ימי פומפיי האחרונים

"…על מרביתם רבץ מעטה של אפר, כפור בשערותיהם, פניהם כמו מסכות מוות מותזות דם. אחדים נשאו לפידים, עדיין דולקים. צבא מובס של זקנים שהלבינו, של רוחות רפאים, גוררים את רגליהם מן התבוסה הרת האסון, נעדרי יכולת דיבור… השמים היו אפלים ומתערבלים בקליעים זעירים, וכהרף עין התחלף היום מאחר צהריים לאור דמדומים, והם היו תחת הפצצה. לא אבנים קשיחות אלא גבישי פסלות פחם לבנה, אפר שהתקשה, נפלו מגובה עצום וניתרו מראשיהם ומכתפיהם…"
(מתוך "פומפיי" מאת רוברט האריס, הוצאת זמורה-ביתן 2006)

הר וזוב (באיטלקית: Monte Vesuvio)

הר געש ממזרח לנאפולי, אחד משלושת הרי הגעש הפעילים באיטליה ואחד מהרי הגעש הפעילים והאלימים ביותר על פני כדור הארץ. מתוך חמש ההתפרצויות הגדולות ביותר בעשרת אלפים השנים האחרונות, שלוש היו של הווזוב. בשנים 5960 ו-3580 לפנה"ס וההתפרצות המפורסמת של שנת 79 לספירה שהחריבה את פומפיי והרקולניאום (Herculaneum), וכן כפרים רבים באיזור. מאז התפרץ ההר עוד כ-36 פעמים. בשנת 203 תועדה התפרצות על ידי ההיסטוריון קאסיוס דיו, בשנת 472 התרחשה התפרצות עזה שגרמה לאפר שנפלט מההר להגיע עד קונסטנטינופול, ועוד חמש התפרצויות תועדו עד לשנת 1036. בסוף המאה ה-13 נכנס ההר לתקופה רדומה, אולם מחזור פעילות חדש החל בשנת 1631 בהתפרצות ענק שגבתה את חייהם של כ-3,500 איש. מאז ועד היום נרשמו עוד 22 התפרצויות, אחת קטלנית במיוחד בשנת 1906 בה נהרגו 100 בני אדם, והאחרונה בשנת 1944 בזמן מלחמת העולם השנייה במהלכה נהרסו שלושה כפרים. מאז ההר שקט, אבל מי יודע מתי יתפרץ שנית. על פי תורת הסיכויים הוא מתפרץ בערך אחת לעשרים שנה. הסכנה קיימת והיא מוחשית ביותר. אולי זהו גורם המשיכה העיקרי לאלפי תיירים הנוהרים אליו מידי יום. יש משהו המעורר את המחשבה וממריץ את הדם בעצם הטיפוס על ההר שהמיט כל כך הרבה אסונות ועלול בכל רגע להתפרץ בסערה. זהו אחד מאתרי התיירות הראשיים של איטליה, ואפשר לעלות ללועו ולהשקיף לתוך ההר, או על חורבות הכפרים שתחתיו. הווזוב מושך אליו מטיילים רבים. העלייה להר מוסדרת בשביל נוח ומתוקן אבל תלול ביותר. הטיפוס לפיסגה נמשך בממוצע 30 דקות לא קלות ובכל זאת בני כל הגילים מטפסים ועולים. כשעומדים למרגלות ההר רואים שיירה בלתי פוסקת של מטפסים לאורך כל השביל התלול, כמו שיירת נמלים היא נראית ממרחק. איש אינו עומד בפני הפיתוי המרתק לטייל סביב הלוע ולצפות בתמרות העשן המיתמרות ממנו ולחשוב שהנה, בכל רגע הוא עלול לפלוט תמרות עשן ולבה אדומה וזורמת. גם התצפית על נפולי מוסיפה עניין לטיפוס. אפשר ללכת סביב כל המכתש, הליכה הנמשכת כשעתיים. כשמסתכלים לעבר הר הגעש מנפולי כיום, רואים למעשה את הקונוס הקטום של הר סומה (Monte Somma) שגובהו 1132 מטרים. הווזוב עצמו (1277 מטרים) עולה מקרקעיתו, קונוס שנוצר ברובו בהתפרצות הידועה בשנת 79 לספירה.

לוע הר געש

לוע הר געש

פומפיי

פומפיי נוסדה במאה השישית לפני הספירה על ידי האוסקאנים, עם שישב במחוז קמפניה שבמרכז איטליה. כבר קודם היא שימשה יוונים ופניקים, שהגיעו אל הנמל שבמפרץ נפולי. במאה החמישית השתלטו על העיר הסאמניטים, והעיר שגשגה. לאחר שהתאחדה עם ערים אחרות בחבל קמפאניה נגד רומא, נכנעה לבסוף לשלטון הרומאי בשנת 80 לפנה"ס. בתקופה הרומית שגשגה פומפיי, ואולוסייתה הגיעה לכ-25,000 נפש. המסחר בעיר שגשג, היות והיא שימשה כנקודת מעבר לסחורות שהגיעו דרך הים, תוך ניצול קרבתה לדרך אפיה שהובילה לרומא. היו בה חנויות ובתי מלאכה, מרחצאות, אמפיתיאטרון, ובתי מידות רבים. פומפיי הייתה עיר רומית שבה ישבה אוכלוסייה אמידה. ברחובותיה נתגלו בתי מגורים, חנויות, מבני ציבור, בתי מלאכה ובתי בושת. בפברואר, שנת 62 לספירה, פקד את העיר רעש אדמה חזק. זאת היתה רק הכנה לבאות.

הרקולנאום Herculaneum

מייסד הרקולנאום, על פי המיתולוגיה, היה לא אחר מאשר הרקולס, הגיבור המיתולוגי. נראה שהעיר אכן נוסדה על ידי יוונים, שנתנו לה את שמה, ואשר גם נהגו בהרקולס כבאל, על פי מנהגי הפולחן המקומי. הרקולנאום הייתה עיר קיט שלווה לעשירי רומא, שבנו בה חווילות מפוארות. גרו בה גם אמנים רבים. בתיה צפו אל נופי מפרץ נאפולי ובנמלה עגנו ספינות וסירות דייגים. העיר הייתה מחולקת לחמישה חלקים על ידי שלושה רחובות ראשיים, וקטנה בהרבה מפומפיי. לעומת פומפיי, שהיתה עיר מסחר ובתיה, אם כי מהודרים, היו אופייניים לסוחרים, הרקולנאום היתה פרבר לעשירי רומא והכילה וילות מתוחכמות והדורות. גל הבוץ והאפר ששטף את שתי הערים לא הבחין בהבדלי מעמדות ועושר וקבר תחתיו את שתיהן.

ההתפרצות

על פי מכתבים ששלח פליניוס הצעיר להיסטוריון הרומי טקיטוס, שוחזר מהלך ההתפרצות. ההר, שהיה רדום במשך מאות שנים, לא נחשב אז להר געש, וההתפרצות הפתיעה רבים מהתושבים בישובי המפרץ, שלא הספיקו להימלט. ימים אחדים לפני ה-24 באוגוסט, 79 לספירה, החל הווזוב לפלוט עשן וסלעים. ב-24 באוגוסט התמוטט מחסום הלבה שלו והר הגעש התפרץ במלוא עוצמתו. בשעות הצהריים, החל זרם של עשן, אפר וסלעים וולקניים להתפרץ מלועו של ההר לגובה של אלפי מטרים. הסלעים והאפר הוולקני נעו עם הרוחות לכיוון דרום מזרח, כשהם מכסים בנפלם את העיר פומפיי וסביבתה, מכלים בחומם הלוהט כל יצור חי שנקלע לאזור. ההתפרצות כולה ארכה קרוב ל-24 שעות. פומפיי נקברה בתוך שעות מעטות, וכאלפיים מתושביה נהרגו ממטר הסלעים או מהגזים המחניקים (רבים מעשרים אלף התושבים כבר עזבו קודם לכן, עם סימני הסכנה הראשונים). באותו ערב התמוטטו קירותיו הפנימיים של הר הגעש, בפולטם כמויות עצומות של אפר שכיסה את שתי הערים ואת הכפרים שבאזור. רק ב-26 באוגוסט החל אור קלוש לחזור לאזור האפל.

החשיפה והתגלית

פומפיי והרקולנאום, העיר השכנה, נחרבו בהתפרצות הר הגעש וזוב. פומפיי נקברה תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים וולקניים, ונחשפה במקרה בשנת 1748 על ידי איכר שחפר בשדהו ונתקל בשרידיה העתיקים, קרוב ל- 1,700 שנים לאחר שנקברה
על בתיה ותושביה, באפר לוהט, כתוצאה מהתפרצותו של הר הגעש וזוב ב-24 באוגוסט, 79. מאז גילויה, נחשפו חלקים גדולים ממנה על ידי ארכיאולוגים, שמצאו את העיר כפי שהייתה ברגעיה האחרונים. לגילויים נודעה חשיבות לשם הכרת וידיעת אורח החיים של הרומאים, מפני שאלה הותירו במותם כתבי יד של מכתבים ורשימות וכלים מסוגים שונים. שרידי התושבים ש"התאבנו" בגלל התקררות הלבה נמצאו גם כן ובפניהם ניכרה אימה רבה מפני המתרחש. העיר פומפיי, אשר את שרידיה הקבורים ניתן למצוא היום באיטליה, היא סמל חקוק בסלע לעוצמתו ההרסנית של הטבע. העיר אשר הייתה מעמודי התווך של האימפריה הרומית, נמחתה לחלוטין ברגע אחד של התפרצות געשית, ונותרה לנצח קבורה מתחת לאדמה. יום דרמטי אחד, שבו ברגע אחד הייתה העיר שוקקת חיים, ומיד אחר כך נמחקה מהמפה. בשנת 1997 הכריזה אונסקו על פומפיי והרקולניאום שחרבה יחד איתה כ"אתר מורשת עולמית".

האתרים

פומפיי היא אתר מרתק גם לאדם שאינו חובב עתיקות וארכיאולוגיה. יום שלם לא יספיק לראות את כל אוצרותיה. העיר החרבה משתרעת על שטח עצום ובה רחובות, מוסדות ציבור כגון אמפיתאטרון ובתי מרחץ, וילות פרטיות של עשירים, הכל כאילו חי עד היום. הבתים מעוטרים בציורי קיר שצבעיהם עזים. אפשר להסתובב בעיר הזאת שעות והיא לא נגמרת. אחד המבנים הבולטים הוא הפורום, מרכז חיי הציבור הרומיים. המבנים ששרדו כוללים את הבסיליקה (מרכז מסחר ובתי משפט), מקדשים לאפולו, לוונוס וליופיטר. בין המימצאים שוק, בתי מרחץ, שבהם בריכות שחייה, חדרי הלבשה, ואזורים נפרדים לגברים ולנשים. על יד בתי המרחץ נמצא בית הבושת, שבו חדרי מיטות קטנים והוא מעוטר בפרסקאות המתארות את התנוחות המגוונות ואת ההיצע המפתה. בתים פרטיים רבים נשתמרו על מכלול חדריהם ועיטוריהם. כתובות קטנות המעידות על חיי היום-יום כגון כתובת בפתחו של אחד הבתים: "היזהרו מהכלב". בכמה מן הבתים נשתמרו עיטורי קיר ארוטיים מפורטים ביותר. ברחובות נשתמרו כתובות קיר וגרפיטי, מהן פוליטיות ומהן פורנוגרפיות. החוויה המרתקת והמזעזעת ביותר היא קבוצה של אנשים, שהם כבר בגדר מאובנים, שנתפסו על ידי האפר והלבה בתנוחות שונות ומשונות, בעיקר בתנוחות של פחד ואימה. הם קובצו למקום אחד והצפייה בהם מחרידה ומרתקת כאחד.
הרקולנאום לא נחפרה כולה. למעשה נחשפה פחות ממחציתה של העיר. הסיור במקום קצר יותר (כשעתיים), אבל המבנים השתמרו בצורה טובה יותר. בין המבנים הציבוריים ראויים לתשומת לב בית המרחץ, שספסליו ואגני הרחצה שלו שרדו בשלמותם, הגימנזיום עם מזרקה יפה ושרידי התיאטרון.

אנחנו ופומפיי

כל מה שקרה בפומפיי מרתק עד היום ציבור רחב מאוד של אנשים. ספרים נכתבו, מהם מדעיים ומהם בדיוניים, שניסו לתאר ולהסביר את החווייה המזעזעת וסרטים צולמו. היוצרים חוזרים לסיפור האנושי הזה שוב ושוב, וגם קהל הקוראים והצופים אינו שבע. זה עתה יצא לאור בתרגום חדש "ימי פומפיי האחרונים" מאת: אדוארד בולוור ליטון ההוצאה: כנרת זמורה ביתן. אדוארד בולוור ליטון (1873-1803), סופר ומדינאי, נודע בזכות הרומנים ההיסטוריים שלו, שהחשוב בהם הוא "ימי פומפיי האחרונים". ליטון שהה כשנה בפומפיי ובנאפולי הסמוכה, התרשם עמוקות מן הממצאים שנחשפו במקום, ובספרו הקים לתחייה את העיר השוקקת. סיפורו מתחיל בימים שלפני התפרצות הר הגעש ומתאר את שלל תושביה של פומפיי, אשר נקבצו אליה מרחבי העולם שנכבש בידי האימפריה הרומית. הם החזיקו באמונות שונות, דיברו בשפות שונות וחיו על פי מנהגים שונים, אך נדרשו להתאים את עצמם לאמות המידה של העיר שבה התגוררו. את ההקדמה למהדורה הראשונה של ספרו מסיים ליטון במילים: "דייני אם ספר זה, על פגמיו, ייצור דיוקן נאמן במידה זו או אחרת למנהגיה ולמאפייניה של התקופה אשר ניסיתי לתאר, וחשוב מכול – אם יהווה ייצוג הולם לתשוקות אנוש ולרגשות אנוש, אשר מרכיביהם נותרו כשהיו מאז ועד היום!"
ב-2003 כתב רוברט האריס את הרומן "פומפיי" הניגש לכל הסיפור מנקודת ראות שונה ובלתי שגרתית. הוא מתאר את קריסת מערכת המים של העיר. מרומא נשלח מהנדס צעיר שתפקידו לדאוג למערכת המים של פומפיי לאחר שקודמו בתפקיד נעלם. מערכת המים פחות או יותר קורסת מייד כשהוא מגיע והוא מתחיל לנסות לטפל בה. הקורא יודע שזה הסימן הראשון להתפרצות הווזוב, אבל המהנדס שלנו צעיר וחי במאה הראשונה לספירה ולכן הוא ממש לא בכיוון. לאט לאט מצטרפים עוד סימנים ובסופו של דבר מתחיל המהנדס לקלוט שמשהו לא בסדר, ואז מתחיל החצי היותר סוער של הספר, ההר מתחיל להתפרץ והדרמה מתחילה להתהדק. בתחילת כל פרק מביא הסופר ציטוט מאיזה ספר תיאורטי על הרי געש שמסביר מה קורה ובפרק עצמו מתואר ההתרחשות כפי שקרתה בפומפיי עצמה. הספר הוא תערובת של מתח ודרמה, הסטוריה ומדע, והתערובת הזאת היא יתרונו וחסרונו של הספר כאחד. החלק הטוב בספר הוא התיאורים המפורטים של ההתפרצות. שלב שלב מתוארים כל האירועים ומכל הכיוונים. זה מרתק. כל שלב ושלב מתואר בקפידה ומנקודות המבט של האנשים (ועם הציטוטים המדעיים). זאת עבודה מעולה לכל המתעניינים. מבחינה עלילתית הספר קצת חלש ודומה יותר לרומן למשרתות, אבל הוא בכל זאת שווה מאוד.
גם יוצרי הסרטים לא משכו ידיהם מהעלילה המרתקת. לאחרונה הופקה דוקו דרמה של הבי.בי.סי. בכיכובו של השחקן הבריטי המוערך ג`ים קארטר ("שייקספיר מאוהב", "המפצח") ועם קריינות של אף. מוריי אברהם (זוכה האוסקר על "אמדאוס").
הסרט משחזר את רגעיה האחרונים והמפחידים של העיר אשר נקברה מתחת למלכודת המוות ההרסנית של הטבע. ב-24 לאוגוסט, שנת 79 לספירה, הגיעה לקיצה העיר פומפיי ברגע אחד של התפרצות געשית של ההר ווזוב, אשר המטיר עליה אש, עשן, וסלעים ענקיים. אחדים הצליחו לברוח, אך אלה שנותרו מאחור נקברו בסלע הרותח. הסרט מביא שיחזור דרמטי של הרגעים האחרונים, דרך עיניהם של דמויות המפתח בעיר, החיילים, העבדים והמשפחות, ומביא לחיים את היום האחרון של העיר אשר השתייכה לאימפריה הרומית החזקה, אך לא יכלה לעמוד מול איתנו של הטבע.
עד היום אנחנו משתמשים בביטוי "ימי פומפיי האחרונים" כשאנחנו רוצים לתאר משהו גדול ויומרני, הנרקב מבפנים, שאינו מודע לרגע קריסתו ההולך וקרב. וכאלה יש לנו בכל תחומי החיים.

"הוא התקשה לנשום או אפילו לעמוד מול הרוח. האוויר נמלא אפור, שחק אבן וזוהר נורא. הוא השתנק. הכאב בחזהו היה חישוק ברזל. הוא נרתע לאחור.
התייצב מולו, אל תיכנע.
התייצב מולו, כמו בן רומי.
הנחשול גרף אותו."
(מתוך "פומפיי" מאת רוברט האריס, הוצאת זמורה-ביתן 2006)

השאר תגובה