סביב העולם בקצב השעון

 

שעון בן חיל
מילים: לוין קיפניס
לחן: משה וילנסקי

איזה שעון בן חיל?
אשר איננו נח!
ביום וגם בליל
דופק, דופק הוא כך:

טיק טק, טיק טק!
דופק שעון בן חיל
ביום וגם בליל
דופק, דופק הוא כך –
טיק טק, טיק טק,
טיק טק, טיק טק, טיק טק.

מראש מגדל גבוה
צופה שעון גדול.
הו, בואו נא לשמוע
איך הוא דופק בקול:

טיק טק…

שעון עשוי עץ זית
קישוט נאה לקיר.
הרעש רב בבית
והוא ישיר לו שיר:

טיק טק…

שעון של יד, הביטו,
חמוד הוא זה הקט.
לאוזן נא הושיטו –
הוא מתקתק אט אט:

טיק טק…

 

פעם, מזמן, נניח בימי הביניים, לא היו שעונים. איש לא ידע מה השעה. איש גם לא ידע מה התאריך. זה לא היה ממש חשוב. אנשים חיו לפי התנהלות היום, זריחת השמש, שקיעת השמש.. ממילא האיכרים עבדו מזריחה ועד שקיעה, הלוחמים נלחמו מזריחה ועד שקיעה, אבל רק בקיץ בחורף קר ורטוב. אנשי דת ופולחן כוונו את עצמם ואת תפילותיהם על פי התנהלות היממה. הכל התנהל פחות או יותר בעצלתיים, ונראה שהחיים היו נינוחים יותר. אולי…

לא שלא היו שיטות להערכת הזמן.

 

שעון השמש הינו השעון העתיק בעולם.

הראשונים שככל הנראה חשבו על שעון זה היו המצריים, לפני  כ- 5000 שנה. שעון השמש בו השתמשו במצרים נקרא אובליסק. קרני השמש פגעו באובליסק ונוצרו צללים מסביב לאובליסק. הצללים שנעו סביבו דמו לשעון שמש, הם אפשרו לאנשים לחלק את היום לבוקר ולילה. כמו כן האובליסק אפשר לדעת מתי מתרחש היום הקצר ביותר והארוך ביותר בשנה. כאשר הצל היה קצר יותר בצהרים או לחילופין ארוך יותר. בתקופה יותר מאוחרת הוסיפו סימנים מסביב לאובליסק על מנת שתהיה חלוקת משנה ליום. בבסיסו היו חרוטות שישה שנתות אשר ציינו את חלוקת היום.

כבר במקרא אנחנו מוצאים את מעלות אחז.

מלכים ב, כ, ט וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה-לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת יְהוָה כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר  הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם-יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת.  י וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת.  יא וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-יְהוָה וַיָּשֶׁב אֶת-הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת.  {פ}

זה היה מעין שעון שמש. המתקן האמור הינו מבנה קטן העשוי משטח שממנו יורדות מדרגות למזרח ולמערב. בקצהו המזרחי של המיתקן ניצב קיר מעל המדרגות וכן בקצהו המערבי. הקיר המזרחי מטיל בבוקר את צלו על המדרגות המזרחיות. במרוצת הזמן, עם עלות השמש למרומי הרקיע, יורד הצל – ואור השמש אחריו – מן המדרגה הראשונה העליונה אל התחתונה ומתקצר עד כי בשעות הצהרים הוא נעלם כליל. החל בשעות הצהרים משליך הקיר המערבי את צלו על המדרגות המערביות. תחילה על התחתונה ולקראת הערב עולה הוא במדרגות ומתארך.

אבל מה עושים כשהיום הוא סגרירי והשמש אינה זורחת?

לצורך זה המציאו את שעון המים

המצרים המציאו את שעון המים במצריים העתיקה כבר לפני כ-3500 שנה,

שעון המים בבסיסו מורכב משני כלים, האחד מלא במים והשני ריק ובעל שנתות אשר יראו את הזמן שחלף. האדם היה צריך לדאוג לזרימת מים סדירה, אחרת הדבר היה משבש את מדידת הזמן.

שעון המים הינו שעון אוניברסלי – כלומר השתמשו בו על פני כל הגלובוס.

את המצאת שעון המים, מייחסים לקטסביוס מאלכסנדריה (המאה ה2 לפנה"ס), אך ידוע שהיו שעונים מים גם במצרים וגם בסין.

היה גם שעון חול

מקורו של שעון החול כנראה עתיק, אך עדיין לא ידוע מי המציאו ומתי. ידוע על שימוש בו לפני כאלף וחמש מאות שנים.

בעקרון הפעולה ובמבנהו שעון החול דומה לשעון מים פשוט, אלא שבמקום מים נשפך חול דק. החול הינו חומר כבד ולכן לא בנו שעון שמדד יום שלם, אלא רק שעונים קטנים שמדדו זמנים קצרים. משך הזמן שמדד השעון נקבע לפי כמות החול שהכניסו לתוכו. בעזרת שעון החול לא יכלו לדעת מה השעה בדיוק, אך יכלו לקבוע פרקי זמן קבועים של התחלה וסוף.

את שעון החול קל לבנות ולהעביר ממקום למקום, לכן כל אחד היה יכול להחזיק בביתו שעון חול.

שעון זה מורכב משני מכלי זכוכית אשר נמצאים אחד מעל השני. הם מחוברים על ידי צוואר זכוכית דק  שדרכו נשפך החול מכלי לכלי.

על כל כלי מסומנים מספרים, המספר שאליו הגיע החול סימן את השעה.

ואפשר למדוד את הזמן גם בעזרת שעון אש

באנגליה מדדו את הזמן בעזרת נרות. שעונים אלו היו עשויים מנרות צבעוניים אשר סומנו בקווים כאשר הנר דלק הוא התקצר וכך הגיע לקו נמוך יותר ומכאן ידעו את השעה.

בסין ויפן מדדו את הזמן בעזרת חבל בעירה.

ובאירופה ובארץ ישראל מדדו את הזמן בעזרת מנורת שמן.

שעון משקולת

התפתחות הטכנולוגיה, צברה תאוצה בין המאות ה-10 ל- 14. התפתחות זו הביאה להמצאת השעון המכאני.

ב-1300 לספירה נבנה השעון המכאני הראשון. מבנה גדול מברזל המונע על ידי משקולות. מטרת השעונים המכאניים הראשונים לא היתה להראות את הזמן על לוח כלשהו, אלא לשמש כמכשיר עזר למדירות אסטרונומיות ולצלצל או להשמיע רעש כלשהו שיבדיל בן שעה לרעותה. שעונים אלה ממוקמים במנזרים ובמרומי מגדלי פעמונים. הדגם הישן ביותר הפועל הידוע כיום הוא משנת 1386. הדגם נמצא בקתדרלת סולסברי באנגליה. שעונים מכאניים מגדירים שעות "קבועות". כלומר משך הזמן לכל שעה – קבוע ולא משתנה בעונות השנה או בכל הגדרה אחרת. בזה

השעונים המכאניים הראשונים פעלו על ידי משקולת כבדה שגרמה לגליל להסתובב ולהפעיל מערכת גלגלי שיניים שהניעה את המחוגים.

השעונים המכאניים בעלי מנגנון המשקולת היו גדולים וכבדים, הם הוצבו במקומות מרכזיים, כגון: כנסיות ומבני ציבור מרכזיים. בצורה זו יכלו כל האנשים לראות את השעה.

1336 – נבנה שעון על ידי ריצ'רד ווילינגפורד בכנסית סנט אלבאנס. השעון שייצר ווילינגפורד הכיל סקאלה גדולה בעלת אופי אסטרולוגי, שהראה את השמש והירח, ומפת כוכבים. פעמון צילצל כל ארבע שעות. מספר הפעימות של הפעמון ציינו את השעה.

1364- גויובני דדונדי בפדאו, איטליה בנה שעון שלא קיים היום, אבל תיאורים ותוכניות הייצור נשמרו, באופן שאפשר בניית מודלים משוחזרים. התוכניות הדגימו את המהירות בה הפכה חשיבה אודות שעון מכני לידי ביצוע בפועל. המניע לפיתוח שעון מדויק נבע מרצון אסטרונומים לחקור את תנועת הכוכבים. השעון של דדונדי היה בעל שבע צלעות, התנשא לגובה מטר אחד, הכיל לוח מחוגים שהראה את השעה כולל דקות, את התנועה של כל הכוכבים הידועים, ולוח שנה אוטומטי.

לא נשארו רישומים אודות רמת הדיוק של השעונים מאותה תקופה. הם לבטח כוונו ידנית כל יום כדי לתאם אותם למציאות.

 

שעון מטוטלת

עד סוף המאה ה- 16 השתמשו בשעונים בעלי משקולת, אך עם גילוי חוק המטוטלת על ידי גליליאו גלילאיי השתכלל מנגנון השעון.

1668- התפרסם ספר של כריטיאן הויגנס אודות מטוטלת פיזיקלית והוכיח שזמן מחזור של תנודת מטוטלת תלוי באורך המטוטלת.

 

שעון מכאני בעל מנגנון קפיץ

לפני כ- 400 שנה המציאו את מנגנון הקפיץ שהניע את גלגלי השעון.

היתרון הגדול של מנגנון הקפיץ היה גודלו. בעזרת הקפיץ ניתן היה לבנות שעונים קטנים יותר וקלים. מנגנון זה בישר את תחילת שעוני הכיס למיניהם.

1675- הוגינס ממציא את מנגנון הקפיץ הסיבובי. הקפיץ מקנה לשעונים דיוק המגיע עד כמעט 2 דקות ליממה.

במהלך המאה ה- 16 החלו להופיע שעונים בעלי מנגנון קפיצי. בתחילה היו גדולים ומסורבלים, אך עם הזמן השתכללו ונעשו קטנים וניידים. המצאה זו מאפשרת את שכלול השעון ופיתוחו ממכונה גדולה ומסורבלת, למכשיר קטן ונייד.

ואז צמח גם הרעיון של שעון יד וכבש את העולם.

שעון היד הראשון- יוצר במאה ה-17 לכבוד המלכה אליזבת ה1 – מלכת אנגליה.

רק בראשית המאה ה-20 שעון היד יהפוך להיות שעון פופולארי.

 

כשאני הייתי ילדה, בשנות ה-40 וה-50, כמעט ולא היו לאנשים שעוני יד. זה היה יקר ולא כל אחד יכול היה להרשות זאת לעצמו. השעון הראשון שקיבלתי בחיי היה כשמלאו לי 15 שנה. הייתי גאה מאוד בשעוני החדש.

מאז זרמו מים רבים בנתיבי הטכנולוגיה והשעונים:

מנגנון הקפיץ הצריך מתיחה לרוב, כל יממה. עם הזמן פיתחו מנגנון חדש – מנגנון הקוורץ  הומצא בשנת 1927, והוא מהווה כיום חלק נכבד וחשוב בשעונים המודרניים. הקוורץ מתפקד כ"מטוטלת" מודרנית. שעון זה ב נקרא כיום גם שעון אלקטרוני, ולוח התצוגה שלו מופיע גם בשני אופנים עיקריים:

ספרות המופעלות מהמעגל האלקטרוני; מחוגים אשר את קצב סיבובם קובע המעגל האלקטרוני בעל גביש הקוורץ.

לקראת סוף המאה ה- 19 נבנה שעון בעל מנגנון חשמלי. כלומר, הקפיץ הוחלף בזרם חשמל וטבעת האיזון הופעלה על ידי אלקטרו מגנט. בתחילה שימשה אנרגיית החשמל, למתיחת קפיצי שעוני המטוטלת למיניהם. בהמשך הפכה אנרגיה זו למנגנון פעולה בעצמה.

ונחסוך מאתנו את השעון האטומי בינתיים.

היום שוב נעלמו כמעט שעוני היד. את מקומם מחליף הטלפון הסלולרי, המספק לאדם מן היישוב החל בגיל שנתיים בערך את כל צרכיו עלי אדמות, כולל חברה, נחמה, ידיעות, ושעה מדויקת.

אבל כשאנחנו מטיילים ברחבי העולם מה נעים לראות שיש תרבויות שעדיין משמרות את ההיסטוריה של השעון. אמנם בעיקר בתור אטרקציה לתיירים אבל מה זה חשוב, העיקר שזה נשמר.

 

שעונים סביב העולם

השעון האסטרונומי בבניין העירייה הישן של פראג, צ'כיה

בנין העיריה הישן, ניצב בלב הכיכר הישנה שבעיר העתיקה, והוא מרשים בעיצובו האקלקטי. אבל בעיקר מעניין לצפות באנשים המתקבצים ליד השעון ונושאים עיניהם לאטרקציה המרתקת רבים בכל שעה עגולה. הבניין נבנה במאה ה-14, כשהמלך ג'ון ואן מלוקסמבורג, אביו של המלך קארל הרביעי, העניק לתושבי פראג את הזכות להקים מועצת עיר עצמאית. המגדל והקפלה נבנו בסוף המאה ה-14, ועוצבו בסגנון גותי קדום, ואילו השער הראשי נבנה באמצע המאה ה-15 בסגנון גותי מאוחר.

השעון הותקן בשנת 1410, והוא העתיק ביותר בעולם שעדיין פועל. עד היום הוא סמלה של העיר פראג.

המנגנון המקורי של השעון הותקן על ידי השען מיקולאש מקאדן והפרופסור לאסטרונומיה יאן שינדל מאוניברסיטת קרל. בשנת 1490 והסיף הרב-אומן מאסטר האנו את לוח השנה ואת הבובות. לוח השנה עוטר באמצע המאה ה-19 בציורי טבע של ארבע העונות על ידי יוזף מאנס – צייר מתקופת התחיה הלאומית הצ'כית.

עם פלישת הנאצים, בשנת 1945, ניזוק המבנה, והמראה הנוכחי הוא תוצאה של שיקום שנעשה לאחר מלחמת העולם השנייה. השעון קושט בציורי טבע של ארבע העונות, בידי הצייר ג'וזף מאנס.

לפי אגדה שהייתה קיימת הרבה שנים וניתן לשמוע אותה עד היום, השעון נבנה על ידי יאן רוז', האנו (Hanusch) ועוזרו יעקב צ'ך. לפי אותה אגדה מועצת העיר התפעלה מאד מעבודתו של האמן, עד שציוותה לעוור אותו, על מנת שלא יבנה שעון נוסף בעיר אחרת. בנקמה על המעשה הוא זרק את עצמו על השעון ובמשך שנים רבות המנגנון לא עבד, עד שבנס הצליחו לתקן אותו.

יש הטוענים כי בונה השעונים אולץ לעבוד בכיסוי עיניים כדי שלא יוכל להעתיקו למקום אחר. אגדה נוספת טוענת כי העיר תסבול אם השעון יוזנח ויחדל לפעול.

מנגנון השעון מורכב משלושה חלקים עיקריים: חוגה המציגה את מצג השמש והירח בשמיים, תצוגת בובות ולוח שנה המציג מדליונים של עונות השנה. השעון

מראה ארבעה סוגי זמן:
1. זמן מרכז אירופה – מיוצג על ידי הספרות הרומיות בהיקף ומחוג השמש מציין את הזמן.
2. זמן צ'כי עתיק – מיוצג על ידי ספרות גותיות מוזהבות, ומופעל מחוץ לתחום השעון. יום חדש מתחיל עם שקיעת השמש.
3. זמן בבלי – מזריחת השמש ועד שקיעתה, לכן בקיץ יש יותר שעות מאשר בחורף.
4. זמן הכוכבים – מסומן בספרות רומיות. לוח שנה נמצא בחלק התחתון, המראה תאריך יומי, חודש ושנה.

השעון מצלצל מדי שעה עגולה (מתשע בבוקר ועד תשע בערב), ומתחיל במופע: פעמונים מצלצלים והפסלים שסביב השעון מתחילים לזוז באקטים סמליים:

שני החלונות (מהמאה ה-19) נפתחים ומופיעים בהם 12 השליחים מהברית החדשה, כשבראש התהלוכה השליח פאולוס והם כולם נעים במעגל. מתחת לחלונות, מצד ימין, תלוי שלד של אדם – סמל המוות, המניע את ראשו מעלה ומטה, מפעיל את תנועת 12 השליחים במשיכה בחוט, ובידו השנייה הוא מחזיק בשעון חול המסמל את הזמן הקצוב והחולף. צצות דמויות שונות מייצגות רעיונות: היהירות -אוחזת בידה מראה; רדיפת הבצע עולה בדמותו של יהודי עם שק מטבעות; אויב הכנסייה מיוצג על ידי כופר תורכי. לצדי השעון התחתון מופיעים: ההיסטוריון, המלאך, האסטרונום והפילוסוף. את מופע הבובות חותם תרנגול זהב מקרקר המשמיע קול כסמל ליום ולזמן חדש. מתחת לכל המופע הזה ממוקם השעון האסטרונומי, כשבמרכזו כדור הארץ. השעון ממחיש את תנועת השמש, הירח ו-12 המזלות. מתחת לשעון יש לוח שנה שנוסף בשנת 1866 המראה את ימות וחודשי השנה.

 

שעוני שמש בכפרים התלויים בדרם מזרח צרפת

שעון השמש

הוא האמצעי הקדום ביותר הידוע לנו ששימש למדידת זמנים, וכנראה גם המכשיר המדעי הראשון. שעון השמש מבוסס על העובדה כי צלו של חפץ נע מצדו האחד לצדו האחר כתלות ב"תנועת" השמש ממזרח למערב במשך היום. למעשה השמש אינה נעה ונשארת במקומה וכדור הארץ מסתובב סביב עצמו בכיוון המנוגד לכיוון השעון כשפנינו לכיוון צפון. מכיוון שאנו לא מרגישים את סיבובו העצמי של כדור הארץ, השמים (וגרמי השמים שבהם) נראים לנו כנעים ממזרח למערב.
ראשיתו של שעון השמש ב-3000-5000 לפנה"ס. המתקן הראשון שמציין את הזמן ביום הוא כנראה הגנומון Gnomon . הוא נבנה בדרך כלל ממקל אנכי או אבנים שנערמו זו על גבי זו. הצל שהמקל או ערימת האבנים הטילו על הקרקע נתן סימן לזמן במשך היום. בסביבות 1200 לספירה כתב המדען הערבי אבו אלחסן על חלוקת משטחים כגון גליל, קונוס ואחרים לשעות. החלוקות שהוא מציע מביאות להגדרת השעות "הקבועות" ונעשה בהן שימוש לצרכים אסטרונומיים. כך בא הקץ על שעוני שמש בתור המכשיר היחיד למדידת זמן, שנשארה לו פונקציה קישוטית בלבד.

 שעוני השמש בקואראז (Coaraze), צרפת

בדרך ההרים המתפתלים לעמק הוזובי, אחרי מעבר ההרים סן רוק (מעל 1,000 מטרים), בתוך מראה כביר של צוקים גבוהים ובתווך עמק עמוק. שם שוכן הכפר קואראז. קואראז הוא אחד הכפרים היפים בצרפת. הכפר ידוע בעיקר בזכות שעוני השמש שיצרו בו כמה מטובי האמנים בצרפת, ביניהם ז'אן קוקטו (1963-1889), משורר, סופר, מחזאי, במאי קולנוע וצייר צרפתי). מיד בכניסה לכפר רואים את בית העירייה שעל קירו הייצוגי ארבעה שעוני שמש מיוחדים: האחד מהם מעוטר בציורי לטאות ושממיות. הלטאה היא סמל הכפר, ולכן נפגוש אותה גם מעטרת פתחי בתים (עשויות מקרמיקה, כמובן), וגם נוכל לרכוש לנו לטאות קרמיקה בצבעים וגדלים שונים בחנויות המזכרות של הכפר.
בין ארבעת שעוני השמש, רק לאחד נשאר מחוג המטיל את צלו. האחרים חסרי מחוגים ואפילו לא מנסים לעשות רושם שהם מודדים את הזמן. הם אלמנט קישוטי בלבד. כשנכנסים לכפר ומטיילים בו מגיעים לרחבת הכנסייה. יש בו כנסיה בסגנון הבארוק ועל קירות הרחבה עוד שישה שעוני שמש דקורטיביים וגדולים. כל אחד מהם מראה שעה אחרת. קצת מבלבל.

 

שעון החגב גראסהופר Grasshopper Clock בקיימברידג', אנגליה

בטיילנו ברחובות קיימברידג' נפגוש שעון מיוחד במינו, המושך את תשומת לבם של העוברים והשבים, הנקהלים סביבו בהשתאות. השעון מוצג בתוך חלון זכוכית בפינת הספרייה של קורפוס טיילור, פונה לעבר שדרות המלך. זהו שעון קצת מוזר, קצת פריקי, אבל בעיקר מושך תשומת לב רבה. זהו שעון החגב, על שם חגב הזהב הענק המככב בו. השעון נחשץ לציבור בשנת 2008 ומופעל על ידי הטכנולוגיות חדשניות ביותר.

 

שעון המים של הרמב"ם בעיר פס, מרוקו

הרמב"ם (רבי משה בן מימון) נולד בשנת 1135 ונפטר במצרים בשנת 1204. היה פוסק, פרשן, פילוסוף, רופא ואיש מדע. נחשב לאחד האישים החשובים ביהדות ימי הביניים. נולד בקורדובה שבספרד, אך עקב כיבוש דרום ספרד, בשנת 1148, נדדה משפחתו והתיישבה לבסוף בפס. בהמשך, בגלל הקנאים המוסלמים, נאלץ לברוח מפס ועבר למצרים, שבה נעשה רופא החצר ומנהיג היהודים. ביתו היה בסמטאות שוק פס, משער בוג'לוד לכיוון השוק ,ליד שעון העיר. לזכרו נותר שלט פשוט הממוקם על הקיר שבסמוך לדלת הכניסה. נכון להיום מתגוררת בבית משפחה מוסלמית. אפשר לבקש רשות מהמשפחה לבקר, ולגמול לה בתשלום כראות עינכם. יש אומרים שהשעון היה שעון מים (מגנה), מתקן פחים ששימש את הרמב"ם לקביעת שינוי הזמן ביום ובלילה. ויש אומרים שהרמב"ם בנה את המתקן כדי לשמור על זמני כניסת השבת והמועדים. השעון כונה בכינויים רבים כגון "מתקן הרמב"ם" ו"בו סטילאת" (אבי הפחים, הדליים) והכוונה לשלוש עשרה קערות פח שמהם היה מורכב שעון המים, כנגד שלוש עשרה מידות שהתקין הרמב"ם. וכמובן אם נחפש היום פחיות, או מים, לא נמצא דבר. את שלוש עשרה המידות שלו ניסח הרמב"ם בשלב הרבה יותר מאוחר בחייו, כשחי במצרים. ואם תרצו – אין זו אגדה. מסורת מקומית מספרת שבביתו של הרמב"ם התגורר מאתיים שנים מאוחר יותר אבן ח'לדון, אחד מגדולי הכותבים, אנשי המדע וההיסטוריונים המוסלמים. האומרים טוענים גם שאבן ח'לדון היה תלמידו של הרמב"ם. הדבר אפשרי רק בתיאוריה, כמובן.

 

שעון המגדל בפיאצה דל דואומו, Piazza del Duomo  מסינה, סיציליה

זהו האתר היחיד השווה ביקור במסינה. שם, ליד הקתדרלה הגדולה, ניצב אחד השעונים האסטרונומיים הגדולים והמפורסמים בעולם. (מסינה טוענת לכתר השעון האסטרונומי הגדול ביותר בעולם). בכל יום, בשעה 12 בצהריים, נאסף קהל רב, בעיקר של תיירים, בכיכר הידועה גם בשם קמפנילה (Campanila), כדי לחזות בתצוגה המרהיבה של השעון. לאורך כל 12 הצלצולים מתגלים בקומותיו הרבות של מגדל השעון, בכל פעם בקומה אחרת, דמויות מוזהבות החולפות באיטיות. פסלי המגדל מופעלים על ידי אנימציה מכנית, המדגימה אירועים מההיסטוריה האזרחית והדתית של העיר בכל יום בצהריים, ומהווים אטרקציה פופולרית לתיירים.

התצוגה המרתקת ביותר היא מצגת המראה את האדם לאורך כל חייו, מלידה ועד למוות.

 

ביצה-שעון במוזיאון הארמיטאז', סנקט פטרבורג, רוסיה

ביצי פברז'ה הן 69 תכשיטים בצורת ביצה שנוצרו על ידי "בית פברז'ה – בית המלאכה של התכשיטן פטר קרל פברז'ה, בסנקט פטרבורג, בין השנים 1917-1855. הביצים נוצרו ממתכות יקרות ועוטרו באבנים יקרות ובאמייל. כיום, ביצת פברז'ה הפך לשם נרדף לתכשיטי זהב איכותיים וגם למותרות.

שעון זר השושן הצחור הוא ביצת פבארז'ה מעוטרת שהוכנה על ידי התכשיטן הרוסי פטר קרל פבארז'ה בשנת 1899 עבור הצאר האחרון של רוסיה, ניקולאי השני. ניקולאי העניק את הביצה במתנה לרעייתו. כיום הביצה מוצגת במוזיאון נשקיית הקרמלין שבמוסקבה. הביצה הינה שעון המוצב על בסיס. הביצה עשויה זהב ומעוטרת באמייל . השעון כולל שנים עשר חלקים המעוטרים בחגורת יהלומים. חגורת היהלומים מסתובבת, ועלייה מצוירות שתים עשרה ספרות רומיות. את השעה אפשר לראות על פי ראש חץ עשוי יהלומי סלע המצביע על השעה (החץ קבוע, וחגורת השעות היא המסתובבת סביב הביצה). בסיס הביצה מעוטר ועליו כתוב תאריך הייצור – שנת 1899 בספרות המשובצות יהלומים.  הבסיס מעוטר בעיטורי רוזטה (דמויי ורד). מפתח עשוי זהב מותח את מנגנון השעון. בראש השעון ניצב זר של שושן צחור עשוי אוניקס. בכל אחד מהפרחים שלושה יהלומים ורודים, והעלים והגבעולים של הזר עשויים זהב. הפרחים שנבחרו לעטר את הביצה נבחרו על פי משמעותם – השושן הצחור מסמל תום ואת מריה אם ישו ואילו השושן מסמל אהבה. כבכל ביצה פברז'ה, גם בביצה זו הייתה "הפתעה" – ניתן היה לפתוח את הביצה ובתוכה היה תליון עשוי אודם ויהלומים. תליון זה אבד במהלך השנים. המנגנון של השעון נמצא בתוך הביצה. את מנגנוני השעונים ביצעו עבור פאברז'ה המומחים: פאבל בורה והנרי מוזר.

 

 

 

 

 

 

 

 

קרדיטים:

תולדות השעון http://web.macam98.ac.il/~livne/hadarbenmaor/d22.htm

ויקיפדיה