פרשת תולדות – מאמר שני

פרשת השבוע – תולדות (בראשית כה, יט – כח, ט)

השבוע שבין כג במרחשוון – כט במרחשוון ה'תשע"א (31 באוקטובר – 6 בנובמבר 2010)

הפטרה: מלאכי, תרי עשר, מתחילתו ועד פרק ב' פסוק ז.

כל הפרשה מוקדשת ליצחק, לרבקה ולמשפחתם.

יצחק בניגוד לאברהם: שתקן, מופנם, פסיבי, מונע. כמעט ולא מורגש. הפעם היחידה שהוא מבקש משהו זה בשביל רבקה העקרה.

רבקה: בניגוד לשאר אמהות: שותקת, פסיבית, מונעת. הפעם היחידה שהיא יוזמת משהו – למען בנה האהוב – מתעוררת כלביאה.

דמותה של רבקה מסקרנת במיוחד. פשט הטקסט מדגיש בעיקר את אהבתה ליעקב עד כדי מעשי נוכלות ורמאות עבורו. חז"ל דווקא טרחו להראות את תכונותיה הטובות כדי להאיר את דמותה של אם יעקב שבחרה בו באור חיובי.

רבקה

רבקה מתוארת בתורה ובמדרשי חז"ל כאישה אידאלית: בתולה, טובת מראה מאד, אשת חסד, בעלת עין טובה, נביאה, מצטיינת בהכנסת אורחים, נמרצת ומחנכת.

המדרש מציין את גדולתה של רבקה שאין כדוגמתה בכל האימהות והנביאות: "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת" (בראשית רבא – ס"ג, ח).

כבר בפגישתה הראשונה עם העבד – אדם זר עבורה, היא משתדלת לבצע מעבר לבקשתו: הוא ביקש מעט מים – "הגמיאני" (אור החיים – כ"ד, י"ז) והיא אמרה לו – "שתה" (שם – כ"ד, י"ח) – כחפצך; ולא רק שישתה בידו אלא היא תטרח במצווה להשקות צמא למים – "ותשקהו" (שם). ואפילו היא טורחת לקרב לפיו המים שלא יצטרך להטות הכלי (אור החיים – תולדות י"ח).

צניעותה ניכרת מילדותה, מרגע שראתה את יצחק לראשונה נפלה מעל הגמל, רש"י מפרש "השמיטה עצמה לארץ", והרשב"ם מוסיף הסבר לצניעות – "לפי שהיתה רוכבת כדרך איש".

המדרש מעניק לה את השם "שושנה בין החוחים (שיר השירים – ב, ב') משום שעל אף היותה בת לאב רמאי, שאחיה ואנשי המקום בו גדלה והתחנכה כולם רמאים, רבקה מגלה את כל תכונותיה הנעלות והנשגבות והיא נחשבת לצדקת. הוכחה לכך המפרשים מודדים אותה בדרגת שרה אמנו בפרשם "וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית – כ"ד, ס"ז). ההוכחה לכך משמתה שרה פסק הנר לדלוק מערב שבת לערב שבת, הברכה לא נמצאה בעיסה, והענן ניתק מהאוהל, אך "כשבאת רבקה חזרו" (בראשית רבא). על דעת כל המפרשים, רבקה פעלה על-פי רוח הקודש, ואציין שלושה מקרים בולטים:

היא ידעה על מה עשו מהרהר בלבו כשנודע לה על איומו להרוג את יעקב: ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול…" (בראשית – רש"י כ"ז, מ"ב)

היא צפתה ששניהם ימותו ביום אחד באמרה: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", (בראשית – כ"ז, מ"ה) ורש"י מפרש: "ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו".

"ורבקה שומעת" (שם כ"ז, ה') – בעל אור החיים כותב שהכתוב מודיע כי רבקה נביאה הייתה (אור החיים – תולדות, ה'). גם לאחר פטירתה מהעולם לא רצתה רבקה שייוודע ברבים עשו בנה הרשע, עובדה שעל מותה לא נמסר דבר.

כשחזר יעקב עם משפחתו לארץ כנען נאמר: "ויבוא אל 'יצחק אביו" (בראשית – ל"ה, כ"ז); רבקה לא הוזכרה על אף שהבטיחה להשיבו מארץ חרן – "ושלחתי ולקחתיך משם", (שם – כ"ז, מ"ה) לאחר שהחליטה להפריד בינו לבין אחיו כדי למנוע את ביצוע זממו של עשו.

המדרש שואל: מדוע לא ציינה התורה דבר מיתתה? והוא משיב: ש"הוציאו מיטתה בלילה כדי שעשו הרשע לא ייצא לפניה ויאמרו הבריות ארורים השדיים שהניקו רשע זה" (מדרש תנחומא – תצא י"ד).

המדרש מפרש את "מעשה המרמה" שלה בכך שרצתה להימנע מלהצביע על קלונו של עשו "עלי ליכנס ולומר לאביך יעקב צדיק ועשו רשע" (בראשית רבא – ס"ה, '"א).

המפרשים רואים בזה צעד טבעי של אם הרוחשת אהבה לבנה ואינה מעוניינת "להפריע" לדעתו המגובשת של יצחק על עשו ומעבר לכך, היא גם האמינה שתצליח להתגבר ולגשר על הפערים ביניהם.

על אהבתה המיוחדת ליעקב מציין המדרש: ש"ככל שהיתה שומעת קולו היתה מוסיפה לו אהבה על אהבתו". (בראשית רבא – ס"ג, ט"ו) נאמר "אוהבת "ולא "ותאהב" כמו שנאמר "ויאהב יצחק" ומכאן אנו לומדים שתמיד הייתה מוסיפה אהבה (בעל מתנות כהונה).

על אף שידעה שהיא מגדלת שני גויים שהם שני לאומים וש"רב יעבוד צעיר", רבקה משתדלת לטפח את האחווה בין עשו ויעקב: במהלך השיחות שלה עם יעקב, כשהיא מזכירה בדבריה את עשו, היא מדגישה "עשו אחיך", (שם כ"ז, ו') וכך אף כשהזהירה אותו ממזימתו להרוג אותו.

במקביל, בכל פניותיה אליו היא מוסיפה "בני".

כמו-כן, היא מחזקת בהתמדה את ההיררכיה המשפחתית – כדי לשמור על כבודו של עשו אין היא מתחשבת עם מעשה מכירת הבכורה ומכנה אותו "בנה הגדול" (שם כ"ז, ט"ו) ויעקב הקטן (שם כ"ז, מ"ב).

רבקה האמינה שעל אף האיום הנורא, ההפרדה ביניהם תמנע את האסון – שלא תתגשם נבואתה שימותו ביום אחד והיא משכנעת את יעקב שעשו אחיו יירגע וכעסו ייעלם (שם כ"ז, מ"ה) והאחווה תשוב ותשרור ביניהם – היא מדגישה שאינה מעוניינת לשכל את שניהם ביום אחד.

על מנת לשמר על שלום בית, נמנעה רבקה מלגלות ליצחק את האיום הנ"ל והיא נאחזת במצוות "איסור רכילות" (אור החיים – פרשת תולדות, כ"ה) ואמרה לו סיבה אחרת כדי שיביע את הסכמתו במיוחד ששניהם הביעו צער עמוק לאחר נישואי עשו לנשים נכריות.

בעל "אור החיים" מוסיף ומדגיש ש"אדרבא קיימה גם מצוות לא תעמוד על דם רעך". האיום של עשו הטריד אותה מאוד והחרדה שלה שמא יבצע את זממו הייתה גדולה, משום שידעה כי ביכולתו של עשו להרוג את אחיו ולו רק על סמך "כישוריו כ"איש יודע ציד איש שדה (שם, מ"ב).

על אף האיום הנורא, רבקה מרגיעה את יעקב ומלמדת סנגוריה על עשו – על כך שקיימת בו מידת האחווה כלפיו, באמרה: "ושכח את אשר עשית לו" (בראשית, כ"ז). כאן יש מסר כפול: הודאה בכך שיעקב עשה מעשה לא הוגן, ואמונה שעשו יירגע, ישכח ויסלח לאחיו.

למעשה, היא ידעה מראש שמאמציה לטפח את האחווה בין עשו ליעקב אל יצליחו- וזאת בעקבות רוח הקודש שה' הודיע לה ש"רב יעבוד צעיר", אך היא לא הרפתה מלקרב ביניהם וללמד סנגוריה על מעשים לא הוגנים זה כלפי זה.

"נתונים  מדעיים"

לפי האגדה, הייתה רבקה בת 133 שנים במותה.

לתולדות רבקה יש שתי גרסאות:

סדר עולם רבא רבה, פרקים א' וב': יצחק אבינו נשא את רבקה בהיותה בת ארבע עשרה שנה.

ישמעאל נולד לאברהם בהיותו בן 86 (בר', טז: טז) ויצחק נולד ל-100 שנה (בר' כ:ה). יצחק היה בן 40 כשנשא את רבקה, לפיכך יש להוסיף על 40 שנותיו את הפרש הגיל בן יצחק לישמעאל – 14 שנה, ואת תקופת הריונה של הגר.

לפי רש"י :" בן ארבעים שנה – שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן שלשים ושבע שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה שלושים ושבע שנה, ובת תשעים הייתה כשנולד יצחק, ובת מאה עשרים ושבע כשמתה, שנאמר (כג א) ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק שלושים ושבע שנים ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלוש שנים ונשאה.

אישה מיוחדת

פרשת "תולדות" מציגה תמונות מחיי המשפחה של יצחק ורבקה ותאומיהם, יעקב ועשו. מכל הזוגות של ספר בראשית מיוחד הזוג הזה בהצגת תיאור ארוך ומדויק של השידוך, הבחירה, המפגש והאהבה. בפרשה הקודמת תוארה דרכו של עבד אברהם בחיפוש אחר האשה המתאימה לבן אדונו. אין עוד פרק כזה בתנ"ך כולו המפרט בעשרות פסוקים את השידוך והצלחתו. בעקבות כך מתעוררת ציפייה רבה שהבית הזה יקרין עוצמה של זוגיות ברוכה.
המפגש הראשון בין רבקה ליצחק התרחש בשדה לעת ערב, בזמן שרבקה עשתה את דרכה מארצה וממולדתה אל ארצו של אברהם חותנה. פגישה מקרית, פתאומית, ואולי אף מבהילה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, ותפל מעל הגמל. ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני, ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כד, סג-סה).
יצחק אינו רואה אותה. הוא רואה גמלים באים. היא רואה אותו, קולטת מיד את בן זוגה ומפילה עצמה מעל הגמל. היא מאמתת את תחושתה בפנייה אל העבד: "מי האיש הלזה"? זה ביטוי השמור למשהו מרוחק מאוד. כך עתידים לומר אחי יוסף בראותם אותו מתקרב אליהם: "הנה בעל החלומות הלזה" (בראשית לז). כך עתיד לומר ישעיהו הנביא ברצותו ללעוג למי שמתענה בגופו ולבו בל עמו: "הלזה יקרא צום" (ישעיהו נח).
רבקה משדרת מרחק מיצחק, לוקחת את הצעיף ומתעטפת. קשה לדעת מה גרם לה לחוש את המרחק הזה. חז"ל מסבירים זאת על רקע המדרש הקובע שיצחק עסק באותה שעה בתפילה והיה כולו אחוז בשרעפי קדושה. היא, שבאה מעולם שכולו עשייה, מוצאת עצמה פתאום מול איש שכולו התנתקות מהגוף והתקשרות לרוח. מאז אותה התכסות בשדה "נקבע בלבה פחד ממנו ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא או שינוי דעה לא בושו לדבר לפניהם" (לשון הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר").
הפרשה שלנו נפתחת בתיאור העקרות של רבקה: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בראשית כה, כא). אמנם אין דיבור ביניהם, אך יש תפילה שיצחק שוטח בפנייתו אל ה': "לנוכח אשתו". המדרש שומע במלים אלו את כמיהתו של יצחק לפרי בטנה של רבקה: "מהו לנוכח אשתו? אלא מלמד שהיה יצחק שטוח כאן ורבקה שטוחה כאן, ואומר ריבונו של עולם, כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזו".

המדרש מבקש לראות את שניהם מתפללים בשני צדי הבית. זו תמונה מקסימה, אך היא אינה צמודה לפשט המלים. על פי הכתוב בתורה היה זה יצחק שהתפלל, תפילה תמימה מפיו של יצחק האוהב. דווקא את קולה של רבקה איננו שומעים. כששרה מוצאת עצמה עקרה היא מציעה לאברהם את שפחתה: "אולי אבנה ממנה". כשרחל מוצאת את עצמה עקרה היא פורצת בכאב אל יעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
רבקה שותקת. רק בהריונה אנו שומעים את תסכולה: "ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'" (שם, כב). היא לא פונה אל יצחק. היא הולכת "לדרוש את ה'". היא הראשונה בגיבורי התנ"ך הפונה בדרישה אל ה'. יש לה בטן מלאה, תרתי משמע. מלותיה תמיד קצרות וקצובות. כבר במעיין, עת שאבה את המים לעבד, לא הירבתה במלים: "שתה אדוני". גם כשאביה ואחיה שאלו אותה אם תיאות ללכת עם העבד ענתה במלה: "אלך". אומרת מעט ועושה הרבה.
כאן מלותיה מדודות: "אם כן למה זה אנכי". בחמש מלים מתמצתת היא את כל שאלת זהותו של אדם. "אם כן" – הכרה במציאות ההווה של חייה. צער העיבור מבשר לה את צער הגידול ואת תמצית תכליתה בעולם. "למה" – היתה ועודנה זעקת הקיום של האדם בעולם שאינו פועל על פי ההיגיון האנושי. "זה" מבטא נוכחות ומורה באצבע. "אנוכי" היא מלה בעלת משקל עודף מהמלה "אני". זו ההכרה באישיות ובשליחות שלי כאן, על פני האדמה. חיבור כל מלותיה של רבקה בקצבן הנכון מעורר זעקה של אשה צעירה, הלכודה במציאות חיים שאינה יודעת את פשרה. הבדידות שלה מביאה את זעקתה אל הכתובת היחידה שיש לה: "ותלך לדרוש את ה'". מכאן ואילך יהיו חייה מרוכזים בעיטוף בנה המבוית יעקב ובהסתכלות בבנה הפראי עשו.
שום תקשורת אין בינה לבין יצחק. הוא בוודאי ממשיך לאהוב אותה, אך מלה לא נאמרת ביניהם. רק פעם אחת, בזמן היותם בעיר גרר, מוצא מלך המקום את יצחק, "מצחק את רבקה אשתו". זה ביטוי ברור של קיום יחסי אישות. האם יש כאן ביטוי לחיבה? לאו דווקא. רבקה שומרת על שתיקתה. השנים עוברות. יעקב מבשל נזיד עדשים וקונה את הבכורה מעשו. יצחק יושב בבית, עיוור מרוב זיקנה. הוא שולח את עשו לצוד ציד ולזכות בברכה השמורה עמו מאביו אברהם. רבקה מנהלת מאבק מניפולטיווי להציל את ברכת אברהם מידי עשו ולזכות בה את יעקב.
רק לאחר שעשו המובס נשבע להרוג את יעקב (לאחר מות אביו) פונה רבקה בדיבור ישיר אל יצחק: "קצתי בחיי מפני בנות חת". אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים. כלתו של אברהם תובעת להרחיק את בנות הארץ מבנה יעקב. כל כאב הבדידות של שנות חייה בארץ לא לה מתפרץ בפסוק האחד הזה. כל חייה הלכה בעקבות בחירתה. אותה מלה בודדה שקבעה את עתידה: "אלך". חיים קשים לצדו של איש החי כתולדה של אביו, הפוסע בתוך פסיעותיו, האוהב כל כך אך אינו מחובר לה. הבחירה הזאת הפכה אותה להיות אם האומה הישראלית לדורי דורות, אך בימי חייה ראתה מעט שמחה: "ואני רטובה הייתי כולי / ורטובות הכותנות הדבוקות לעורי / ובגשם תוצאותי ובגשם ראשיתי – ואלך אחריו" (רבקה מרים).

סוף סוף הריון

בראשית כה

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם  אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.  כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.  כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.  כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.  כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.  כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.  כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

בנימין לאו:

ראשיתה של פרשת תולדות מתארת תמונה אינטימית מחיי יצחק ורבקה. עשרים שנות נישואין עוברות עליהם ללא פרי בטן. לאחר עשרים שנה פורץ יצחק בתפילה מיוחדת וה' נענה לתפילתו.
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו
המלה "ויעתר" היא לשון חזקה לתפילה. "הרבה והפציר בתפילה" (רש"י). המדרש ביקש לשמוע כאן גם את קולה של רבקה. על המלים "לנוכח אשתו" אומר המדרש (בראשית רבה פרשה סג): מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר: ריבונו של עולם, בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו. אף היא אמרה כן: כל בנים שאת עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה.
תמונה מרגשת, החושפת אינטימיות הקושרת בקשר בלעדי את רבקה ליצחק וכורכת את גורלם זה בזה. בהשוואה לתמונות העקרות האחרות מתעצמת התמונה הזאת עוד יותר. הגר מתווספת למעגל החיים של אברהם ושרה, לאה ממלאת את ביתו של יעקב בילדים ומותירה את רחל ריקה, פנינה גם היא רבת בנים ומעוררת את קנאתה של חנה. בכל אלה המבנה המשפחתי אינו מונוגמי. רק בזוגיותם של יצחק ורבקה מוצאים את היחס של האחד לאחת. עוברים את שנות הפוריות בריקנות ובלבד שיישארו מקודשים ומיוחדים כזוג.
אולם אני מבקש רשות לקלקל מעט את האידיליה הזאת ולראות את התמונה באופן שונה. כדי להתבונן בתמונה זו צריך להעמיד לצדיה תמונות נוספות מחיי דמויות מן המקרא שחוו את חוויית העקרות. המוכרות ומהמפורסמות שבהם הן שרה, רחל וחנה.
בכל סיפורי העקרות אנו מוצאים את האשה הכאובה פועלת לשינוי הגורל. שרה מנדבת את הגר שפחתה, "אולי אבנה ממנה". רחל מתחננת ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", חנה שטופת דמעה עד שעלי הכהן משוכנע שהיא יצאה מדעתה.
תמיד האיש מגיב לפעולתה של האשה, לפעמים בהבנה, לפעמים בהשתדלות ולפעמים בניכור. אברהם שומע לקולה של שרה ומביא את הגר למעמד של אדונית בבית גבירתה, יעקב עונה לרחל בחוסר הבנה מוחלט: "התחת אלהים אני" (ועל כך ננזף קשות על ידי המדרש: "כך עונים למועקות?"), אלקנה מנסה לנחם את חנה במלים: "הלא אנכי טוב לך משבעה בנים".
רק בפרשתנו הכל מתהפך. עשרים שנה איננו שומעים הגה מרבקה. היא לא יוזמת דבר. יצחק הוא זה שמעורר רחמי שמים ולתפילתו נענה ה' וממלא את רחמה של רבקה בתאומים. שתיקתה של רבקה נמשכת מאז הפעם הראשונה שראתה את יצחק. היא נבחרה להיכנס לבית אברהם דווקא בזכות פעלתנותה: נערה תוססת, דינמית, החלטית ומלאת עשייה. העבד שבחר בה ככלה ליצחק ראה אל מול עיניו את דמות אדוניו אברהם. יותר משהיתה רבקה אשת יצחק היתה היא כלתו של אבי האומה.
אותה תכונה של "לך לך" מתבררת בכלה הצעירה הבוחרת לעזוב את ארצה את מולדתה ואת בית אביה ובפיה מלה אחת: "אלך". אבל האיש המיוחד לה, בנו של אברהם, לא היה קרוץ במידתו של אביו. אברהם הוא מידת החסד ואילו יצחק ניחן במידת הגבורה. כל כולו התכנסות וצמצום. הוא חי בבדידות ובסגירות. כנגד אברהם שחי חיים חברתיים מלאים, מצא יצחק את עצמו בארץ הנגב, ובעיקר ב"באר לחי רואי". אותה באר אליה נשאבה הגר כשברחה מגבירתה, נהפכת למפלטו של יצחק שאחרי העקדה.
רבקה שבאה מחרן, ארץ מרכזית ותרבותית במזרח הקדום, אל ארץ הנגב הצחיחה, נפגשת ליד אותה "באר לחי רואי" בדמות של יצחק שיצא לשוח בשדה בבדידותו ושיחתו עם ה'. היא מתכסה בצעיף ומתעטפת בשתיקה. בכל שנות העקרות הרבות היא לא אומרת מלה. גרה בנגב, עם יצחק, ללא תנודות וללא תלונות. יצחק הוא זה המרגיש שהשנים החולפות מותירות את ברכת אביו מיותמת.
"ויעתר יצחק". הקב"ה שומע לתפילתו אך הברכה נושאת בתוכה את האסון המשפחתי. תאומים שאינם מחוברים מרחם. בשלב זה שבו מתרוצצים הבנים בקרבה, מתפרצת רבקה בעצב אין קץ. המלים הראשונות היוצאות מפיה הן: "ותאמר אם כן למה זה אנכי" – "הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי" (פירוש הרמב"ן). כדי להבין את עוצמת פירושו מוסיף הרמב"ן את המקור שממנו קיבל השראה (איוב פרק י): ולמה מרחם הוצאתני אגווע ועין לא תראני".
מזעזע לחשוב על רבקה ההרה בדמותו של איוב השבור בגופו וברוחו. אחרי כל שנות האילמות בוקעת ממנה זעקת שבר התובעת פשר למציאות כולה: "ותלך לדרוש את ה'". זוהי ההליכה הראשונה במקרא של אדם הדורש לדעת את תכלית המעשים.
הקב"ה נענה לה ומשרטט עבורה את תמונת העתיד של בניה, מרגע היוולדם ועד סוף הדורות. ההתרוצצות ברחם לא תסתיים בהרמוניה של תאומים מדובקים באהבה. השניות תגדל ותצמיח שני לאומים מסוכסכים ונאבקים שמקורם באותו בית גידול: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר".

ועוד על ההריון

"בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשיות, יעקב מפרכס לצאת; ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת" (בראשית רבה, ס"ג).

בתגובה להתרוצצות העוברים ברחמה אומרת רבקה דבר תמוה הן בתוכנו הן במבנהו התחבירי: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". מה היא אמרה ומה משמעות הדו-שיח הפנימי המתואר כאן? כדברי רמב"ן, הכתוב חסר. אף על פי שמצאנו במקרא השמטות, אי אפשר להשמיט בשאלה את הנשוא שלה. אולי מובנה של המילה "זה" הוא "כאן" רבקה שואלת את עצמה 'מדוע אני שוהה במקום הזה? הלוא אני צריכה ללכת למקום שבו ניתן לדרוש את ה". רוב המפרשים חשו אינטואיטיבית בחסר זה והוסיפו על פי הבנתם נשוא. רש"י מפרש: "ותאמר אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון". בעל ליקוטי מהרי"ל מקדים: "כל המפרשים על תורתנו חקרו גם דרשו לבא על כוונת הפסוק הזה". אחדים מדלגים על איבר זה בפסוק. המלבי"ם קובע: "ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל (שאין לו) פירוש". רד"ק מפרש: "ותאמר אם כן – אחר שהרגישה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אישה שיקרה לה כך ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה? ותלך לדרוש את ה'". באותה רוח מפרש ראב"ע. את הגישה הפסימיסטית מכולן מביע הרמב"ן: "והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי – נמצאת בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה'" (איוב י:יט).