ציד המכשפות

ארצות הברית של אמריקה צופנת בחובה ההיסטורי כמה וכמה פרשות אפלות, שהיתה מעדיפה לשכוח ולהשכיח. אחת הידועות שבהן היא ציד המכשפות. למעשה בהיסטוריה של ארצות הברית התרחשו שתי פרשות המכונות ציד המכשפות. האחת אשר כשמה כן היא: ציד מכשפות הינו רדיפה של בני אדם שנחשדו כעוסקים בכישוף. בניגוד לדעה הרווחת ציד המכשפות היה קטן יחסית בימי הביניים. הרדיפה האמיתית תפסה תאוצה בתחילת המאה ה-15, תום ימי הביניים ותחילת הרנסאנס. ציד המכשפות החל בגרמניה ואיטליה, והתפשט כמגפה ברחבי מערב אירופה וגם ביבשות אחרות. בשנת 1692 התרחש ציד המכשפות בסיילם שבמסצ'וסטס; השנייה ששמה ניתן לה בהשאלה: ציד מכשפות הוא גם כינוי בהשאלה לרדיפה אחרי בני אדם, בהאשמות שאינן מבוססות. בפרט זכתה לכינוי זה פעילותו של הסנאטור ג'וזף מקארתי בשנות ה-50 של המאה ה-20, אשר האשים אמריקאים רבים בהיותם קומוניסטים. סגנונו של מקארתי הביא ליצירת המושג מקארתיזם.

משפט של נאשם בכישוף בסאלם, 1692 (צילום: Getty Images Bankimage)

ציד המכשפות בסיילם

המשפט האמריקני, המפורסם מכולם, התנהל בעיר סיילם במסצו'סטס, בין השנים 1692 ו-1693. במהלכו נאסרו 141 אנשים כחשודים, מתוכם נתלו (והאחד נלחץ למוות באבנים כבדות) עשרים בני אדם. המשפט היה תוצאה של התנהגותן ההיסטרית של חבורת נערות שהאשימו אנשים שונים במעשי כישוף ובקשרים עם השטן. אין לדעת כיום אם הנערות העמידו פנים כתקופות שדים או שהיו באמת ובתמים נתונות בהתקפים של היסטריה קיצונית. יתכן כי היה כאן מן השניים גם יחד. ייתכן שהן פיתחו את ההתקפים ההיסטריים כולם בכדי להסתיר את מעורבותן במעשי כישוף קטנים של שיפחה שחורה מברבדוס בשם טיטובה. טיטובה וג'ון, שפחה ועבד שמוצאם מברבדוס, התגעגעו עד מאד אל אי מולדתם ואל בני עמם. האפריקנים אשר שוכנו באי הוסיפו לעסוק בעבודת אלילים, ולשאת תפילות אל רוחות מפחידות ושדים מבעיתים. שניהם ניסו לשכך את געגועיהם העזים בכך שגוללו שפע של מעשיות בפני הנערות מסיילם. סיפורי האימים והפלאות הטביעו את חותמם בנפשן של הנערות הרכות. הן החלו לחלום חלומות בלהות ולזעוק בשנתן. המכשפות, הקוסמים והמפלצות שנצטיירו בדמיונן הביאו אותן לידי היסטריה שגבלה בטירוף. ולאחר מכן יתכן והעניין הפך למשחק שלא יכלו להשתחרר ממנו, ואף יותר מכך, משגילו כי ההתקפים נותנים בידיהן יכולת שליטה והפחדת בני אדם שונים. הפוריטנים, שהיו מודעים היטב למה שנעשה באנגליה ובאירופה בכל הנוגע למשפטי המכשפות, היו משוכנעים ששדים השתלטו על הנערות וכי האשמותיהן כלפי אנשים שונים בעיר בהיותם מכשפים ומכשפות הן נכונות. העיר הייתה שרויה כבר בבעיות שונות ובסכסוכים פנימיים, וכמו באירופה, שימש המצב קרקע פורייה להאשמת אנשים בכישוף ואת השימוש בהם כשעירים לעזאזל. כך החל תהליך ארוך בו האשימו הנערות אנשים שונים בסאלם בכישוף ואלה, מצידם, האשימו אחרים בשיתוף פעולה עימם לאחר מאסר ועינויים, כפי שהיה מקובל במצבים כאלה מזה דורות באירופה. בראש ובראשונה היפנו הנערות אצבע מאשימה כלפי השפחה טיטובה. הכושית האומללה נאסרה, עונתה לפי מיטב המסורת הנוצרית באותם ימים, והודתה בסדרת פשעים דמיוניים. ההבדל הגדול בין משפט סאלם והמשפט באנגליה ובין כלל משפטי ה-מכשפות עד אז הייתה האופן בו הסתיימו, שבהחלט היה חסר תקדים. נערות נוספות החלו משתוללות בחמת טירוף ונקראו מיד לחקירה. לפי תיאוריהן זוהתה המכשפה העיקרית שנטלה מהן את השלווה. היתה זו מרתה קורי המסכנה, שהעזה לטעון כי דברי הנערות הם הבל הבלים ורשעות רוח. היא נתפסה מיד, עונתה כהוגן, ואחר מסכת הייסורים גם הוצאה להורג. בינתיים דבקה ההיסטריה גם במבוגרים. שתיים מנשות הכפר, הגברת ביבר וגברת פופ, החלו להתפרע בעיצומה של תפילת יום א' בכנסייה המקומית. הגברת פאטנם העדיפה להשתולל בביתה. כל שלוש הנשים התלוננו על מחושים עזים בבטנם, אך במקום שתיבדקנה על ידי הרופא שמא אכלו מזון מקולקל, נעשו אנשי הדת להוטים עוד יותר, ודרשו משלושתן להורות על החשוד העיקרי שהביא לשיבוש דעתן. משראו הנשים כי אין בידן ברירה, בחרו להאשים אחדים מבני הכפר שעימם היו מסוכסכות. מובן שאלה נעצרו ללא היסוסים ועונו בצורה מחרידה עד שיעזבו אותם כוחות הכישוף.
לאחר ההתנכלות הזו לאזרחים תמימים, הפך הכפר סיילם לגן עדן של מלשינים. כל אחד ראה בכך הזדמנות לפרוע חשבונות ישנים עם יריביו ולהאשימם במעשי כישוף. התוצאות המדהימות לא איחרו לבוא. בסתיו 1692 נעצרו כ-150 איש ואשה באשמת כשפים. חבר המושבעים שהורכב מתריסר קנאים נוצריים השתלהב מאמרותיו של השופט סמואל סיואל, והרשיע את החשודים בזה אחר זה. שמונה גברים ואחת עשרה נשים נתלו בכיכר הכפר לקול צהלות ההמון. גבר נוסף, גיילס קורי, נמחץ למוות משום שסירב להישפט. הוא התכחש להאשמות שהוטחו כנגד אשתו, מרתה, ובז לבית הדין. על כן הושכב על הארץ ואבנים גדולות הועמסו על חזהו עד שנפח את נשמתו.
הנערות, שעזותן הלכה וגדלה כאשר ראו שמאמינים לכל מילה שהוציאו מפיהן, האשימו עוד ועוד אנשים בכישוף ולבסוף את רעייתו של המושל בכבודה ובעצמה. הייתה זו שגיאה חמורה. בכך, למעשה, חיסלו את אמינותן, שכן איש לא יכול היה להאמין שהמכשפים הגיעו גם לבית המושל, מה שיכול היה לסכן את חייו של מי שעלול היה לטעון דבר שכזה ברצינות. רוב משפטי המכשפות עד כה התנהלו כנגד אנשים עניים, בעיקר נשים, שלא יכלו להגן על עצמן, ולא כנגד אנשים שיכלו לשלם לתוקפיהם כגמולם. למושל המושבה היה כעת כל עניין בעולם להילחם במשפט ובשופטים. הוא הורה לבית המשפט בסיילם, שתמך בכל מילה שהוציאו הנערות, להתפזר. הוא הקים בית משפט חדש שסירב לקבל את עדות הרפאים של הנערות כקבילה בבית המשפט ובלעדי זו נמצאו רוב הנאשמים זכאים. אומנם, גם בישיבות בית המשפט הזה נמצאו עוד מספר בני אדם אשמים בכישוף ונדונו למוות, אבל המושל חנן את כולם. האמונה בכישוף התפוגגה כעת לחלוטין. הנאשמים הנותרים שוחררו, לבסוף, מבית האסורים. גם השפחה טיטובה, שעימה החל הכול, שוחררה מהכלא, אבל על מנת לכסות את הוצאות אחזקתה שם נמכרה שוב לשפחה. האמונה במכשפים התפוגגה לחלוטין ולבלי שוב, הפרשה כולה העמידה את המושבה בהתלבטות קשה. האם יתכן שמנהיגיה טעו באופן חמור כל כך כאשר נתנו את ידם לציד המכשפות? התשובה הייתה חיובית. רבים מן המנהיגים נאלצו לעזוב את סיילם. אחרים איבדו את הכבוד שרחשה להם הקהילה. אחד מהם השמיע בפומבי נאום הלקאה עצמית בשל מעשיו. אחת הנערות המאשימות ביקשה מחילה באופן רשמי מבאי הכנסייה. משפט סיילם חיסל למעשה ככל אמונה במכשפות ביבשת אמריקה. מאז לא התנהלו שם עוד משפטי מכשפות, לפחות לא במובן הזה.

הוצאה להורג 1574

ציד המכשפות של מקארתי
ג'וזף (ג'ו) מקארתי, 15 בנובמבר 1908 – 2 במאי 1957. סנטור אמריקני בשנים 1947-1956, שקנה את פרסומו בהאשמות שהעלה, בוועדות בסנאט ובציבור, כי בעלי משרות בממשל האמריקני היו סוכנים ומודיעים בשירותה של ברית המועצות. המונח מקארתיזם נוצר ככינוי לאלו שעוררו, בעקבות מקארתי, גל של פחד מחדירת "אדומים" למוסדות השלטון והתרבות בארצות הברית. קרנו של מקארתי שקעה כאשר המשיך בהאשמותיו גם אחרי חילופי השלטון בארצות הברית ב-1952.
הקריירה של מקארתי תפסה תאוצה לאחר נאומו ב-9 בפברואר 1950 בפני מועדון נשים בווילינג במערב וירג'יניה. הניסוח המדויק של הנאום לא נשמר, אך ידוע כי הוא נופף בפיסת נייר שהכילה רשימה של קומוניסטים ידועים, העובדים במחלקת המדינה האמריקנית (השם האמריקני למשרד החוץ). לגבי מספר האנשים שהיו רשומים על פיסת הנייר, ישנן גרסאות שונות, אך הוא נע בין 205 ל-57 אנשים. מקארתי הסביר לאחר מכן כי 57 אנשים היו קומוניסטים "רשומים", אך 205 אנשים הם אנשים ש"אין להעסיקם במחלקת המדינה" מסיבות שונות. לאחר מכן שימש שוני זה בגרסאות ככלי להאשמת הסנטור עצמו בעדות שקר. יש לזכור ברקע הדברים את החששות של האומה האמריקנית מהשתלטות ברית המועצות על אירופה. מקארתי עצמו נדהם מכמות הכיסוי התקשורתי שקיבל, ובמהלך הימים הקרובים שינה את גירסת הנאום ואת מספר הקומוניסטים שבהם חשד (שיטת פעולה טיפוסית למקארתי), עד שבנאום שנישא בסנאט, כשלושה שבועות לאחר מכן, נקב במספר 81 קומוניסטים במחלקת המדינה. הנאום היה נאום מרתוני שדן בכל מקרה בפירוט, אך העדויות במקרים רבים היו קלושות או לא קיימות. גם התוצאה של נאום זה הייתה משמעותית, והסנאט מינה ועדה לבדוק את ההאשמות. בסופו של דבר נמצאו ההאשמות כחסרות ביסוס, אך הדבר לא הפריע לדמגוג מוכשר כמקארתי. הוא פשוט שינה את ההאשמות במקצת והמשיך להפיצן בנאומיו בסנאט ובתקשורת.
מ-1950 עד 1953 מקארתי המשיך להאשים את הממשלה כי היא אינה מטפלת בבעיית הקומוניזם בשורותיה. האשמות אלו נתנו לו כיסוי תקשורתי נרחב, תומכים רבים, ומקור להכנסה ניכרת. אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולריות של מקארתי, ויש להניח כי מועמדים דמוקרטיים רבים נכשלו עקב האשמתם על ידי מקארתי באהדה לקומוניזם, קיבל מקארתי את המינוי הנחשק לנשיאות תת הוועדה של הסנאט לחקירות. חמקמקותו וחוסר אמינותו גרמו לכך שדיוני הוועדה מעולם לא נלקחו ברצינות על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוועדה שלו התמקדה בחקירת אנשי ממשל.

העלאה על המוקד. המאה ה-15.

בשנת 1953 מקארתי החל בחקירת אנשי צבא. הוא ניסה לחשוף חוליה קומוניסטית בחיל הקשר האמריקני, אך נכשל. במקארתי אחזה רוח תזזית, והוא החליף את אנשי הוועדה בזה אחר זה, והשאיר רק את קון, הידוע ברדיפתו אחר יוליוס ואתל רוזנברג (זוג מדענים יהודים אמריקנים שהואשמו בריגול, הורשעו והוצאו להורג). התנהגויות אלו הובילו את הסנאט להצביע ברוב של 65 מול 22, ביום 2 בדצמבר 1954 על גינויו של מקארתי, כמי שהתנהג "באופן שיש בו כדי להביא לסנאט אי כבוד ומוניטין גרוע". מקארתי תמיד היה שתיין כבד, והדבר סייע לו לפתח יחסים חמים עם התקשורת. האופן שבו התנהגו אליו בסנאט גרם לו לדכאון ולכעס שהפך את נטייתו לשתייה, להתמכרות מלאה לאלכוהול. הדבר פגם בבריאותו שהייתה רופפת ממילא, והוא מת משחמת הכבד ב 2 במאי 1957.
בשנות החמישים של המאה ה-20 טען סנטור מקארתי, שהקומוניזם הוא סכנה המאיימת על אמריקה. כל מי שנחשד בשיתוף פעולה, חברות או השתייכות לאידיאולוגיה שמאלנית נחקר, אלה שסירבו להיחקר או למסור את שמות חבריהם פוטרו ממשרותיהם, נודו ונרדפו, והיו כאלה שנכלאו. זה היה ציד המכשפות של שנות החמישים. החשש מברית המועצות והקומוניזם חדר גם לארצות הברית עצמה והתבטא ברדיפת אנשים שנחשדו בקשר כלשהו עם ארגונים או אישים קומוניסטים, או כאלה שגילו אהדה לקומוניזם. בראש מסע רדיפות זה עמד הסנטור מקארתי, שטען כי נושאי משרות בכירות בממשל הם קומוניסטים (1950). כן נחשדו אמנים, סופרים ואנשים בתעשיית הקולנוע. אנשים שנגדם הועלו חשדות הוזמנו לחקירות משפילות, פוטרו מעבודתם וזאת בדרך כלל בשל חשדות בלתי מבוססים. על שמו של מקרתי נקראת מדיניות של רדיפה פוליטית בשם "מקרתיזם".
מדובר בשיאה של המלחמה הקרה, והקומוניזם נתפס כאיום ממשי על עצם קיומה של האומה והדמוקרטיה האמריקאית. הסנאטור ג'וזף מקארתי ניצל את ההיסטריה ההמונית כדי לרדוף את מי, שלטענתו, היו קומוניסטים שחדרו אל לב הממסד האמריקאי. הבעיה היתה שבמקרים רבים, הוא לא נתן לעובדות או לחוקה להפריע לו, כשהאשים אנשים בבגידה. מקארתי הביא עליהם פיטורים מעבודה ונידוי חברתי, והרס את חייהם.
כדי לנסות להבין את הלך הרוח שאחז בציבור באותה תקופה אומללה, חשבו על הימים האפלים ביותר: האוויר ספוג בשמועות מופרכות ובהאשמות חפוזות; אנשים נועצים זה בזה מבטים נוקבים ומסתודדים בקרנות רחוב; ציבור גדול מתגודד סביב הרדיו והטלוויזיה, מלקט ברעב גדול כל פיסת אינפורמציה; איש אינו יודע מה ילד יום. אמריקה לא אוהבת לזכור את התקופה האפלה הזאת בתולדותיה. שנים רבות לא עסקו בנושא.

כרזת ההצגה ציד המכשפות של ארתור מילר

תרבות וספרות

• היצירה החשובה ביותר הקושרת את שני אירועי ציד המכשפות בארצות הברית היא יצירתו של המחזאי הידוע ארתור מילר. בשנות החמישים התחילה באמריקה בהשפעת הסנטור מקארתי רדיפה אחרי הנחשדים בקומוניזם או שמאלניות ועצם החשד הספיק כדי לגרום לנזק וסבל לנחשד. גם ארתור מילר נחשד ונחקר על כך. היה מסוכן לכתוב בגלוי על תופעה זו ומילר שהפך להיות המחזאי האמריקאי המפורסם ביותר בארה"ב כתב את "ציד המכשפות" מחזה אלגורי על מקרה שהתרחש במציאות בשנת 1692 במדינת מסצ'וסטס בו נידונו אנשים למות לאחר שהורשעו בכישוף וברית עם השטן. בשני המקרים הן ב1692 והן בשנות החמישים הואשמו האנשים על לא עוול בכפם ועל סמך חשדות לא מבוססים ועקב פסיכוזה ודעות קדומות. הכנסיה כמו מקארתי לא רצו לראות את האמת ורבים נשלחו לבתי הסהר סבלו או נרדפו בגלל האשמות אלו. המחזה לאחר עיבוד מסויים זכה להצלחה עולמית, הוסרט פעמיים ועובד לאופרה בשנת 1961. ארתור מילר הרשה לעצמו בשם "חירות הסופר" לשנות את העובדות ההיסטוריות. הנערה ביגיל מאוהבת בחוואי ג'ון פרוקטור והיא ביחד עם חברותיה מנסה להתנכל לאשתו ולהרוג אותה באמצעות כשפים. כומר המקום, פאריס, רואה את מעשיהם וכאשר הדבר נודע לאנשי הקהילה הם בטוחים שהשטן נמצא ביניהם ומסרבים לראות את האמת. כל האמצעים כשרים כדי לחסל חשבונות ביניהם והכל בשם האלוהים והגנת הדת. רבים נופלים קורבן לאכזריות האנשים והשלטון. הגיבור הראשי פרוקטור הולך לגרדום כי אינו מוכן לשקר לעצמו ואינו מוכן למחול על כבודו כדי להציל את חייו. המחזה אקטואלי עד היום אם כי בהיבטים אחרים, אך הרעיון המרכזי רלונטי תמיד.
• הסרט "לילה טוב ובהצלחה" (Good Night And Good Luck). במאי: ג'ורג' קלוני, תסריט: ג'ורג' קלוני וגרנט הסלוב. שחקנים: דייויד סטראתרן, ג'ורג' קלוני, פטרישה קלרקסון, ג'ף דניאלס, רוברט דאוני ג'וניור. 'לילה טוב ובהצלחה' הוא סיפורו של המאבק הטלוויזיוני שניהל אדוארד מורו, בכיר עיתונאי אמריקה מאז ומעולם, נגד מקארתי. כתבת-תחקיר של מורו, על סגן שהואשם בנטיות קומוניסטיות ונזרק מהצבא ללא תהליך משפטי ראוי, התגלגלה לכדי מסע-צלב מלא נגד הסנאטור וחבר-מרעיו, מהלך שהעמיד הן את הקריירה של מורו, והן את זו של מקארתי, בסכנה. הסרט צולם בשחור-לבן והוא חזק ומרשים.
• ספרו של הסופר האמריקאי אירווין שאו, "רוח זלעפות" עוסק בימי מקארתי ובאנשי רוח, ספרות וקולנוע שנקלעו למערבולת של בגידה, הלשנות, חשש והיסטריה.

קרדיט: ערכים וצילומים מויקיפדיה