ליסבון היא לישבוא – לטייל ולא לשבוע (1)

"… מלים מקריות אלו הוכתבו לי על ידי פרישתה הגדולה של העיר, כפי שנראתה באור האוניברסלי של השמש, ממרומי פסגת סן פדרו דה אַלַקַנטרה… הטֶז'ו הוא למעשה אגם כחול, והרי אוֹטרה בַּנדה שייכים לאיזו שהיא שוויץ משוטחת… האוויר הזה, הנמוך, תחת עננים העומדים במקום. כחול השמים הוכתם בלבן שקוף… כמה אנושי היה מגען המתכתי של החשמליות! איזה מראה שמח הוא הגשם הפשוט ברחוב שקם לתחייה מן התהום!
הו, ליסבון, ביתי שלי!"

פרננדו פסואה, ליסבון, ספר האי-נחת (מפורטוגלית: יורם מלצר), בבל, תל אביב, 2000, עמ' 39-38, 59.

הספרות הפורטוגלית מקורית ומשקפת דבר נוסטלגי ולירי – הלך הרוח הנקרא "Saudade" המביע כמיהה למה שהיה ואינו או מה שמעולם לא הושג. הלך הרוח הזה בא לידי ביטוי גם בשירת הפאדו. לשירה מקום מכובד מאוד בתרבות פורטוגל, ולא בכדי הוקדש יום חג לאומי למשורר המפורסם קמואש שחי במאה ה-16. בשנת 1888, כמה מאות שנים אחרי זמנו של קמואש נולד פרננדו פסואה, המשורר הלאומי של פורטוגל. פסואה היה גאון בתחומו והוא החיה את השירה הפורטוגזית והשתמש בפסבדונים שונים כדי לפרסם יצירות בסגנונות שונים. סופר מפורסם נוסף שאף זכה בפרס הנובל לספרות 1998 הוא ז'וזה סרמאגו, שנפטר בשנה שעברה. רבים מספריו של סרמאגו תורגמו לעברית, ביניהם: דברי ימי מנזר, רפסודת האבן, על העיוורון, הבשורה על פי ישו ותולדות המצור על ליסבון.
וכל הסופרים והמשוררים הפורטוגליים שרים את אהבתם לפורטוגל ולעיר ליסבון. והעיר ליסבון יודעת להחזיר להם אהבה. לא ראיתי עיר שמכבדת את סופריה ואת משורריה כמו ליסבון. היום הלאומי של פורטוגל לא מתייחס להיווסדותה או לעצמאותה, אלא למותו של המשורר והסופר הלאומי לואיס דה קמואש ב-10.6.1580. בכל פינה בעיר, על גבי מדרכות, על קירות בתים, בכיכרות ציבוריות, כתובים בתי שיר של קמואש או של פסואה. קבריהם של קמואש ושל פסואה זוכים פה לעלייה לרגל לזרי פרחים ולכבוד לאומי.
גם הזמרה בפורטוגל מושפעת מהמשוררים. הסגנון המוזיקלי המוכר ביותר שפורטוגל מתגאה בו הוא הפאדו – סגנון מלנכולי שמחבר בין מקצבים אפריקאיים איטיים ובין מלודיות פורטוגליות. השירה מלנכולית ומלאת רגש, וגם מי שלא מבין את המלים יכול להתחבר לתחושה האופפת את המאזין. הסגנון התפתח לאחר גלות בית המלוכה הפורטוגלי בברזיל, במאה ה-19. באופן מסורתי הפאדו מבוצע על ידי זמרות נשים, בהן המפורסמת ביותר היא אמליה רודריגז שנפטרה ב-1999 והפיצה את בשורת הפאדו ברחבי העולם. אמליה התוודעה לפאדו כשהיתה ילדה ושמעה זמרים שרים פאדו במסעדה שהיתה בבעלות הוריה בליסבון. כיום, אחת מזמרות הפאדו המבטיחות והמפורסמות ביותר היא מאריצה – צעירה פורטוגזית ופופולרית ביותר.

בירת פורטוגל ליסבון (לישבואה – Lisboa) יושבת לגדותיו של נהר טֶז'ו, ששולח לעברה בריזה נעימה. קו הרקיע הנמוך של העיר, האווירה חסרת היומרות והשילוב הנעים בין סגנונות אדריכליים שונים הופכים אותה לאחת הערים האהובות באירופה. ההתמצאות בה קלה למדי, אם גם תזדקקו לכושר כדי לטפס על הגבעות שלה, ורוב הפעילות היומיומית מרוכזת בחלק התחתון של העיר. שני מיליון פורטוגלים חיים בה. באמצע העיר שדרה נהדרת (החירות- ליברטאד) שלאורכה בתי קפה ומסעדות והיא מוליכה לחלק התחתון של העיר הנקרא, ביישה – מרכז החנויות והחיים הטובים. השדרה עוברת למעשה בתוך עמק ובין רכסים, כשעל הרכס המזרחי נמצאת המצודה, מתחתיה הרובע החביב של אלפמה ומהצד המערבי עולה המעלית, וגם קרון טראם עתיק שמטפס בעליה תלולה לבריו אלטו, הרובע של ליסבון.
לטייל ברחובותיה, בכיכרותיה וברציפי חופיה שלליסבון זוהי חגיגה אמיתית לעיניים. המדרגות מרוצפות בסגנון ריצוף פורטוגזי שחור לבן (Calçada portuguesa), הבתים מעוטרים באריחי קרמיקה פורטוגליים מקוריים – אז'ולז'וש, בכיכרות אנדרטאות, פסלים ומזרקות, הכל פינה מתנוססים בתי שיר של קמואש או של פסואה, התחבורה קלה ונעימה, עוברי אורח אדיבים ונכונים לעזור, והנהגים עוצרים להולך הרגל המבקש לחצות את הכביש בכל מקום ובנכונות רבה. תענוג לטייל בליסבון.

הדרך הטובה ביותר לטייל בליסבון היא ללכת ברגל מרובע לרובע. ההתמצאות קלה: שדרות ליברדדה חוצה את מרכז העיר מצפון לדרום. מדרום לה ועד לנהר טז'ו, בחלק הנמוך של העיר, נמצאים הרבעים באישה (Baixa) ושיאדו (Chiado). ממזרח להם יושב רובע אלפמה העתיק על גבעה, וממערב לעיר התחתית נישא באירו אלטו, הרובע העליון. קילומטרים אחדים מערבה נמצא רובע בלם.
שדרת ליברדדה: השדרה מזכירה את שאנז אליזה – שדרה ארוכה ורחבה, מוצלת בעצים, עם בתי קפה במרכזה וחנויות של מותגים בינלאומיים ידועי שם כמו פראדה וגוצ'י.

הרחובות והככרות מרוצפים בריצוף פורטוגלי

רובע בֶּלֶם

זהו הרובע המזוהה ביותר עם תקופת הזוהר של פורטוגל, והיתה לה תקופה כזאת: במהלך עידן התגליות, בין המאה ה-15 למאה ה-16, הרחיבה פורטוגל את אחיזתה בנחלות מעבר לים, והפכה למעצמה עולמית החולשת על אימפריה רחבת ידיים. היא היתה בין הראשונות שהוציאה מקרבה מגלי ארצות והפכה להיות מעצמה בעקבות יורדי ים שיצאו בשליחותה ואשר גילו את הנתיב הימי בין אירופה להודו. בעקבות המאבקים בינה לבין ספרד על סיפוח העולם, נחתם בין השתיים, בשנת 1494, בתיווך האפיפיור, חוזה טורדסיאס, אשר הסדיר את חלוקת העולם החדש בינה ובין ספרד. מהרובע הזה יצאו אניותיהם של מגלי העולם, שהביאו אותם לחבלי ארץ לא נודעים ביבשות אמריקה, אסיה ואפריקה והניחו את היסוד לצמיחתה פורטוגל הקולוניאלית ששלטה במדינות רבות מעבר לים בהן ברזיל, מוזמביק, אנגולה ועד לאיים שמול חופי סין.

אנדרטת התגליות (פסל מגלי הארצות) Padrão dos Descobrimentos

היא אנדרטה השוכנת ברובע בלם האנדרטה נבנתה ב-1940 לכבוד תערוכת העולם הפורטוגזי, שהוקדשה למושבות פורטוגל בעולם, והתקיימה בבלם בדצמבר 1940.
האידיאולוגיה שמשקפת האנדרטה היא אידיאליזציה רומנטית של ההיסטוריה הפורטוגלית. אידיאולוגיה זו היתה אופיינית לשלטונו של הרודן סלזר, ששלט שלטון יחיד על פורטוגל בין השנים 1968-1932.

המונומנט המקורי נבנה מחומרים מתכלים ולכן נבנה מחדש ב-1960ביציקת בטון, לציון 500 שנים למותו של אנריקה הספן. האנדרטה בנוייה בשפך נהר הטֶז'ו, סמוך למקום שממנו הפליגו ספינות רבות לגלות ארצות רחוקות ועלומות.
אנריקה הספן (1460-1394) היה נסיך מבית המלוכה הפורטוגלי – בית אביש, והוא האיש שלו מייחסים את העובדה שפורטוגל הקטנה הפכה להיות אימפריה עולמית. הוא הבין את חשיבות היציאה לאוקיינוסים וחקר העולם והקים בשנת 1418 מכון ובית ספר לספנות, ניווט, כרטוגרפיה ומדע ימי בסַגרֶש (Sagres). הוא רתם את מיטב המוחות למשימה זו, ביניהם את הכרטוגרף היהודי יהודה קרשקש , בנו של הכרטוגרף אברהם קרשקש, מן האי מיורקה. אנריקה היה הראשון שהכיר בצורך לארגן מסעות ימיים בשיטתיות, ומידי שנה שיגר משלחת לחקור את חופי אפריקה כשכל משלחת היתה צריכה להרחיק יותר מקודמתה. המטרה העיקרית היתה למצוא את דרך הים להודו. אגב המסעות האלה גילו הפורטוגלים את כל המרחב שמסאוטה בצפון אפריקה ועד ליבריה בדרומה, כבשו אותו, השתלטו עליו ועל תושביו והפכו אותו למרכז של פעילות מסחרית וכלכלית. זה היה הבסיס לעוצמתה של פורטוגל וליצירת האימפריה העולמית שלה במאה ה-16.

האנדרטה כוללת מגדל בטון בגובה 52 מטרים שבו משולבת צורה המזכירה חרטום של ספינה. לאורך החרטום ובשני צדי האנדרטה מוצבים פסליהם של כמה מגדולי האישים הפורטוגזים של התקופה, מגלי ארצות, מדענים, אנשי רוח ומנהיגים, ובראשם אנריקה הספן. עם האישים המונצחים נמנים בין היתר: וסקו דה גמה (ספן ומגלה ארצות), פרדיננד מגלן (ספן ומגלה ארצות), לואיש דה קמואש (משורר), פדרו נונס (מתמטיקאי) ואלפונסו החמישי מלך פורטוגל. בתוך מבנה האנדרטה חלל קטן ובו מוצגת ההיסטוריה של ליסבון. חלקו העליון של המבנה נגיש לציבור באמצעות מעלית ובו נמצאת נקודת תצפית טובה על האזור. על המדרכה בסמוך לאנדרטה פסיפס ענק בסגנון ריצוף פורטוגלי (calçada) ובו מפת העולם ודרכי הניווט החדשים שגילו הפורטוגלים במרכזה של שושנת רוחות ענקית. הפסיפס ניתן במתנה על ידי ממשלת דרום אפריקה ב-1960.

מנזר ג'רונימו (הוא הירונימוס הקדוש Mosteuiro Dos Jeronimos)

סופרוניוס אוסביוס הירונימוס (420-342), היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא, מחבר הוולגטה(תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית). דבק בפשט הכתובים. לאחר מותו הוכרז הירונימוס קדוש.
ב-385 הוא עזב את רומא, ביקר באנטיוכיה ובמצרים וב-386 נסע לבית לחם וייסד שם מנזר לגברים. מאוחר יותר הוקם מנזר נשים ליד מנזר הגברים והירונימוס עמד בראש שני המנזרים. הוא עצמו גר במערה חצובה בסלע והשתקע בלימוד ובכתיבה. הוא הקים בית ספר ללימוד הלטינית והיוונית. הירונימוס למד עברית מפי יהודים ותרגם את כתבי הקודש ללטינית מן המקור העברי. על שם המנזר שלו בבית לחם נקרא כל האזור שבו ניצב המנזר בליסבון בשם בֶּלֶם (בית לחם).

בניית המנזר החלה בתקופת שלטונו של מנואל הראשון (בשנת 1501), שבנה אותו לכבוד גילוי הדרך להודו והסתיימה בתקופת שלטונו של דום ז'ואאו השלישי (שנת 1541). זה היה המקום שבו התפללו יורדי הים לפני שיצאו למסעי התגליות הממושכים שלהם. הוא מהווה אחד המבנים הגדולים והשריד הראשון במעלה בליסבון לאדריכלות בסגנון המנואלי, לאחר ששרד את רעידת האדמה הגדולה של 1755.
הסגנון המנואלי: מתוך כל הסגנונות הארכיטקטוניים המצויים בפורטוגל, הסגנון המנואלי הוא מהיפים והייחודיים למקום, סגנון שמשקף את רוח התקופה בצורה ברורה ומרהיבה. הסגנון קרוי על שמו של המלך מנואל הראשון והוא קשור לסגנון הגותי. הסגנון המנואלי מאופיין במוטיבים מעולם הים והשייט בהשראת עידן התגליות של פורטוגל. האמנים המרכזיים שפיתחו את הסגנון היו ז'ואאו דה קסטיליו, דיוגו בויטאק ופרנשיסקו ודיוגו דה ארודה שתכננו גם את מגדל בלם, שם הוא בליסבון. המוטיבים החשובים ביותר בארכיטקטורה המנואלית הם צלב מסדר ישוע, חבל מלופף והאצטרולב (מכשיר ניווט, ידוע גם כספירה ארמירלית).

חזיתו החיצונית של המבנה, שלא נהרס ברעידת האדמה של שנת 1755 מקושטת באלפי דמויות. הנזירים היו נכנסים מהקלויסטר, חצר מרובעת עם גינה ופסלים, שנחשבת לאחת היפות בעולם. בתוך המנזר נמצאים קבריהם של וסקו דה גמה ושל מנואל הראשון, של המשוררים קמואש ופסואה. בארונות נישאים על גבי פילים משיש קבורים מלכי פורטוגל. על הארונות ועל גבי העמודים מגולפים בשיש פירות טרופיים שפורטוגל הביאה מהעולם החדש לעולם הישן.

קבר המשורר פרננדו פסואה מרתק ביותר. הוא בנוי בבצורה של עמוד מרובע, כשעל כל אחת מצלעותיו חרות שיר של אחד ההטרונימים של פסואה וחתום בשמו של ההטרונים. פסואה חיבר את כתביו תחת מספר רב של שמות עט, 70 לכל הפחות. אולם בניגוד לשמות עט רגילים, אלה ששימשו את פסואה היו דמויות מפותחות, בעלות ביוגרפיה, אישיות וסגנון כתיבה משל עצמן. חלקן אף קיימו ביניהן מערכות יחסים מורכבות וביקרו זו את יצירתה של זו. דמויות אלה, שהיו כולן פרי-רוחו של פסואה עצמו, כונו בפיו הטרונימים. שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה היו אלברטו קאיירו, ריקארדו רייש ואָלְוַורוּ דה קמפוש.

המנזר כולל נוסף לכנסיית סנטה מאריה ולחצר המנזר גם מוזיאון ימי (משתרע על שני מבנים שהאחד הוא חלק מהמנזר ושני בנין נפרד שנמצא בקירבתו), מוזיאון ארכיאולוגי, מוזיאון גולבנקיאן (Museu Calouste Gulbenkian), שנחשב לאחד הטובים באירופה, ובו אוספי ציורים, פסלים, שטיחים, מטבעות וכלי קרמיקה מרחבי העולם, ופלנטריום גולבנקיאן (אתר שמקיים הדרכות הן למבוגרים והן לילדים). האתר כולו נמנה על רשימת האתרים השמורים של אונסק"ו.

מגדל בלם (Torre De Belem)

מגדל בלם, שהיום נחשב לאחד מסמלי ליסבון, נבנה במטרה לשמש שער כניסה רשמי וחגיגי לליסבון, אך גם בתור חלק ממערכת הגנה על גדות הנהר טז'ו, שאת בנייתה החל ז'ואאו השני. המגדל נבנה גם לציון גילוייו של וסקו דה גמה. בניית המגדל נמשכה שש שנים, מ-1514 עד 1520, השנה שבה סיים את בנייתו מנואל הראשון. תכנון המגדל נעשה על ידי האדריכל פרנסישקו דה ארודה (Francisco de Arruda), בסגנון מנואלי אך ניכרות בו גם השפעות של התרבות המורית (המורים – תושביה המוסלמים של ספרד במאות 11-8). בעת הקמתו ניצב המגדל על אי קטן סמוך לגדה הצפונית של הנהר, אך במהלך השנים היא קרבה אליו, ובשעת שפל הוא מוקף ביבשה.

מאות שנים שימש המגדל בעיקר בתור בית סוהר (כשהתאים במפלס הקרקע היו בדרך כלל מוצפים במים) וכנקודת מכס. בשנות ה-40 של המאה ה-19 שיחזר המלך פרננדו השני את המגדל. ב-1910 הוכרז מגדל בלם כאתר לאומי. בשנת 1983 הכריז עליו ארגון אונסק"ו אתר מורשת עולמית.
למבנה שני חלקים – מוצב הגנתי (Bastion) בחלקו התחתון שצורתו כשל מלבן הנעשה צר בצידו הפונה אל הנהר, והמגדל עצמו, המתנשא לגובה של חמש קומות. המבנה כולו נראה כירכתיה של ספינה שצידה המוגבה סמוך ליבשה. המגדל מתאפיין במספר עיטורים אופייניים לסגנון המנואלי, דוגמאות של חבלים מתפתלים עשויים מאבן, אם כי חלקם נוספו לו בעת ששופץ במאה ה-19. צידו הפונה לנהר הוא העשיר ביותר מבחינה זו. במוצב נקבעו 16 פתחים שבהם מוצבים תותחים. בשש פינותיו של המגדל יש מגדלי שמירה קטנים הנושאים כיפות בסגנון מורי. בקומתו החמישית מרפסת תצפית.

ועוד ברובע בלם:

• * פלאסיו דה בלם (Palácio Nacional de Belém): הארמון המשמש כיום כמעונו הרשמי של הנשיא בכיכר אלבוקרק. בשער הכניסה עומדים חיילים.
• * מוזיאון המרכבות (Museu Nacional Dos Coches): המוזיאון, שהוא אחד הגדולים מסוגו בעולם, מכיל 60 כרכרות ונמצא במבנה ששימש בעבר כבית ספר לרכיבה סמוך לארמון. יש בו שני חדרים שהאחד מפואר ומקושט בתמונות והשני פחות מעוצב.
• כיכר האימפריה(Praca Do Imperio) : כיכר גדולה שבמרכזה מזרקה מרשימה בגודלה (Fonte Luminosa), שבילים מרוצפים בריצוף פורטוגלי (calçada) בפסיפס שחור לבן מובילים למזרקה מכל אחת מהפאות של הגן. לאורך השבילים יש ספסלים שיכולים לשמש את אלה שקנו את הפחזניות המפורסמות בחנות הידועה בכל העולם, "פסטיס דה בלם" ולא מצאו בה מקום ישיבה פנוי.
• * פסטיס דה בלם: (Pasteis de Belem)
• מאפייה מפורסמת בכל העולם, המתמחה באפיית פסטלים ממולאים בקרם ביצים, או בגבינה עם קינמון צרובים מלמעלה. אגדהמקומית מספרת שבימי הביניים הנזירות עשו שימוש נרחב בחלבוני ביצה "להקשיח" את היצרים ומכאן שהיה צורך למצוא שימוש לכל אותם חלמונים, וכך המציאו את הפסטלים האלה. המאפייה נמצאת קרוב למנזר ג'רונימו מול כיכר האימפריה. תמיד נשרך בפתחה תור ארוך, בעיקר של תיירים ששמעו את שמעה המפורסם. בתוך המאפייה שהיא גם בית קפה גדול, הרבה חדרים וחדרי חדרים ומסדרונות, כולם מסויידים לבן ומעוטרים בכחול ובאז'ולז'וס (אריחי קרמיקה) פורטוגליים אופייניים בצבע הכחול. בפינות שונות תצוגות של אביזרים עתיקים. ראשיתה של המאפייה בראשית המאה ה-19. בעקבות המהפכה הליברלית נסגרו בשנת 1834 כל המנזרים. אחד מנזירי מנזר ג'רונימו הסמוך התחיל לאפות פסטלים ולמכור אותם לצורך פרנסה. עד מהרה יצא שמעם למרחוק. בימי ההם אזור בלם היה מרוחק ממרכז ליסבון, ושוחרי הפסטלים היו מגיעים למאפייה בעזרת סירות על נהר הטז'ו. תיירים שהגיעו לראות את מנזר ג'רונימו ואת מגדל בלם גילו את הפסטלים הטעימים והפיצו את השמועה בעולם. מאז ועד היום נוהרים לשם המונים. בית המאפה הזה תמיד מלא עד אפס מקום. כולו מרוהט בצבעי כחול לבן האופייניים , כולל גם הספלים והצלחות שעוצבו במיוחד. אפשר לקנות אריזות של פסטלים לקחת הביתה וגם ספלים וצלחות למזכרת.

• מרכז התרבות של בלם (Centro Cultural De Belem): קומפלקס ארכיטקטוני גדול מימדים (ממרפסת התצפית של אנדרטת מגלי הארצות ניתן להתרשם מגודלו של מרכז התרבות). המבנה תוכנן על ידי צמד הארכיטקטים Vittorio Gregotti ו-Manuel Salgado הפורטוגזי. המרכז נמצא בכיכר האימפריה . המבנה המודרני מכיל בתוכו מוזיאון לעיצוב, תערוכות מזדמנות, אולמות למופעים, חנות מרשימה וקפטריה.
• מצודת Forte De Bom Sucesso: ניצבת מערבית למגדל בלם. מכאן מחפשים את הדרך חזרה למרכז העיר בחשמלית מספר 15, בהפלגה לכיוון כיכר Comercio או באוטובוס התיירים.
• מוזיאון המרכבות (Museu Nacional Dos Coches): המוזיאון, שהוא אחד הגדולים מסוגו בעולם, מכיל 60 כרכרות ונמצא במבנה ששימש בעבר כבית ספר לרכיבה סמוך לארמון. יש בו שני חדרים שהאחד מפואר ומקושט בתמונות והשני פחות מעוצב.