מסע בסיביר (4)

 תחנה רביעית (אמצע הדרך):

אירקוטסק Irkutsk

העיר שוכנת סמוך לנהר האנגרה Angara שהוא יובלו של נהר היניסיי. נהר Irkut  שעל שמו נקראה העיר נשפך לנהר האנגרה מול העיר. גשר שנבנה על נהר האנגרה שאורכו 580 מ' מחבר את מרכז העיר אל הפרבר גלאסקובס  Glaskovsk. בעיר יש אוכלוסייה בוריאטית גדולה. מהם שמאניסטים, מהם בודהיסטים ומהם נוצרים פרבוסלבים. הבוריאטים הם שבט מונגולי והם בולטים בתווי פניהם המונגוליים העדינים. הם נחשבים בעיר לאוכלוסייה נחותה לעומת הרוסים. כמעט ואין נישואים בין רוסים לבוריאטים, ונראה שלרוב הם מועסקים גם בעבודות נחותות יותר. המצב הזה שונה לחלוטין בעיר הבירה של בוריאטיה, אולן אודה. עם כל זאת, את האוכל הבוריאטי מאוד אוהבים באירקוטסק. מסעדות רבות בנויות בתוך יורטות (האוהל המונגולי האופייני) ומגישות אוכל בוריאטי שאותו אוכלים כולם. למשל בּוּכלוֹר, שזהו מרק בשר המכיל גוש בשר גדול במרכזו. המאכל הנפוץ ביותר הוא הבּוּאוֹזה, או כפי שהרוסים קוראים לזה: פּוֹזֶה. אלה כיסני בצק ממולאים בבשר טחון. מאכל נפוץ מאוד בכל המזרח הרחוק, אבל בווריאציות שונות ובשמות שונים, כמו הדים-סאן בסין.

העיר מונה למעלה מ-600,000 תושבים ויש בה יש קרוב ל-100,000 כלי רכב, ולכן התחבורה פקוקה. שכונות שלמות בנויות בתי עץ עתיקים ומסורתיים לסיביר מראשית ההתיישבות. כנסייה אחת לא נהרסה מעולם על ידי הקומוניסטים. זוהי כנסיית 'הקמת הצלב', שבנייתה נסתיימה בשנת 1852, לאחר מאה שנות בנייה.. אפשר לטייל במדרחוב אוּריצקאיה שבמרכז העיר. המדרחוב לא מדהים ולא עומד בסטנדרטים מערביים, אם כי מספר מותגים עולמיים, כמו בנטון, בחרו להקים בו את חנויותיהם. בסוף המדרחוב מגיעים שלני שווקים: האחד הוא שוק פתוח, ססגוני וריחני. בקצהו יש דוכנים פרטיים שבהם אנשים מצגים את עודפי המזון שייצרו בדאצ'ות שלהם, או שלקטו ביער. כך אפשר לראות זקנה מציגה על דוכנה ראש כרוב ושלוש עגבניות, או נשים המציגות דליים עם פירות יער ופטריות שליקטו ביער. כך עושים השלמת הכנסה באירקוטסק.

על יד השוק הפתוח יש שוק מקורה ויפה, שבו מוכרים בצורה מסודרת ונקייה בשר, דגים, נקניקים, גבינות, פרחים, סוכריות ופירות. כל המוכרות לובשות סינרים ועוטות צניפים לראשן.

העיר נוסדה ב-1652 על ידי יעקב פוקאבוב, שנשלח על ידי הצאר אלכסיי בראש הקוזקים כדי להקים מצודה חורפית שהעניקה הגנה לתושביה מהקור הסיבירי העז. במתחם התגוררו סוחרים שסחרו בזהב וגובי מס שגבו מסים מסוחרים בוריאטים שסחרו בפרוות. ב- 1686 זכתה להכרה כעיר. ב-1760 חוברה לדרך המלך שהובילה  למוסקבה, גורם שהעניק לה יתרון כלכלי עצום על פני ערים אחרות בסיביר וזאת בשל קרבתה לסין. היא ישבה על נתיב הסחר הראשון עם סין. דרכה עברו סחורות חשובות כמו זהב, יהלומים, תה, משי, פרוות ועץ. ב-1821 הפכה למקום מושבו של המושל הכללי של מזרח סיביר. בהתקוממות הגדולה שהתרחשה בדצמבר (דֶקַבּר ברוסית) של שנת 1925 נגד הקיסר ניקולאי הראשון הוגלו לאירקוצק דֶקַבּריסטים רבים (כך כונו מנהיגי המרד). ביניהם אמנים, סופרים, אנשי רוח, קצינים, מיסיונרים, סוחרים ואצילים שחברו לחלוצים הראשונים ולקוזקים. גולים אלה השפיעו רבות על התפתחות התרבות, הרוח והמורשת של העיר. עם השנים היא הפכה למרכז התרבותי-רוחני של מזרח סיביר. לא רק למשקלם הסגולי של הגולים היתה השפעה, אלא גם למשקלם הכמותי. על כל שני תושבים מקומיים היה גולה אחד. אחת מהתופעות הבולטות שניכרו לעין באותה תקופה, היה סגנון הבנייה. כל הבתים היו בנויים מעץ, מעוטרים ומגולפים להפליא בהשפעת האמנים הגולים. אלמלא שריפה גדולה שפקדה את העיר בשנת 1879 וכילתה כמעט כליל את בתי העץ הנהדרים. הייתה אירקוטסק נחשבת היום לנכס מורשת עולמי.

ממה שנותר מאותה שריפה גדולה, מצביע עד היום על פסגה אדריכלית של בנייה בעץ ששום עיר אחרת ברוסיה לא הגיעה אליה. למשל ביתו של הסוחר היהודי פיינברג שרצה להפגין את עושרו. היום זוהי הספרייה האזורית. או ביתו של סוחר עשיר אחר, שנחשב לבית העץ היפה ביותר באירקוטסק. היום זהו 'בית אירופה'.

לאחר השריפה יצא חוק מחייב באירקוטסק שאין לבנות במרכז העיר בתי עץ, אלא בתי אבן בלבד. בפרברים נדרשו התושבים להקים חומת אבן בין בית עץ אחד למשנהו כדי לנטרל אסון שריפה אפשרי. 10 שנים נדרשו כדי לבנות את העיר מחדש. סוחרי אירקוטסק, שתמיד היו פטריוטים גדולים ותורמים, היו בין אלה שעבדו הכי קשה בשיקום העיר. הם בנו בתי חולים, בתי יתומים, מכללות, ספריות וכנסיות. וחלוצי העיר אמרו עליהם שאם הם היו רוצים, הם  היו יכולים לסלול כביש נוצץ, מרוצף ברובלי כסף שהיה מחבר את אירקוטסק כל הדרך עד למוסקבה. העושר הגדול שהצטבר בידי הסוחרים המקומיים תרם רבות לייחודה ולאופייה של האדריכלות של אירקוטסק. בית הלבנים של האחים  וטורוב Vtorov נבנה בסיגנון נובו-רוסי. מיליונר נוסף בשם טרפזניקוב Trapeznikov, הורה לאדריכל שלו לבנות את ביתו בדגם הלובר שבפריז. העיר התחברה לחשמל ב-1896, התיאטרון הלאומי נבנה ב-1897 ותחנת הרכבת הגדולה ביותר של מזרח סיביר ב- 1898 . עד ל-1900 היא זכתה בצדק לכינוי 'פאריס של סיביר'.

במהלך מלחמת האזרחים שפרצה בעקבות המהפכה הבולשביקית העיר הפכה לזירת קרבות ולמרחץ דמים בין "הרוסים הלבנים" ל "רוסים האדומים". תחת השלטון הקומוניסטי, התפתחה התעשייה בעיר, בעיקר תעשיית העץ. האלומיניום והתעופה הצבאית והאזרחית.

כנסיית המושיע  Spasskaya

הוקמה בין השנים 1710-1706 על יסודותיה של הכנסייה העתיקה שהייתה בנויה מעץ. דיוקנו של ישו שהיה מצויר על עץ, הועבר מהכנסייה העתיקה לזו החדשה. ב-1860 הושלמה בנייתה של הכנסייה וגובה המגדל הגבוה שבה הגיע לכדי 50 מ'. בתחילת המאה ה-19 צוירו ציורי הפרסקו המעטרים את הקירות הפנימיים של הכנסייה וציורי שמן המעטרים את חזית הכנסייה. למבנה אדריכלי זה אין מקבילה בסיביר והוא נחשב ליוצא דופן. התמונה שצוירה בחזית המזרחית של הכנסייה מתארת את טקס הטבילה של האוכלוסייה הבוריאטית, במרכז את טבילתו של ישו ומימין את הבישוף הראשון של אירקוטסק  Innokenty Kulchitsk בטקס חנוכת הבית של הכנסייה. אינוסנטי הקדוש מאירקוטסק (מת 1897) היה מיסיונר וערך מסעות לאיים האלאוטיים. הוא דיבר את השפות של הילידים ותרגם את כתבי הקודש הנוצריים לשפותיהם. לאחר מות אשתו הוא היה לנזיר, ולאחר מכןבישוף וארכיבישוף של אירקוטסק. לאחר מותו הוא הוכרז כקדוש. הוא היה זה שהטביל את הבוריאטים לנצרות.

תחת השלטון הסובייטי שימשה הכנסייה בתור אולפן צילום, מחסן לציוד קולנועי ואכסניה לסדנאות צילום. ב-1960, תחת שרביטו של האדריכל אוראנסקאיה, ניסו לשקם את הכנסייה, השיקום לא היה קל כלל ועיקר, כי לא נמצאו לבנים שתאמו ללבנים מהן בנו את הכנסייה.         ב-1982 הושלמה מלאכת השיקום ואולמה האורכי של הכנסייה אירח את המוזיאון ההיסטורי של מחוז אירקוטסק. מול כנסיית המושיע עומדת כנסיית התחייה בגיבלניה. את שתי הכנסיות תכנן ובנה מיסיי דלגיח בראשית המאה ה-18.

מיפגש הנהרות אנגרה ואירקוט 

על מיפגש הנהרות הוקם האוסטרוג, המבצר הקוזאקי שממנו צמחה העיר. על נקודת המיפגש, הסמוכה למיתחם הכנסיות, הקימו אנדרטה לזכרו של הגיבור הלאומי בלבוראדוף אפנאסי – בעל הזקן הלבן, שבלם את הצבא הגרמני ליד העיר מוסקבה. גשר מחבר את האנדרטה של אפנאסי לנהר האנגרה. סביב הכיכר הקטנה גדר שעליה תלויים מנעולי נאמנות של זוגות נישאים הבאים להצטלם ליד האנדרטה של הגיבור. מקור השם אנגרה בשפה הבוריאטית: צרוף של המלים אינגר – חאר שפירושם "פה פתוח" או "לוע פתוח". רכס הרי הביקאל המקיפים את הנהר נראים כמו לוע ונהר האנגרה יוצא מתוכו. הקוזאקים הגיעו לאזור ב-1649 מצפון-מערב, בחותרם נגד הזרם של נהר היניסיי, עד למפגש של נהר היניסיי עם האננגרה, נחתו כאן, ובנו את האוסטרוג.

מצבת הנופלים במלחמת העולם השנייה 

סמוך לכנסיית הבשורה ולאנדרטת הגיבור הלאומי נמצאת האנדרטה לזכר החיילים הרוסים שנפלו במלחמת העולם השנייה. לידה בוערת אש תמיד. סביב האנדרטה המרכזית נמצאות מצבות שמתחת לכל אחת מהן קבורה אדמה שהובאה מכל מקום שבו נהרגו חיילים רוסיים, על אדמת רוסיה וגם על אדמתן של מדינות אחרות. בולטת בייחודה האדמה שהובאה מהעיר סטלינגרד, שהקרבות העזים עליה והניצחון שנחלו שם הרוסים המגינים, הביאו למיפנה במלחמה ולתבוסת הגרמנים.

כנסיית הבשורה 

זוהי הכנסייה הראשית, מקום מושבו של המטרופוליט של אירקוטסק. נבנתה בין השנים 1754-1759. בניגוד לכנסיות האחרות שנבנו באירקוטסק בעץ, היא נבנתה מראשיתה באבן. היא נשרפה פעמיים כשהשריפה השנייה שארעה ב-1879 כילתה אותה כליל. היא נבנתה שוב ב-1891, נהרסה בשנות השלטון הקומוניסטי והוקמה מחדש ב-2004.

בתוך הכנסייה נמצא קברו של אינוקנטי הקדוש. אותו אינוקנטי שהגיע לאירקוטסק והטביל לנצרות את הבוריאטים. עד היום השם אינוקנטי הוא השם הנפוץ ביותר בקרב הבוריאטים הנוצרים. מחמת קדושתו היתרה גופתו לא נרקבה ולא התפוררה, אלא נשארה שלמה וטהורה.

המעניין ביותר נמצא דווקא מחוץ לכנסייה. בחצר הכנסייה בית קברות קטן שהוא בבחינת מסמך היסטורי. אחד הקברים המעניינים הוא קברו של החוקר גריגורי שליחוב Shelihov . (צילום) הוא עמד בראש משלחת רוסית ליבשת אמריקה. המשלחת הגיעה אל האיים האלאוטיים בקיץ 1784. ב-1799 שליחוב וניקולאי רזנוב הקימו את חברת הסחר הרוסית-אמריקאית שניהלה מצוד אחר לוטרות והתבססה על מכירתם וייצור מוצרים מעורם. ראשי החברה ביקשו לקבל סמכויות ניהול במושבות הרוסיות בניכר בדומה לחברת הודו המזרחים הבריטית, החברה שהוקמה, כאמור, ב-1799 קיבלה צ'רטר קיסרי וזכויות בלעדיות כמעט על הסחר עם המושבות הרוסיות ביבשת אמריקה. הלכה למעשה על ניהול המושבות הרוסיות באמריקה הופקדה החברה הרוסית-אמריקאית שמקום מושבה היה באירקוטסק, כאשר רשמית אמריקה הרוסית הייתה תחילה חלק מהמחוז הסיבירי הכללי ואחר כך (מ-1822) הייתה לחלק מהמחוז הכללי של מזרח סיביר. הנקודה הדרומית ביותר שאותה כבשו הרוסית ביבשת אמריקה היה היישוב פורט רוס, 80 קילומטרים צפונית לסן פרנציסקו בקליפורניה, כאשר את המשך ההתפשטות דרומה מנעו המתיישבים הספרדים והמקסיקנים. ב-1824 נחתם ההסכם הרוסי-אנגלי אשר לפיו הותר לרוסים לשלוט על אלסקה ולאנגלים ולאמריקנים הוסכם להשאיר בידיהם את אורגון. ההסכם גם שרטט את קווי הגבול שבין המושבות הבריטיות למושבה הרוסית. בינואר 1841 תמה תקופת הקולוניזציה הרוסית ביבשת אמריקה כאשר פורט רוס נמכרה לאזרח מקסיקני בשם ג'ון סאטר ובשנת 1867 ארצות הברית רכשה את אלסקה מידי האימפריה הרוסית תמורת סכום של 7,200,000 דולרים. אומרים שזאת היתה עסקת הנדל"ן הטובה ביותר של כל הזמנים. רוסיה בוודאי מצטערת היום מאוד על העיסקה הזאת. באותה שנה היה הצאר זקוק לכסף מזומן.

המצבות בחצר הכנסייה מספרות את סיפורה של אירקוטסק. למשל קברה של הדוכסית יקטרינה טרובצקאיה. דוכסית זו היתה עשירה ומאושרת, נשואה באושר ובאהבה, עד לרגע שבו נתפס בעלה, הנסיך מיכאיל טרובצקוי, מראשי הדקבריסטים, ונשלח למאסר עם עבודת פרך בסיביר. היא היתה האישה הראשונה שנטשה את עושרה ומעמדה ויצאה לסיביר בעקבות בעלה. היא נסעה 6500 ק"מ בכרכרה שלה עד שהגיעה למכרות הכסף בנרצ'ינסק, שם עבד בעלה האסיר וגרה שם לצידו. בשנת 1856 שחררו את כל הדקבריסטים. הזוג הקים לו בית עץ באירקוטסק. הבית עדיין עומד על תילו ובו עדיין מוצגים שולחן הכתיבה שלה, רקמתה ותיבת התמרוקים שלה. היא מתה שלוש שנים לפני השחרור ונקברה בחצר הכנסייה עם שלושה מילדיה שמתו גם הם במהלך השנים. בנה הבכור, שנולד בסיביר, למד בפטרבורג. כשיצא כתב השחרור דהר הבן על סוס במשך שלושה שבועות ללא הפסקה כדי להביא את כתב השחרור לאביו. הנסיך המשוחרר לא רצה לעזוב את קבר אשתו. הוא השתטח על קברה ומירר בבכי. נאלצו לעקור אותו ממנה בכוח.

בחצר הכנסייה פזורות עוד מצבות של דקבריסטים, כאלה שמתו לפני השחרור, וגם כאלה שלאחר השחרור נשארו לחיות באירקוטסק.

סלע אחד בחצר הכנסייה מושך תשומת לב.  זוהי מצבה על קברו של בנו של אחד מהסורחים העשירים של אירקוטסק. אין שם על המציבה. האגדה המקומית מספרת שהבן היה רשע הולל ושתיין. כשמת מתוך שכרותו, בא אביו אל המטרופוליט והתחנן על ברכיו שיתנו לו לקבור אותו בחצר הכנסייה. על קברו הניחו סלע גדול כדי שהרוע לא יצא ממנו. על הסלע הניח לוח עם שם הבן. הלוח נעלם. כך קרה מספר פעמים, עד שלבסוף נשאר הסלע ללא שם. המקומיים סוברים שאלוהים הוא זה שרצה להעלים את שמו. ייתכן שהם עזרו קצת לאלוהים.

מצבה אחת מעוצבת כגזע כרות, ללא ענפים וללא שורשים. גם היהודים נהגו להשתמש בדימוי הזה בבתי הקברות שלהם כדי לציין שלנפטר היו אמנם 11 בנות אך לא היה לו בן ויורש שימשיך את זרעו.

אנדרטת האדמירל קולצ'אק Kolchak

אנדרטה חדשה המבטאת את המהפך הרעיוני שעוברת היום רוסיה, בעידוד השלטון הנוכחי: שלילת התקופה הקומוניסטית וגעגועים לתקופת הצארים. בתקופה הקומוניסטית היה קולצ'אק, ראש הכוחות הלבנים, שנרצח על פי פקודתו של לנין, סמל לכל השלילי והנתעב. היום דמותו עוברת טיהור וזיכוך וזוכרים לו בעיקר את עברו העשיר בשירות הצארים ובמחקריו הגיאוגרפיים.

את האנדרטה הזאת הציבו בשנת 2004. רצו להציבה מול בית הסוהר שבו הוחזק, אבל המפלגה הקומוניסטית בעיר התנגדה לכך. רצו להציבה על גדת האנגרה, אבל הקרקע שם רכה מידי. בסופו של דבר הסכים המטרופוליט של אירקוטסק להציב את האנדרטה על אדמת כנסייתו, בחזית חצר הכנסייה. קולצ'אק ניצב על בסיס שעליו תבליט של חייל אדום משמאל וחייל לבן מימין, וזהו סמל לכך שהגיע הזמן להתאחד ולהפסיק את המחלוקות.

אלכסנדר ואסילייביץ' קולצ'אק (1920-1874) היה מדינאי רוסי, סגן אדמירל הצי הרוסי הקיסרי (ב-1916) ואדמירל השייטת הסיבירית (ב-1918). הוא היה חוקר ארצות ואוקיינוגרף, השתתף במשלחות מחקר בשנים 1903-1900, מיפה את כל דרכי הצפון וזכה בשל כך ב-1906בעיטור קונסטנטין הגבוה של החברה הגאוגרפית הקיסרית הרוסית. השתתף במלחמת רוסיה-יפן, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הרוסית. בקיץ 1917 בשליחות אלכסנדר קרנסקי נסע לארצות הברית. לאחר שנודע לו על מהפכת אוקטובר החליט לחזור לרוסיה. הנהיג את הצבא הלבן, בתאום עם כל הגורמים המתנגדים לשלטון הסובייטי הכריז על עצמו כשליט העליון של רוסיה (מה-18 בנובמבר 1918 עד ה-4 בינואר 1920) והוכר דה-פקטו בתפקיד זה ע"י מדינות ההסכמה. לאחר כישלונות צבאיים, נתפס על ידי הצבא האדום, הוחזק בבית הסוהר באירקוטסק ושם הוצא להורג.

האגדה המקומית מספרת שלנין, שרצה להיפטר מקולצ'אק, אבל באופן דיסקרטי, נתן הוראה בלשון סתרים: 'להרוג אותו ולטבול אותו במים'. זוהי הוראה להרוג אותו בסתר שלא ידעו שנרצח. המבצעים באירקוטסק לא הבינו את המשמעות הנסתרת וקיבלו את ההוראה כפשוטה. הם הרגו את קולצ'אק ואחר כך רצו לטבול את גופתו במים. הדבר התרחש ב-20 בפברואר 1920. האנגרה היתה קפואה ומכוסה בשכבה עבה של קרח. מנהג נוצרי היה לחצוב צלב בקרח ולטבול דרכו במים, לזכר ההטבלה של ישו על ידי יוחנן המטביל, שגם היא התרחשה בפברואר על פי המסורת. הם כמובן לא ידעו שהירדן לא בדיוק נוהג לקפוא. כך נהגו הרוצחים: הם חצבו צלב גדול בקרח ושם הטביעו את גופתו של קולצ'אק.

עלילותיו וסיפור חייו לבשו דמות צבעונית ומטהרת בסרט רוסי עכשווי שנקרא 'האדמירל'.

האנדרטה של אלכסנדר השלישי 

על גדת האנגרה, על המקום שבו היתה פעם חפורה תעלת מגן נגד התקופות מצד סין, בנו כיר גדולה ובמרכזה ניצב פסלו של אלכסנדר השלישי הידוע בכינויו "עושה השלום" (1894-1845). הוא היה זה שנתן את ההוראה לבנות את המסילה הטרנס-סיבירית ולפתוח את המזרח. בניית הענף העיקרי של המסילה, המחבר את מוסקבה לוולדיווסטוק, החלה בשנת 1891. לכבוד המאורע הדרמטי הזה, שחשיבותו הכלכלית והחברתית עצומה, הציבו שלושה פסלים זהים של אלכסנדר השלישי, האחד במוסקבה, בראשית המסלול, השני באירקוטסק, אמצע המסלול, והשלישי בוולדיווסטוק, סוף המסלול. הקומוניסטים בהתנגדותם העזה לשלטון הצארים, הרסו את שלושת הפסלים הללו. כשהחלה הפרסטרויקה ב-1987, הציבה עיריית אירקוטסק במקום שיחזור מדוייק של הפסל. במוסקבה ובוולדיווסטוק לא החזירו את הפסל.

מתחת לאלכסנדר מעוצב סמל הצארים: הנשר כפול הראשים. בסמל המקורי היה לכל נשר כתר לראשו, אבל ברברים יש בכל מקום. גנבים גנבו את הכתרים העשויים ברונזה, כמו גם כמה מאותיות הברונזה על גבי האנדרטה. את הכתרים לא החזירו, אבל הציבו במקום משמר קבע של משטרה.

מול האנדרטה, מעבר לכביש ניצב מבנה יפהפה בסגנון מורי-ספרדי שהיה פעם בניין החברה הגיאוגרפית של רוסיה הצארית.  הכיכר והפסל עומדים על גדת האנגרה ומהם נשקף נוף נפלא של האנגרה, וכן אי קטן באנגרה שעל חופו חיים עכברושי מים.

טלצי, המוזיאון האתנוגראפי-אדריכאלי הפתוח Taltzy

המציג את התרבות החומרית כפי שהיא התנהלה באזור במהלך 400 שנה. ארכיטקטורה מרשימה של מבני עץ שחלקם פונו מכפרים אשר שכנו על גדות נהר האנגרה באזור Ust-Ilimsk והיו מועדים להצפה, עקב בניית הסכר ההידרואלקטרי של מחוז אירקוטסק. בשטח המוזיאון יש 13 מתחמים אדריכליים ובהם עומדים 36 מבני עץ. חצרות בתים ובהן תצוגה מרשימה של כלי עבודה ומתקנים חקלאיים. שחזור מדויק של בתי האיכרים, של תרבות בוריאטית, של כנסייה, מבנים ציבוריים ואפילו של בית ספר ושל בית כלא. במקום מיוחד על גדת האנגרה מדגימים כיצד חיפשו זהב ועיבדו אותו. בחלק מן הבתים אמנים שונים מפעילים סטודיו שבו הם עובדים וגם מציגים למכירה את אמנותם כגון כלים ותמונות מקליפת לבנה, מלאכת עץ, קרמיקה, אמנות בברזל, אריגה וטווייה ועוד. בחלק מיוחד של המוזיאון מציגים את חיי הבוריאטים: כפר בוריאטי – אוּלוּס משוחזר, בקתות בוריאטיות שגגותיהם עשויים אדמה המצמיחה גם עשב, עמודי גבול – בַּריסה – הנראים כמו טוֹטֶמים.

אפילו קבוצת 'המאמינים הישנים' מיוצגת במוזיאון זה, באמצעות כנסייה של הפלג הנוצרי הזה, שהועתקה לכאן ממקום מושבה באחת העיירות שהיו בסכנת הצפה. בשנים 1660-1950 הנהיג הפטריארך ניקון רפורמותכנסייתיות  שמטרתן הייתה לקרב את הפולחן הפרבוסלאבי למקור היווני-אורתודוקסי, היות שבמאות השנים מאז התנצרותה של רוסיה, הלך הפולחן והתבדל. הרפורמות התבטאו בעיקר במחוות קטנות. אבל קבוצה שמרנית, שהמנהגים הישנים היו קדושים בעיניה סירבה לקבל את הרפורמות. אותם שמרנים נהגו להצטלב בשתי אצבעות מושטות במקום השלוש המקובלות אצל הכנסייה היוונית אורתודוקסית; הם כיבדו את השילוש בשתי קריאות 'הללויה' במקום שלוש; הם השתמשו בשבעה כיכרות לחם על שולחן לחם הקודש במקום אחד; הם סירבו לגלח את ראשם. דברים כאלה נראים טריוויאליים מכדי למות עבורם. אבל עמוק אל תוך המאה ה-18 נרדפו 'המאמינים הישנים' וכונו כופרים, הוטלו בהם מומים והם הועלו על המוקד. היו ביניהם כאלה שקטעו לעצמם את האצבע המורה, כדי להימנע מהתוויית הצלב בשלוש אצבעות; אחרים שלחו את ילדיהם עצמם ובשרם לגן עדן על ידי הריגתם ומאות משפחות הקריבו את עצמן בלהבות של בתיהן או כנסיותיהן. ה'מאמינים הישנים' מצדם החלו לראות בממסדים הכנסייתי והחילוני את משרתי השטן וסירבו לשתף עמם פעולה. לשם כך קהילות שלמות העתיקו את מקום מושבן אל אזורי הספר הנידחים, ואל מרחבי סיביר. הצייר הרוסי הידוע סוריקוב הנציח את האירועים האלה בציור מפורסם המספר את סיפורה של פאודוסיה מורוזובה, אחת מגיבורות המאמינים הישנים, שגורשה לסיביר. הדברים הגיעו לידי כך שבחלק מן המקרים, הידיעה על אודות התקרבות משלחות הצאר לאזורי המחייה שלהם גרמו להתאבדויות המוניות בקהילות הללו – בדרך כלל באמצעות הצתות עצמיות. מסוף המאה ה-18 נרגעו הרוחות, ובשנת 1800 ניתן ההיתר לערוך תפילות לפי הנוסח הישן. צו רשמי של הצאר ניקולאי השני ב-1905 ביטל סופית את כל ההגבלות על 'המאמינים הישנים'. בהתאם להערכה נוכחית, בתחומי רוסיה מתגוררים עתה כמיליון מאדוקי האמונה הישנה. בנוסף לכך, קיימות קהילות באוקראינה, בלרוס, רומניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, רומניה, פולין והמדינות הבלטיות.

 פאודוסיה מורוזובה (1887) / וסילי סוריקוב

עכשיו מקימים במוזיאון גם אוֹסטרוֹג (מבצר קוזאקי מראשית ההתישבות) אותנטי על כל פרטיו. האוסטרוג נקרא כך מלשון אוסטרי – חד. האוסטרוג מוקף גדר גבוהה עשוייה כלונסאות מחודדות בקצה, כמו שורה של עפרונות מחודדים. המוזיאון הפתוח מושך אליו תיירים רבים, בעיקר מקומיים המגיעים לכאן בסופי שבוע, בחגים ובפסטיבלים לאומיים.

מוזיאון פתוח ומרכז תרבות

יוזמה עכשווית הנעשית בתור הכנה ליובל מלאת 350 שנה לאירקוטסק: שלטונות העיר הקצו שטח אדמה גדול בתוך העיר להקמת בתי עץ אופייניים לסיביר. המטרה היא לרכז את כל האומנות המסורתית הזאת למקום אחד, להחיות אותה, ולאחר שכל הבתים ייבנו, להפוך את המקום למרכז לפעילויות תרבותיות. השטח נמצא ליד כנסיית 'הקמת הצלב', שגם היא משתלבת באזור. השלטונות הקצו הרבה משאבים בנושא, וגם הרבה מאמצים לאתר את המומחים במלאכת הבנייה והעיטורים המסורתיים בעץ ולדאוג לכך שיקנו את הידע גם לאחרים שיוכלו להשתתף בבנייה.

הקהילה היהודית ובית הכנסת

יהודים קיבלו אישור להתיישב באירקוטסק במחצית המאה ה-18. מאוחר יותר התיישבו במקום גם קציני צבא יהודיים וקנטוניסטים (יהודים שנאלצו לשרת בצבא שירות ארוך). הקהילה גדלה בזמן מלחמת העולם הראשונה עם הגעתם של פליטים רבים מרוסיה האירופית. כיום גרים באירקוטסק כ-5,000 יהודים, שליח חב"ד נמצא במקום, והוא מרכז את הפעילות החינוכית והדתית של היהודים במקום. בית הכנסת  שוכן  ברחוב קרל ליבקנכט Karla Libknicht, לא רחוק מהרובע היהודי העתיק. בתי העץ שבהם חיו יהודי הרובע נשתמרו ברובם עד עצם היום הזה.

בבית הכנסת ההיסטורי, בית הכנסת העתיק ביותר ברוסיה שנבנה בשנת תרל"ט (1879) כיהנו במשך שנים גדולי הרבנים של רוסיה, בניהם הגאון רבי נתן אלבסקי, מחבר הספר הנודע "חיי עולם נטע" ועוד רבים.  בית הכנסת שופץ במאמץ של ארבע שנים ונחנך ב-2009. רבה של העיר, הרב אהרון ווגנר, עמל בכדי לבנות מחדש את בית הכנסת ולהפוך אותו למרכזה של הקהילה היהודית באירקוטסק. נציגות הסוכנות היהודית בעיר, בראשותו של ולרי סילבר, שליח עלייה, הקימה את משרדיה בקומה העליונה של המרכז, אך מקיימת את פעילותה בכל חללי הבית החם הזה. החזית המרשימה של הבניין שוחזרה בידי אמנים מיוחדים כפי שנבנה לפני 130 שנה. הבניין כולל בית כנסת מפואר, מרכז יהודי-קהילתי ומשרדי קהילה,

עיריית העיר אירקוטסק הציבה תמרורים בחזית בית הכנסת במרכז העיר, המורה על איסור חניית רכב בשבת, בכל חזית בית הכנסת. דיירי הרחוב והעוברים ושבים הגיבו בחיוב, זאת בהמשך למרקם והיחסים הטובים השוררים בעיר בין היהודים ותושבי העירוהסכימו לא להחנות את רכבם באזור בית הכנסת בכל שבוע, מיום שישי אחה"צ ועד מוצאי שבת, כפי שמורים התמרורים החדשים.

 

היום – בניין הספרייה

בית הקברות היהודי 

שוכן על הכביש הראשי למוסקבה מחוץ לעיר. בכניסה אליו גר שומר המקום עם משפחתו. בית הקברות הזה כבר אינו פעיל. הוא כולו בתוך יער ומשובש בצמחייה עבותה. בית הקברות היה מוזנח מאוד עד שהגיע הרב של חב"ד ותיקן את שעריו. מצבות רבות דהויות וקשות לקריאה, חלקן נפולות, חלקן קבורות למחצה. יש בהן משנים רבות ויש חדשות יחסית. על רוב המצבות הכיתוב ברוסית, בניגוד למקובל בבתי קברות יהודיים במקומות אחרים, אך יש גם מצבות רבות שהכיתוב עליהן הוא בעברית או ביידיש. על מצבות רבות אפשר למצוא מגיני דוד וסמלים יהודיים אחרים כגון עיצוב פיסולי באבן או בגבס של פרוכת, או ספרי תורה. אחד הסמלים המעניינים הוא מציבה בצורת גזע עץ כרות בלי ענפים, אות וסימן שלנפטר לא היו צאצאים שימשיכו את דרכו.