה נשמתו, ותיקן בזה העבודה מנדב ואביהו עד למעלה".

הנצי"ב (נפתלי צבי יהודה ברלין, מאה 19): נכנסו מאש ההתלהבות של אהבת ה'. ואמרה תורה שאף על גב שאהבת ה' יקרה היא בעיני ה', אבל לא בזה הדרך אשר לא ציווה".

הרב קוק: "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המידות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו". אל לנו לחשוב בעצמנו מה רצון האל ולנהוג על פי מחשבתנו ותחושותינו האישיות. גם לתוכניות אישיות של משה רבנו אמר הקב"ה: "לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי", קל וחומר לאנשים פשוטים שכמותינו – עלינו לעבוד את ה' "על פי הספר" – ספר התורה וארבעת חלקי השולחן ערוך.

 

ירבעם בן נבט קרא לבניו נדב ואביה, וניתן לקשור את הדבר אל רצונו להקביל עצמו לאהרן הכהן, ולהציג את עצמו ככהן אלטרנטיבי, של הבמה בבית אל.‏‏

מלכים א יד א: בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן-יָרָבְעָם.

מלכים א טו כה: וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם.

 

מאכלים אסורים, מאכלים מותרים, והגבול הדק ביניהם (וגרסה דומה בדברים יד, יב)

מאכלות אסורים הם מאכלים שיש איסור או הגבלה על אכילתם, בהתאם לכללים של דת או תרבות. בולטים בהקשר זה כללי הכשרות של היהדות שהם מרובים וענפים ואוסרים סוגים רבים של מאכלים בשל מוצאם ודרכי הכנתם. הנצרות זלזלה באיסורים מעין אלה, במוטו ש"לא חשוב מה שנכנס לפה, אלא מה שיוצא ממנו", ואילו האסלאם נטל מעט מתוך מערכת האיסורים היהודית, והוסיף לה גם משלו. בבהינדואיזם הפרה נחשבת למקודשת ולכן אסור לאכול אותה.

בדתות שונות קיימים איסורים לאכול בעלי חיים מסוימים או מיני מזונות יחדיו באותה עת. מיון המזון באמונות העתיקות נעשה לפי מזון צמחוני, מזון חלבי ומזון בשרי.

האיסור לאכול בעלי חיים מסוימים מוסבר לעתים כמזון פסול מבחינה רפואית, ואולם יש קשיים רבים בהסבר זה. ההסבר הרווח היום בקרב הציבור הלא דתי רואה באיסור זה כלי לבידול חברתי מחברות אחרות, בעלות אידאולוגיה שונה, וכך מניעת התבוללות וטמיעה. עם זאת, איסורים מסוימים יכולים להיקשר לצווים מוסריים, כגון האיסור לאכול בשר עם חלב, שמשתלשל מהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", שנראה כבעיה מוסרית.

קטגוריות למאכלות אסורים ביהדות:

בעלי חיים ממינים שונים שאסורים באכילה (בנושא זה יש מספר קטגוריות שיפורטו בהמשך).

בעלי חיים ממינים שמותרים באכילה אך לא נשחטו כדין (נבלה), או שהיו טריפה בשעת השחיטה (היה קיים סיכון מסוים לחייהם).

חלקים מסוימים מגוף בעלי החיים (חֵלֶב, דם, גיד הנשה).

אבר מבעל חיים חי.

בשר עם חלב.

פירות של ערלה – פירות של עצים שטרם מלאו להם שלוש שנים.

פירות וירקות לא מעושרים.

בעלי חיים, או מאכלים מסוימים מהצומח שהוקדשו לקרבן.

קרבנות שלא בוצע בהם ההליך המתיר באכילה.

חלקי קרבנות שאסורים באכילה.

מאכלים שהוקדשו לעבודה זרה (ובכללם יין נסך).

כלאי הכרם (גפן ותבואה שצומחים יחדיו).

שור הנסקל (שור שהרג אדם, ונידון למוות בבית דין).

תבואה חדשה (תבואה לפני יום ט"ז בניסן, יום הנפת העומר).

חמץ בפסח.

בבלי חגיגה דף יד: ת"ר ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא אמר להם ר"ע כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר (תהלים קא) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר (תהלים קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר (משלי כה) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו אחר קיצץ בנטיעות רבי עקיבא יצא בשלום.

ר' עקיבא מזהיר את הנכנסים לפני ולפנים שלא יבלבלו בין אבני השיש הטהור לבין מים. גם בלי להבין את סודו של ר' עקיבא אפשר לקלוט את החשש: הגבול שעובר בין הטמא לטהור, בין הנברא לנמצא, לא ברור וקל לטעות בו. מבין החכמים שנכנסו לפרדס, רק על ר' עקיבא נאמר ש"נכנס בשלום ויצא בשלום". הוא העז להלך באזורי הדמדומים של קו הגבול שבין קודש לחול.

דעות שונות

הרמב"ן: מאכלים אסורים מן העוף ומן הבהמה גורמים לנזק בריאותי, ובלשונו:מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות, וראיתי בקצתספרי הניסיונות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולן סגולות רעות מאוד.

אברבנאל: איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו רבים מהמפרשים שהואמפני בריאות הגוף ורפואתו, להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות, זהו דעתהרמב"ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף, וחלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורתהאלוהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורתהאלוהים ועומק כוונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכברושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים, חיים כולם היום חזקים כראי מוצק ואין עייף ואין כושל בהם.

ה'חתם סופר': 'זאת החיה אשר תאכלו', התחיל הכתוב במה שמותר לאכול וכן בדגים וחגבים, כי לפי הסברא ראוי ורצוי שלא לאכול שום בעל-חיים.

ויקרא יא

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם.  ב דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  ג כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.  ד אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה  אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.  ה וְאֶת-הַשָּׁפָן כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.  ו וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם.  ז וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא-יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם.  ח מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם.

 בהמות וחיות: מותרים אלו שמפריסים פרסה שיש בה שסע ומעלים גרה.

למה חזיר? לפי התפיסה הקוגניטיבית הפסיכולוגית החזיר יוצר בלבול בין חיות טהורות לחיות טמאות, מפני שיש לו סימן טהרה אחד – מפריס פרסה, וסימן טומאה אחד – אינו מעלה גרה.

ספר חשמונאים א: אז שלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ … לטמא מקדש וקדושים. להקים במות והיכלים ופסילים להקריב חזירים ובהמות טמאות … ומי שלא יעשה כדבר המלך יומת.

פטרוס (מכתבו השני ב כב): כי אחרי המלטם מטמאת העולם בדעת אדנינו ומושיענו ישוע המשיח אם-שבו והטבעו בתוכן ונכבשו אחריתם תהיה רעה מראשיתם: 21 נוח להם שלא לדעת את-דרך הצדקה מאשר ידעהו ונסגו אחור מן-המצוה הקדושה המסורה להם: 22 וקרה להם כאשר יאמר משל האמת הכלב שב על-קאו והחזיר עלה מן-הרחצה להתגלל ברפש:

משנה בבא קמא (פ"ז מ"ז): ז,ז:  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל; אבל מגדלין בסוריה, ובמדברות שבארץ ישראל.  אין מגדלין תרנגולין בירושלים, מפני הקודשים; ולא כוהנים בארץ ישראל, מפני הטהרות.  לא יגדל ישראל חזירים, בכל מקום.  לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת.  אין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלושים ריס.

מדרש "ספרא" שמיני, ב:ב: זאת החיה אשר תאכלו', מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להםלישראל ואומר להם-זו תאכלו וזו לא תאכלו. 'את זה תאכלו מכל אשר במים' – זה תאכלו וזה לא תאכלו. את אלה תשקצו מן העוף' – את אלה תשקצו ואת אלה לא תשקצו. זה לכם הטמא וזהלא טמא.

חולין מב ע"א: "תנא דבי רבי ישמעאל: 'זאת החיה אשר תאכלו', מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: 'זאת אכול וזאת לא תיכול'".

מדרש רבא לויקרא: משה ראה את המלכיות בעיסוקן. את הגמל, זו בבל, שנאמר (תהלים קלז): אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו מדי. רבנן ור' יהודה ברבי סימון, רבנן אמרי: מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך היתה מלכות מדי, מעמדת צדיק ורשע. אמר רבי יהודה ברבי סימון: דריוש האחרון בנה של אסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו. ואת ארנבת, זו יון. אמו של תלמי ארנבת שמה. ואת החזיר, זו פרס. משה נתן שלשתם בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד. ולמה? רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש, ר' יוחנן אמר: ששקולה כנגד שלשתן. ר' שמעון בן לקיש אמר: יתירה. משה אמר (ויקרא יא): ואת החזיר כי מפריס פרסה. למה נמשלה לחזיר?
לומר לך, מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו, ואומר: ראו שאני טהור, כך מלכות אדום, מתגאה וחומסת וגוזלת ונראת כאלו מצעת בימה. מעשה בשלטון אחד שהיה הורג הגנבים והמנאפים והמכשפים. גחין ואמר לסנקליטין: שלשתן עשיתי בלילה אחד. דבר אחר: את הגמל, זו בבל. כי מעלה גרה היא, שמקלסת להקדוש ברוך הוא. דבר אחר: ואת הגמל, זו בבל, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה. ואת הארנבת, זו יון, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה. ואת השפן, זו מדי, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה. ואת החזיר, זו אדום, והוא גרה לא יגר שאינה גוררת מלכות אחריה. ולמה נקרא שמה חזיר? שמחזרת עטרה לבעליה, הדא הוא דכתיב (עובדיה א): ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.

מסכת יומא (סז ע"ב): "את משפטי תעשו" (ויקרא יח ד) – דברים שאלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו … "ואת חקתי תשמרו" – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הם: אכילת חזיר … ושמא תאמר מעשה תוהו הם – תלמוד לומר: "אני ה'" – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהם. ישעיהו (סו יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם ה'". וכן מן המשל האומר: "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב).

מסכת ברכות (כה ע"א): "אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי. פשיטא! – לא צריכא, אף על גב דסליק מנהרא".

מסכת שבת (קכט ע"א): רב ושמואל דאמרי תרוייהו: האי מאן דעביד מילתא – ליטעום מידי והדר ליפוק, דאי לא טעים מידי … אי פגע בדבר אחר – קשה לדבר אחר (רש"י: בדבר אחר – חזיר. קשה לדבר אחר – צרעת, שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקידושין (מט ע"ב): עשרה קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים.

ברכות נה ע"א: כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לר' יהודה בר' אלעאי פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית.

בבא קמא פב ע"ב: ת"ר כשצרו בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ ובכל יום היו משלשלים להם בקופה דינרין והיו מעלין להם תמידים. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכן. למחר שילשלו דינרין בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה א"י 400 פרסה על 400 פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים.

תענית (כא ע"ב): אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (יש מגיפה). גזר תעניתא. נימא קסבר רב יהודה: מכה משולחת (שפוגעת) ממין אחד, משולחת מכל המינין! לא, שאני חזירי, דדמיין מעייהו לבני אינשי (מעיהן דומין למעי לבני אדם). ורש"י מפרש: "בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה וסימן רע הוא".

הרמב"ם, "מורה הנבוכים" (ג מח): החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. התורה מונעת ראיית הזוהמה אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים. ולו היו נוטלים חזירים כמזון, היו השווקים, ואף הבתים מלוכלכים יותר מבית הכסא כמו שאתה רואה בארצות הפרנקים (מערב אירופה) עכשיו… הדם והנבלה אף הם קשים לעיכול ומזון גרוע. וידוע שהטריפה תחילה נבלה היא.

הרבד"ז(ר' דוד בן זמרה, מאה 17) ובעקבותיו רבי חיים בן עטר (1743-1696) בפירושו לתורה "אור החיים" מביאים את האמרה: "ולמה נקרא שמו חזיר – שעתיד הקב"ה להחזירו להיות מותר".

מכל אשר במים

ט אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם  כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ.  י וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם.  יא וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ.  יב כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

ברכות, סא, ב: תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות {הרשעה} אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל) כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה.

נידה, נא, ב: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים: כל שיש לו קשקשת דג טהור יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב סנפיר ואפילו דג טמא כתב רחמנא סנפיר וקשקשת והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (שמואל א יז) ושריון קשקשים הוא לבוש ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל (ישעיהו מב) יגדיל תורה ויאדיר:

פירוש: הדגים המותרים באכילה הם אלו שיש להם קשקשת וסנפיר, ומוסיפה לנו המשנה: אין בכל היקום דג עם קשקשת בלבד! וכל דג שיש לו קשקשת חייב שיהיה לו גם סנפיר. ועל כך שואלת הגמרא א"כ מדוע לא הסתפקה התורה בכתיבת סימן אחד והוא הקשקשת, כי כאמור אם לדג יש קשקשת אז ודאי שיש לו גם סנפיר ועל זה השיבה הגמרא, להגדיל תורה ולהאדירה. כלומר, שדבר זה נעשה כדי להחכים אותנו בעוצמה האלוהית של התורה.

עופות: ישנה בתורה רשימה של העופות האסורים, ומלבדם מותרים כל העופות. חז"ל נתנו ארבעה סימנים לעוף טהור וסימנם צפו"ר: אצבע יתירה, זפק, לא דורס, קרקבן נקלף. אך למרות זאת סייגו חז"ל את הכלל וקבעו שאסור לאכול כל עוף שאין עליו מסורת שהוא כשר.

יג וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם  אֶת-הַנֶּשֶׁר וְאֶת-הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה.  יד וְאֶת-הַדָּאָה וְאֶת-הָאַיָּה לְמִינָהּ.  טו אֵת כָּל-עֹרֵב לְמִינוֹ.  טז וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף וְאֶת-הַנֵּץ לְמִינֵהוּ.  יז וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף.  יח וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָם.  יט וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת-הַדּוּכִיפַת וְאֶת-הָעֲטַלֵּף.

משנה מסכת חולין פרק ג משנה ו: סימני בהמה וחיה נאמרו מןהתורה וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא כל שיש לו אצבע יתירהוזפק וקורקבנו נקלף טהור רבי אליעזר בר צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא. מה נשר מיוחד, שאין לו אצבע יתרה,וזפק, ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל – טמא, אף כל כיוצא בו – טמא, תורין שיש להןאצבע יתרה, וזפק, וקורקבן נקלף, ואין דורסין ואוכלין – טהורין, אף כל כיוצא בהןטהורין.

בבלי חולין דף סה עמוד א: תניא, רבן גמליאל אומר:דורס ואוכל – בידוע שהוא טמא, יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף – בידוע שהוא טהור. רבי אליעזר בר' צדוק אומר:מותחין לו חוט של משיחה, אם חולק את רגליושתים לכאן ושתים לכאן – טמא, שלש לכאן ואחת לכאן – טהור.
רבי שמעון בן אלעזראומר:כל עוף הקולט [ואוכל] מן האויר – טמא. אחרים אומרים:שכן עםטמאים – טמא, עם טהורים – טהור. כמאן – כר' אליעזר, דתניא ר"א אומר: לא לחנם הלךזרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו.

בבלי חולין דף סג עמוד ב: תניא, איסי בן יהודה אומר: מאהעופות טמאין יש במזרח, וכולן מין איה הן. תני אבימי בריה דר' אבהו: שבע מאות מינידגים הן ווחמש מאות מיני חגבים, ולעופות …טהורים אין מספר. תניא, רבי אומר:גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות – לפיכך מנה הכתובבטהורה, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורין מרובין על הטמאין -לפיכך מנה הכתוב בטמאין. א"ר יצחק: עוף טהורנאכלבמסורת.נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי.

ר' שמואל בן מאיר, /רשב"ם/, צרפת מאה12: כל הבהמותוהחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסרהקדוש-ברוך-הוא לישראל מאוסים הםומקלקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו טמאים.

שולחן ערוך יורה דעה סימן פב: כל מי שהוא בקי באותם מיניםובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה. ועוף טהור נאכלבמסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר: עוף זההתיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורהובשמותיהם. מי שאינו מכירם ואינו יודע שמותיהם, בודק בסימנים: כל עוף שהוא דורסואוכל, בידוע שהוא ממינים הטמאים. ואם אינו יודע אם דורס אם לאו, אם כשמעמידין אותועל חוט חולק את רגליו, שתי אצבעותיו לכאן ושתי אצבעותיו לכאן, או שקולט מן האוירואוכל, בידוע שהוא דורס. ואם ידוע שאינו דורס, יש שלשה סימני טהרה: אצבע יתירה,וזפק, וקורקבנו נקלף ביד. ואע"פ שיש לו שלושה סימנים אלו, אין לאכלו, לפישאנו חוששין שמא הוא דורס, אלא אם כן יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור.

כל שרץ

כ כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.  כא אַךְ אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע  אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ.  כב אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.  כג וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר-לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

חולין סה ע"א: מוסיפה על ארבעה מיני החגבים הטהורים שבכתוב את ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, ערצוביא ורזבנית. ברשימה זו יש גם שמות זחלי ארבה. אמנם "תנא אבימי בריה דרבי אבהו ח' מאות מיני חגבים".

רש"י: "שרץ העוף הם הנמוכים הרוחשים על הארץ כגון זבובים וצרעים וחגבים טמאים הם קרויים שרץ".

מאכלות אסורים בנצרות

על אף שבנצרות אין דיני מאכלות אסורים, כאמור, הרי שההדת הקתולית אוסרת על אכילת בשר (למעט בשר דג) במהלך 40 הימים שלפני חג הפסחר (לנט).

מאכלות אסורים באסלאם

המונח המוסלמי "חלאל" מקביל ל"כשר" היהודי, ומציין מאכלות המותרים למוסלמי. על המוסלמי המאמין נאסר לשתות משקאות חריפים, אכילה או שתייה של דם ומוצריו ואכילת בשר חיות טורפות או אוכלות כל – חזירים, קופים, כלבים או חתולים.

על מנת שבשר חיה ייחשב כחלאל, עליה להישחט באופן מוגדר היטב על ידי אדם המאמין באל אחד תוך קריאת שמו בזמן השחיטה וניקוז הדם מהגופה. ישנן פתוות (פסקי הלכה) מאוחרות הגורסות כי רק חיה שנשחטה על ידי מוסלמי תחשב כחלאל, אך לפי פשט הקוראן גם יהודי יצלח למלאכה, ולכן יש מוסלמים מאמינים אשר אוכלים בשר כשר.

 

השאר תגובה