ארמניה שבלב – פרק ה

פרק ה

רצח העם הארמני

" על האימפריה העות'מאנית לטהר את עצמה מארמנים ומלבנונים. השמדנו את הקודמים באמצעות החרב, ואת האחרים נשמיד באמצעות הרעב"

אֶנוֶור פאשה (Enver Pasha), חבר ה "איתיחאד", מצהיר ב-19 במאי 1916.

 

" המזל האיר פניו לגבריאל בַּגרַדיאן. הקליע השני של התורכים ריסק את רקתו. הוא נצמד אל צלב העץ ובנפלו משך אותו עמו. עתה נח הצלב של בנו על לבו."

השורות האחרונות בספרו של פרנץ ורפל "ארבעים הימים של מוסא דאג". 1933.

 

" מי, אחרי הכל, זוכר היום את רצח העם הארמני?"

אדולף היטלר, בהביאו את תכנית הפתרון הסופי בפני שותפיו, 1939.

 

"זאת לא היתה מלחמה, זה היה טבח ורצח עם, דבר שעל העולם כולו לזכור. אנחנו תמיד נדחה כל ניסיון להתעלם מן העובדות, ולו גם בגלל סיבות פוליטיות"

יוסי ביילין, בהיותו סגן שר החוץ, בפני הכנסת, 27 באפריל 1994.

 

קשת צ'רטנס להנצחת הארמנים

רצח עם (genocide) הוא רצח המוני של אזרחים המשויכים לעם אחד. רצח מסוג זה עשוי להתבצע על ידי שליטיהם, ממשלותיהם הלגיטימיות, גרילה, או כובשים זרים שהשתלטו על ארצם או חלק ממנה.

את המונח "ג'נוסייד" או רצח עם, לתיאור רצח עם לסוגיו, טבע בשנת 1944 רפאל למקין יהודי פולני, כחלק ממאמציו להגדרת רצח עם כפשע בחוק הבינלאומי. הוא הגשים מטרה זו כאשר בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.

ביקור ביֶגֶרֶן, יד זיכרון לרצח העם הארמני, Yegeren

יֶגֶרֶן פירושו בארמנית רצח עם. אתר ההנצחה מתנוסס על גבעה רמה בתוך פארק גדול בצידה המערבי של ירוואן. כל האתר בנוי מאבן בזלת אפורה ומוקף גן גדול וחורשת עצים נטועים. האתר הוא מכלול גדול המכיל אנדרטה שבה כעין ציפורן גדולה ומתריסה אל השמיים מתנוססת מעל מעגל של עמודים מורכני ראש וכפופים פנימה אל המרכז. על אחד הקירות במרכז כתובים כל שמות היישובים שנערך בהם הגירוש והטבח. במרכז המעגל בוערת אש תמיד. כל שנה ב-24 באפריל, היום שבו התחילו בגירוש ובטבח (ביום זה עצמו חוסלו יותר ממאה אלף ארמנים) נערך במקום טקס זיכרון.

מתחת לאנדרטה במעבה האדמה, נמצא המוזיאון עצמו. הכניסה חרישית, יורדת אט אל מתחת לפני האדמה. באולמות מוצגים צילומים מוגדלים מאוד המנציחים את הזוועות. ציורים של ציירים ושל ילדים, תעודות שבהן מספרים ופירוט, ספרים בשפות שונות שנכתבו על הנושא. ישראלי המבקר במקום אינו יכול להישאר אדיש למראות, שהם בבחינת אספקלריה למראות הפרטיים שלו, המלווים אותו אם מזיכרונות אישיים, אם מזיכרונות של בני משפחתו, אם מביקור במוזיאון של השואה שלנו, "יד ושם".

אל המוזיאון מובילה שדרת עצים, חורשה קטנה, שבה נטעו עצים כל גדולי העולם ומנהיגיו שביקרו במוזיאון. ליד כל עץ כתוב שם הנוטע. נשיאי מדינות, ראשי ממשלות, שרים חשובים, אישי רוח. כמובן, אין עץ המייצג את ישראל הרשמית, אלא רק שני עצים שנטעו מבקרים ישראליים בתפקידים בכירים, אבל בביקור פרטי. עצוב.

אצבע מאשימה אל השמיים

……………………………………

שעות פתיחה: כל יום בין השעות 11:00 – 16:00.

דרך הגעה: Tsitsernakaberd Park

טלפון: 374-1-390981 391412

……………………………………………

יש ארמנים רבים הרואים את ישראל ואת הישראלים בצורה שונה מאשר רואה אותם מנהל אתר הזיכרון, ד"ר לוורנט פרסריאן, הכועס על ההתבטאויות האחרונות של שגריר ישראל בגיאורגיה כלפי רצח העם בארמניה. עיניהם של ארמנים צעירים רבים נוצצות בהתלהבות כשהם מדברים על לאומיות מתעוררת, שירות בצבא ותרומה למולדת.  שמעתי צעיר אחד שנשאל כיצד הוא רואה את ארמניה בעוד עשר שנים, עונה: "אני חושב וגם מקווה שנהיה ישראל של הקווקז". הוא, כמו ארמנים נוספים, רואה בישראל דוגמה ומופת לעמו העתיק, הקטן ומוקף האויבים. הארמנים והיהודים, מזכירים לנו כאן ללא הרף, עברו התנסויות קשות של גלות, של השמדה המונית ושל תחייה לאומית עם עצמאות מתחדשת, נגד כל הסיכויים כמעט.
להבדיל מהגרמנים, שהשמיעו דברי חרטה ושילמו פיצוי כספי לניצולים יהודים, מתכחשים התורכים גם היום לכך שחיסלו בשיטתיות כמיליון וחצי ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, אומר ד"ר לוורנט פרסריאן, מנהל המוזיאון ואתר ההנצחה לזכר הנספים. אולי בשל כך נותר הפצע הארמני פתוח, מדמם וחסר נחמה, אומרים אחרים.
המוזיאון עצמו, עם הצילומים המזעזעים שבו, ואתר ההנצחה, הכולל קיר ארוך עם שמות הקהילות הארמניות שהיו בתורכיה ואינן עוד, מזכירים מאוד את "יד ושם". רק הצלבים המוצבים במקום מעידים כי איננו נמצאים בירושלים. כמו ב"יד ושם", גם כאן הוקם מוסד מחקר המרכז עדויות כתובות ומוקלטות לאירועי האימים של 1915. פרסריאן מספר שלקראת הקמתו של המוזיאון, לפני כשלוש שנים, הוא נשלח לסייר ב"יד ושם" ובמוזיאונים להנצחת השואה בארצות הברית ובקנדה, והושפע ממה שראה בהם.

פינה במוזיאון יגראן

וכך היה:

במשך מאות שנים חי מיעוט ארמני גדול בתחומי האימפריה העות'מאנית חיים שלווים למדי, אם כי בתור מיעוט תמיד סבלו מהשפלות וריבוי מסים. בתחילת המאה ה-19 חל שינוי ביחס הסובלני של התורכים למיעוטים הנוצריים. הסיבות לכך היו הצלחת התנועה הלאומית ביוון שהביאה לעצמאותה ב-1832  והאיום הרוסי על הגבול הצפוני של האימפריה. הארמנים מצידם תלו ברוסיה את התקוות לגאולת מולדתם הכבושה. במהלך מלחמת רוסיה-פרס (1826-1828) צורף חלק קטן מארמניה ההיסטורית לרוסיה. שטח זה עתיד להפוך עם הזמן לרפובליקה הארמנית בבריה"מ ולארמניה של היום. במאה ה-19 התעוררו תנועות לאומיות נוספות באירופה, ובד בבד חלה ירידה בכוחה של האימפריה העות'מאנית. שני הצדדים: המיעוט הארמני, שראה את שאר המיעוטים באירופה מתחילים לדרוש וגם להשיג זכויות מצד אחד, והשלטונות של האימפריה העות'מאנית, שרצו אימפריה הומוגנית פן-תורכית מן הצד האחר, החלו ללכת לכיוונים מנוגדים והקונפליקט קרם עור וגידים. בשעה שמדינות אירופה התחילו להיות מודעות לבעיות הארמנים בתורכיה, הלך היחס אל הארמנים בתורכיה ונעשה יותר ויותר גרוע. ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העות'מאנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה, כדי להחליש את האימפריה העות'מאנית. כל הדברים האלה הגבירו את תקוות הארמנים לעצמאות. רבים מהם התנדבו לצבא הרוסי והגיעו לדרגות גבוהות. רוב מפקדי הצבא הרוסי במלחמות קווקז היו ארמנים. ב-1878 כאשר פרצה מלחמה נוספת  בין רוסיה לתורכיה הארמנים שבצד השני של הגבול סייעו להתקדמות הצבא הרוסי בחבל קארס וארזורום באנטוליה התורכית. בתקשורת התורכית של שנות ה-80 של המאה ה-19 גברה מאד ההתרסה נגד הארמנים. הארמנים הואשמו לא רק בסיוע לאויבי הקיסרות, אלא גם בפגיעה מכוונת בכלכלת האימפריה וקשירת קשר במטרה להפיל את השולטאן מכיסאו.

כדי לא לאבד את שליטתו החליט השולטאן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המסים הגבוה, הובילו להתקוממות ארמנית. בתגובה הצבא העות'מאני וכנופיות כורדיות הרגו בין 100,000 ל-200,000 ארמנים והרסו מאות כפרים, כנסיות ומנזרים בין השנים 1896-1894. ב-1896 השתלטה קבוצה של מורדים ארמנים על מבנה בנק "עות'מאן" באיסטנבול, במאמץ לקבל הכרה בינלאומית. בתגובה הרג ההמון 50,000  ארמנים בעיר ועוד כ- 200,000 נטבחו ברחבי הקיסרות. לא ברור מה הייתה מידת מעורבות השלטונות והשולטאן עבדול חמיד השני ,אולם  לא ניתן לשלול פרובוקציה מכוונת.

מהפכת "התורכים הצעירים"

בשנת 1908 התרחשה בתורכיה מהפכת "התורכים הצעירים". מפלגת ה"תורכים הצעירים" הליבראלית עלתה לשלטון והשולטאן הפך לדמות סמלית והודח סופית ב-1909. ארמנים רבים תמכו תחילה ב"תורכים הצעירים" שדיברו על מדינה חילונית ושוויון זכויות מלא לכל המיעוטים. מלחמות הבלקן הראשונה והשנייה (1912-1913) שמו קץ לתקוות הארמנים נוכח הלאומנות הקיצונית ואידיאולוגיית הפן-תורכיזם  שהונהגה על ידי הממשלה החדשה. ב-1913 השלטון כולו התרכז בידי  וועד ה"איחוד והקידום" ה"איתיחאד וטראקי"(Ittihad ve Terakki)  שבראשו עמדו טלעת (Talat) פחה, איסמעאיל אנוור (Enver),  וג'מאל (Jemal) פחה, שנחשבים גם  נושאי האחריות העיקריים לג'נוסייד של הארמנים. לא ברור אם הייתה תוכנית לטבוח בארמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ,אולם ללא ספק נעשו הכנות מסוימות לפחות מספר חודשים מראש. מיד לאחר פרוץ המלחמה החל האידיאולוג הראשי של הלאומנים התורכיים, ד"ר מחמד נזים בנסיעותיו ברחבי המדינה בהן קרא לחרם על עסקי הארמנים. לאחר מכן נאסף חלק גדול מהנשק בכפרים ארמניים "לטובת הצבא הלוחם", כאשר למעשה חלקו חולק בכפרים התורכיים והכורדיים הסמוכים. בשלב הבא ארמנים שגויסו לצבא פורקו מנשקם והועברו ליחידות עבודה ובינוי. חייבים להכיר בעובדה שהשלטון התורכי חשש מכך שהארמנים יהוו  גייס חמישי לטובת הרוסים. ב-1914 הועבר חוק המחייב כל גבר עד גיל 45 להתגייס לצבא התורכי או לשלם כופר. חלק מהארמנים שערקו מהצבא התורכי הצטרפו לצבא הרוסי. בראשית 1915 החלו יחידות ארמניות של הצבא הרוסי בגיוס ארמנים בשטח התורכי. בתגובה, רצחו "התורכים הצעירים" שלוש מאות מנהיגים ארמנים באיסטנבול באספה אליה הם זומנו על ידיהם בתואנות שוא ב-24 באפריל 1915 (תאריך שהוכרז לימים בתור יום הזיכרון הבינלאומי לרצח העם הארמני). באותו זמן החלו הפשיטות על כפרים ארמניים בפרובינציות המזרחיות. בנובמבר 1915 רוסיה הכריזה מלחמה על תורכיה וזו מצידה הכריזה על ג'יהאד. באותו זמן בוצע רצח המוני של החיילים הארמנים בצבא התורכי שפורקו מנשקם עוד בתחילת המלחמה. במרץ יצאה הפקודה  "לבצע טרנספר של אלמנטים עוינים מגבולות האימפריה לפנים הארץ". על הפקודה חתומים כל חברי האיתיחאד. באותו זמן נאם אנוור פחה מול שגרירי מדינות המערב באיסטנבול והזכיר בנאומו את ה"חיילים הארמניים האמיצים שנלחמים למען ארצנו". ההודעה לארמנים היתה שהוחלט לפנותם באופן זמני לטובתם מאזורים מסוכנים בגלל קרבתם לרוסיה. שיירות של מאות אלפי המגורשים יצאו מאנטוליה. אלפים נרצחו מדי יום בידי  יחידות הצבא המלוות וכנופיות חמושות, בעיקר של כורדים, שתקפו את השיירות בסיוע הצבא. השיירות האלה הובלו לעבר המדבר הסורי, כשבדרך ידעו חרפת רעב, התעללויות, המתות. גם הניצולים ששרדו את הדרך והגיעו למדבר הסורי, הומתו שם, או הושארו למות בחוסר תנאים. המעטים ששרדו נעזרו במה שכונה מאוחר יותר "תורכים טובים", וכן במיסיונרים נוצריים שהגיעו לעזרתם וגם בערבים מקומיים. הטבח נמשך באינטנסיביות עד סתיו 1916. באוקטובר אותה שנה דיווח השגריר הגרמני בתורכיה ווילהלם ראדוביץ שמתוך כ- 2.5 מיליון ארמנים נותרו בתורכיה רק 300 אלף כאשר כל שטח ארמניה ההיסטורית באנטוליה התרוקן לחלוטין.

הגירוש וההשמדה

חלק מהארמנים  הספיק להתארגן ולהתנגד לגירוש. בעיר וואן התבצרו כ-55 אלף ארמנים במשך 36 ימים ונלחמו בצבא הסדיר. כמעט כולם נהרגו. במהלך המצור הרגו התורכים גם את תושבי כל הכפרים הארמניים הסמוכים.  בטרבזון שלחוף הים השחור כ-20 אלף ארמנים הוטבעו בים. מוקד התנגדות נוסף היה מוסא דאג שבקיליקיה. חמישה חודשים לאחר שפקודת ההגליה ניתנה, התקבצו מרבית הארמנים במוסא דאג (הר משה). רגלי ההר נטועות בתוך הים התיכון, והארמנים קיוו להיחלץ דרך הים. הם התארגנו להגנה עצמית ולעמידה תחת מצור. עובדה זו מעידה כבדרך אגב על כך שפקודת ההגליה לא נאכפה בו זמנית בכל האזורים. הכוח הצבאי התורכי באזור לא הספיק להתגבר על ‏5,000 הארמנים שנאספו על ההר. הדעות חלוקות בשאלה האם הייתה התנגשות צבאית באזור. הארמנים טוענים כי התחוללו קרבות חריפים בעוד שהתורכים טוענים כי לא הייתה לחימה כלל. לאחר ארבעים ימים בהרים פונו הארמנים, 4200 גברים, נשים וטף, בשתי ספינות צרפתיות, שהוזעקו אל המקום על ידי הארמנים, לפורט סעיד שבמצרים.

40 הימים של מוסא דאג

האדם שהביא יותר מכל האחרים את נושא רצח העם הארמני, כעשר שנים לאחר סיומו, לידיעת העולם כולו, היה הסופר, המשורר והמחזאי היהודי-אוסטרי פרנץ ורפל. את ספרו על המרד הארמני בראש ההר מוסא דאג, "ארבעים הימים של מוסא דאג" כתב בשנת 1933, ואולי כבר חזה את העתיד לקרות ליהודים מידי הנאצים. אף על פי שרבים רואים ספר  זה כספר עובדתי הרי שלמעשה מדובר בפרוזה המבוססת על עובדות. ספר זה מהווה חלק חשוב במאבקם של הארמנים לפרסום רצח העם שלהם. הספר מרתק ומרגש והוא ספר קריאה חובה לכל אדם, לכל ארמני, לכל יהודי, לכל ישראלי, ובעיקר לאלה שרוצים לבקר בארמניה ולהבין את העצבות העמוקה החבויה בעיניו הכהות של כל ארמני בעולם.

לוחמים ארמנים במוסה דאג

הארמנים דואגים להנציח גם את המרד על מוסא דאג, שנחשב בעיניהם לרגע ההרואי הגדול של העם הארמני. אחד האתרים המנציחים את ארבעים הימים של מוסא דאג נמצא בעיר אריסה Arisa, כעשרה ק"מ מערבה מירוואן. האתר עצמו נקרא  "מוסא לֶר" Musa Ler.לֶר פירושו בארמנית – הר. לאתר הזה רצוי להגיע ביום ראשון האחרון של ספטמבר בשעות הבוקר. בתאריך הזה חולצו פליטי מוסא דאג על ידי אניות צרפתיות ואנגליות שהוזעקו לעזרה. במקום הוקמה אנדרטה להנצחת המורדים הארמנים על מוסא דאג בזמן הטבח התורכי בראשית המאה. האנדרטה עשויה מאבן טוף אדומה, מעין שער בצורת ציפור ענקית שעליה תבליט של גבר ואישה, שמתחתם כתוב "לזכר גיבורי מוסא דאג". כביש ארוך מוביל אל הקשת ובסופו מדרגות המטפסות למעלה, אל השער הזה. הארמנים נוהגים ערב קודם לזבוח 40 כבשים, לזכר 40 הימים של מוסא דאג, ולצלות אותן על האש במשך הלילה. בבוקר מתחילים להתאסף המוני עולים לרגל לחגוג את האירוע. כל היום נמשך הפסטיבל הזה, משמיעים מוסיקה, אוכלים כבש צלוי, חוגגים את הצלתם של הניצולים ומתאבלים על ההרוגים.

חברי האיתיחאד התפטרו ב-1918 עוד לפני כניעתה של תורכיה ועזבו את הארץ. הממשלה הזמנית שהוקמה על ידי  מעצמות המערב הקימה בית דין שדן בפשעי המלחמה בשנים 1915-1918. שלושת מנהיגי ה"תורכים הצעירים" נשפטו בהיעדרם ונידונו למוות. כמאל ביי, האחראי לרציחות ביוזגד נתלה, וראשיד ביי, מושל דיירבאקיר התאבד. אולם רצח העם הארמני לא הוכר ועם עליית מוסטפה כמאל (הוא "אתא תורכ" – אבי תורכיה) לשלטון הופסקה גם רדיפת "תורכים  הצעירים". אנוור פחה נהרג בקרב עם הצבא האדום בטג'יקיסטן ב-1922. ג'מאל זוהה ונרצח בידי ארמני ברחוב בטביליסי שבגרוזיה באותה שנה. טלעת פחה, שנמלט לברלין וחי שם תחת שם בדוי נורה למוות בידי הארמני סוגומון טהריליאן ב-1921. משפטו של טהריליאן חשף לראשונה לציבור הרחב באירופה את ממדי הטבח בארמנים, וממנו הושפע מאוחר יותר גם הרשל גרינשפאן .

…………………………………….

בשבעה בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם ופצעו. מניעו של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו ובו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם 17,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני. המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה. ניסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים ועיתוני המפלגה. תחת הכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס תקפו באכזריות את היהודים על המעשה למחרתו, בשמונה בנובמבר. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם. למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך,למעשה, נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום. ליל-הבדולח (Kristallnacht), הלילה שבין תשעה לעשרה בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרומים  ביהודים. כונה כך על ידי הגרמנים, בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ חלונות הראווה של בתי העסק היהודיים.

…………………………………………

בתיווכה של ארה"ב שורטטו גבולות חדשים לארמנים, והם נדחקו מכל האזורים שבהם חיו לפיסת מדינה קטנה בקווקאז. גם הוחלט שלעולם לא יוכלו לחזור לתורכיה ולא יקבלו כל פיצויים. השפעת הג'נוסייד על העם הארמני הייתה הרסנית לא פחות מהשואה שלנו. למעלה ממיליון ארמנים נהרגו. 80% משטח ארמניה ההיסטורית התרוקן מארמנים. בעקבות הג'נוסייד קמו קהילות ארמניות גדולות במערב אירופה (כ-400 אלף בצרפת) ובארה"ב (כ-1 מיליון). חלום הארמנים להשבת מולדתם הקדומה נמוג לעולם.

אישה ארמנית שבעלה נרצח אחרי טבח 1894–1896 מחפשת מפלט לאחר הליכה ארוכה עם ילדיה.

יש חילוקי דעות לגבי מספר הקורבנות. הארמנים מעריכים את מספרם בין מיליון וחצי ל- 2.5 מיליון איש, בעוד שהתורכים מעריכים אותם בכ-100 אלף. מספר הארמנים בתורכיה באותה עת מוערך כבין מיליון ל-3.5 מיליון.

כבר בסוף שנות ה-20 איבד העולם את העניין בג'נוסייד. על הפרק עמדו נושאים חשובים יותר: המשבר הכלכלי העולמי, האיום הסובייטי, עליית הפשיזם באיטליה והנאציזם בגרמניה. מלבד חשיבותה של רצח העם הארמני כשלעצמו יתכן והוא השפיע על שואת יהודי אירופה. ב-1939 בשיחתו עם אנשי אס.אס. היטלר העיר " מי זוכר היום את מה שעשו לארמנים",ועובדה זו אולי חיזקה את החלטתו בדבר השמדת העם היהודי. אמנם הפיהרר בעצמו לא שכח, ואף ניסה לנצל את הקלף הארמני. הארמנים לפי האידיאולוגיה הנאצית היו עם ארי קדום והועבר להם מספר פעמים מסר על האפשרות להקים את "ארמניה הגדולה" לאחר ניצחון גרמניה. בוורמאכט הוקם ה"גדוד ה-812 הארמני" שפעל בצפון הקווקז והכיל כ-8,000 מתנדבים. אולם ההיענות של הארמנים לפיתוי הנאצי הייתה נמוכה יחסית. בארמניה הסובייטית התגייסו כ-300 אלף איש לצבא האדום. 62 גנרלים בצבא האדום היו ארמנים, המפורסם שבהם מפקד החזית הבלטית, המרשל איוואן בגרמיאן (על שמו רחוב בירוואן). בצרפת, תנועת ה"רזיסטאנס" המפורסמת הכילה בעיקר יהודים וארמנים. הבולט מהם היה מיסאק מנוסיאן שעמד בראש תא משולב של יהודים וארמנים.

התרחשות רצח העם הארמני תורמת לדיון בשאלה האם שואת היהודים הייתה אירוע היסטורי ייחודי או מקרה קיצוני של רצח עם. מספר הקורבנות ברצח העם הארמני היה נמוך יותר מזה שבשואה היהודית. רמת הארגון והיעילות הגרמנית היו גבוהות לאין ערוך מאלו של התורכים. חלק ניכר משתי השואות התחוללו במהלך מלחמת עולם. שואת הארמנים הייתה רצח עם שביצעה מדינה בנתיניה, דבר אותו יש הרואים, מבחינת  יחסים בינלאומיים כעניין פנימי. שני הלאומים אף זכו למולדת בחסות מעצמות זרות בעקבות שואתם. הכורדים לעומתם, שלא עברו שואה והחלו במאבקם לעצמאות במקביל לארמנים, טרם זכו למדינה. שתי השואות מוכחשות וישנם חילוקי דעות לגבי פרטים רבים (ובראשם מספר הנספים).

עניין מחודש בג'נוסייד החל בשנת 1965 עם ציון 50 שנה לטבח. בשנה זו נפתח בירוואן בארמניה הסובייטית מוזיאון ואנדרטה מרשימה לזכר הנרצחים. ואז החלה גם התביעה הארמנית להכרה פומבית ברצח העם. גולים ארמנים הפיצו את הדרישה במהירות, והפרלמנטים של כמה מדינות  הכירו רשמית בעמדתם. גם מדינות שלא הצטרפו להכרה מקיימות עצרות ממלכתיות לזכר הנטבחים. החל מאותו זמן גם גברו הלחצים על תורכיה להכיר ברצח העם. ומי מתעקש שלא להכיר ברצח העם הארמני כעובדה היסטורית? ארצות הברית וישראל, ולא במקרה.
"ב- 1979 עשו הארמנים מאמצים עליונים כדי לזכות בהכרה רשמית של ארצות-הברית," מסביר פרופ' יאיר אורון, העוסק שנים רבות בג'נוסייד של העם הארמני: "התורכים, שניסו למנוע את זה, גייסו את יהודי תורכיה, את יהדות אמריקה ואת שגרירות ישראל. בסופו של דבר הארמנים הפסידו. זה לא להאמין כמה חשוב להם היחס של היהודים לג'נוסייד שלהם. הארמנים חושבים, ובצדק, שאם ישראל היתה תומכת בעמדתם היתה נוצרת דינמיקה שבה כל העולם היה מכיר בג'נוסייד, כי ארצות-הברית לא תוכל שלא להכיר בג'נוסייד שישראל כן מכירה בו".
הנושא של רצח העם הארמני עולה מדי פעם לכותרות, כשעוד מדינה מודיעה על תמיכתה בארמנים והכרתה ברצח העם שנעשה על ידי התורכים. הנושא טעון ביותר משום שהמניעים של המדינות הם פוליטיים ומשתנים לפי הצרכים המשתנים. היום מדינות רבות באירופה, המבקשות לדחות את הצטרפותה של תורכיה לגוש האירופי, מעלות על נס את טבח העם הארמני ומכירות לאחרונה עשתה זאת צרפת. הויכוח מתעורר בכל פעם מחדש, ומדינת ישראל מוסיפה לשתוק.

שואת הארמנים עדיין מהווה נקודה כואבת. התורכים נוטים להמעיט בערכה ולהכחיש את אחריותם לה, בדומה הכחשת השואה. היסטוריונים תורכים טוענים כי רוב הארמנים מתו בשל מגפות, רעב ועימותים צבאיים שחלו בשל מלחמת העולם הראשונה. גם כיום הם מסרבים לראות בטבח שבוצע "רצח עם" ורואים בו תוצאות הרג המתרחשות במלחמה ופוגעות בכולם.

לאורך השנים יש מי שקרא להנציח ולהזכיר את הנושא, גם על מנת לכבד את זכרם של הארמנים שנרצחו וגם מתוך קריאה לעם התורכי לקחת אחריות ולערוך חשבון נפש על מעשיו. אולם, התורכים אינם משתפים פעולה עם ניסיונות אלו ויוצאים בעוז כנגד כל מי שמנסה להביאם לידי הכרה באשמה או לידי הודאה ברצח עם.

על אף הזמן הרב שחלף ועל אף שכיום לא ניתן עוד להעמיד לדין את האחראים למעשה וגם מספר הקורבנות אשר עודם בין החיים ועשויים לבקש פיצוי קטן מאוד – הנושא הוא בגדר סדין אדום בתורכיה. הממשלה התורכית נמנעה מלקבל כל אחריות למעשה וממשיכה במדיניות זו. התורכים אינם רואים בסבלו של העם הארמני אלמנט ייחודי ובוודאי שאינם מגדירים אותו כרצח עם. מבחינתם של התורכים, בני העם הארמני סבלו באותה מידה כבני עמים אחרים במהלך מלחמת העולם הראשונה ומספרם הגבוה של הארמנים שמצאו את מותם אינו קשור ברצח עם אלא הינו תוצאה של תהליכי לחימה.

צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקני באימפריה העות'מאנית באותה תקופה

עקב רצונן של מדינות שונות ביחסים טובים עם תורכיה מופעל עליהן לחץ מצד תורכיה להימנע מהזכרתה של שואת הארמנים. בשנת 2000, חתם נשיא צרפת, ז'אק שיראק, על חוק המכיר בשואת הארמנים, ובשנת 2006 נחקק במדינה חוק נוסף הקובע כי הכחשתה של שואת הארמנים היא עברה פלילית. ב-2004 קנדה הכירה רשמית בשואת הארמנים. החוק שנחקק בפרלמנט הצרפתי אינו המקרה הראשון של הכרה עולמית ברצח העם הארמני, אולם ההכרה העולמית היא חלקית בלבד. 22 מדינות בלבד מכירות ברצח העם הארמני: צרפת, ארמניה, קנדה, אוסטריה, ארגנטינה, בלגיה, גרמניה, איטליה, ליטא, סלובקיה, לבנון, אוסטרליה, הולנד, רוסיה, פולין, שבדיה, ונצואלה, שוויץ, אורגוואי, הוותיקן ושתי מדינות שבינן ובין תורכיה שוררת איבה היסטורית: קפריסין ויוון. ארצות הברית איננה מכירה ברצח העם הארמני וכך גם מדינת ישראל. היעדר ההכרה הישראלית ברצח העם הארמני נובע בעיקר מהרצון שלא לפגוע במערכת היחסים בין המדינות. הארמנים מציינים ב-24 באפריל את יום השנה לטבח העם שלהם. מדינת ישראל אינה מכירה רשמית בשואת הארמנים מטעמים פוליטיים כדי לא לפגוע ביחסיה החשובים עם תורכיה. אישים ישראלים, גם פוליטיקאים וחברים בממשלת ישראל, המבקרים באופן פרטי בארמניה, עולים לרגל למוזיאון יגרן, וגם נוטעים שם עץ. אבל הם עושים זאת בתור אנשים פרטיים ולא בתור מייצגים של ישראל.

לא ברור אם העמדה הרשמית של ישראל שוללת את עצם קיום רצח העם. הנוסחים לא תמיד זהים, והם גם תמיד ניתנים בעל פה. חלק מהתגובות היו ששני הצדדים סבלו, וזה משרת את הגישה התורכית כיום, שטוענת שהארמנים עשו ג'נוסייד לתורכים. בפועל, אין שום הכרה. בישראל אף פעם לא השתתפו נציגים רשמיים ביום הזיכרון שנערך ברובע הארמני בעיר העתיקה בירושלים. להוציא שני מקרים – יאיר צבן, כשר הקליטה, שהגיע ב-1995 והדגיש שהוא בא באופן פרטי, וכמוהו גם יוסי שריד. יוסי שריד, כשר החינוך, ב-2000 שיצא בהצהרה אמיצה שאותה הוא הקריא. זה עורר הדים עצומים, גם בתורכיה. ממשלת ברק הסבירה מהר מאוד לתורכים ששריד לא מייצג אף אחד, ואין שום שינוי רשמי במדיניות שלנו. זמן קצר אחר כך היתה ההצהרה המביישת של שמעון פרס. ערב ביקור בתורכיה הוא התראיין לעיתון תורכי והתייחס לטענות הארמניות. הוא הסביר שם שלארמנים קרתה טרגדיה, אבל לא רצח עם, ושאין מה להשוות בין הג'נוסייד הארמני לשואה היהודית.
המונח "רצח עם" אינו נכלל בהחלטה רשמית של הממשלה, שהתקבלה במרס 2001 בעקבות התבטאויותיהם של שריד ופרס. "כיהודים וכישראלים," נאמר בהחלטה, "יש לנו רגישות מיוחדת למעשי ההרג ולטרגדיות האנושיות שאירעו בשנים 1916-1915, שנותיה האחרונות של הממלכה העות'מאנית. אנו מבינים את עוצמת הרגשות בנושא, אצל שני הצדדים, בהתחשב במספר הקורבנות הגדול ובסבל הקשה שעבר על העם הארמני".
האירוע האחרון שעורר מחדש את שאלת יחסה של מדינת ישראל לרצח העם הארמני התרחש בערב יום העצמאות בישראל 2003. נעמי נלבנדיאן בת הקהילה הארמנית בישראל, ילידת חיפה, נבחרה להדליק אחת מהמשואות המסורתיות של החג, בזכות פעילותה בתור אחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". בעלון שהוציא מרכז ההסברה לקראת הטקס נכתב כי נלבדיאן "היא דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". כשפורסם הדבר יומיים לפני הטקס, יצא השגריר התורכי מכליו מרוב זעם, ובלחצו נגנזו ברגע האחרון אלפיים העלונים שהודפסו, ובחדשים נכתב כי "נלבדיאן היא בת לעם הארמני למוד הסבל". נלבנדיאן עצמה רצתה להזכיר את שואת הארמנים בטקס, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת והיא  נתבקשה לא להזכיר בנאומה את קורבנות הטבח בארמנים.

…………………………………….

אבשלום אליצור
המשׂוּאה השלוש-עשרה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, יום העצמאות 2003
בשם קורבנות השואה הארמנית, שנעמי נלבנדיאן התבקשה לא להזכיר בעת טקס הדלקת המשואות

אני, גבריאל בגראדיאן ממוסה דאג, מקורבנות רצח-העם הארמני, מדליק משואה זו, על דעת עצמי ועל דעת כל קורבנות הפשעים נגד האנושות, חיים ומתים, כהתרסה בפני השקר, הפחדנות והצביעות.

בפני השקר המתמשך המכסה על רצח מיליון ושמונה-מאות אלף מאחיי בשנים 1915-1918, עת כלתה הרעה אל כל ארמני ואשורי ברחבי האימפריה העות'מאנית. מאדנה לחוף הים התיכון עד טרביזונד על חוף הים השחור, מיוזגט וקוניה במערב עד ארזרום ודיארבקיר במזרח, הוגלו, הוצעדו והורעבו למוות, נאנסו, ניתלו, נערפו ונטבחו בכל דרך מבעיתה אנשים, נשים וטף, במבצע מדוקדק ומתוכנן לפרטיו של מחמט טלעת פשה, איסמאיל אנוור פשה, בהא-אדין שאקיר ושאר "התורכים הצעירים" מול עולם אדיש ושקוע במלחמותיו. כיום, במדינות רבות, צפויים מכחישי שואה למאסר. אבל במדינת היהודים ב2003-, השתתפה הממשלה בכבודה ובעצמה, שבוע אחרי יום השואה היהודית, בהשכחת הזוועות שנעשו בנו.

בפני פחדנותה של מדינה ריבונית, המזכירה השכם והערב את ששת המיליונים, אבל כל כך מתייראת מכל דיפלומט ופקידון תורכי עד שאינה מרשה לאזרחית שלה, בת שארית הפליטה, להזכיר את דם אבותיה השפוך; מדינה ששגרירה באו"ם, הפרופסור יהודה בלום, הצביע במשך שלוש שנים רצופות לטובת פול פוט, משמיד העם הקמבודי; מדינה שראש-ממשלתה, יצחק שמיר, סירב לפגוש אמהות "דיספיראסידוס" יהודיים בימי המשטר הפשיסטי בארגנטינה; מדינה שסחרה בנשק וכרתה בריתות עם ה"קיסר" בוקאסה ממרכז אפריקה, פפא דוק מהאיטי, פינושה מצ'ילי ושאר דיקטאטורים ורוצחי-המונים.

בפני צביעותם של מארגני טקס יום העצמאות שלא התביישו להשמיד את החוברות שכבר חילקו ובהן הוזכר טבח הארמנים, כדי להחליפן באחרות המכסות עליו; בפני צביעותו של משרד החינוך, המונע עד היום מתוכניות הלימודים בבתי הספר ללמד על השואה הארמנית, כאילו לא צריכים ילדים ישראליים לדעת שהיטלר שאל בלעג "מי זוכר את הארמנים?" כשפקד על השמדת העם היהודי.

לכם ולשכמותכם, בישראל ובעולם, אני אומר היום כי אם בשום תקופה בדברי ימי האדם לא הופר הדיבר "לא תרצח" כמו במאה העשרים, הרי זה מפני קלות-הדעת בה נרמס מדי יום הציווי המשלים "לא תעמוד על דם רעך." ובעמידתכם כך על הדם בפתח המאה העשרים ואחת משגרים כולכם מסר ברור, של ויתור וכניעה למפרע, להיטלר הבא, לסטאלין הבא, לסדאם הבא. על אפכם וחמתכם תדלוק משואה זו, לבושתכם ולחרפת כל צבוע ומוג-לב.

ולא לתפארת מדינת ישראל.
………………………………………………..
בביקורי ביֶגֶרֶן פגשתי במקרה את מנהל המוזיאון. אוֹטָרי הסביר לו שאני מבקשת לבקר בארכיון ולבדוק אם יש שם חיבורים בעברית. רק כשבועיים לפני ביקורי התבטאה שגרירת ישראל בגיאורגיה, המשמשת גם מציגה בארמניה, והכחישה את רצח העם הארמני. מנהל המוזיאון שפך את כל מרירתו עלי, הישראלית שנמצאה ברגע זה  תחת ידו. הוא כמובן דיבר ארמנית, אל אוֹטָרי. אוֹטָרי לא שתק והחזיר לו כגמולו, והתפתח ויכוח לא נעים. אני עמדתי בצד ושתקתי, נבוכה ואומללה. בסופו של דבר הכניסו אותי לארכיון, ושם מצאתי עבודת סיום י"ב אחת, שעסקה ברצח העם הארמני, שנשלחה על ידי התלמיד עצמו ביוזמתו הפרטית. אבל לא מצאתי כל חיבור נוסף בעברית, וכידוע לנו, עסקו ועוסקים בארץ בנושא, וגם נכתבו כמה חיבורים חשובים בעברית. האחראית על הארכיון ביקשה שאשלח להם את כל החיבורים העוסקים בנושא זה, וזאת הבטחתי לעשות.

קשת הנצחה לשואת הארמנים בארמניה

אין להתפלא שישראל ככלל אינה מרבה להתייחס לג'נוסייד של עמים אחרים. אף נקבע על ידי היסטוריונים יהודים שאמנם היו בהיסטוריה מקרים בהם נטבחו עמים או שבטים שלמים, אבל טבח מיליוני היהודים על ידי הנאצים ושותפיהם הוא מקרה יחיד במינו ולכן הוא מכונה "שואה". כלומר – לגויים יכול להיות ג'נוסייד, אבל שואה יש רק לנו. כי הרי אנחנו צריכים להיות תמיד יחידי סגולה, העם הנבחר, יקיריו של בורא העולמים. מעניין שגם הארמני עצמם עושים את ההבחנה הזאת. בשיטוטי באתרים שהוקמו ע"י ארמנים תמיד מוזכרת השואה היהודית, מן הסתם. אך מה שמפתיע זה שלמרות הרצון של הארמנים להביא את העבר שלהם לתודעה העולמית, הם נמנעים משימוש במושגים מקבילים ובדרך כלל מבדילים בין השואה Jewish Holocaust  לבין רצח העם הארמני .Armenian Genocide

ישראל, לטענת יאיר אורון, החוקר את רצח העם הארמני, מתעלמת לחלוטין מטרגדיה של עם שבמובנים רבים מזכירה מאוד את השואה שלנו, והיא עושה זאת מתוך שילוב של אדישות ושיקולים פוליטיים קצרי טווח.
"יש קו משותף להתנהגות של מדינת ישראל ביחס לכל הג'נוסיידים שקרו בזמן שהיא קיימת". אומר אורון, "אנשים אומרים לי: 'מה אתה מתעסק ברצח עם שקרה כמעט לפני מאה שנה?' וזה אבסורד. זה בדיוק כמו שאנחנו דורשים מהעולם לא לשכוח את השואה. אם אתה מרשה לעצמך, בגלל שיקולי ריאל פוליטיק, להתעלם מרצח עם שקרה בעבר, אותו הלך רוח מרשה לך לא להתייחס במלוא המשמעות לרצח עם שקורה היום. ברואנדה, ביוגוסלביה, בטיבט. במקרה של ישראל זה עוד יותר חמור, כי אנחנו מדינה של ניצולי שואה. כשאתה שומע בעצרות ממלכתיות מילים כמו: 'אנחנו כבני העם היהודי רגישים יותר מכולם לטרגדיה ב…", ובפועל אנו נוהגים באדישות, ואפילו לפעמים מסייעים לרוצחים, זה בעיניי חילול השואה".

האם היתה ההתכחשות הישראלית לטבח הארמנים אך ורק תוצאה של מה שנקרא ריאל-פוליטיק, שנבעה מן הרצון לא להרגיז את התורכים, ידידינו הטובים במזרח התיכון, או שמא יש כאן משהו עמוק יותר? לדעת יאיר אורון, החוקר העוסק ברצח העם הארמני, יש לכך סיבות מורכבות. והוא מצטט את ועד הפעולה הארמני בישראל שקבע:

א. רצח העם הארמני לא הוכר על ידי הכנסת הישראלית.
ב. רצח העם הארמני לא נלמד בבתי הספר ובאוניברסיטאות בישראל (למרות העובדה שספרי הלימוד כבר הוכנו לכך).
ג. מותר להשאיר את ספרות ההכחשה הרשמית התורכית על המדפים של האוניברסיטאות כחומר היסטורי לגיטימי ומקובל בשם האובייקטיביות.

ומה יש לנו, הישראלים לומר על כך?

קשת ההנצחה ליד הכנסייה

הנושא שב ועלה לאחרונה לכותרות בעקבות הצעת חוק שעברה לאחרונה בפרלמנט הצרפתי, אשר אוסרת הכחשת רצח העם הארמני. החוק קובע כי על כל מי שיכחיש כי בוצע רצח עם בארמנים יוטל עונש הזהה לזה המוטל על מכחישי שואה. העונש כולל תשלום קנס בגובה 45 אלף אירו ושנה בכלא. הארמנים טוענים כי מיליון וחצי מבני עמם נרצחו בשיטתיות על ידי האימפריה העות'מאנית בין השנים 1915 ל-1923. מנגד , התורכים טוענים כי הארמנים נהרגו במהלך מלחמת אזרחים טראגית. הנושא הטרגי הזה עומד בימים אלו במרכזה של סערה פוליטית בין ממשלות צרפת ותורכיה. בעוד הצרפתים מעבירים חוק האוסר את הכחשת רצח העם הארמני, התורכים מתעקשים כי לא היה רצח מכוון. על מנת לסבר את האוזן: לפי הגדרת החוק, כל גורם תורכי רשמי נחשב כמכחיש שואת הארמנים. אמנם, אין מדובר בהכרה רשמית ראשונה לרצח העם. אך מדובר הצעת החוק באה גם בעיתוי בעייתי ביותר מבחינת התורכים: ערב הצטרפות תורכיה לאיחוד האירופי. "על תורכיה להכיר ברצח העם הארמני אם היא רוצה להיכנס לאיחוד האירופי", אמרה לא מכבר המועמדת הסוציאליסטית המובילה לנשיאות צרפת סגולן רויאל, "אנחנו לא צריכים לחנך אף אחד, אבל צריך לעשות משהו". 400 אלף האזרחים הארמנים החיים בצרפת תומכים בחוק החדש, ולעומתם כמה עשרות מפגינים תורכים כבר ערכו אתמול הפגנה במרכז פריז נגד החוק המתגבש. באוקטובר 2006 ביקר הנשיא הצרפתי ז'אק שיראק בבירה הארמנית ירוואן, וקרא לתורכים להודות במעשיהם ההיסטוריים. היה זה הביקור הראשון של נשיא צרפתי בארמניה.

בשנים האחרונות גם חלק מהאינטלקטואלים בתורכיה מדברים על הצורך בשינוי הגישה הרשמית של  ארצם לג'נוסייד. יהיה עצוב אם תורכיה תכיר ברצח העם הארמני לפני ישראל.

טנר אקצ'ם (Taner Akcam, תורכיה – ארה"ב) הוא פעיל פוליטי למען זכויות האדם בתורכיה ולמען ההכרה בג'נוסייד הארמני, כתב לאחרונה בין היתר: "רצח העם הארמני היה עבורנו, התורכים, בחזקת טאבו במשך שמונים שנה. השתיקה בת השמונים הביאה להיווצרות מתח רב ולים של דעות קדומות לא רק בין שתי החברות, התורכית והארמנית, אלא גם בתוך העולם האקדמי; המתח הוא כה גדול, שאפילו פיתוחה של שפה משותפת לשם דיון בנושא הופכת לבעיה רצינית. לפיכך עצם העובדה שאני, היסטוריון תורכי, בוחן לראשונה את הנושא בצורה ביקורתית, חשובה יותר מתוכן דברי. אני מסתכן לא רק בכך שאואשם בתורכיה בבגידה, אלא אף בכך שאתם אולי תרצו לתפוס אותי מעל במה זו כנציגם של כל התורכים ותצפו ממני להגן על העמדה התורכית בשמונים השנים האחרונות. אני מודע לכל הבעיות הללו ועל כן מבקש מכם להקשיב לי, להיסטוריון, העומד לדבר אליכם אך ורק בשמו הוא.
ברצוני להסביר כיצד בדיוק התורכים רואים, או אינם-רואים, את רצח העם הארמני, וכיצד הפכו את הנושא לטאבו. אני סבור כי לעיצוב הזהות הלאומית התורכית היה תפקיד חשוב לא רק בקבלת ההחלטה על ביצוע רצח עם, אלא גם בהכחשה הנוכחית של המעשים ובהפיכתם לטאבו. לחץ מבחוץ הוא שאילץ את העות'מאנים לעשות ויתורים פוליטיים למי שנחלו תבוסות צבאיות מידם. לפיכך האומה והאליטה שלה, שבמשך מאות שנים היו רגילות לשלוט באחרים, נדהמו מיכולתם של אחרים להשפיל את כבודם ולהשתעשע בו. אחת מדרכי התגובה של אומות הנתונות ללחץ מלמעלה והמשמשות כשעיר לעזאזל היא נקמה במי שנתפס בעיניהן כאחראי לגורלן המר.

איש אינו נרתע מעצם הרעיון להשתמש בשיטות הברבריות ביותר. ממדי התחושה של אובדן הערך העצמי והמשמעות, והעובדה שהאימפריה העות'מאנית עמדה על סף תבוסה, הובילה במהירות לצעדים נואשים, נמהרים ו'בלתי-שפויים'. חוגי שלטון עות'מאניים-תורכיים נתפסו לחשש גדול שסופה של האימפריה עשוי להפוך למציאות. סירובם להכיר בכך הביאם לנקוט אמצעים אכזריים לישועתם. לא תהיה זו כנראה טעות לראות ברצח העם הארמני תוצר של הלך מחשבה זה. הקרב על הדרדנלים ארך 259 יום וייצג מעין 'תופת'. כל יום צפן בחובו תחייה ומוות. ככל הנראה אין זה מקרה שבזמן שהמלחמה על הדרדנלים הפכה למאבק לחיים ולמוות, רצח העם הארמני היה לסוגיה בוערת.
אני סבור כי הלך מחשבה זה ממלא תפקיד חשוב בהטיית כל דיון שהוא מרצח העם והלאה. העלאת הנושא דומה לרצון לספר למישהו שזה עתה החלים באורח פלא ממחלה קטלנית, שהמחלה לא באמת נסוגה ושעליו להכין את עצמו להידרדרות. לא זו בלבד שאנשים אינם רוצים לחשוב על הידרדרות, על השפלה ועל חרפה, הם אף אינם רוצים שיזכירו להם את הדבר. אנו אוהבים להאמין שהחלמנו ושבנינו לעצמנו פרסונה חדשה. לפיכך הקו הרשמי הוא שתורכיה יצאה מתקופה של תמורות בהיסטוריה, תקופה שבה 'אישיות חדשה נוצרה יש מאין.
אחת הסיבות החשובות ביותר להטלת הטאבו על רצח העם הארמני נעוצה בצמידותם של רצח העם הארמני ושל הקמת הרפובליקה. הקמת הרפובליקה היתה תלויה במידה רבה ברצח העם. מייסדי הרפובליקה ידעו זאת ולא הסתירו את הדבר. למשל, אחד ממנהיגי הוועד לאחדות ולקידמה אמר: 'אלמלא טיהרנו את הפרובינציות המזרחיות מהמיליציות הארמניות ששיתפו פעולה עם הרוסים, לא היתה לנו אפשרות להקים את מדינת הלאום שלנו'. בפרלמנט הראשון של הרפובליקה הצעירה נישא נאום, ועיקרו היה שאנו מקבלים את תווית ה'רוצחים' שהודבקה לנו כיוון שהדבר שירת את המטרה, הצלת ארץ אבותינו.

אני סבור ש'אפשר להבין' את הטלת הטאבו על רצח העם הארמני ברפובליקה שנוסדה בדרך. החורבן שייגרם אם נטיל אות קלון, אות של 'רוצחים וגנבים', במי שנחשבים בעינינו כ'מושיעים הגדולים' וכ'אנשים שיצרו אומה יש מאין' הוא דבר מוחשי. פשוט הרבה יותר להתכחש לחלוטין לרצח העם מאשר לקחת יוזמה ולהתמודד עם ביטול העמדות הטבועות בנו ביחס לרפובליקה וביחס לזהותנו הלאומית".

עץ עשוי מגרניט בעל ענפים המסמל את לידתה מחדש של האומה הארמנית

 

קרוב ליד הזיכרון לרצח העם הארמני מתנשא מבנה מגלומני אשר כמוהו יכולים לבנות רק הסובייטים: היכל ענק המיועד למופעי ספורט ותרבות. יש בו שני אולמות ענק אשר בעת הצורך יכולים להתחבר לאולם אחד. הרושם מרחוק הוא אדיר. כשמתקרבים רואים את ההזנחה רבת השנים. הרבה יותר מרשים מהמונומנט הזה הוא פסל קטן הניצב מאחוריו: אישה יחפה ששמלתה ושערה מתבדרים ברוח, רצה נמלטת אחוזת אימה, ובידיה היא נושאת את בנה הפעוט, שגם על פניו ארשת פחד. זוהי מתנת הקהילה הארמנית בפלורידה, לעם היושב בארמניה, יד ושם לזכר רצח העם הארמני.

 

קרדיט: ערכים באינטרנט, צילומים וערכים בויקיפדיה

 

 

השאר תגובה