שכונה אירנית 6: מלחמה

מבצע שומר החומות, לחימה נגד חמאס ורצועת עזה

מבצע שומר החומות הוא מבצע צבאי רחב-היקף של צה"ל ברצועת עזה, שהחל ביום ירושלים, כ"ח: באייר ה'תשפ"א, 10 במאי 2021, לאחר שארגוני הטרור הפלסטינים בהובלת חמאס החלו בירי רקטות מסיבי לעבר אזור ירושלים ועוטף עזה (ובהמשך גם למרכז הארץ) בעקבות המהומות בישראל ברמדאן 2021.

יומן מלחמה של אתי אברהמי נבט

בוקר של יום מלחמה תשיעי מתעורר לנו. 06:00 שעון אשדוד. אני מזיזה את השמיכה ובודקת אם האיברים שלי נמתחים. הצלחנו לישון לילה שלם בלי לרוץ לממ"ד. יש מצב שהכול נגמר ? מטוסי קרב בשמים מסמנים לנו שכלום לא נגמר אז אני הולכת ללחוץ על הכפתור של התמי 4 . הכפתור האדום מהבהב ואני אומרת לעצמי, כמה צפוי, לפחות משהו מהבהב אם לא הגוף שלי, כלומר החלק הדרומי של הגוף שלי. שלרוב מהבהב במעשה האהבה.

לקפה גם היום יש טעם דלוח. אבל הוא קפה טוב, והוא בבית שלי, והאיברים שלי גם אלו שכבר לא הבהבו המון זמן – שלמים.

הפרשנים בטלוויזיה  מספרים לנו את אותם הסיפורים, אותם המעשים, ואותם הפעולות שצבא ההגנה לישראל מבצע, בחלק השני של הבית אני קולטת את זוגי שמתעורר גם הוא. הוא רץ לדווח לי על הניצחונות של הצבא שלו.

האיברים שלי מתמתחים והם דורשים את מנת הספורט היומית, כלומר הצעדה מסביב לשכונה. אני לובשת את בגדי הספורט הצמודים, נועלת את נעלי הספורט הנאמנים אלי, צועקת לי בלב, בוקר טוב עולם ויוצאת לקרב.

בחוץ שממה ושממון, זאת רק אני, נעלי הספורט שלי והרמזורים המהבהבים, יש יותר מדי דברים מהבהבים הבוקר, ולא הדבר הכי נכון. אני מטפסת במעלה הרחוב, הירקן כבר פתוח וגם המכולת. את השלטים של "נא להיכנס עם מסיכה בלבד" מחליפים "יש פה מרחב מוגן" . אני צועדת ובראש שלי מחפשת את האזעקה, ואת המרחב המוגן, אני עושה חישובים , אם פעם חישבתי קילומטרים בהליכה בכדי להוריד עוד 200 גרם, היום אני בודקת מרחבים מוגנים, לא בכדי להוריד גרמים אלא כדי לשמור את 59 הקילו שלי שלמים, יש כאן מלחמה, והיא לא פשוטה.

אופנוע עובר ואני נרעדת. זה קטנוע ישן שלוקח קפה וסנדויץ' ארומה לעוד אנשים שמתעוררים אחרי לילה שקט. הרגליים שלי לוקחות אותי לאתר הנפילה סמוך לבית שלי, בימים האחרונים זהו אתר עליה לרגל ממש. טיל פגע בבניין וההרס הוא רב. הוא מלמד אותי על אהבה ושנאה ואויבות ועל כך שהוריי הגיעו הנה כי הגיע הזמן לעלות לארץ הקודש. אני נזכרת בסיפור שאמי מספרת לכל אוזן כבר 50 שנה – בשדה התעופה כשכולם עמדו חגיגיים עם החליפות והשמלות שאל תוך הכיסים הפנימיים שלהם אמי תפרה את מטבעות הזהב ואת מטבעות עם דיוקנו של משה דיין, ואת הצמידים ואת כל הזהב שהם רכשו אחרי שמכרו את הבית ואת החנות, כי צריך לחתן את הילדים מתישהו בארץ וצריך להיות זהב מוכן לטקסי האירוסין החינה, והחתונות. כשהם עמדו ככה, אחיי ואחיותיי, כאשר הזהב משתווה כמעט למשקל גופם, ילדים קטנים עם מבט סקרן מסורקים למשעי, עם המשקפים העבות שכולנו ירשנו מאבי. פנה הקצין בשדה התעופה ואמר לאמי "זה לא חבל ? זה לא חבל שתיקחי את הילדים הצעירים האלו לארץ מוכת מלחמה ? תישארו כאן, לאן את לוקחת אותם גברתי לאן ?"  ואת אותו הסיפור אמי סיפרה השבוע כשפגשה את השכנים בחדר המדרגות בעוד סבב של אזעקות ויירוטים וצעקות וצרחות וכדורי ארגעה שאנשים לוקחים ומכנסיים מלאות בשתן של ילדים חרדתיים. "אתם רואים ? אמרה לשכנים " אני לא באתי לפה בשביל מלחמה, אני באתי לפה לבנות לי בית, ואפילו הגוי בשדה התעופה ריחם עליי ותיראו, תיראו כמה שהוא צדק 50 שנים של מלחמה ואנחנו עוד פה"

לפעמים השקט בין האזעקות גרוע מהאזעקה עצמה אני נשבעת. זה שקט שמבשר רוע. רוע צרוף. מעל שבע שעות של שקט. ובמדיה אנשים מדברים מלחמה. אני הייתי פה קודם הם כותבים, והשני אומר אני הייתי הרבה לפני. חכו, לא צריך תור בכדי לחטוף טילים, אפשר לחלק את זה שווה בשווה הרי.

התל אביבים מייללים ברשתות שצריך יד חזקה וזרוע נטויה באויב. ואני חושבת לעצמי, הלו, תל אביבים אנחנו הדרומים היינו פה הרבה לפני. קצת הרבה יותר לפניכם. תחכו בתור, אינשאללה תחטפו עוד אני רוטנת בקול, ואז הזוג שלי אומר, "אבל את לא יכולה לקלל ככה, הם גם יהודים" ולי נמאס מהגדרות קצת אפילו יותר מהאזעקות.

ערב חג והגבינות עומדות בגרון, מחניקות. טריבונה של חרדים כושלת והם נופלים כמו נמלים עצלות, אחד על השני, השני על השלישי, כמו במשחקי קובייה שמסדרים את הקוביות ודוחפים את הראשון וכולם נופלים. ככה בדיוק. ערב רב של כובעים שחורים ואמונות כבדות משקפיים למודות מסכתות ומשניות ודפי גמרא וכלום כלום מכל זה לא מוצא לנו פתרון נגד הטילים. אין שם שום מרשם נגד חרדות, נגד עייפות, נגד הפעימה שמחוסרת כל פעם שיש קצת רעש שדומה לאזעקה.

יומן מלחמה ואנחנו עדיין ביום התשיעי והוא יום שקט. מדברים הפסקת אש, מדברים על סוף, מדברים על הטריבונה ועל הכשלים, זקנים מוצאים מהבתים שלהם, ילדים ישנים במקלטים. נשים לוקחות כדורי ארגעה וגברים נותרים עם האון שצברו. המריבות חזקות יותר, המכות חזקות הרבה יותר. והאלימות גואה.