תקופת הגאונים ה' – ישיבת ארץ ישראל

מרכזי ההנהגה המסורתיים:

2. ישיבת ארץ ישראל

בפרק הקודם דיברנו על מרכז ההנהגה בבבל. כמובן שעלינו לזכור שמרכז ההנהגה בארץ ישראל קדם לזה של בבל מבחינה היסטורית-כרונולוגית, אבל מבחינה גיאוגרפית היה לי נוח לדבר יותר על המרכז בבבל ולעבור ממנו למרכז בארץ ישראל. ארץ ישראל, סוריה ומצרים נשלטו לפני הכיבוש הערבי על ידי הביזנטים, כלומר יש לנו עסק עם מרכז הנהגה ששלט תחת שלטון שונה מהשלטון ששלט על מרכז ההנהגה בבבל. לכאורה, עם הכיבוש הערבי, נוצרה הזדמנות פז לשני המרכזים האלה שקודם פעלו תחת שני שלטונות שונים לחלוטין, לאחד כוחות ולהגיע לאיזשהו מרכז משותף, משום שעכשיו היתה להם מטריה של שלטון אחד משותף, השלטון הערבי. אבל כך לא היה. המסורת היתה חזקה יותר וגם אם נאמר בעדינות, התאווה לשלטון ולשררה, משום שאדם לא מוותר על מעמד של שלטון ושררה בגלל כל מיני נסיבות חיצוניות. שני המרכזים המשיכו לפעול כפי שפעלו קודם לכן. המרכז בבבל כפי שהוא פעל תחת השלטון הפרסי והמרכז בארץ ישראל כפי שהוא שלט תחת השלטון הביזנטי, כאילו לא היה כיבוש ערבי מעולם.

המגדל המרובע ברמלה מימי הממלוכים / צילום אילן גד

צילום אילן גדהמרכז בארץ ישראל נקרא ישיבת ארץ ישראל. הישיבה שכנה עד המאה העשירית בטבריה ובמאה העשירית עברה באופן תיאורטי וחלקי לירושלים ובאופן מעשי וריאלי שכנו אנשיה ברמלה, העיר המרכזית של גֻ'נד פִסלטין, היא אזור שפלת החוף של ארץ ישראל. ישיבה זו ראתה את עצמה באופן מסורתי וטבעי בתור הממשיכה של המוסד העתיק הסנהדרין, ולכן גם קראה לעצמה סנהדרין גדולה. דיברנו קודם על הישיבות בבבל אבל הדברים שיש בידינו על ארץ ישראל שונים לחלוטין. קודם כל אין לנו מקורות כל כך מפורטים על ארץ ישראל כמו שיש בידינו על בבל. סיפרתי לכם על שני החיבורים הגדולים של נתן הכהן ושל רב שרירא גאון, שני חיבורים שהביאו לידיעתנו הרבה מאוד פרטים מדויקים על מוסדות ההנהגה בבבל. לצערנו על ארץ ישראל לא נמצא בידינו שום חיבור מפורט מהסוג הזה והידיעות היחידות שיש בידינו על ישיבת ארץ ישראל הם ממכתבי הגניזה והם רק החל מהמאה ה-11, משום שבגניזה נשתמרו מסמכים אופן משמעותי רק החל מהמאה ה-11. כלומר, כל התקופה החל מראשית הכיבוש הערבי, המאות השביעית, שמינית, תשיעית וגם חלק מהעשירית, היא די עלומה לגבינו בקשר למוסדות ההנהגה של ארץ ישראל ואין לנו אלא לומר שמה שהיה נהוג במאה ה-11, הוא כנראה שהיה נהוג גם במאות הקודמות, אבל זוהי השערה בלבד. יש בידינו מעט מקורות מהמאה ה-10 והרבה מאוד מקורות החל מהמאה ה-11, ולא נשכח שבמאה ה-11 שלטה בארץ ישראל הממלכה הפאטִמית, כלומר הידיעות שיש בידינו על ישיבת ארץ ישראל הן מהתקופה שתחת שלטון הפאטִמים. ומה אנחנו יודעים על ישיבת ארץ ישראל? יש בכל זאת קצת ידיעות קדומות על ישיבת ארץ ישראל, על קשרים שיש לה עם קהילות שהיו עד לפני הכיבוש הערבי תחת שלטון ביזנטיון. הווה אומר עם סוריה, עם דרום איטליה, עם סיציליה ועם מצרים. כל המקומות האלה היו תחת שלטון ביזנטיון לפני השלטון הערבי ומהם יש לנו עדויות שהקשרים האלה נמשכו גם אחרי הכיבוש הערבי אם כי יש בידינו גם עדויות שההנהגה הבבלית ניסתה לדחוק את רגלה של הישיבה וההנהגה של ארץ ישראל באמצעים שונים ובעיקר הדברים מתבטאים בדרום איטליה, ששם היה מעין מאבק בין ישיבת ארץ ישראל וישיבות בבל על השלטון, על ההירארכיה, על הסמכות. אבל, אם אנחנו לוקחים בחשבון שישיבת ארץ ישראל בכל זאת היתה הסמכות העליונה לגבי סיציליה, דרום איטליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים, אנחנו מוצאים במכתבי הגניזה פחות או יותר עדויות למבנה של הישיבה ולדרך התנהלותה. ובכן, ישיבת ארץ ישראל היתה מורכבת משבעה אנשים בלבד. האדם שעמד בראשה היה ראש הישיבה או גאון, ראש ישיבת גאון יעקב. ואנחנו מוצאים שהגאונים היו צאצאים של שלוש או ארבע משפחות מיוחדות בלבד, שהצליחו להכניס את עצמן לנתיב הזה של ראשות הישיבה, ויותר לא שמטו אותו מידיהן. אגב, בדומה לכך היה גם בבבל. גם בבבל בראשות הישיבה, גם סורא וגם פומבדיתא, היו בערך שלוש ארבע משפחות שרק צאצאים שלהם עמדו בראש הישיבה. בארץ ישראל היו שלוש – ארבע משפחות כאלה והגאון תמיד היה אחד מבני המשפחות האלה. שני לגאון היה אב בית הדין, שעמד בראש בית הדין של הישיבה (בָּבא דִמְתיבְתָא) כי כזכור, הישיבה היתה המוסד השופט, המבצע והמחוקק על כל התחום הגיאוגרפי שהיא עמדה בראשו ואני מזכירה שוב, התחום הגיאוגרפי שהיה בעבר תחת שלטון ביזנטיון. השלישי בישיבה היה אדם שתוארו היה החבר השלישי וכך החבר הרביעי, החמישי, השישי והשביעי. זאת היתה ישיבת ארץ ישראל או כפי שהיא כינתה את עצמה גם חבורת הקודש או ישיבת צבי (ארץ ישראל מכונה ארץ הצבי שפירושו בארמית ארץ חמדה, ארץ נחשקת), שבעה חברים שלמעשה מי ששלט בפועל או ניהל את העניינים בפועל היו השלישיה הראשונה, כלומר הגאון, אב בית הדין והשלישי, כשהרביעי, החמישי, השישי והשביעי מהווים את המילואים שמהם יתמנו השלישייה הזו. כל האנשים האלה היו בני שלוש-ארבע משפחות, והם נאבקו ביניהם כל הזמן מי מבין המשפחות האלה ייכנס לגאונות. כל גאון דאג לכך או ניסה לדאוג לכך שהבן שלו יירש את מקומו, יתמנה להיות אב בית דין או יתמנה להיות לפחות אחד מהשבעה. אם לא היה לו בן אז החתן, אם לא היה לו חתן אז בן דוד, אח, מישהו ממשפחתו, אבל כל שלוש המשפחות דאגו לזה. אפשר להבין מזה שהיה כאן מאבק בלתי פוסק על הגאונות. נכון שברגע שגאון תפס והתמנה להיות גאון, אחרי מאבקים, הוא היה הגאון השולט אבל זה לא אומר שלא ניהלו נגדו מאבקים וזה גם לא אומר שברגע שהגאון הזה מת, באופן טבעי הבן שלו או זה שהוא מינה היה יורש את מקומו אלא תמיד היה מתנהל איזשהו מאבק על משרת הגאון הבאה. כמעט ולא היו חילופי גאונות חלקים אלא לפני כל גאון חדש היו מאבקים. במסגרת המאבקים הללו היו שני הצדדים הטוענים לגאונות מגייסים לטובתם, או מנסים לגייס לטובת כל אלמנט בעל השפעה אפשרי. הם היו פונים במכתבים לכל תפוצות ישראל, בעיקר למגרב ובעיקר למצרים, שבה היתה הקהילה הגדולה והחזקה ביותר, המקורבת לשלטונות הפאטִמים, והם לא נמנעו גם לפנות לשלטונות עצמם בבקשה שיתערבו במחלוקת ביניהם. המחלוקות האלה מתועדות בהרבה מכתבי גניזה ויש גם עדויות לחלופי מהלומות ולאלימות מילולית ופיזית. אמנם בסופו של דבר תמיד הושגה איזו שהיא פשרה תמיד התייצב גאון שעמד בראש הישיבה. הסמכויות של הישיבה היו מאוד דומות לסמכויות של הישיבה בבבל.

המסגד הלבן ובורות המים של בית אֻמיה.
צילום אילן גד

ראש הישיבה היה אדם שעמד בראש בית הדין של הישיבה, היה אדם שאכף את החוקים שהוא חוקק ושדאג לזה שהדברים יתבצעו. הוא היה האדם שמינה את המינויים בכל הקהילות שהיו תחת תחום שלטונו. הדברים כמובן לא התנהלו בבחירות דמוקרטיות. רק על ידי שכבת העילית בקהילה שממנה את האדם שלה והגאון היה צריך לתת לו אישור. שוב אנחנו רואים שמי שעמד בראש הקהילות מקומיות היו אנשים שמצד אחד היו חייבים להיות בקיאים בהלכה, למדנים גדולים, כדי לעמוד בראש בית הדין, אבל הם היו צריכים להיות גם במערכת יחסים מאוד הדוקה עם הגאון, אחרת לא היו מגיעים למעמד הזה. כלומר, היתה כאן מערכת אינטרסים הדדית של הגאון עם ראשי הקהילות שהוא מינה והיו אנשים שלו. כמובן שבאופן תיאורטי היתה גם סמכות החקיקה בידי הישיבה. כלומר, שהתפוצות, הקהילות מהתפוצות היו אמורות לשלוח אל הגאון שאלות שונות והגאון היה אמור לתת להם תשובה, כלומר למעשה לעסוק בחקיקה, לתקן תקנות ולהורות להם את דרכם. אבל, מהנעשה בשטח עולה שכמעט ולא שלחו שאלות אל ראש ישיבת ארץ ישראל. מכל מקום, לא נמצאה ספרות שאלות ותשובות ענפה, גדולה, רבת פנים כמו שנמצאה ספרות שאלות ותשובות מבבל. הגאונים הבבליים העמידו ספרות שלמה, נדבך פרשני שלם שנקרא שאלות ותשובות, ואילו מגאוני ארץ ישראל כמעט ואין זכר לתשובות. יש מעט תשובות, חלקי תשובות, תשובות קצרות בתוך מכתבים שעוסקים גם בעניינים אחרים, אבל אין בנמצא ספרות שלמה שתוכיח שגאוני ארץ ישראל עסקו בחקיקה. ונשאלת השאלה למה? וכל תשובה שאני אתן נראית לי, לפחות, אפולוגטית משהו, כאילו אני לא רוצה להגיד שגאוני ארץ ישראל היו ירודים מבחינת הלמדנות והבקיאות שלהם מאנשי בבל, אם כי זאת היתה הטענה הקבועה של אנשי בבל. אמנם בתלמוד הירושלמי אנחנו נמצא שהירושלמים קראו לבבליים "בבלאי טיפשאי", אבל הטיעון היסודי של בבל היה שאנשי ארץ ישראל שכחו את התורה ואינם בקיאים בה יותר. זאת בגלל ביזנטיון, שלטון "אדום הרשעה", כפי שהיהודים כינו את ביזנטיון, שהציקה להם, שלא אפשרה להם לעסוק בתורה. אני לא רוצה להזדקק לטיעון הזה משום שאני לא יכולה להגיד שיש בידינו עדויות מוכחות לכך שהגאונים האלה היו למדנים פחות או בקיאים פחות, אבל העובדה היא עובדה. אין ספרות שאלות ותשובות מארץ ישראל ולכן אני מוכרחה להזדקק לתשובה אפולוגטית משהו. בבבל רוב תקופת הגאונים היתה תקופה שקטה, מתונה, מסודרת כלכלית וביטחונית ולא היו בה זעזועים רבים מדי. לעומת זאת, בארץ ישראל לאורך כל תקופת הגאונים היו מלחמות בלתי פוסקות, בעיקר במאה ה-11. לפחות על המאה ה-11 אנחנו יודעים שזאת היתה מאה רצופה לחימה בלתי פוסקת. אני לא אומרת בזה שהיהודים נלחמו, אבל היהודים היו האוכלוסייה שנדרסה תחת רגלי הלוחמים שעברו בארץ ישראל הלוך ושוב. אם אלה העבאסים, אם אלה הביזנטים, אם אלה כל מיני קבוצות של בדווים, אם אלה הפאטִמים. כלומר, בארץ ישראל גם המלחמות הבלתי פוסקות לא אפשרו למצב הכלכלי להיות תקין, לא אפשרו ביטחון בדרכים, אנשים היו צריכים לדאוג, קודם כל, לחיים ולכלכלה והגאון תפקידו העיקרי היה לדאוג להישרדות אנשי הקהילה שלו, ולכן לא יכול היה להרשות לעצמו להתפנות ולעסוק בישיבה של חודש עם קאדר מוחות ולענות על שאלות שהגיעו אליו מקהילות שונות. אני מסכימה שהתשובה הזאת לא מספקת אותי אבל אין לי תשובה אחרת ואני מוכרחה להיצמד לעובדות. אין ספרות שאלות ותשובות מארץ ישראל ונראה על פניו שרוב הקהילות מתפוצות ישראל הפנו את שאלותיהם לגאוני בבל. אבל, מעבר לסמכות הזאת של החקיקה, קיימה ישיבת ארץ ישראל את שתי הסמכויות האחרות שלה ביד רמה. כלומר, היא היתה בית הדין העליון של כל הקהילות שהיו תחת סמכותה והחזיקה בסמכות הזאת חזק מאוד. כל מקרה משפטי שלא נגמר בבית הדין של הקהילה המקומית היה מגיע לבית הדין העליון של הגאון כדי לפסוק בו פסק קובע. הוא היה הערכאה המשפטית העליונה. גם במינויים בקהילות הגאון שלט באופן מוחלט והוא היה האיש שקבע מי יהיה ראש הקהילה, מי יהיה החזן, מי יהיה השוחט. הקהילה לא היה לה כמעט מה להגיד בנושאים האלה. כשאני אומרת קהילה אני מתכוונת לכל הקהילה. כמובן שראשי הקהילה והנהגת הקהילה שהיתה בקשרים הדוקים עם הגאון סיכמה איתו את הדברים האלה.

המסגד הגדול (ראשיתו כנסייה צלבנית, ואחר כך מסגד איובי)
צילום אילן גד

אחד הדברים המעניינים הם מה היתה עמדתו של הגאון והישיבה בעיני השלטונות המוסלמים, ואנחנו יודעים בעיקר על התקופה הפאטִמית, משום שאלה הממצאים שיש בידינו. האמאם הפאטמי (שהוא הח'ליפה שלהם) ישב בקהיר, היה לו וזיר, היתה לו פקידות, היה לו ממשל. ומה היה מעמדו של ראש הישיבה בעיני השלטונות הפאטמים? יש בידינו כתב מן הגניזה שמעיד על כך שראש הישיבה קיבל מהאמאם הפאטמי כתב מינוי, כתב סמכות, שאומר שהוא ראש היהודים לפחות הרבניים, אני מזכירה שהיתה גם קהילה קראית, שעליה אני אדבר בפרק אחר. הגאון היה ראש היהודים הרבניים בכל קהילות ישראל תחת השלטון הפאטמי. הווה אומר, לגבי השלטונות הפאטִמים, ראש הישיבה נחשב לראש כל היהודים הרבניים בממלכה הפאטמית. זה אומר שהיתה לו סמכות מוחלטת ובכתב הזה נמנות כל סמכויותיו וההכרה בו:  (א) המינוי הוא על דעת העדה (אין להעלות על הדעת בחירות דמוקרטיות, דעת העדה הכוונה היא לדעת בעלי העמדה בעדה, מיעוט שבמיעוט בעלי כוח, כסף והשפעה); (ב) הוא הסמכות המשפטית העליונה, בית הדין העליון שלהם; (ג) הוא אחראי לכל ענייני האישות, נישואין וגירושין; (ד) הוא משגיח על קיום מצוות הדת (כלומר שלא תהיה עבירה על הדת, החוק, שלא יהיו עבריינים); (ה) הוא דואג לכך שבני עדתו יעשו את הטוב ויתרחקו מן הרע (על פי מטבע לשון מוסלמית מן הקוראן הכוונה היא שהוא אחראי לבני עדתו שיקיימו את כל התקנות הנוגעות למעמדם בתור בני חסות, ובעיקר תשלום המסים); (ו)הוא היחיד המוסמך להטיל חרם על אדם או קהילה, ולהתירו (חרם היה אמצעי הענישה והאכיפה החזק והנפוץ ביותר שהיה בידי הגאון); (ז) בידו הסמכות למנות בקהילות חזנים שליחי ציבור, שוחטים, שופטים ודיינים, וכן לפטרם ולהדיחם ממשרותיהם (במלים אחרות: הוא הממנה את כל המינויים בקהילות); (ח) הוא המחוקק את חוקיהם; (ט) הוא משגיח על הפרנסים והנאמנים (הכוונה היא לניהול רכוש העדה ובייחוד ההקדשים); (י) הוא האחראי עליהם לפני השלטונות; (יא) יש לו רשות למנות מטעמו אנשים שיפעלו בשמו בקהילות השונות; בסיום המסמך מדגש שהכל חייבים להישמע לגאון ללא עוררין. אפשר להשוות במידה רבה את מעמדו של ראש הישיבה בארץ ישראל כלפי השלטונות המוסלמים, במקרה הזה הפאטִמים, למעמדו של ראש הגולה תחת החליפים העבאסים, אם כי בהבדל אחד, שראש הישיבה לא היה נצר לבית דוד אלא היה כאמור אחד משלוש משפחות מיוחסות שתפסו את המשרה הזאת ונשארו דבקים בה. כתב הסמכויות הזה נתן בידי הגאון כוח רב מאוד על פני כל הקהילות היהודיות, אבל אנחנו צריכים להגיד את זה בהסתייגות רבה, משום שבדומה למה שנעשה בח'ליפות העבאסית גם בחצר הפאטִמית היו אנשי כספים יהודים והם נהנו מעמדות כוח בכירות ביותר ונקדיש לזה פרק שלם. מכל מקום, היו אלה סוחרים גדולים, עשירים גדולים, בעלי ממון וכוח, הם שמימנו את פעולות האִמאם. האִמאם היה תלוי בהם במידה רבה. הם האנשים שניהלו את רוב המסחר של הממלכה הפאטמית והאמאם היה תלוי בהם למימון פעולותיו. לכן למעשה ראש הישיבה שכביכול קיבל כתב מינוי והיה ראש היהודים בעיני השלטונות הפאטמים, היה תלוי מאוד באנשי הכספים האלה. ראש הישיבה הזה, החזק הזה, הדומיננטי, בעל הסמכויות הטוטליטריות, היה למעשה תלוי ברצונם הטוב של אנשי הכספים היהודים, שברצונם יכלו לגרום לו לבעיות קשות וברצונם יכלו לעזור לו. וכאן אנחנו מוצאים מין מערכת של תלות הדדית, משום שאנשי הכספים היהודים היו תלויים בגאון מבחינת השיפוט העצמי, פסקי ההלכה, החיים היהודיים המלאים שלהם, אבל הגאון היה תלוי באנשי הכספים היהודים בנושא של השפעה בחצר. כך ששני הצדדים האלה היו צריכים לשמור על מערכת מאוד מאוד עדינה ורגישה של יחסים, וכל צד היה צריך לדאוג שלא לפגוע בצד השני כדי שהאינטרסים שלו יישמרו. אכן היתה זאת מערכת יחסים מאוד עדינה ומסובכת והיא מתבטאת היטב בכתבי הגניזה. מעניין לעקוב אחר צינורות התקשורת שהובילו מהגאון אל האִמאם (הח'ליפה הפאטִמי)/ הגאון היה מבטא את מצוקותיו, או ליתר דיוק, את מצוקותיה של הקהילה היהודית בארץ ישראל, אם כספיות ואם פוליטיות, במכתבים שהיה שולח לאנשים שלו בפֻסטאט, למנהיג קהל הירושלמיים, למנהיג קהל הבבליים ולעוד שניים שלושה אישים בולטים ועשירים בפסטאט. אישים אלה היו דואגים ליצור קשר ולהעביר את המידע ליהודי חצר, כלומר ליהודי בעל תפקיד בממשל הפאטמי, מדרגה נמוכה. הלה היה מעביר את המידע ליהודי הבכיר יותר, שניהל את ענייני המדינה במידה רבה, והלה היה מעביר את המידע לווזיר הפאטִמי, או היה פועל על דעת עצמו, אם ניתן היה. דעת לנבון נקל  שכל התקשורת הזאת, שנעשתה בכתב, היתה צריכה להיות מאוד דיפלומטית, מאוד זהירה, מאוד שקולה. היה צורך להתבטא בביטויים הנכונים, בעיקר כשהבקשה היתה מגיעה כבר לצינורות הפאטמים, והיה צורך להתבטא בערבית צחה בביטויים שיתקבלו על דעתם, על מסורתם ועל תפיסתם. היה צורך בתחכום רב כדי להשיג משהו מהשלטונות, ובעיקר היה צורך בממון ובהשפעה פוליטית.

אבני הכותל המערבי

דיברנו על ההנהגה היהודית בבבל ודיברנו על ההנהגה היהודית בארץ ישראל. לכאורה, שני מרכזי הנהגה יהודיים פנימיים, אבל כפי שראינו, הם תלויים הרבה מאוד ברצונם הטוב ובתמיכתם של השלטונות המוסלמים, בבבל של העבאסים ובמצרים של הפאטמים, ואכן נראה במהלך הפרקים הבאים שכשבא הקץ לממלכה העבאסית בסביבות סוף המאה ה-12, אמצע ה-13, וכשבא הקץ לממלכה הפאטִמית בסוף המאה ה-12, בא איתם גם הקץ לישיבות בבבל ולישיבה בארץ ישראל וזה יהיה גם הקץ של תקופת הגאונים, שבמקומם קמו לעם ישראל מרכזים אחרים, מרכזים מקומיים. למשל בספרד, במצרים, באירופה.