היושבת על הנילוס א

היושבת על הנילוס

רומן מחיי היהודים במצרים במאה ה-11

א

ביגיעה רבה משכתי את קולמוס הקנה שלי על פני הנייר כדי לכתוב את הכתוּבּה, קרוב לוודאי האחרונה בחיי. ושוב חזרתי על הנוסחאות הידועות השחוקות 'בארבעה בשבת שהוא חמישה עשר ימים לירח סיוון שנת אלף שלוש מאות ששים ושמונה למניין שאנו רגילים למנות בו בפוּסטאט מצרים היושבת על הנילוס…' כמה מאות כּתוּבּות כאלה כבר כתבתי בחיי הארוכים, וליוויתי בהן זוגות נישאים בתקווה, וכמה מאות גטין כתבתי לזוגות שעמדו בציפורניים לטושות ונאבקו על כל פיסת רכוש. זקנתי ונתייגעתי. מַוהוּבּ בן כּת'יר, החתן, חיכה מחוץ ללשכתי הקטנה לטיוטת הכתוּבּה. גם את אשתו לעתיד, מֻבּארכּה בת שלמה – הכרתי עוד בהיותה ילדה קטנה ספונה בבית שכני. למרות שעדיין לא קיץ בעיצומו, ורק אמצע סיוון, נשבה רוח חמה מן הנילוס, והניעה את מסכי העץ התלויים על פני הצוהר הקטן היחיד. זבובים זמזמו ברחוב הסמוך לבית הכנסת. כנראה שוב צפוי לנו קיץ קשה. כבר שנתיים של בצורת. הנילוס לא נתן מברכתו. עוד שנה כזו תהיה קשה מנשוא. נתייגעתי. החיים כבר קשים עלי. טבלתי את קולמוס הקנה בדיו ובמאמץ רב כתבתי את המלים האחרונות של הכתוּבּה. עלי עוד להיות נוכח בטקס החתימה על הכתוּבּה, ולחתום עם העדים הקבועים שכבר ממתינים. כולם רוצים לסיים את מלאכת יומם, ואני רוצה לסיים את מלאכת חיי. אם לא אשב לכתוב עכשיו את סיפורי, כנראה כבר לא אזכה לעשות זאת. זקנתי ועייפתי וידי, ידי סופר אמונות, כבר כבדו. עלי לכתוב את הדברים ולהשאירם משמרת לבני. את מלאכת השחיטה וההשגחה כבר נטלו ממני שונאי בטענה שזקנתי ואינני מוכשר עוד למלא את תפקידי. עלי להזדרז ולספר את הדברים בטרם אעצום את עיני לנצח ושוב לא יישאר אדם הזוכר את הכול. אפרים בן שמריה פטרוני כבר מת, ואויבי המושבע נטל את מקומו בראש הקהילה. שמואל בן אבטליון היריב הנצחי, כבר מת ושוב אין טעם למריבות ישנות. אשתי האהובה מתה מכבר, גם כל זיכרונות אהבתי מתו עימה. בתי מתה בלדתה את נכדי. לא נותר לי אלא בני. נתייגעתי. עלי לספר את סיפורי.

בחוץ ירד גשם שוטף, נדיר בעוצמתו. שנה ברוכת גשמים היתה השנה ההיא, שנת אלף שלוש מאות עשרים ושבע לשטרות. ישבתי על גבי הצוּנדוּק המעוטר, ארגז הנדוניה הישן של אמי שניצב בפינת החדר הקטן. צמוד לקאנוּן, הוא תנור החימום הכבד הבוער בנחת. קר היה. כבר שנתיים מאז חזרתי לחיק משפחתי משהות ממושכת בצור. בזכות אבי, הסופר המיומן והמהיר, לא היתה חזרתי קשה מנשוא, וכבר ישבתי לצידו בבית הדין ועזרתי על ידו בימים של עומס. גם אני, למרות גילי הצעיר יחסית, כבר סופר מיומן למדי, וממנו למדתי בילדותי את תורת הכתיבה התמה. מדי פעם תקפו אותי געגועים לחבריי בצוֹר. בעיקר בערבי החורף האפורים. עד מה נכספתי לראות שוב את פניה של סוּרוּרה, שאותה כנראה כבר לא אראה לעולם. כרכתי ידי סביב ברכיי, והתכוננתי לעוד ערב עגמומי של שקיעה ברחמים עצמיים, אבל קולות רעשניים במחוץ טרדו את מנוחתי. בחודש טבת החושך יורד מוקדם על העיר, אבל בשעה חמש היו עדיין דמדומים ואור קלוש האיר את הרחוב שלנו, רחוב השלשלת. יצאתי החוצה לראות על מה המהומה. החושך ירד במהירות ומן הצהרים הקטנים של בתי השכנים התחילו לעלות האורות הדלוחים של מנורות השמן. הרחוב הצר היה כולו טיט שחור, והגשם הצליף על פני. 'סולימן', פניתי אל שכני שיצא אף הוא בזה הרגע אל הרחוב למשמע הרעש. 'מה קרה שם, שכני הטוב?' סולימן משך בכתפיו. שתקן גדול היה שכני. אשתו נטלה תשעה קבין של שיחה וצאצאים רבים. בקצה הרחוב שלנו במקום שבו היה השוק הקטן של היהודים ראיתי קהל רב, חרדה ומהומה. איש צעיר בן עשרים ותשע הייתי, הסקרנות והחקרנות הנחו את דרכי. בפינת השוק, בתוך הטיט והרפש הצטופף קהל של סקרנים. מרפקתי את דרכי פנימה אל תוך המהומה וראיתי פקעת של ארבעה אנשים מפותלת במאבק צעקני ומכוער. קצת מחוץ למעגל הארבעה עמד גבר לבוש בגדי סוחר אמיד. הוא לא נראה מקומי ועל פי בגדיו ובעיקר על פי הטורבן הרם שעטה לראשו, הכרתי במבט מהיר כי סיציליאני הוא, מסוחרי פלרמו העשירים. לתימהוני זיהיתי בתוך פקעת הנאבקים את פטרוני ופטרונו של אבי, אפרים בן שמריה, כשהוא עומד על נפשו מול שלושה גברתנים בבגדים סיציליאניים. לא היססתי רגע, פילסתי לי דרך בכוח לתוך פקעת הנאבקים ודחפתי ביד גסה את שלושת עבדיו של הסוחר שניצב צופה מן הצד וממתין לתוצאות. 'אדוני ורבי' הישרתי מבט אל אפרים, שטרח עכשיו לנקות ביד מהססת את הרפש השחור שדבק בבגדיו. 'מה פשר המהומה?' אבל בטרם הספיק להשיב ניגש הסוחר איש פלרמו ודיבר בתקיפות גסה. 'שלחתי את עבדיי לקרוא לשוטרים הרגליים ממשטרת הרובע. כדאי שתבוא איתי מרצון לתחנת המשטרה העירונית כדי שלא יגררו אותך לשם בכוח'. סיים, פנה בלי להמתין לתשובה, והתחיל לצעוד בתוך הטיט בכיוון לתחנת המשטרה ששכנה בסמטת אלחַגַ'ר ליד השוק הקטן מִחרַס בּנאנה. אפרים הניע בידיו בתנועת ייאוש עצבנית, ואותת לי בעיניו שאלווה אותו. עדיין לא הוציא הגה מפיו וניכר שהמעמד קשה לו.

הרבה אני חייב לאפרים בן שמריה. אני ומשפחתי הענפה. לפני שנים מספר כבר החליט אבי דויד לעזוב את ארץ ישראל סחופת המלחמות, ואת צוֹר עיר הולדתו, ולרדת לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, למצרים. הידיעות על השגשוג, השפע והשלווה שמבטיחים החיים בפוּסטאט, עיר גדולה לאלוהים הגיעונו ממכתבים ומשמועות. אבל משפחתנו הגדולה והפחד מפני הבלתי נודע עצרו בעדו. לכן שלח אותי לבדי לבדוק את הסיכונים והסיכויים. הייתי בן עשרים, להוט להרפתקאות ושש לחידושים. אכן, אפרים פתח בפנינו את הדרך. הרבה אני חב לו. הלכתי לצידו, מכבד את שתיקתו. הסוחר איש פלרמו צועד בצעד גס לפנינו. קהל הסקרנים התפזר, ורק קבוצות אחדות נשארו לדון בפרטי המעשה. האפלולית הלכה וגברה, ובשעות הערב הארוכות מצאו השכנים עניין וסיפוק בכל התרחשות בלתי שגרתית.

העיר כולה כבר טבלה באפלה כשהגענו לתחנת המשטרה השכונתית הקטנה. בתוך הבתים הבהבו מנורות השמן. מחוץ לתחנת עמדו שלושה שוטרים משועממים וצפו בנו בלאות. הסוחר פתח את הדלת הגסה ונכנס פנימה, ואנו אחריו. את פנינו הקביל לאור הנר שוטר עב כרס בעל ארשת פנים זעופה. מבלי להמתין פתח הסוחר בשטף דיבור קולני: 'שמי עַמרוּן בן אליה, אדוני המושל, האיש הזה', הצביע באצבע זקורה לכיוון אפרים בלי להתבונן בו, 'סיבך אותי בשותפות מסחרית ושכנע אותי להוביל מטען לפלרמו. כידוע לכבודו, עונת ההפלגות בים התיכון כבר הסתיימה, והסערות הרבות מסכנות כל הפלגה. המטען שלנו טבע כולו וכל כספי שהיה מושקע בו ירד לטמיון. אני תובע אותו למשפט, והוא…' 'איזה סחורה הובלתם?', שיסע אותו המושל בשאלה, כשהוא מורה ללבלר שישב אל הדרגש הקטן בפינת החדר כשהוא רושם במהירות לאורו של נר מבליח. 'בשמים, אדוני המושל, ממיטב בשמי הודו וסין, סחורה יקרה מאין כמוה'. קולו של הסוחר הפך יבבני ועלה בצווחה דקה, 'אני תובע משפט צדק בבית הדין הנכבד של שופט השופטים, הקאדי המפורסם, שאין כמוהו שופט נכבד, בוחן כליות ולב'.

המושל הפנה מבט שואל אל אפרים. גם אני הבטתי בו וראיתי את מצוקתו. 'אדוני המושל', אמר, 'שקר. דבר לא כן הוא. כי יהודים אנחנו ולנו בית הדין שלנו. הם יתוועדו ויראו בעסקנו. אבל אתה המושל, כל מה שתאמר לי אעשה'. דיבורו מהוסס היה, ומבטו רהוי. חרון כבוש מילה את ליבי. מדוע אפרים בן שמריה, הסוחר העשיר, הנכבד, מראשי הקהילה ומעמודי התווך של בית הדין, אינו עומד על שלו בתקיפות, כמנהגו תמיד בין היהודים? המושל הניף את ידו בחוסר סבלנות 'שניכם תבלו את הלילה במשמר, כאן בתא המעצר שלנו, ובבוקר ייקחו אתכם לפני השופט'. ארשת ניצחון עלתה על פני עַמרוּן והוא צעק 'טוב הדבר. שנינו נבלה כאן הלילה, ובבוקר ישלחנו אל השופט!' שוב לא יכולתי לעצור בעצמי. משפחתנו אינה אמידה והפרוטה אינה מצויה בכיסנו. אבל היום חמישי בשבת היה. הלילה נלך אני אבי ואחי מַנצוּר לשוק להשגיח על השחיטה, כמנהגנו מידי יום חמישי בשבוע. השבוע תהיה ההכנסה גדולה, ובנרתיקי היו חמישה דינרים. 'אדוני המושל', פתחתי ואמרתי תוך שאני מניח את נרתיקי על השולחן, 'אני אערוב לאדם זה. מחר בבוקר ישוב להתייצב לפני השופט'. השופט נתרצה. ביד אחת גרף את הנרתיק וביד השנייה עשה תנועה של שילוח.

ביתו של אפרים שכן בטבורו של הרובע היהודי הגדול קַצר אַלשַמע, מבצר השעווה, הוא קַצר אַלרוּם, או כמו ששוכניו נהגו לכנותו בבליל של ערבית ועברית קַצר אדום, מבצר הרומאים. פעמים רבות כבר הייתי בביתו, וכמו תמיד, לא יכולתי שלא לחוש בנקיפת קנאה 'מכוערת', כפי שכיניתיה בלבי, למראה ביתו ולנוכח עושרו. מבוגר ממני בשתיים עשרה שנה בלבד, גם משפחתו עזבה את עזה מפאת צוק העתים ועברה לפוּסטאט, מרכז המסחר והעושר העולמיים. אביו לא היה אלא מלמד, אך משפחתו הענפה בעזה התמחתה בסחר הבשמים. אפרים עשה חייל בפוסטאט, וחנות הבשמים שלו שכנה במרכז המסחרי ההומה של כיכר הבַּשָּמים בלב קַצר אלשַמע, לא רחוק מביתו המהודר. גם היום, כשניצבתי לפני דלת העץ הכבדה והמגולפת והקשתי בטבעת הנחושת שהיתה צמודה אליה, נחה עלי כתמיד המועקה הלא ברורה. האם זוהי קנאה, מרירות, תחושתו הנצחית של העני הנסמך אל שולחן הגביר. האם זוהי עוינות נסתרת, נסתרת מאד, שלעולם לא אתן לה ביטוי של ממש. כל כך הרבה אני חב לאיש הזה.

שפחה סודנית צנומה פתחה בפני את הדלת. נכנסתי בעד השער המקושת לתוך הפרוזדור האפלולי. רק שתי מנורות נחושת קטנות האירו את הפרוזדור אך משעברנו את הפרוזדור הקטן שהתעקל מפרוזדור הכניסה, קידם את פנינו אולם ההסבה המרווח, המואר כולו בנברשות תלויות מן התקרה, במנורות שמן שנתלו מן הקירות, ובעשרות נרות שהיו נעוצים בפמוטי נחושת וכסף. אפרים ישב על אחת הספות הנמוכות נשען אל כר צבעוני. לידו על דרגש נמוך היה מונח טס כסף גדול ועליו קערות עם צימוקים ושקדים וקנקן יין גדול. הוא רמז לי להתקרב אליו, והורה לי בתנועת יד רפויה שאשב על הספה הסמוכה אליו. מן החדרים הסמוכים, החבויים מעין הצופה באמצעות מחיצות עץ מגולפות עלה רחש ביתי נעים. צנחתי אל הספה ובזוית העין התבוננתי אל הפתחים המכוסים בתקווה שהפעם אראה את פני אסתר, בתו הבכירה של אפרים, נערה עודנה, בת אחת-עשרה, אך מה נעימת סבר והליכות. כיצד אוכל אי פעם לשאת אישה, כשמשפחתי הענפה אוכלת משבוע לשבוע את שכר עבודתנו, שלי, של אבי ושל אחי, ואין לאל ידינו לצבור את סכום המוהר.

היינו לבדנו באולם ההסבה הגדול, שבימי חג ומועד יכול היה להכיל כמאה איש. 'חוסֵין', פנה אלי אפרים בשמי הערבי, 'כבר בשהותך הראשונה בפוֻסטאט, לפני שחזרת לצור, שמתי לבי אליך. מאז שחזרת מצור, מזה שנתיים, אני מקרב אותך אלי מתוך כוונת מכוון. בחרתי בך להיות איש סודי ויד ימיני. את משפחתך אני מכיר ומוקיר, וכישרונותיך הרבים ידועים לי היטב. איש חרוץ אתה, מהיר כתיבה, חזן מוכשר ומוצלח, בקי בענייני השחיטה ובענייני בית הדין. שתקן אתה ושומר סוד. בנים אין לי, ושתי בנותיי עדיין צעירות לימים'. אפרים נשתתק ופניו עטו ארשת מצוקה. אני מכיר את האיש. אין הוא נוטה לרגשנות וגילויי חיבה ממנו והלאה. חשבתי בלבי שזהו הביטוי החם ביותר שזכיתי לשמוע מפיו מעודי.

רגשות מעורבים מלאו את לבי, ומחשבותיי התרוצצו במוחי הקודח, התזזיתי. ידעתי מה פירוש הדבר. אני נדרש מכאן ואילך לנאמנות מוחלטת לאיש הזה, שכבר הרבה לעשות למעני ולמען משפחתי. הטוב הדבר? האם נכון אני לנאמנות כזאת? ההחלטה היתה מהירה. קשריו של אפרים עם הגאון בארץ ישראל יפתחו לפני את שערי המינוי לכל התפקידים שהוכשרתי מילדותי למלאם. הצעה טובה מזו לא תעמוד לפני לעולם. בלי להשליש סכום נכבד של מוהר לעולם לא אוכל להתחתן במשפחה כה נכבדה. מודע לאזלת ידי שתקתי, ורק הנעתי בראשי לאות אישור והסכמה. נתתי לפטרוני לסיים את דבריו. 'אני חייב לך הסבר על העימות עם איש פלרמו', חצב אפרים את המלים, מלה למלה. עשיתי בראשי תנועה לסירוב, אך אפרים עצרני בתנועת ידו. 'כן, מעתה יהיו הדברים גלויים לפניך. עליך לעמוד לצידי ולעזור לי. לא תוכל לעזור לי מבלי לדעת את האמת כולה. ביום שלישי עלינו להתייצב בפני בית הדין של הירושלמים לדיון, אני ועַמרוּן איש סיציליה. רצוני שתהיה בסוד העניינים'. 'אכן, חשבתי בליבי, 'אב בית הדין שמואל הכהן בן אבטליון. הדברים לא יהיו קלים'. הנעתי בראשי לאות הקשבה. 'הסתבכתי עם הסיציליאני בפזיזות יתרה', אמר אפרים בכבדות. היתה זו טעות מרה. ברור שהחוק המוסלמי עומד לצידו ולכן תבע להישפט בפני ערכאות של גויים, בבית הדין המוסלמי. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי מעידה כזאת. הדבר ייראה רע מאד בעיני הקהל, אך מה שקשה יותר מכל, בעיני הגאון יאשיהו בן אהרן. ידוע לך היטב שיחסי איתו קרובים ביותר. הוא שמינה אותי כבר לפני חמש שנים לדיין בפוסטאט, בהמלצת קודמו, הגאון שמעיה. אבל עכשיו, כששמואל בן אבטליון צובר עוצמה וכוח, אינני יודע מי משנינו יתמנה להיות מומחה ואב בית דין, ואחר כך חבר. שאין למעלה ממנו'. אפרים הביט בי בעיניים חודרות. 'ברור לך שאני חותר להגיע לדרגה העליונה ביותר, ואני זקוק לעזרתך בכל צעד מצעדיי. מעתה, יד ימיני תהיה, ואיש סודי. דבר מדברים אלה לא יצא מפיך. לא תגלה אוזן איש, גם לא אוזן אביך, ידידי המסור, ובוודאי שאין על איש מקהל הבבליים לדעת דבר וחצי דבר'. אפרים השתתק בפתאומיות. דברים אלו שיצאו מפיו, בפרץ אחד ומהיר יצאו, וכאילו נבהל מעצמו. גם אני נבהלתי וחרדתי מכובד המעמסה והסוד שהוטלו בבת אחת על כתפי. אך עם זאת חשתי פרץ חדווה מחלחל ועולה מתוכי. אכן, שותף אהיה לעלילות גדולות, ניצב בצומת של התרחשויות כבירות, חובקות עולם. פוּסטאט, ירושלים, קהל הירושלמיים, הגאון, ומי יודע מה עוד. כתמיד, הייתי שש אלי קרב ועלילה.

 

ב

בבוקר שלישי בשבת יצאתי ברכי לבית הכנסת של הירושלמיים, הוא בית הכנסת שלי. הגשם כבר חדל. הגשמים אצלנו במצרים דרכם שהם יורדים בפרץ פתאומי וחדלים, ושוב אין הם חוזרים עד החורף הבא. אבל רחוב השלשלת שלנו עדיין עיסה של טיט ורפש, הנילוש ברגלי העוברים ושבים וברגלי החמורים של בעלי הרכוש. רוח קרה נשבה מן הנילוס. התעטפתי באדרתי העשויה צמר כבשים והחשתי את צעדיי. מהלך ניכר היה עלי ללכת מביתי, ששכן מחוץ לרובע קַצר אלשַמע, אל תוך הרובע. בדרכי חלפתי על פני השוק הקטן של היהודים, אך לא התעכבתי. כנסיית ברברה נשאה לימיני, עת חלפתי ונכנסתי לתוך הרובע, לרחובו הראשי, רחוב קַצר אלשַמע, עד שהגעתי לבית הכנסת, בטבורו של הרחוב. בשלישי בשבת אין המתפללים רבים. חמקתי דרך הכניסה הצדדית ונכנסתי ישר לתוך חדרי הדין.

עַמרוּן בן אליה כבר ניצב שם, מוקף בשלושת עבדיו הגברתנים. שמואל בן אבטליון, גבר רחב כתפיים, בן גילו של אפרים בן שמריה, עמד וגבו אל הכניסה, עסוק בפשפוש בניירות ובעיון בפנקס בית הדין שהיה מונח על הדרגש, מקום מושבו של הסופר, 'אפרים מתכנן כניסה רבת רושם', חשבתי בליבי. 'אכן, עימות קשה צפוי לו עם איש מיוחס, אהוב ומרשים כשמואל'. חשבתי גם על תפקידי במאבק הקשה המחכה לאפרים, אבל כעת, כשהתבוננתי בשמואל, הצטערתי שלא היה זה הוא שקרא לי לעמוד לימינו, כשאהדת הקהל הירושלמי הגדול נתונה ברובה לו. כאילו קרא את מחשבותיי, הסתובב שמואל בפתאומיות ונעץ בי מבט חודר. רגע ארוך היו מבטינו שלובים זה בזה, מעין מאבק איתנים, אך הרגע חלף כשם שהחל. חיוך התפשט על פניו, עיניו האירו לקראתי, ואותה ארשת נעימה, פתוחה ונינוחה, שבה קיבל שמואל את פניו של כל איש בקהילה, ויהיה הפחות שבפחותים, הרגיעה אותי כשם שהרגיעה את הצעקן שבמתדיינים. חביב היה שמואל בן אבטליון על אנשי הקהילה. 'מאבק קשה מצפה לפטרוני ולי', סגרתי את ההרהורים הטורדים בקופסת מוחי ופניתי לעבר דרגש הסופר. 'אני ארשום היום את השטר' עצר בעדי שמואל. 'אנא, שב במושב הקהל'.

קצר ומהיר היה הבירור שהתקיים מייד לאחר תום תפילת השחרית. אלחנן בו שמריה מן הבבליים, ראש הקהל הבלתי מעורער מזה שנים אחדות, לא נכח במושב בית הדין, ושמואל בן אבטליון כיהן במקומו. למרות ארשת פניו הנינוחה והמאירה, הכרתי היטב בשמואל שלמורת רוחו היתה לו עדותי הברורה. הוכח למעלה מכל ספק שאפרים נגרר בעל כורחו לערכאות של גויים. הדבר נרשם כחוק. שלושת העדים הרשמיים שנכחו באותו יום בבית הדין חתמו בשטר ושמואל חתם עימהם. במשיכות קולמוסו הנמרצות חשתי את סערת הנפש שהתחוללה בנפשו. אפרים לא הרבה במילים באותו מעמד. לאחר שאיש סיציליה יצא בפחי נפש מחדר המשפט, החליפו השניים מבטים שאולי רק אני מכל הנוכחים הבנתי את פשרם. 'הקרב על ראשות הקהילה הוכרז בזה הרגע', חשבתי לעצמי. אמנם אלחנן בן שמריה עדיין בשיא כוחו ואונו, כבן חמישים ושתיים, עוד שנים רבות לפניו. אבל המתחרים על מקומו כבר נכנסו למרוץ בכל מאודם, ומכשולים רבים לפניהם.

מבעד לדלת חדר המשפט הפתוחה עלו באזני רחשי הקהל המועט שהתקבץ באחת מפינות האולם רחב הידיים של בית הכנסת. קטעי דברים הגיעו לאוזני הכרויה תמיד ללקט ולאסוף פירורי שמועות. 'שמואל הכהן בר משה חייב לי סכום של חמישים דינרים, והרי אנחנו כבר החלטנו לפרק את השותפות בינינו', טען קול אחד בנעימת תרעומת. 'עד מתי תחכה להחזרת החוב הזה?' השיב לו קול שנשמע שמח לאידו. רשמתי לפני מבלי משים כי עַמאר בן יוסף, הצבע ממַליג', שוב הגיע לפוּסטאט כדי לשטוח את טענותיו בפני אלחנן בן שמריה. על ידי חלף באותו רגע משה בן אברהם, שמיהר בענייני בן חסותו נסים שנתבע על חוב, וחייך אלי לשלום. חדר בית המשפט עמוס תמיד וידי הדיינים מלאות עבודה. העפתי מבט מהיר לעבר אפרים בן שמריה, וראיתיו עומד ומשוחח בקריבות יתרה עם יוסף הסופר בן עובדיה, ושוב הרגשתי את נקיפת הקנאה בלבי. איש נאה היה יוסף הסופר, ובעל צורה. וגם בעל רכוש היה, נכנס ויוצא בביתו של אפרים, ונושא עיניו אל אסתר בתו. נשכתי שפתי ושאלתי בתנועת יד את פטרוני האם הוא צריך לי. הוא ענה לי בניע יד כמעט בלתי מורגש כי רשאי אני לצאת לדרכי.

בהיסוס רב אני בא לרשום דברים על אלחנן בן שמריה, האיש הגדול, הקשה, שכולם קשובים למוצא פיו, נושאים אליו עיניים מעריצות ומרבים לרנן מאחורי גבו בחשאי חשאין. פחדן אינני, ומעולם לא הייתי, אך במחיצתו נופלת עלי מעין אימה משתקת. כה חודרות עיניו וכה נחרץ מדברו. כשהוא יושב לדין, גם בעלי הדין הטרדניים ביותר נאלמים דום. אדם בודד הוא אלחנן. בנים אין לו ובתו האחת נישאה לאיש קַירַואן שבטוניסיה, עקרה למרחקים ולא מכבר נתאלמנה בטבוע בעלה הסוחר בים. המרירות חרצה את פניו של אלחנן בחריצים עמוקים. את נכדו האחד שנושאת בתו ברחמה לא יכיר, וביתו הגדול ריק ושומם מקולות משפחה, ורק חברו הקרוב, יד ימינו ועושה דברו, אברהם בן סַהלאן, מרבה לשהות במחיצתו. רק לפני שנתיים, קרוב לבואי לפוּסטאט, התרגשה על הקהילה הגזירה הנוראה. אנשי משמר האִמאם באו עם בוקר לבית הכנסת, הוציאו ממנה את כל המתפללים, ובכשילים וקרדומות החלו מנפצים את דלתות האולם ואת קירותיו. לקול זעקות המתפללים באו במרוצה כל אנשי הרחובות הסמוכים ופרצה מהומה גדולה. אנשי משמר האִמאם הרחיקו בכוח ובזרוע את המתקהלים. היתה הזו הוראת האִמאם אלחאכִּם להרוס את בית הכנסת עד היסוד. רק ביד אלחנן בן שמריה, שבא בהול מביתו הסמוך, עלה לשכנע את ראש המשמר שיסתפק בהריסת החדרים המקיפים את האולם המרכזי עד שיברר את הדבר בעזרת מקורביו בחצר. השמועות על הרס בתי כנסת וכנסיות בארץ ישראל כבר הגיעו לאוזנינו בפוּסטאט. אני עצמי הבאתי את פרטי המעשים בבואי מצור. והנה הגיעתנו גם אנו הרעה הגדולה. למודי גזירות היינו, ולולא אלחנן ועמידתו האיתנה בפרץ, ספק אם היינו מקיימים חיי קהילה כתיקונם.

אינני אוהב לדבר על הגזירות. מעדיף אני שלא להזכירן. כעין עננה קודרת מכסה את זכרוני. עננה שכיסתה את שמי פוּסטאט, והשחירה כשולי הקדירה את פני כל תושביה, היהודים, המוסלמים והקופטים. איש לא רווה נחת משיגיונותיו של האִמאם המוזר וההפכפך. כל אנשי פוּסטאט ייחלו למותו שישחרר אותם מתהפוכות דמיונו ושיגיונותיו. שבוע לאחר בואי מצור, כינס אלחנן בן שמריה את כל אנשי הקהילה לבית הכנסת שעדיין עמד בתפארתו. בקול יבש ומדוד קרא לפניהם את העתק מכתבו לקהל דמשק, שבה שהה לפני שהגיעה לאוזניו השמועה על מות אביו וגזירות אלחאכִּם. אני עדיין זוכר את התייפחויות הנשים העולות מקוטעות מעזרת הנשים התלויה מעל ראשינו: '…וגברו החובות, והוסרו הטובות, לרוב התועבות, ולא נתאחר חרון, וירדה אש ולהטה לחים, כקוצים כסוחים', דבריו הכו כפטיש עלי סלע ביופיים הכואב ומשקלם האכזר: 'ונהרסו בתי כנסיות, ובאו האותיות, וספרי תורה נקרעים', יפחה כמעט בלתי מורגשת הרעידה את קולו, והנשים ענו מלמעלה בהד התייפחויות חרישי, 'ולבשנו שחורנית, והלכנו קדורנית, ושמו במתנינו מועקות, ומלאו בתינו נאקות, ותלו עץ על צווארינו…' בקהל המתכנסים ישבו כמה זקנים שהתקשו להאמין שבבית הכנסת הם פטורים מלשאת על צווארם את גזע העץ המסמל את יהדותם על פי צו האִמאם. קולו של אלחנן המשיך להכות: 'ורבים שבו מאמונתם והניחו דתותם…'. אינני אוהב לדבר על הגזירות. מעדיף אני שלא להזכירן.

בין יתר תפקידי הרבים בקהילה מטפל אני בשיקומו הזהיר המהוסס של בית הכנסת. אנשי משמר האִמאם מעלימים עין מדברים רבים המתרחשים לפני אפם. גם הם, כמו כולם, יראים מפני עיניו הכחולות, החודרות, האיומות, המשובצות בפנים החיוורים והמיוסרים של האִמאם המוזר. בקרב העם נפוץ הכינוי שהעניק לו מחנכו – 'החרדון' – בעקבות הליכתו החשאית, והדרך שבה נהג להתגנב בלילות ולרגל אחר הנעשה בקרב אזרחיו. אבל מתון מתון חוזרים הדברים לקדמותם. עדיין רבים מעדיפים להתפלל בביתם ולא לבוא לבית הכנסת. גם אני ככולם התפללתי בפורים של אותה שנה בביתו של אחד משכני ברחוב השלשלת. חדש הייתי בקהילה, אך המוניטין שלי כחזן בצור הגיעו עד פוּסטאט. אלחנן בן שמריה נתן בידי פתק למַוהוּבּ בעל הבית והורה לו לשתף אותי בתור חזן בטקס התפילה. אסיר תודה הייתי, אך זוכר אני היטב את האימה המשתקת, הבלתי מוסברת שתקפה אותי אז במחיצתו של אלחנן, שממנה לא יכולתי להשתחרר לעולם.

לו היו הדברים תלויים רק באלחנן בן שמריה, היה ממנה את אברהם בן סַהלאן, ידידו הקרוב, ליורשו בהנהגת הקהילה. בכך היה מנציח את עליונות קהל הבבליים. בוקר בהיר וצונן אחד, באדר א', שנת אלף שלוש מאות עשרים ושמונה לשטרות. שנה לאחר שקיבלתי על עצמי עול נאמנות לפטרוני אפרים בן שמריה, מיהרתי כדרכי לבית הדין. הדברים לא התרחשו בקצב שביקשתי. עדיין הוגה אני באסתר, ומסתפק בהצצות חטופות. עדיין חולם על מעמד בכיר, ומסתפק במעמד של עוזר על יד אבי. קצר רוח הייתי מאז ומעולם. אמי נהגה לקנטרני ולכנותני 'גור כלבים', על שום פזיזותי. את אחי מַנצוּר כינתה 'צב זוחל'. אינני יודע מה עדיף. קצר רוח הייתי עד מאד. פרשת התביעה שהובאה לפני שנה אל בית הדין עמדה להסתיים היום. היום יזכה בית הדין את נסים בן יעקב מחוב של שלושים דינרים לשלמה בר חַכּים. אפוטרופסו של נסים משה בר אברהם, או ככינויו 'בר כַּלילה', כבר רודף אחרי ימים רבים בתביעה להחיש את הדיון בעניינו. היום תסתיים הפרשה. הלכתי הליכה מהירה ומתוחה. לא בגלל פרשת החוב הייתי דרוך כולי. ידעתי שהיום בבית הדין ייפגשו כאחד כל המתחרים כולם, כל הנושאים עיניהם למנהיגות הקהילה. סקרן אני לראות את הבעות פניהם ולנסות לקרוא את מחשבותיהם.

אפרים בן שמריה, שפתיו קפוצות לקו דק, חתם ראשון והעביר את הדף ליריבו מקהל הירושלמיים שמואל בן אבטליון. הלה, נינוח ונעים סבר, חתם ביד בוטחת. אברהם בן סַהלאן ויעקב בן יוסף, אנשי קהל הבבליים, חייכו זה אל זה חיוך מרומז. האיש החזק בקהילה, אלחנן בן שמריה משלהם היה. 'אברהם איש אמונו ויד ימינו של אלחנן בן שמריה בטוח בניצחונו העתידי' חשבתי לעצמי תוך שאני מעביר מבטי מאחד לשני, בוחן בקפידה את ארשת פניהם, צופה מהצד, תר אחרי כל גילוי של חולשה או ספק שיש בהם כדי להועיל בעתיד לפטרוני, 'אבל הדרך עוד ארוכה, ולאלחנן נכונו עוד שנים הרבה'. אלחנן קיבל לידיו את השטר החתום, אישר וקיים את חתימות העדים בכתב ידו הקטן והבלתי קריא, וחתם את חתימתו הרהבתנית משהו ' אלחנן ראש הסדר של כל ישראל בן שמריה אב בית הדין של כל ישראל'. בכל גדולתו תמיד נשאר אלחנן הבן שגדל בצל אביו הבלתי נשכח, שמריה בן אלחנן, שגאונים חיזרו אחריו ושאפו את קרבתו ותמיכתו. בן עשרים הייתי כשהגעתי בפעם הראשונה לפוּסטאט. דמותו של שמריה הזקן שמת ארבע שנים מאוחר יותר במגפה הגדולה, השאירה עלי רושם בל יימחה. השמועות על לווייתו הגיעו עד צור עיר הולדתי, שאליה שבתי ממסעי הראשון למצרים. אפילו שמואל ה'שלישי' בן הושענה, חבר הישיבה מארץ ישראל, הלך לפוּסטאט ללוות את שמריה למנוחתו האחרונה. הבן שואף צילו של אביו ואין לאל ידו. קמטי המרירות חרוצים בפניו ועיניו קודרות.

שנת אלף שלוש מאות שלושים ושש למניין השטרות היתה שנה בלתי נשכחת עבורי. שנה שבה חלה תפנית בחיי וכמה מחלומותיי התגשמו לאחר ציפייה ממושכת כל כך. שנה מרתקת שאירועים כה רבים התרחשו בה, עד שאינני יודע אם זכרוני יעמוד לי לספר עליהם כסדרם הנכון. הדברים רוחשים במוחי, מאיצים בי לרשמם לזיכרון. חושש אני פן אאבד שמץ מה, פן ישתבשו הדברים ושוב לא יהי בהם כדי לסבר את האוזן. דברים רבים כל כך קרו. אבל עלי לאמץ את זכרוני. הדברים החלו להסתבך עוד קודם לכן. זכרוני מתעתע בי. באיזו שנה בדיוק קרה הדבר איני זוכר. כמדומני ארבע שנים קודם לכן. יאשיהו בן אהרן, גאון ארץ ישראל, החליט סוף סוף לקדם את אפרים בן שמריה למעלה 'מומחה'. באותה שנה, בטקס השנתי של הישיבה על הר הזיתים, ביום הושענא רבה שחל ביום ראשון בשבת, הכריז על כך ברוב עם, נהנה מראש למחשבה על המהומה שעתידה ידיעה זו לחולל בפוּסטאט. שנינו, פטרוני ואני, ידענו על כך כמה חודשים מראש ושמרנו את הדבר בליבנו. מכתבים בהולים הוחלפו בין השניים, הגאון ונבחרו, ורק אני הייתי בסוד העניין.

במוצאי שבת, שבועיים לאחר הושענא רבה, לאחר תפילת המנחה, כינס אלחנן בן שמריה את הקהל הרב שהתכנס בבית הכנסת ובישר את הבשורה שהגיעתו מירושלים. דבריו היו קצרים ושקולים, וקולו היבש לא הסגיר שמץ ממחשבותיו. הן אני ידעתי היטב וכמוני עוד כמניין יודעי סוד בקהילה, שאלחנן הצליח לעורר עליו את חמת המרכזים, הן בבל והן ארץ ישראל. התנהגותו השחצנית וניסיונותיו הבלתי פוסקים לקבל את המינוי הנכסף של ראש היהודים מאת האִמאם, הרגיזו הן את ראש הגולה יחיזקיהו בן דוד, והן את גאון ארץ ישראל יאשיהו בן אהרן. חרושת השמועות והלחישות הבלתי פוסקת בפוסטאט העבירה גם לאוזני את השמועה על המכתב הנזעם שכתב ראש הגולה ליהודה אלוף בן אברהם, נכבד מקרב הבבליים בפוסטאט. דברים קשים מאין כמותם נאמרו שם על אלחנן בן שמריה בנימת זלזול צינית: 'הלא ידע מעשיו מפורסמין בצובה ובדמשק ובצוען ובארץ כנען, ואולם שררה הוא מבקש והיא בורחת מהימנו'. בדבריו על אלחנן לא חסך ראש הגולה את שבט זעמו גם מישיבת ארץ ישראל וכרך את שניהם יחדיו מתוך לעג לבורותם 'כי כל יושבי האדמות ההמה לא ידעו מנהג הפרקים, קל וחומר מנהג הישיבה. מאי זה מקום ידעו, המן הגורן או מן היקב?'. שורות אלו עברו מפה לאוזן ורבים מחברי כבר ידעו לצטטן בהנאה רבה. מינוי של אפרים ל'מומחה' על ידי הגאון היה גם הוא במידה רבה, תגובה למעשי אלחנן בן שמריה. קולות נרגשים עלו מן הקהל מיד לאחר שמסר אלחנן את הידיעה. גם מעזרת הנשים נשמעו קולות רבים, ועד מהרה היתה ההמולה קשה מנשוא. אפרים חיפש אותי במבטו, וכשנפגשו מבטינו אותת לי לצאת אתו מן הקהל. כשמרפקתי את דרכי בין המתקהלים ההומים ופילסתי לי דרך החוצה, ראיתי למגינת ליבי שאין אנו לבדנו. סמוך מאד לאפרים, סמוך מידי, ניצב במחווה של קירבה יתירה יוסף הסופר בן עובדיה. התמונה החלה מתבהרת לי. מעולם לא רמזתי במילה וחצי מילה, וחלומותיי על אסתר בת אפרים היו כמוסים עימדי. רוח קרה נשבה בחוץ. גשם לא הרבה לרדת באותה שנה, אך הרוחות היו קשות. הלכנו שלושתנו מכורבלים באדרותינו. מחמת הרוח לא ניתן היה להחליף מלים. מחשבות קשות ניקרו במוחי בעת שצעדנו יחד, אפרים ויוסף צעדו לפני, ואני, בכוונת מכוון, צעד מאחוריהם, לכיוון ביתו של אפרים.

יומיים לפני הכרזת מינויו של אפרים, הכרזה גורלית כל כך, רק יומיים לפני כן, ביום שישי שהוא חולו של מועד, התכנסה חבורת המכובדים כולה בבית הכנסת. כולם היו שם, להוציא אלחנן בן שמריה, שחש ברע באותו היום, וסַהלאן, בנו של אברהם בן סַהלאן, ששהה באלכסנדריה לרגל עסקיו. אברהם בן סַהלאן מן הבבליים, אפרים בן שמריה מן הירושלמיים, שלמה הפרנס בן חכים, ודויד הלוי בר אהרן, שני הסוחרים המַגרִבּים העשירים, שלמה בר סעדיה, גביר מפורסם מן הירושלמיים, לוי הלוי בר יעקב, שייצג את הקהילה הקראית החזקה. עוד שני עדים חתמו יחד עם החבורה הנכבדה הזאת. אני ישבתי שם והייתי עד אילם למתרחש. בעצה אחת הפקידה כל החבורה הזאת ביד שמואל בן אבטליון את הסוגיה הרגישה כל כך, פדיונם של שני שבויים. הידיעה על שבייתם הגיעה כבר לפני שבוע. עשיתי כל שביכולתי כדי שהעניין יופקד בידי אפרים. דיברתי בחשאי עם בעלי הממון, לחשתי באוזנם, הלכתי גם למַג'ליס, הוא בית הכנסת של הקראים. יחסים הדוקים לי עם בעלי הדעה שבהם. אבל ביום חמישי בשבוע ראיתי שהדבר אינו בידי. חיבה יתירה נוטים כולם לשמואל בן אבטליון המיוחס, נעים ההליכות והסבר, שממון רב לו וביכולתו לעמוד בפדייתם של שני השבויים עד שייאסף בקהילה הכסף הדרוש. דיברתי על לב פטרוני שירפה הפעם. ידענו שנינו שההחלטה על מינויו של אפרים בתור סמוך ישיבת ארץ ישראל כבר נפלה. 'המאבק יוכרע בירושלים, לא בפוּסטאט' סיברתי את אזנו. 'חכה להודעת המינוי'. אפרים הניע בראשו לאות הסכמה. הדבר היה קשה עליו, אבל את חלקו בחתימת המסמך ביצע בפנים קפואות שלא הסגירו את מחשבותיו.

כל האורות באולם ההסבה הגדול של אפרים דלקו. מייד בהיכנסנו הרגשתי בתכונה מיוחדת. אשתו ושתי בנותיו של אפרים, לבושות בבגדי השבת ההדורים, הן ושפחתן, נשאו מגשים עמוסי מזון לסעודת השבת. צלי עוף באספרגוס נתן ריחו. יין משובח נמזג לגביעים ותפוחים עסיסיים נערמו לצד הצימוקים והשקדים. הסבנו אל הספות הנמוכות. הפזלתי מבט אל אסתר וראיתי כי פניה קורנים. יוסף היה גבר נאה ויודע דבר. נאנחתי לעצמי והתבוננתי במלכה, אחותה הצעירה ממנה בשנה. כבדת הליכות וקודרת פנים. אבל גם היא יאה לנישואין. הגיעה השעה שאעשה לביתי. אמי מאיצה בי שאביא אישה לבית משפחתנו. בתום הארוחה וההבדלה בישר אפרים לכולנו כי הגיע להסכמה עם בתו ועם יוסף. ביום שני בשבוע הקרב ובא יחתמו על שטר האירוסין. אשת אפרים הניעה ראשה בסיפוק והתבוננה בבתה הצעירה בפנים מהורהרים. 'שתי בשורות טובות ביום אחד, והיא מתכננת את ההמשך', חלף הרהור מרושע בלבי. 'האם אאזור אומץ ואשתדך במשפחתו של אפרים. רק בת אחת נותרה לו, ועלי לקנות את ליבה'. חייכתי אל האם חיוך מאולץ, והפזלתי מבט נוסף אל מלכה.

 

ג.

ביתו של אברהם בן ישר התוּסתַרי היה בקהיר על שפת הנילוס, בלב הרובע היהודי, במרחק ניכר מהרובע שלנו בפוסטאט. מעולם לא זכיתי, כמובן, להסתופף בצל קורתו. השמועות על ביתו- ארמונו היו מנושאי השיחה המקובלים והאהובים בקרב אנשי הקהילה, ובעיקר בקרב נשותיהם, המתקהלות בחצר בית הכנסת לאחר התפילה. שנה לאחר הכרזת האירוסין של אסתר ויוסף, ועדיין לא נקבע מועד נישואיהם. חולנית היתה, ואמה הדאגנית החליטה לדחות את מועד חתונתה. נהגתי קירבה עם יוסף המיועד. לא היתה בליבי טינה עליו. ובשבתנו בחצר בית הכנסת, מאזינים לרכילויות ולשמועות אמר לפתע בקול רם ובהנאה, זורק את החדשה המרעישה: 'לאברהם התוּסתַרי, הגביר העשיר והמהולל, ישמרו צורו וינצרו, שפחה חדשה. שמעתי מספרים היום בשוק הקטן של היהודים שאין כיופיה בכל ארמונות קהיר'. בבת אחת הושלך הס בקהל המרכלים ההומה. חדשות מסוג זה אוהבים כולם לשמוע. 'ספר, ספר!' דחקתי ביוסף בקוצר רוח. 'מספרים שסודנית היא, שחורה כפחם, עורה מבריק, עיניה חודרות ומלטפות, שפתיה כצמד דובדבנים סגולים ובשלים', ניכר ביוסף שהוא נהנה מן ההקשבה, בוחר את המלים העסיסיות בקפידה. 'כשהיא מתנועעת, כל יצורי גווה מתפתלים ואין גבר היכול לעמוד מנגד. ארבעים דינרים טבין ותקילין שילם עבורה'. הוסיף יוסף את החדשה המרעישה מכל, שאותה שמר לסוף דבריו. אנחת התפעלות חלפה בקהל המקשיבים פעורי הפה.

גם אני, ככל קהל הגברים השוקק, הרגשתי חום פושט בכל גופי. מתי אשא אני אישה ואעשה לי בית. הפרוטה, דומה, אינה מצליחה לקנות אחיזה בביתנו, למרות שאבי, אחי מַנצוּר ואנוכי, יפת המכונה חוסֵין, איננו מושכים ידינו מכל מלאכה המשרתת את הקהל, בבית הדין, בבית הכנסת, בשוק השחיטה. מבוקר ועד ערב עסוקים שלושתנו. אבל ההכנסות כה זעומות. משרתי הקהל אנחנו, ולא גביריו.

אורח חייו של אברהם התוּסתַרי הפך מכבר לאגדה. הוא ושני אחיו, חסד ואהרן, עמדו בראש בית עסק שוקק חיים ופעילות. סוכנים היו לו בכל עיר במזרח ובמערב. אניות הובילו את מטעני סחורותיו למרחקים, טקסטיל משובח, תמרוקים, בשמים, תרופות וחומרי צבע שהוביל משווקי הודו וסין אל פוּסטאט, ומשם לאלכסנדריה ולקַירַואן, ולשאר נמלי המזרח התיכון. יש אומרים שלאחרונה החל גם לייבא תכשיטים יקרים וחפצי חן משובצים באבנים טובות. גם ארמון האִמאם כבר קשר איתו קשרים והוא מספק להם את חפצי המותרות שלהם. משפחת קראים שמוצאה מן העיר תוּסתַר שלחוף המפרץ הפרסי. גם הם כמוני, לא ילידי מצרים אלא זרים במוצאם, אך איזה חייל עשו. ואני, סופר, חזן, עוזר על יד אבי ואיש סודו של אפרים בן שמריה. 'מה רב הכבוד', לגלגתי על עצמי ועל הישגיי. 'אפילו אישה אינני מצליח לשאת, והוא, שפחה סודנית שאין משלה…' מילה לא הוצאתי מפי. שפתי חתומות. היטב ידעתי שהשפעתם של האחים התוּסתַרים רבה היא על הגאון. דואג אני להתקדמותו של פטרוני. חיי שלובים בחייו.

שנים קשות היו שלוש או ארבע השנים שקדמו לשנה הגורלית בחיי, שנת אלף שלוש מאות שלושים ושש למניין השטרות. האִמאם אלחאכִּם נרצח סוף סוף בידי מתנגדיו, שניצלו את יציאתו לרכיבה בהרים ורצחוהו באין רואים. גופתו לא נמצאה מעולם, ורק חמורו הלבן נמצא תועה בהר מוּקַטַם המשקיף על פוּסטאט. לא רחוק ממנו היתה מוטלת אדרתו הצבעונית של האִמאם ובה חתכים מדקירות פגיון. שמועות מסתוריות התחילו פושטות במהירות. לחשו בעיר כי רק מתחפש האִמאם כהרגלו, ובאחד הימים יבוא, מתגנב במצעד החרדון שלו, ויתפוש את השמחים למותו. גורלם יהיה מר ונמהר. הפחד העיק על כל הלבבות. המוכרים בשוק היו זורקים מבטים חוששים לכל עבר, לפני שהיו מלחשים לקהל המאזינים הדחוק סביבם את החדשות האחרונות, את השמועות הטריות. אבל הימים חלפו והאִמאם לא חזר. במקומו המליכו את בנו הזוטר, בן השש עשרה, והכתירוהו בתואר אלט'אהִר. דודתו מלכה בשמו אך השליטה היתה ממנה והלאה. גדודי הצבא השכיר לא מלאו את תפקידיהם. הדרכים מלאו שודדים, בארץ ישראל שוטטו גדודי תורכים ואיימו על השלטון הפאטִמי. מצרכי המזון התייקרו ללא שיעור. בשר בקר התייקר כל כך שלא ניתן היה להשיגו. ידי אבי השוחט בטלו מעבודה. אפילו התרנגולות כבר כמעט ולא נמכרו. אומרים שגם העבדים בארמון האִמאם היו רעבים ללחם. האוצר היה ריק וגובי המסים נגשו בנו. ברחובות צדדיים וחשוכים במיוחד שוטטו עבדים מתמרדים ואנשים לא יצאו מבתיהם ללא נשק. בימים כאלה כלל לא יכולתי לחשוב על נישואין. גם חתונת אסתר נדחתה, זו הפעם השנייה. האחים התוּסתַרים, לעומת כולנו, רק הוסיפו חייל בשנים הקשות הללו. אברהם קנה לו אחיזה מוצקה בחצר. חפצי החן שלו שבו את לב האִמאם הנער, ואברהם עצמו מצא חן בעיניו כל כך, שהנער, שמעמסת השלטון העיקה עליו, מצא לו לעתים מפלט מן הבדידות בארמון בביתו המפואר של אברהם. ככל שאני ומשפחתי התרוששנו, הלכה משפחת התוּסתַרים והתעשרה. אינני רוצה להישמע מריר יתר על המידה. גם כך קונה לה תחושת הקיפוח אחיזה חזקה בליבי. תופסת ואינה מרפה. אחינו הקראים, רובם סוחרים גדולים ועשירים היו. גם נדיבותם אינה מוטלת בספק. אברהם ואחיו חסד, משנתעשרו וקנו אחיזה בחצר, לא שמרו על קניינם בציפורניים לטושות. טובות רבות עשו למען קהילת הרבניים, ולמען אחיהם הרבניים והקראים בארץ ישראל דווית המלחמות. הקנאה, זו המפלצת ירוקת העין, לא מן הדין שתשכון בלבי. הם חלקו מהצלחתם ביד רחבה. אם זכרוני אינו מטעני, המליץ אברהם התוּסתַרי בפני האִמאם הצעיר על רעו הקרא דויד הלוי בן יצחק, סוחר עשיר ומהולל וחריף שכל. האִמאם נשמע לאיש שאהב, ומינה את דויד הלוי למשרה רמה במינהל של חצרו. כולנו שמחנו אז במינוי. טוב שיהודי, ולו קרא, ימלא תפקיד בכיר בחצר האִמאם, ולתפקיד שלו חשיבות כפולה ומכופלת, המשגיח על הכספים מטעם לשכת המסים של האִמאם. אני, שקשרים טובים לי עם אחינו הקראים, שמחתי שבעתיים, משום שידעתי שמינוי זה יוכל להועיל לי ולפטרוני. מבקר אני, לעתים רחוקות אמנם, במַג'ליס, הוא בית הכנסת של הקראים ששכן קרוב לביתי, ברובע מַמצוּצה, ברחוב כַּרמה, הרחוב המקביל לרחוב השלשלת שבו התגוררה משפחתי. הזדרזתי, ובעצה אחת עם פטרוני אפרים, ישבתי וכתבתי בכתב ידי הנאה והסדור מכתב ברכה ואיחולים לדויד הלוי 'זקן הדור הגביר ההדור'.

לא ארכו ימים ונוכחתי בחכמת מעשיי. המעשה שאני עומד לספרו כעת, כה נורא הוא וכה נפלאה עלילתו. מתקשה אני להאמין שהדברים קרו. אולי דמיוני מתעתע בי. לולא טיוטות המכתבים שנכתבו בידי פטרוני לאחר מעשה, מוחזקות בידי, הייתי חושב שחלום הוא, חלום עוועים, עד היום אינני יודע את פרטי העלילה הנסתרים. בחורף של שנת אלף שלוש מאות שלושים וחמש קרה הדבר. מדוע כל הדברים הקשים קורים בחורף? או שמא רק לי נדמה הדבר. איש של קיץ אני. חובב את אור השמש ואת חוּמה. זוכר אני שישבתי בחדר הדין הצמוד לבית הכנסת. לבדי ישבתי, טרוד בהכנת רשימות הוצאות שהוצאתי בחודש זה על שיקומו האיטי של בית הכנסת. כנראה היה זה סוף החודש, אולי מרחשוון, אולי כסלו. לפתע נפרצה הדלת. הרמתי את ראשי לגעור במתפרץ וראיתי את יוסף הסופר. פניו חיוורים היו ומלים לא היו בפיו. עברו כמה דקות עד שחילצתי מפיו את הידיעה המוזרה שכוחות משטרה מתוגברים הגיעו זה עתה לביתו של אפרים והובילו אותו בכוח לעבר חדר המעצר השכונתי.

מתקשה אני עד היום, לאחר שנים רבות כל כך, לתאר את עצמת החרדה שנפלה עלי. הנחתי מידי את הקולמוס, ולאחר שהזעקתי את כל נכבדי הקהל שיטכסו עצה, מיהרתי עם יוסף אל תחנת המשטרה, כדי לברר את פשר המעצר. כשהגענו אל התחנה הקטנה נוכחתי, לזוועתי, כי היא סגורה ונעולה, ואין איש בתוכה או מחוצה לה. דומה שכל העולם קשר נגדנו קשר. לא היססתי. שלחתי את יוסף לביתו של אפרים כדי לתמוך באשתו ובבנותיו ואני עצמי ידעתי את אשר מוטל עלי. אין טעם לחפש ולנבור. אם פטרוני אינו בנמצא, עלילה גדולה הוטלה עליו. והוא בוודאי מובל עכשיו לבית הסוהר הגדול של פוסטאט. עצם המחשבה החרידה את כולי. עדיין לא ידעתי דבר וחצי דבר על סיבת היעצרו, אבל חושי החדים כבר לחשו לי שיד מתחריו ויריביו בגו, וכי הלשנה ועלילה נבזית מאין כמוה מסתתרים מאחורי מעצרו. בצעדי מרוצה עשיתי את דרכי לביתי דפקתי על דלתו של שכני סולימאן. אשתו הציצה מבעד לצוהר הדלת. לא רציתי לספר לה דבר. דברנית גדולה היא אשת סולימאן. שאלתי אם אוכל לקבל את חמורם לשעות אחדות. שכנים טובים אנו, והחמור המאוכף ניתן לי. הצטיידתי בדינרים אחדים, לבשתי את אדרתי החמה ויצאתי לעבר קהיר, מרחק לא גדול לרוכב על חמור זריז.

עד היום אינני יודע בוודאות מי עומד מאחורי העלילה. מנפילתו של אפרים יכלו להיות כמה נשכרים. קשה, קשה מאד, גם היום, לאחר שאני יודע את כל מה שאני יודע, לחשוד בשמואל בן אבטליון. שמו כאדם חף ונקי כפיים היה מעל לכל ספק. אבל כשדהרתי על גב החמור היה ראשי פנוי למחשבה והרהורי נשאוני לאותו יום שבו הודיע אלחנן בבית הכנסת על מינויו של אפרים מומחה ושופט מטעם יאשיהו בן אהרן, גאון ארץ ישראל. מכל קהל המתפללים העצום שמילא את בית הכנסת התמקד מבטי באדם אחד, בשמואל בן אבטליון. היטב זוכר אני את המבט שעלה בעיניו באותו רגע, מבט קשה, רע, חודר. הוא לא ידע שמתבוננים בו. שפתיו נתהדקו בעווית מכוערת. אולי אין שמואל תוכו כברו. אולי אין הוא חף ונקי כפיים כפי שחושבים אנשי הקהילה המעריצים. לא, אין שמואל בן אבטליון איש מעשה מובהק כל כך. בוודאי לחש מישהו את המזימה על אוזניו. בוודאי היה מישהו אחר שתכנן, ארגן, השליש סכומי כסף ביד המלשינים, שימן את מכונת המעצר המשטרתית, מישהו עשיר, פיקח, שנון, ממולח, שהכרות קרובה לו עם אנשי הממשל הקטנים והגדולים. עברתי בעיני רוחי את אנשי הקהילה, הירושלמיים, המַגרִבּים, הבבליים. אולי אברהם בן סַהלאן, איש שנון ורב מזימות. משום מה לא התאים האיש לתיאור שכבר תיארתי בליבי. ואז נעצתי את הדרבנות בבטנו של החמור המופתע ועצרתי באחת: יפת הלוי בן טוביה הבבלי, הוא האיש העומד מאחורי המזימה.

איך אתאר את יפת הלוי והוא כולו חמקמק, איש שיחה מקסים מזה וסוחר ערמומי ורב מזימות מזה. בן למשפחה עשירה, מסחר הניל בא לה עושרה. הניל צומח באזור ים המלח שבארץ ישראל ומפיקים ממנו צבע כחול לצביעת אריגים. בתעשיית הטקסטיל שלנו במצרים צורכים ניל בכמויות גדולות. לא לחינם כינו את יפת הלוי 'הנילי'. יפת הממולח הצליח לחדור לחצר האִמאם והיה לאחד מספקי הניל הראשיים בפוּסטאט. פקידי האִמאם נעזרו פעמים רבות בכספו ובעצותיו. בן גילו של אפרים, אך למדן גדול לא היה. אם זכרוני אינו מטעני, ראשית האיבה הרבה שרחש לאפרים נעוצה בלגלוגיו של האחרון, לגלוגים קלים, כאילו בדרך צחוק, לבורותו של יפת שהתבטאה מדי פעם בשיחות מלומדים בבית הכנסת. יפת, אם כי בבלי היה, הרבה לבקר בבית הכנסת של הירושלמיים. אם מכיר אני היטב את האיש, גמלה בליבו במשך השנים החלטה להכשיל את אפרים ככל האפשר, וכך נעשה מחסידיו האדוקים של שמואל בן אבטליון. הדברים לא היו גלויים. מעולם לא נאמרה מילה בקול, לא הובעה התנגדות עזה בפומבי. אך אני, שעיניים לי להתבונן, ואוזניים לי להאזין, ראיתי את זרמי המעמקים הללו. לא הרביתי בשיחה עם פטרוני על יפת. חשבתי כי מוטב שאשמור את הדברים בליבי. והיתה הפרשה ההיא, של שמואל הלוי בן אברהם הספרדי. הדברים מסובכים ועוד לא הסתיימו. כן, יפת הלוי הוא כנראה העומד מאחורי המזימה.

ידעתי היטב אל מי עלי לפנות, ובמהירות. על פי התיאורים הרבים ששמעתי מכבר, מצאתי את דרכי לביתו המפואר של דויד הלוי בן יצחק, השר ההדור. אלחאכִּם, האִמאם הקודם, שחרג בדברים רבים ממנהגי אבותיו האִמאמים הפאטִמים, לא מינה באופן רשמי 'רַאיס אליַהוּד', ראש היהודים. באופן לא רשמי מילא את המשרה שמריה בן אלחנן נוחו עדן, ואלחנן בנו, ישמרו צורו וינצרו, הוא העומד היום בראש הרבניים בפוּסטאט. אבל אחינו הקראים צברו עצמה רבה עם עליית האִמאם הזוטר. אברהם התוּסתַרי הוא בעל ההשפעה, וחסד אחיו הוא האיש שעתיד להתמנות רַאיס אליַהוּד, עם עוזרו הנאמן דויד הלוי בן יצחק. והוא שבידו לעזור לנו לשחרר את אפרים מן הכלא הנורא. לא קל היה להגיע אל השר. בכניסה לביתו עמדו שני עבדים סודנים וחקרו למטרת בואי. לאחר הפצרות מרובות הוליכוני במסדרון הארוך, שעששיות כסף האירו אותו, אל אולם ההסבה הגדול, ספון השיש. במרכזו ניצבה מזרקה גדולה ומעוצבת, אך דוממת. תיארתי לעצמי את יופייה בימי הקיץ החמים. בפינת האולם ניצבו ספות נמוכות עטויות בד טַבַּרי כבד ויקר. שני אנשים הסבו ודיברו ביניהם, לצידם על דרגשים, ניצבו טסי כסף ועליהם נערמו בננות צהובות, תפוחים אדומי לחי, לימונים ותפוזים מרים ומרעננים. לא יכולתי שלא לחשוב על משפחתי הרעבה ללחם. 'אדוני ורבי, זקן הדור' פניתי בהשתחוות לעבר אחד מהשניים, שנראה לי הדור במראהו ובצורתו. הלה, בתנועת יד כמעט בלתי ניכרת, החווה לעבר רעהו, איש רזה, בעל זקן דליל, לבוש גלימה פשוטה למראה. 'מה לך כי נזעקת?' שאל הצנום, הוא דויד הלוי בן יצחק. פירטתי בפניו את האירועים הרבים שהביאוני לחפש אחריו. הוא האזין בשתיקה דרוכה. את השערותיי לגבי הזומם שמרתי לעצמי. כשסיימתי, פנה לעבר עוזרו ונתן לו שורה ארוכה של הוראות בקול חרישי. עוזרו קד ופנה לדרכו. אז פנה אלי דויד ואמר: 'חזור לפוּסטאט, יפת החזן בן דויד. אני מבטיחך נאמנה שהעניין יטופל. עד האִמאם תגיע הפרשה אם יהיה צורך בכך. בדעתי להבטיח את מעמדו של אפרים בקהילת פוּסטאט. רואה אני בך אדם נאמן. שמור איתי על קשרים. אביא את הדברים בפני אדוני השר חסד התוּסתַרי. הדברים יגיעו גם עד הגאון. שמועות הגיעו לאוזניי כי חולה הגאון יאשיהו בן אהרן. אולי ימיו ספורים. יש לדאוג כי טרם מותו יכריז על אפרים. נדאג לכך. אתה חזור לפוּסטאט ודאג לאדונך'. סיים ופטר אותי בתנועת יד. דבריו יפים היו ונכוחים. העפתי מבט אחרון בעיניים כלות אל הפירות המפתים. מדוע לא הציע לי תקרובת, מדוע לא השקני והאכילני, הן רעב אני וצמא. ניערתי את ראשי ממחשבות נלוזות אלו. הן קצר היום, ורבה המלאכה המוטלת עלי עכשיו. וגם עלי למהר ולחזור לפוּסטאט ולהרגיע את הקהילה הנסערת.

לעולם לא אשכח את מראה פניו של אפרים עת יצא משערי בית האסורים. פניו אפורות היו, קודרות. שפתיו, שמאז ומתמיד הן קפוצות, היו עתה קו צר והדוק. העייפות טשטשה את עיניו החודרות. שחוח קומה נראה לי, אך נחרץ מתמיד היה מדברו. הלכנו איש לצד רעהו בצעד מהיר. הוא דיבר. דברים קטועים דיבר. מנהמת ליבו: 'אינני יודע מי עמד מאחורי המזימה. מה רב מזלי כי הזקנים החשובים, זקני שתי הפיאות, הן שתי העדות, הקראים והרבניים, האחים התוּסתַרים, יברכם אלוהינו, ועמם גבירנו ושרנו השר הנאה כבוד גדולת קדושת דויד הלוי בן יצחק, היו בעזרי. הוא הביא את הדבר עד לאדוננו המלך יחי לעד. וכשמוע אדוננו המלך יחי לעד את הדיבורים האלה, ידע אל נכון כי העדות שקר. ויאמר לשלח רצוצים חפשים'. האזנתי בשתיקה וציפיתי להמשך, ידעתי כי יבוא. נימת דבריו נעשתה נחרצת והחלטית: 'יאשיהו הגאון חולה. ימיו ספורים. שנינו יודעים מי המועמד לרשת את מקומו. שנינו גם יודעים כי למועמד, שלמה הכהן בן יהוסף, אח בפוּסטאט ולו בן. הבן בגיל המתאים. רצוני כי ישא לאישה את בתי מלכה. הנישואין האלה הם הכרח עבורי'. לא עניתי. גם הבת הזאת לי לא תהיה. אני העוזר. אני המתרוצץ, אני המחלץ, אני המתרפס. לא לי תהיה בתו של אפרים.

אפרים היה שקוע מדי בתוכנית שרקם. לא הבחין בשתיקתי. רגלי המשיכו להובילני, צעד אחר צעד, לצידו של אפרים. 'מי אנכי ומה חיי, משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך', שיננתי לעצמי בלעג את דברי דויד לשאול. 'חפש לך אישה פשוטה ואל תלך בגדולות' ובראשי הנעתי לפטרוני לאות כי שומע אני את דבריו.

המשך יבוא