מרד המהדי בסודאן
במאה ה-19 חמדו מעצמות אירופה את יבשת אפריקה, והתייחסו אליה כאל עוגה גדולה, שכל המקדים זוכה לנתחים ממנה. אחד המאבקים הנודעים ביותר היה על סודאן. גם צרפת וגם אנגליה חמדו את הנתח העסיסי הזה. בירת סודאן היתה חרטום, ובעיר הזאת התחולל אחד הקרבות הדרמטיים ביותר שידעה המאה ה-19.
סודאן וחרטום
רפובליקת סודאן היא מדינה הנמצאת בצפון מזרח אפריקה והיא המדינה הגדולה ביותר ביבשת זו. בירתה היא חרטום והיא גובלת במצרים מצפון, אתיופיה ואריתריאה ממזרח, קניה ואוגנדה מדרום מזרח, קונגו והרפובליקה המרכז אפריקאית בדרום מערב, צ'אד ממערב ולוב מצפון מערב. סודאן נמצאת בצפון אפריקה, גובלת עם ים סוף, בין מצרים ואריתריאה. נהר הנילוס עובר בה, ובחרטום הנילוס הכחול והלבן מתאחדים. עם שטח של 2,505,810 קמ"ר, היא המדינה הגדולה ביותר ביבשת. האקלים הוא טרופי בדרום; ותנאי מדבר בצפון, עם עונה גשומה מאפריל עד אוקטובר.
שם הרפובליקה הוא קיצור של השם בלאד אלסודאן, "ארץ השחורים". זאת משום שבארץ זו ישבו אנשים שצבע עורם היה כהה יחסית לזה של תושבי מצרים מצפון או תושבי חצי האי ערב ממזרח.
בעבר התקיימה בסודאן תרבות נובית ענפה. סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956, אך הממשלה שהייתה נתונה לשליטה ערבית מנעה הקמת שיטה פדרלית בדרום, מה שגרם למלחמת אזרחים שנמשכה כ-17 שנים (1955 – 1972).
חרטום בערבית אלח'רטום) הנה בירת סודאן. חרטום ממוקמת במקום מפגש הנילוס הכחול שמוצאו מאוגנדה עם הנילוס הלבן שמוצאו מאתיופיה. ממפגש שני נהרות אלה נוצר הנילוס הזורם צפונה למצרים. בעיר מתגוררים מעל מיליון תושבים, וזו העיר השנייה בגודלה בסודאן. משמעות השם חרטום בערבית הינו "חדק פיל". חרטום נוסדה ב-1821 כעיר מוצב של הצבא המצרי, אך גדלה בשל חשיבותה המסחרית.
גנרל גורדון
צ'ארלס ג'ורג' גורדון, מכונה גם גורדון הסיני, גורדון פאשה וגורדון מחרטום – קצין בריטי ומנהלן. זכור בעיקר בשל פעילותו בסין ובמזרח אפריקה. גורדון ניהל פעילות עניפה בתור איש צבא ואיש ממשל בסין, באירופה, בסודאן ואפילו בארץ ישראל.
ב-1872 נשלח גורדון לבחון את מצבם של בתי הקברות הצבאיים הבריטים בחצי האי קרים, וכאשר עבר בדרכו באיסטנבול הוא נפגש עם ראש ממשלת מצרים נובאר פאשה, שהציע לו לעבוד עבור שליט מצרים הכדיב איסמעיל פאשה. ב-1873 הגיעה מהכדיב הצעת עבודה מוגדרת שגורדון נתן לה את הסכמתו לאחר שקיבל את אישור הממשל הבריטי, ולכן הפליג למצרים בתחילת 1874. גורדון מונה לקולונל (אלוף משנה) בצבא המצרי.
המצרים הרחיבו את תחום שלטונם דרומה משנות ה-20 של המאה ה-19. משלחת צבאית מצרית בפיקודו של סיר סמואל בייקר האנגלי נשלחה במעלה הנילוס הלבן והגיעה לחרטום בפברואר 1870 ולגונדוקורו (ליד העיר ג'ובה בסודאן קרוב לגבול עם אוגנדה) ביוני 1871. בייקר נתקל בקשיים מרובים והצליח להקים כמה מוצבים לאורך הנילוס בלבד. הכדיב ביקש מגורדון שיחליף את בייקר כמושל מחוז אקווטוריה (השם ניתן למחוז בשל קרבתו לקו המשווה). לאחר שהות קצרה בקהיר הפליג גורדון לחרטום. מחרטום הוא המשיך במעלה הנילוס הלבן לגונדוקורו.

גורדון כשליט סודאן
המהדי
באמונה המוסלמית, המהדי שפירושו: המונחה בידי האל, המנחה את המאמינים בדרך הנכונה, הינו גואל העולם (בדומה למשיח ביהדות), אשר יגיע בקץ הזמנים, יושיע את העולם מאלימות ואי-צדק, ויחזיר את האסלאם למסורותיו המקוריות של הנביא מוחמד. המידע על המהדי אינו מופיע בקוראן אלא בקובצי המסורות שבעל-פה – החדית', השונים לעתים בין הסונה לשיעה. על כן גילו, מוצאו, ולטענת מספר חוקרים סונים, שאלת עצם קיומו – שונים מאוד בין שני הפלגים העיקריים באסלאם. במהלך ההיסטוריה, הציפייה למהדי התעצמה בעת שגברו קשייה של הקהילה השיעית, בשל רדיפת השליטים הסונים את התומכים במשפחת עלי, שראו את עצמם מנושלים מעמדת הכוח הראויה להם. האמונה במהדי שיחזור לעולם ויעשה צדק, הקלה על המאמינים להתמודד עם קשיי היום-יום.
מעת לעת ניצלו אנשים שונים (בעיקר ממשפחתו של מוחמד) את מצבם הקשה של השיעים, הכריזו על עצמם כמהדי, וניסו למרוד בשלטונות הסוניים. בשתי המאות הראשונות לאסלאם היו מספר התמרדויות סוניות תחת דגלו של "מהדי", אולם לאחר מכן, השיעים היו היחידים שעשו שימוש באמונה הזו במרידות. לפיכך, כדי להוכיח כי הם אכן המהדי, המורדים השונים זייפו מסורות רבות על מוצאו, שמו, ועת הגעתו של המהדי. כיום קיים קושי מסוים בהפרדת חדית'ים אמינים בסוגיה זו מאלו שאינם. בערך זה נעשה שימוש אך ורק בחדית'ים הנחשבים לאמינים (צחיח) – במקרה שקיימת מחלוקת, מציינים אותה. הניצול המשמעותי (והמוצלח) ביותר של האמונה במהדי, בא בדמותו של המנהיג הדתי הסוני מסודאן, מוחמד אחמד אשר הכריז על עצמו כמהדי (1881), החל לגייס צבא, וקרא לג'יהאד נגד שלטון הכובש המצרי ותומכיהם הבריטים ה"כופרים". השימוש בשמו של המהדי נועד לתת אופי דתי ואוניברסלי למרידה. שיאה של מערכת המהדיסטים היה מצור בן כמעט כשנה (בין מרץ 1884 לינואר 1855), שבסופו נפלה הבירה חרטום לידיהם, ומושלה של סודאן צ'ארלס גורדון נרצח. במדינה המהדיסטית החילו את חוקי השריעה, המצב הכלכלי הידרדר (מיליונים מתו מרעב) ובוצעו ניסיונות להרחיב את המהפכה המהדיסטית ב"ג'יהאד" לאתיופיה ומצרים. ב-1899, הצליחו הכוחות המצריים-בריטיים לשוב ולכבוש את סודאן.
מרד המהדי
בסוף 1883 פנה מלך הבלגים שוב לגורדון והציע לו ליטול פיקוד על מדינת קונגו החופשית. גורדון קיבל את ההצעה וחזר ללונדון לערוך סידורים. אך כמה ימים לאחר הגעתו הוא נתבקש על ידי הממשלה הבריטית להמשיך מיד לסודאן, מכיוון שהמצב התדרדר שם במהירות לאחר שעזב. מרד חדש פרץ בסודאן והפעם עמד בראשו מנהיג כריזמטי, מוחמד אחמד, שהכריז על עצמו כמהדי.
בסודאן לא היו מספיק כוחות מצריים להתמודד עם המורדים וממשלת מצרים עצמה הייתה עסוקה בדיכוי מרד אחמד עראבי בסיוע בריטי שהפך את מצרים למדינת חסות למעשה. בינואר 1883 כבש צבאו של המהדי את אלעובייד, בירת מחוז קורדופן והעיר השנייה בגודלה בסודאן, וערך טבח באוכלוסייה. ב-5 בנובמבר 1883 הביס צבא המהדי צבא מצרי בפיקוד בריטי שנשלח נגדו, ובדצמבר 1883 הורתה הממשלה הבריטית למצרים לנטוש את סודאן, אך פעולה זו הייתה מסובכת כיוון שכללה נסיגה של אלפי חיילים מצריים, עובדים אזרחיים ובני משפחותיהם. הממשלה הבריטית ביקשה מגורדון להפליג לחרטום על מנת שידווח מה השיטה הטובה ביותר לבצע את הפינוי.

הסתערות פרשים מהדיסטים בקרב אומדורמאן
גורדון בחרטום
גורדון יצא לקהיר בינואר 1884 בלווית קולונל סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר הוא קיבל הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים סיר אוולין בארינג ומונה כמושל כללי. במסעו צפונה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לחרטום ב-18 בפברואר. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון ניסה בארינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. בארינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "הטיימס" על הרעיון והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.
התקדמות המורדים לחרטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עוסמן דיגנה. הכוחות המצריים שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של הגנרל סר ג'ראלד גראהם והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גראהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לחרטום והצטרפו אל המהדי והם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין חרטום לקהיר. במאי חרטום הייתה מבודדת לחלוטין.

חרטום ב-1885
תחת מצור
גורדון ארגן את הגנת חרטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-18 במרץ 1884. חרטום, המצויה בנקודת המפגש בין הנילוס הלבן והנילוס הכחול, הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את חרטום לאי. גורדון השרה תחושה של ביטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.
הבריטים החליטו לנטוש את סודאן, אך היה ברור כי במצב שנוצר לא ניתן לפנות את חיל המצב המצרי ולכן דרש הממשל הבריטי מגורדון שיתפנה בעצמו, אלא שגורדון קורץ מחומר אחר – או שכל חיל המצב מפונה או שגם הוא נשאר. בינתיים הלכה והתגברה הדרישה הציבורית לחילוצו. ב-8 באוגוסט החליטה הממשלה הבריטית לנקוט צעדים לחילוצו. כצעד ראשון הקים רב סרן צעיר בשם הורשיו קיצ'נר, שעתיד היה לשחק תפקיד חשוב בעתידה של סודאן, מוצב חוץ בדאבה (הנקודה שבה פונה הנילוס מזרחה). קיצ'נר שמר על קשר עם גורדון בעיר הנצורה באמצעות שליחים. רק בתחילת נובמבר, ארבעה חודשים אחרי שהתקבלה החלטת החילוץ, היה כוח החילוץ הבריטי העיקרי מוכן לצאת לדרך.
ב-10 בספטמבר התפנו מחרטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול האוסטרי, בספינה "אבאס". ב-18 בספטמבר עלתה הספינה על שרטון ובני בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפרטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בחרטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את חרטום וב-21 באוקטובר הביא את עיקר כוחותיו לחרטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. ועל כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת… אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי".

רגע לפני נפילתו של גורדון, ציורו של ג'ורג' ג'וי.
נפילת חרטום
ב-12 בנובמבר החלו כוחותיו של המהדי להפגיז את חרטום מתותחים שנפלו לידיהם כשהביסו את הצבא המצרי שנשלח נגדם שנה קודם לכן. בינתיים החלו המים בנהר לרדת, כמקובל בעונה זו של השנה, והתעלה שנחפרה מדרום החלה להתייבש. האויב החל להתקרב יותר ויותר לעיר. ב-13 בדצמבר כתב גורדון: "אם חיל המשלוח לא יגיע תוך 10 ימים, ואני אינני מבקש יותר מ-200 איש, עלולה העיר ליפול; עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשמור על כבוד ארצי. היו שלום." את יומנו, מברקים ורישומים צרר גורדון בחבילה שאותה שלח עם הספינה "בורדאיין" למאטאמה על מנת לפגוש את חיל החלוץ הבריטי.
בסוף דצמבר הגיע כוח החילוץ הבריטי לקורטי שבסודאן והתפצל לשניים. חלק אחד המשיך בדרך הארוכה במעלה נהר הנילוס המתעקל בנקודה זו מזרחה וצפונה. חלקו השני של הכוח צעד בדרך הקצרה דרך המדבר, כשמטרתו מאטאמה שבקצה עיקול הנילוס והגיע לשם ב-19 בינואר 1885 כשהוא מביס בדרך את כוחות המהדי שניסה לעצרו. במאטאמה פגשו אנשי הכוח בארבע ספינות תותחים שגורדון שיגר אליהם באמצע דצמבר מחרטום לאחר שקיבל ידיעות על התקרבותם. מהמכתבים ששלח גורדון הבינו המפקדים האנגלים כי מצבו נואש. הם שיפצו שתיים מהספינות וב-24 בינואר הפליג בהן המפקד האנגלי, צ'ארלס וילסון, בראש כוח ובו 20 חיילים בריטים ו-250 חיילים סודניים.
ב-26 בינואר 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, הסתערו 50,000 לוחמי המהדי על חרטום. החיילים המצריים העייפים, הרעבים ושהמורל שלהם היה בשפל המדרגה לא הצליחו לעצור את הכוחות העדיפים, והמורדים חדרו לעיר וערכו בה מרחץ דמים. אין יודעים בדיוק כיצד מת גורדון. בורדיני ביי, אחד מסוחרי חרטום סיפר כי גורדון נהרג על גרם מדרגות ארמונו. מאוחר יותר ערפו את ראשו והשליכו את גופתו לאחת הבארות. ראשו הערוף נישא לאוהלו של המהדי והוצב שם בין שני ענפי עץ.
יומיים אחר כך, ב-28 בינואר (יום הולדתו ה-52 של גורדון), תחת אש בלתי פוסקת של רובים משתי גדות הנהר, הגיע כוח המשימה של וילסון כדי לגלות כי חרטום נפלה בידי המורדים וגורדון כבר אינו בין החיים. במצב זה החליט הפיקוד הבריטי לפנות את חיל המשלוח הבריטי מסודאן.

משלחת יוצאת בנילוס לחלץ את גורדון
אחרית דבר
הידיעות על מותו של גורדון עוררו זעזוע גדול בבריטניה. תקופה מסוימת דרש הציבור נקמה ואת ראשו של ויליאם יוארט גלאדסטון ראש הממשלה, שנחשב אחראי עיקרי לכישלון, אך נושאים אחרים שעלו על סדר היום הציבורי הסיטו את תשומת הלב מהנושא. חמישה חודשים אחר כך היה גם המהדי בין המתים לאחר שכנראה חלה באבעבועות שחורות. רק 13 שנה אחר כך, ב-1898, כבשו הבריטים שוב את סודאן לאחר שהביסו בקרב אומדורמן את יורשו של המהדי, הכליף עבדאללה אל טאשי.
מיתוס הגיבור
אישיותו של צ'ארלס גורדון שנויה במחלוקת עד היום. אין ספק שהיה אדם ישר ואמיץ, אך האם פעל מתוך אידאליים דתיים והומניטארים, כפי שטוענים חלק מההיסטוריונים, או שמא מתוך הרפתקנות ורדיפה אחר כבוד, כפי שטוענים אחרים? מתוך יומנו ומכתביו מצטייר גורדון כמי שבז לאריסטוקרטיה ושתארי אצולה אינם עושים עליו רושם. הארוחות הרשמיות בחברה הגבוהה באנגליה נסכו עליו שעמום והוא התייחס אליהן כאל בזבוז זמן. גורדון היה טיפוס מתבודד, ומעולם לא היו לו חברים קרובים. במכתביו יש כמיהה לקשר עם אנשים שלא מתממש. גורדון לא יצר כלל קשר עם נשים ודעתו הייתה כי הנישואים מקלקלים את בני האדם, שכן "אם האשה מבקשת משהו, מתנגד לכך הבעל, ולהפך". אין הוכחה כי היה הומוסקסואל ונראה כי היה א-מיני. את החסך בחייו החברתיים מילא בקריאה אדוקה בתנ"ך שאף הביאה אותו לארץ ישראל, וכפי הנראה נהג למצוא מפלט בעישון ובשתייה חריפה. עשרים וחמש שנה לאחר מותו פרסם לייטון סטארצ'י את הספר "ויקטוריאנים מפורסמים", ובו טען כי היו ימים שלמים שבהם גורדון היה שיכור ונתון למצבי רוח עקב כך.
סיפור חייו ומותו הדרמטיים של גורדון שימש השראה לספרים רבים, לציורים ואף לסרט. אין יודעים בוודאות כיצד מת, אך רגעיו האחרונים קיבלו נופך רומנטי בציור פופולרי "העמידה האחרונה של גנרל גורדון" של הצייר ג'ורג' ויליאם ג'וי (1885, כיום בגלריה לאמנות של לידס) ושוב בסרט "חרטום" שבו שיחק צ'רלטון הסטון את דמותו (1966). לורנס אוליביה שיחק את המהדי.

מותו של צ'ארלס גורדון, ציור של ג'. ל. פריס
חרטום חוזרת לידי האנגלים
הרוזן הוריישו הרברט קיצ'נר מחרטום (24 ביוני 1850 – 5 ביוני 1916), איש צבא ומדינאי בריטי. ידוע כמי שביסס את עליונותה הצבאית של בריטניה באפריקה במחצית השנייה של המאה ה-19, וכן כשר המלחמה הבריטי בתחילת מלחמת העולם הראשונה עד למותו. הוא האיש שכבש מחד את חרטום מידי יורשו של המהדי.
הוא זכה לתהילה לאומית במסעו השני לסודאן (1866 – 1899), אשר לאחריו הוכרז לשלישה הצבאי של המלכה ויקטוריה וצורף למסדר האמבט. לאחר שקיבל תואר "סירדר" (מפקד עליון) של הצבא המצרי, פיקד על הצבא האנגלו-מצרי בקרב אומדורמן ב-2 בספטמבר 1898. ניצחון שהתאפשר בשל הבנייה המאסיבית של קווי רכבת אותה יזם באזור. באומדורמן פיקד קיצ'נר על כוח של כ-8,000 בריטים ו-17,000 מקומיים, כנגד חמישים אלף מתומכי המהדי, בראשותו של עבדאללה אל טאשי. הקרב הפגין את עליונות הפיקוד הבריטי, וכלי נשק מודרניים כגון מכונות ירייה אל מול ההמון הסודני. הסודנים איבדו 10,000 איש, וחמישה עשר אלף נפצעו. חמשת אלפים נלקחו בשבי. קיצ'נר איבד 48 חיילים, ו-382 נפצעו. קרב זה היווה אבן דרך משמעותית בהשתלטות הבריטית על סודאן, אם כי זו לא הושלמה עד הקרב על אום דיוואיאקרט, בשנת 1899. בקרב אומדורמן, שבו נכח העיתונאי הצעיר וינסטון צ'רצ'יל, בוצעה הסתערות הפרשים האחרונה של יחידה בריטית. לאחר הקרב הוכתר קיצ'נר כברון מחרטום, כפרס על ניצחונו.

הרוזן הוריישו הרברט קיצ'נר
קיצ'נר בסודאן
קיצ'נר מנע, כפי הנראה, מלחמה בין צרפת ובריטניה כאשר טיפל בנחישות אך לא באלימות במשלחת הצרפתית שנשלחה לכבוש את העיר פשודה. "תקרית פשודה" אשר הסתיימה לאחר מגעים דיפלומטיים הייתה סכסוך הגבול האחרון בין שתי המעצמות הקולוניאליות באפריקה, ויש הרואים בעובדה כי השתיים הגיעו להסכמה, כמבשרת את ההסכמה הלבבית אשר הובילה את השתיים כבעלות ברית במהלך מלחמת העולם הראשונה.
קיצ'נר החל בתוכנית להשבת ממשל סדיר לסודאן. הוא דאג לחינוך, והקים את "הקולג' לזכר גורדון", אשר נועד לחנך את כל האוכלוסייה, ולא רק את בני האליטות השליטות. הוא בנה מחדש את מסגדי חרטום והכיר ביום שישי כיום המנוחה הרשמי. הוא הורה על מתן חופש דת לכל אזרחי סודאן, ואף מנע את פעולתם של מיסיונרים. הוא מנע מכספי צדקה להגיע לכיסם של שליטים מקומיים ומושחתים, והשתמש בהם לשיפור רווחת האוכלוסייה. קיצ'נר ערך רפורמה משפטית, ומנע ממלווים בריבית לעקל נכסיהם של חקלאים עניים. ב1899 ניתן לקיצ'נר אי קטן על נהר הנילוס ליד אסואן כהערכה על מאמציו. האי ניקרא "אי קיצ'נר" על שמו.
קיצ'נר יצא למסע על גבי ספינת מלחמה בשם "המפשייר". ב-5 ביוני 1916, בדרכו לנמל ארכנגלסק עלתה ה"המפשייר" על מוקש ימי, בעת סערה, וטבעה ליד איי אורקני. קיצ'נר, כל המטה שלו, ו-643 מתוך 655 אנשי האונייה טבעו. גופתו לא נמצאה מעולם.

הגן הבוטני באי קיצ'נר
קריאה
- אלן מורהד, הנילוס הלבן, תרגם זיוי שורר, הוצאת מערכות 1965: ספר מרתק הכולל בתוכו גם את המסע לגילוי מקורות הנילוס, וגם את סיפור של המרד, המצור על חרטום, נפילתו של גורדון, והמסע של קיצ'נר.
- הנריק סנקביץ', בישימון ובערבה: ספר מרתק לנוער בדבר אח ואחות אנגלים ההולכים לאיבוד במהלך מרד המהדי והתלאות שעברו במסעם. את הספר כתב הסופר הפולני הנודע הנריק סנקביץ'. בתרגום חדש לעברית נקרא הספר "בישימון וביער עד".