תקופת הגאונים ו' – בבל נגד ארץ ישראל
מרכזי ההנהגה המסורתיים:
-
ארץ ישראל נגד בבל
בפרקים הקודמים דיברנו על שני המרכזים המסורתיים של ארץ ישראל, בבל וארץ ישראל. דיברנו על היותם מרכזים, מרכזי הדרכה, הנחיה, חקיקה, שיפוט ואכיפה לכל עם ישראל, בעיקר ניכר חלקן של ישיבות בבל משום שמבבל נמצאו לנו קבצים רבים מאוד של תשובות על שאלות שנשלחו לתפוצות ישראל ואילו מארץ ישראל לא נמצאו בידינו כמעט תשובות. כלומר, אפשר להניח שארץ ישראל לא נשאלה שאלות. כמובן שהמצב הזה הביא לתסכול בישיבת ארץ ישראל. למעשה אפשר להגיד ששתי הישיבות האלה מנהלות מאבק על הסמכות ועל השררה לאורך כל תקופת הגאונים, אפילו עוד לפני כן, אפילו בתקופת התלמוד, אנחנו כבר רואים איזה שהיא התנצחות בין בבל לארץ ישראל על העליונות ועל השררה על עם ישראל. יתכן מאוד שאחת הסיבות לירידת קרנן של הישיבות בכלל, גם בבל וגם ארץ ישראל, בימי הביניים המוקדמים, היו המחלוקות הבלתי פוסקות בתוך הישיבות, בינן לבין עצמן, בין הישיבות בבבל לבין ראש הגולה ובעיקר בין ישיבות בבל לבין ארץ ישראל. אני רוצה להדגים את המחלוקות האלה בשתי דוגמאות בקיצור, שתי דוגמאות של מחלוקות על השררה ועל ההנהגה בתוך בבל. מחלוקת אחת ידועה שמתאר לנו נתן הכהן הבבלי מהמאה ה-10, היא מחלוקת בין דוד בן זכאי ראש הגולה לבין סעדיה גאון סורא. דוד בן זכאי ראש הגולה מינה את סעדיה בן יוסף שמוצאו היה מפיום שבמצרים, להיות גאון סורא בשנת 928. לאחר שנתיים נתגלע ביניהם ויכוח גדול מאוד. הויכוח לכאורה היה אידיאולוגי, אבל למעשה הוא ויכוח על שררה ועל שלטון.המחלוקת פרצה בשל סכסוך סביב ירושה גדולה. היורשים המסוכסכים היו שייכים לרָשות של ראש הגולה והם באו להתדיין לפניו ואף הציעו לו עשרה אחוז מסכום הירושה כדי לפשר ביניהם. מדובר בסכומי עתק. הוא נתן פסק ושלח אותו לאישור לשני ראשי הישיבות. כפי הנראה היה זה מקובל כשדובר סכומי כסף גדולים. הפסק הגיע לאישורו של סעדיה גאון סורא. הוא התבונן בו, מצא בו דברים שלא ישרו בעיניו ואמר לטוענים שקודם ילכו להחתים את ראש ישיבת פומבדיתא, כהן צדק. הם הלכו לראש ישיבת פומבדיתא והלה חתם בפסק. חזרו לסעדיה גאון והלה עמד בסירובו לחתום. הטוענים הפצירו בו והשביעוהו, ואז נאלץ לגלות להם שהשטר לא היה תקין. הם הלכו וסיפרו את זה לראש הגולה דוד בן זכאי. ראש הגולה הפעיל לחץ קשה על סעדיה גאון, בתחילה מילולי ואחר כך גם ניסיון ללחץ פיזי. נוצרה מחלוקת קשה מאוד בין דוד בן זכאי, ראש הגולה, לבין סעדיה גאון סורא. במהלך המחלוקת הם החרימו אחד את השני. כל אחד מהם החרים את השני ומינה במקומו או ראש גולה אחר או גאון אחר. מכאן אפשר גם להבין עד כמה החרם לא תמיד היה כל כך אפקטיבי, בגלל שאם גאון וראש גולה מחרימים אחד את השני, ברור שלכל אחד מהם יש תומכים משלו ולכן הוא מוחרם רק על ידי התומכים של האחר. החרם לא פעל פה את פעולתו, אבל מה שפעל את פעולתו היתה התמיכה של לובי אנשי הכספים. במקרה הזה לדוד בן זכאי היו תומכים חזקים יותר בין אנשי הכספים, וכך סעדיה גאון נאלץ לעזוב את סורא ולגלות למקום גלות, לעיר אחרת, ושהה שם כשבע שנים. המחלוקת הזאת היתה קשה מאוד לקהילה היהודית ובסופו של דבר הקהילה לחצה על אנשי הכספים לפייס בין השניים והם אכן התפייסו. אפשר לטעון שהמחלוקת הזאת היתה בנושא אידיאולוגי, אבל כשבודקים את הדברים לאשורם, אפשר לראות שלמעשה היתה המחלוקת הזאת עניין של מאבק פוליטי, מאבק של שררה, מאבק של שלטון של כוח פוליטי, והיא גם הוכרעה כתוצאה של הפעלת כוח פוליטי של אנשי הכספים.
מאבק אחר התרחש בארץ ישראל. בארץ ישראל בין השנים 1051-1025 היה גאון בשם שלמה בן יהודה, שהיה בן לאחת ממשפחות הגאונים המקובלות. בן אחר למשפחת גאונים אחרת היה נתן בן אברהם שבצעירותו עזב את ארץ ישראל, נסע למַגרִבּ, ישב שם ולמד תורה בקַירַאוַן, עבר דרך פֻסטאט מצרים, גייס שם לובי של תומכים, בעיקר מקרב קהל הבבליים שבפֻסטאט, וגם התחתן שם נישואי תועלת עם בת לאחד מעשירי הבבליים בפֻסטאט. אז חזר לארץ ישראל וטען ל זכותו להתמנות בתור אב בית דין, בשעה שעל פי הסדר המסורתי הגיעה המשרה לנושא התואר שלישי. לאחר ויכוחים ודיונים והפעלת הלובי בפֻסטאט, נכנע הגאון ומינה את נתן בן אברהם לאב בית הדין של השיבה, כלומר, מספר שתיים של הישיבה. נתן בן אברהם לא הסתפק בזה וטען לזכותו להיות גאון. וכאן התחילה מחלוקת גדולה מאוד, מאבק גדול מאוד, פולמוס ענק בין שלמה בן יהודה ותומכיו ובין נתן בן אברהם ותומכיו. המחלוקת הזאת השתרעה על כל העולם היהודי. כל אחד גייס את כל מי שיכול היה והמחלוקת הזאת יצאה מתחומי העולם היהודי ועברה לתחומי העולם האסלאמי, כשכל אחד גייס גם מהשלטונות ברמלה ומהשלטונות במצרים ואת הקראים ואת אנשי החצר וכל מי שרק אפשר. המחלוקת נמשכה בין 1041-1038, ויש אומרים שהתחילה מוקדם יותר, כלומר לפחות ארבע-שש שנים והיתה קשה ביותר ומלווה בהרבה התפרצויות אלימות, גם בארץ ישראל וגם במצרים. במהלך הזמן הזה שני הגאונים היריבים החרימו אחד את השני, כל אחד הכריז על עצמו שהוא גאון. היו שני גאונים מכהנים. כל הקהילות שהיו תחת סמכות ישיבת ארץ ישראל לא יכלו לעמוד במחלוקת הממושכת ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה שכתוצאה ממנה שלמה בן יהודה המשיך להיות גאון ונתן בן אברהם נשאר בתור אב בית דין, מתוך ציפייה למותו של שלמה בן יהודה שהיה הרבה יותר זקן ממנו. כמו שהחיים יודעים להפתיע, כנראה שנתן בן אברהם מת לפני שלמה בן יהודה שהאריך ימים עד זקנה ושיבה.
את הסיפורים האלה אנחנו יודעים גם מסיפור נתן הבבלי, גם מאיגרת שרירא גאון וגם מכתבי הגניזה, ויש בהם להעיד על כך שיותר משהיו עסוקות הישיבות בהדרכה, בחקיקה, בהכוונה רוחנית אולי או תיאורטית או תורנית של עם ישראל, הם היו עסוקות במאבקי שררה וכוח ויתכן מאוד שזאת אחת הסיבות שמעמדם בעיני קהילות ישראל הלך וירד כשעיני כל העם צופות ורואות איך המאבקים האלה מתרחשים כל הזמן. לא היה מקרה של גאון שמת ואחריו לא היה מאבק שנמשך לפחות שנה או שנתיים בין הטוענים לגאונות אחריו.
בתוך כל הסערה הגדולה הזאת התנהל גם מאבק נוסף לכל המאבקים הפנימיים, התנהל גם מאבק בין בבל לארץ ישראל על הסמכות העליונה על עם ישראל. והאמת היא שארץ ישראל, ישיבת ארץ ישראל ניהלה מלחמת מאסף משום שכבר כמה מאות שנים, רוב קהילות עם ישראל הפנו את שאלותיהם למרכזים בבבל וארץ ישראל הרגישה שהיא נמצאת בעמדת נחיתות והדברים האלה באים ידי ביטוי במכתבים רבים של גאונים. למשל הגאון בארץ ישראל כותב על מנהיג הבבליים בפֻסטאט, כותב עליו ומכנה אותו האיש שמאס באם ובחר באשת אב, או האיש שמאס במי ירדן ובחר במי נהר, הכוונה היא לנהר הפרת והחידקל. זאת אומרת האיש אשר מאס בארץ ישראל והעדיף עליה את סמכות בבל. ואת הדברים האלה הוא כותב בכאב רב מאוד. כל צד הביא לזכותו לשררה טיעונים אידיאולוגיים, פולמוסיים. הטיעון הידוע ביותר של ישיבות בבל מתבטא בחיבור שכתב אדם בשם פִּרקוֹי בן בּאבּוֹי במאה ה-8. זהו חיבור שנועד להישלח לכל תפוצות ישראל ובחיבור הזה הוא מסביר את עליונותה ההלכתית של בבל על ארץ ישראל והוא אומר כך: ארץ ישראל נשלטה על ידי הביזנטים. הביזנטים לחצו והציקו. הם חוקקו חוקים מגבילים, הם לא אפשרו ליהודים לקיים חיים יהודיים תקינים וכך קרה, שבמהלך מאות שנים של שלטון ביזנטי הלכה ונשתכחה תורה מארץ ישראל ואתם, אחי בני ישראל, קורא פִּרקוֹי בן בּאבּוֹי, אם אתם חפצים בתורה כהלכה, פנו לישיבות בבל כי שם נשתמרה התורה, שם התפתחה, שם יש אנשים שיודעים את ההלכה. בארץ ישראל אנשים אינם יודעים את ההלכה. החיבור הזה הוא חיבור קשה מאוד שנגדו נלחמה ארץ ישראל במעט המשאבים שעמדו לרשותה. הטיעון המרכזי שעמד לזכות ארץ ישראל היה עצם ישיבתה של ישיבת ארץ ישראל בירושלים, עצם ישיבתה בעיר הקודש. בכל המכתבים ששולחים גאוני ישיבת ארץ ישראל לקהילות ישראל בתפוצות הם מזכירים את היותם יתד נאמן לעם ישראל, "יתד נאמן ואוהל בל יצען", אנחנו תקענו יתד ואוהל בירושלים למען כל עם ישראל, ולכן כל עם ישראל צריך לתמוך בנו כדי שנמשיך ונוכל לשבת להישאר בירושלים. טיעון די קלוש לעומת הטיעון הפולמוסי החזק של פִּרקוֹי בן בּאבּוֹי. העובדות מוכיחות שיותר ויותר נחלשה ישיבת ארץ ישראל מבחינת השפעתה על התפוצות ויותר ויותר התחזקו ישיבות בבל בהשפעתן על התפוצות. אבל גם הן במהלך רוב המאה ה-10 הלכו ונחלשו, למרות שעדיין, גם בראשית המאה ה-10 קם המאור הגדול, ראש המדברים סעדיה גאון, שאין שני לו מבחינת יצירה והשפעה על תפוצות ישראל. אבל הוא כזכור הסתכסך עם ראש הגולה ונאלץ לגלות עד שחזר כתוצאה מהפשרה. וגם בסוף המאה ה-10 וראשית ה-11 קמו שני גאונים שהצליחו להחזיר את גדולתה של אחת מישיבות בבל, ישיבת פומבדיתא, הלא הם שרירא גאון והאיי גאון, שעשו מאמצים אדירים והצליחו הזכות מאמציהם ואישיותם הנדירה להחזיר את ההכרה של קהילות ישראל במרכז בבבל. אנחנו עדים לעליות וירידות במעמדן של הישיבות, אבל בסך הכל יש כאן תהליך של ירידה בלתי פוסקת במעמדם של שני המרכזים אבל בעיקר של ארץ ישראל. ישיבת ארץ ישראל ניהלה מלחמת מאסף על מעמדה בעיני העולם היהודי, וגם ישיבות בבל היו צריכות לעשות מאמצים גדולים כדי לחזק את מעמדן ההולך ונחלש. אבל שני המרכזים, למרות מצבם הקשה, ואולי בגללו, ניהלו ביניהם מאבק קשה על נפשו של עם ישראל. מאבק זה התבטא בכל מיני דרכים, למשל חיבורו של פירקוי בין באבוי שהזכרנו למעלה, וגם חלוקת תארים והרעפת כיבודים, בעיקר על ראשי הקהילות השונות, בעיקר במצרים. אבל לעתים התפרץ המאבק בצורה של מחלוקת ספציפית.
המחלוקת הקשה ביותר בין ארץ ישראל לבין בבל ידועה לנו בשם מחלוקת הלוח. היא התרחשה במאה ה-10. זאת היתה מחלוקת על נושא אידיאולוגי אבל כשמסירים את המעטה האידיאולוגי, אנחנו מוצאים שגם זאת היתה מחלוקת פוליטית, מחלוקת על שררה ועל סמכויות. המחלוקת הזאת התחילה באדם, בגאון ארץ ישראל, מאיר גאון, שהיה אישיות חזקה מאוד, דומיננטי מאוד, כריזמטי מאוד. היו לו אמביציות, הוא רצה להחזיר את עליונות ארץ ישראל לתוקפה והוא ניסה לעשות שינוי. השינוי שהוא עשה היה השינוי בלוח. הלוח הוא דבר מאוד מרכזי בתרבות היהודית ובכל תרבות בכלל. כל חיי תרבות מתנהלים על פי הלוח, חגים, מועדים, שנה מעוברת, דברים שאולי היום אנחנו לא חשים בהם באופן יום יומי, אבל החיים שלנו מתנהלים על פי הלוח. והלוח כבר מזה לפחות 200 שנים בערך, היה לוח בעל כללים קבועים. כלומר, הוא נעשה על פי חישובים ולא על פי ראיית המולד או ראיית הבשלת השעורה, כמו שהדברים נעשו בזמנים קדומים. והנה אותו גאון מאיר עשה חישובים ומצא שהלוח שגוי. ייתכן שהדברים נעשו לא בדיוק בתום לב אלא כדי לזעזע את עם ישראל ולהחזיר את מוקד תשומת הלב לארץ ישראל. ייתכן גם שהוא רצה להתקרב לקראים שהיו אז בשיא כוחם בארץ ישראל ולהתקרב ללוח שלהם, וייתכן כמובן שהוא עשה את הדברים בתום לב, חישב חישובים ומצא טעות. לעולם לא נדע מה היו המניעים האמיתיים שלו, אבל בשנת תרפ"ב לבריאת העולם, היא שנת 922 לספירה הנוצרית, קם מאיר והכריז שהלוח שגוי ובמקום שהשנה היתה צריכה להיות שלמה, כלומר תשרי, מרחשוון וכסלו, כל אחד בני 30 יום, הוא הכריז שהשנה היא חסרה, כלומר תשרי 30 יום אבל מרחשוון וכסלו 29 יום. ההבדל בין הלוח הקבוע לבין הכרזתו של מאיר גאון היה הפרש של יומיים. ברגע שהוא הכריז את זה למעשה הוא הכריז על מלחמה. הוא גם בחר בעיתוי שנראה לו מתאים: בפומבדיתא היה מאבק בין שני טוענים לגאונות, מבשר וכהן צדק, ראש הגולה שהיה דוד בן זכאי, תמך בכהן צדק. בסורא לא היה ראש ישיבה. סעדיה פיומי עדיין לא היה גאון, הוא רק היה בעל תואר אלוף בישיבת פומבדיתא. למעשה היו כל הכוחות בבבל מפורדים ונתונים במאבק, ומאיר גאון חשב שזאת ההזדמנות הטובה בשבילו לצאת בהכרזה המוחצת שלו בדבר שינוי סדרי הלוח. הוא לא לקח בחשבון שברגע שמדובר בעליונות בבל על ארץ ישראל, יניחו כל היריבים את נשקם ויתאחדו למאבק משותף נגד ארץ ישראל, וזה בדיוק מה שקרה. המאבק נערך בעיקר על גבה של הקהילה היהודית במצרים. זאת הקהילה שישבה בעיר פֻסטאט, היא עיר הבירה של מצרים. זאת היתה הקהילה היהודית החזקה ביותר, הגדולה ביותר, העשירה ביותר, המשפיעה ביותר בעולם היהודי של המאה העשירית, וכל צד רצה שהיא תקיים את הלוח שלו, את ההוראות שלו. לפי המסורת, יהודי מצרים היו כפופים לסמכות ישיבת ארץ ישראל, למעשה אמורים היו ללכת לפי הוראותיו של מאיר גאון, אבל במצרים היתה קהילה בבלית גדולה, אנשים שבאו מבבל והתיישבו במצרים והם נטו ללכת אחרי פסיקת בבל. סעדיה בן יוסף, שעדיין לא היה גאון, היה בכל זאת הדובר העיקרי של בבל, בזכות מוצאו המצרי והכרותו מקרוב את הנפשות הפועלות בפֻסטאט. הוא הריץ אליהם מכתבים וניסה לשכנע אותם שהם צריכים ללכת לפי הנחיות בבל. גם מאיר לא ישב בשקט וגם הוא הריץ מכתבים למצרים ובהם הוא הסביר את השינוי ולמה הם צריכים לשמוע בקול ישיבת ארץ ישראל. יש לנו עדויות טובות וחד-משמעיות על כך שהיהודים במצרים היו מבולבלים מאוד ולא ידעו מה לעשות, וכנראה שהקהילה הירושלמית הלכה על פי ארץ ישראל אבל הקהילה הבבלית, שהיתה צריכה ללכת על פי ארץ ישראל אבל רצתה ללכת על פי בבל, היתה מבולבלת מאוד. המחלוקת הזאת נמשכה בערך שנתיים. בשנתיים האלה עם ישראל חגג את הפסח, את יום כיפור, בתאריכים שונים וזה דבר חמור ביותר שעלול היה, אם היה נמשך, להביא לקרע אמיתי בעם, לקרע של ממש, קרע שלא יתאחה. מעניין לציין שבאותן שנים בדיוק, הנוצרים המזרחיים בארץ ישראל שבדרך כלל היו מצמידים את הפסחא שלהם לפסח היהודי, השאירו עדויות בכתב שהם לא יודעים מתי לחגוג את הפסחא השנה, בגלל שגם היהודים לא יודעים מתי לחגוג את הפסח. זאת אומרת הבלבול הזה השפיע על כל החברה שמסביב לעם ישראל. אנחנו לא יודעים בדיוק איך נגמרה המחלוקת הזאת, זאת אומרת אנחנו יודעים בדיוק שבבל ניצחה והלוח הקבוע נשאר כשהיה, אבל מה הסיבה לכך אנחנו לא יודעים כי הגניזה לא שימרה לנו מידע על כך. ייתכן שמאיר מת והמאבק מת איתו, אנחנו לא יודעים את זה. זה היה מאבק חזק, חריף ביותר בין בבל לארץ ישראל וכמו שאנחנו יכולים לראות, גם במאבק הזה, כמו במאבקים אחרים, היתה ידה של ישיבת בבל על העליונה. אבל אל לנו לשכוח שגם ישיבות בבל וגם ישיבת ארץ ישראל היו בתהליך של ירידה הולכת וגוברת וקהילות ישראל בתפוצות פחות ופחות נזקקו להוראות ולהנחיה מצד הישיבות, גם משום שנשתמרו אצלם קבצים גדולים של תשובות מהרבה מאוד שנים ולכן כבר לא היו צריכים לשאול שאלות. וגם המצב המדיני, גם בארץ ישראל וגם בחליפות העבאסית הלך והתדרדר, כך שאנחנו עדים למצב שבו בסוף המאה ה-11 ובמהלך המאה ה-12 ישיבות בבל וישיבת ארץ ישראל נמוגות ועוברות מן העולם. אם נסכם, נראה שהיו כמה וכמה סיבות לירידת קרנן של הישיבות. סיבה אחת היתה, כמו שאמרנו, שהקהילות המקומיות צברו אוספים של תשובות וגם הצמיחו בקיאים מקומיים משלהם. סיבה שנייה היתה המאבקים הבלתי פוסקים, המחלוקות הבלתי פוסקות על השררה ועל הסמכות בתוך הישיבות ובין הישיבות, דבר שהביא קצת לזלזול בהן. דבר שלישי אפשר להגיד שהגאונים, בגלל כל המחלוקות האלה, הגיעו למשרה שלהם בגיל מופלג. כל אחד היה צריך לחכות עד שהבן של הגאון השני ועד שהבן של הגאון השלישי ייכנסו לפניהם. רובם הגיעו לגאונות בגיל מופלג והם הספיקו להיות גאונים מעט מאוד שנים, ולכן הם גם לא הספיקו לעשות הרבה ולא השאירו חותם גדול. המוטיבציה ללמידה הלכה וקטנה בגלל שאנשים ראו שרק משפחות מסוימות נכנסות לגאונות ואין להם שום סיכוי להיכנס לשם. כל אלה סיבות פנימיות של עם ישראל. כמובן שגם לירידת הח'ליפות העבאסית והתערערותה, יש חלק חשוב בירידת כוחן של ישיבות בבל. הח'ליפות תמכה בישיבות והיתה סלע מוצק מאחוריהן, והיא הלכה והתערערה החל מסוף המאה ה10. גם ארץ ישראל עברה תהפוכות מדיניות גורליות: היא נכבשה על ידי הסַלג'וּקים (תורכים סונים ממרכז אסיה) בשנות ה-70 של המאה ה-11 ובשנת 1096 נכבשה על ידי הצלבנים ולא חזרה עוד לידי הפאטִמים, שתחת שלטונם זכתה הישיבה לתמיכה ועידוד. אנשי ישיבת ארץ ישראל נאלצו לעזוב את ירושלים ולברוח, בהתחלה לצור, אחר כך לבגדאד ובסופו של דבר, במאה ה-12 נאלצה לעבור למצרים ושם איבדה את הבסיס החוקי לשלטונה, ארץ ישראל. וכך נגמרה תקופת הישיבות והתחילה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופה של מרכזים מקומיים כגון ספרד, מצרים ומערב אירופה.