פרשת ויקהל-פקודי – מאמר ראשון

פרשת השבוע – ויקהל-פקודי (שמות לה – מ)

השבוע שבין כא באדר  כז באדר ה'תשס"ט, 7 במרס – 13 במרס 2010).

מפטירים בתיאור בניית בית המקדש בימי שלמה, בספר מלכים א פרק ז'.

שבת

שמות לה

א וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם.  ב שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.  ג לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.  {פ}

על-פי הפשט, הפסוק מתייחס לאש ממש – אסור להצית אש ביום שבת. הצתת אש היא אחת מל"ט אבות המלאכה; אם כך, מדוע יש צורך להזכיר אותה בנפרד? בדברי חז"ל יש שתי דעות:

"הבערה לחלק יצאת"  – כדי להדגיש שלכל מלאכה יש משמעות וחשיבות בפני עצמה, כך שאם מישהו עשה שתי מלאכות שונות בשוגג, הוא צריך להביא שני קרבנות חטאת שונים.

"הבערה ללאו יצאת" – כדי ללמדנו שמלאכת ההבערה פחות חמורה ממלאכות אחרות, ומי שעושה אותה עבר רק על "לאו", מצוות לא-תעשה, ולא על איסור סקילה.

רעיונות נוספים:

איסור הבערת אש חל רק ביום שבת, אבל בחג שאינו שבת מותר להבעיר אש, כאשר הדבר נצרך לצורך הכנת תבשילי החג. ואכן, להלכה מותר להדליק אש בחג, אבל רק ע"י העברה מאש קיימת שהוכנה לפני החג, ולא להצית אש חדשה.

הדגש על הבערת אש נובע מכך שזו היתה המלאכה הראשונה שה' עשה בבריאת העולם – בריאת האור ביום הראשון. השבת היא זכר לשביתה ממלאכת בריאת העולם, ולכן יש חשיבות מיוחדת לשביתה מהמלאכה הראשונה.

חז"ל למדו מכאן גם שאסור להעניש בשבת:

" "זו אזהרה לבית דין, שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה; והוא הדין, לשאר עונשין" " (רמב"ם, הלכות שבת כד ז ), כלומר הבערת אש היא דוגמה לעונש, וממנה למדים על כל שאר העונשים.

אפשר גם לפרש, שהבערת אש היא משל לביעור הרע, כמו למשל בפסוק (דברים יט יט): "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך"ועוד; בשבת אסור לעשות פעולות מעשיות של ביעור הרע מעם ישראל, כמו הענשת חוטאים.

3. ואפשר גם לפרש, על-דרך הדרש, שהכוונה לאש המחלוקת: בשבת מתאספים לבתי הכנסת, לאנשים יש זמן לדבר ולחוות דעתם על ענייני הציבור, וזה עלול לגרום למריבות ולמחלוקת. לכן נאמר: " לא תבערו את אש (המחלוקת) בכל מושבותיכם ביום השבת … "

תפקיד הנשים בבניית המשכן

שמות לה

כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה.  כג וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ.  כד כָּל-מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ.  כה וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה  טָווּ אֶת-הָעִזִּים.  כז וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים  לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן.  כח וְאֶת-הַבֹּשֶׂם וְאֶת-הַשָּׁמֶן  לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  כט כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה.  {פ}

פרקי דרבי אליעזר (פרק מד): דן אהרן דין בינו לבין עצמו. אמר: אם אני אומר לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם  מביאים, אלא הריני אומר להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו. שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן,  אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה, שאין בו כח להציל לא שמעו להם, ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב, ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז שהן משמרות ראשי חדשים.

תלמוד ירושלמי, פסחים פ"ד ה"ט (מתורגם מארמית): פעם נצרכו חכמים לנדבה. שלחו את רבי עקיבא ואחד מן החכמים עמו. ביקשו להִכנס לביתו של בן מביא יין, שמעו קולו של ילד אומר לאביו, מה נקח לך היום (לסעודה)? אמר לו: עלשים (מין ירק) ולא משֶל היום אלא משֶל אתמול שהם כמושים ובזול. הניחוהו והלכו להם (כי חשבו שהוא עני), ולאחר שנדבו הכל חזרו ובאו אצלו. אמר להם: למה לא באתם אצלי בתחילה כשם שהייתם נוהגים? אמרו לו: כבר באנו ושמענו כך וכך. אמר להם: מה שביני לבין הילד יודעים אתם ולא מה שביני לבין בוראי. ואעפ"כ לכו ואמרו לה לאשתי ותתן לכם מדה של דינרים. הלכו ואמרו לה. אמרה להם: מה אמר לכם גדושה או מחוקה? אמרו לה: סתם אמר לנו ולא פרש. אמרה להם: אני אתן לכם גדושה. אם אמר גדושה הרי עשיתי כדבריו, ואם לאו – הריני מנכה את הגודש מכתובתי. כיוון ששמע בעלה כך כפל לה את כתובתה.

בצלאל חכם לב

שמות לה

ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.  לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.  לב וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.  לג וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  לד וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ  הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  לה מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

שמות לו

א וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה.  ב וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.  ג וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל-הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר.  ד וַיָּבֹאוּ כָּל-הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים

בבלי, ברכות נה ע"א: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הָגוּן עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפנַי לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך, אמור לו לבצלאל, עשֵׂה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת?"

בבלי, סנהדרין ס"ט ע"ב: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ."

תנחומא לשמות: ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור. מה צורך לחזור להזכיר (חור) כאן, אלא שנתן נפשו להקדוש ברוך הוא. בשעה שבקשו לעשות את העגל, עמד כנגדם וגער בהם, ועמדו עליו והרגוהו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, אני פורע לך. משל למה הדבר דומה. למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר צבאו ונלחם עמהם. אמר להם, במלך אתם מורדין, עמדו עליו והרגוהו. בא המלך אמר להם, היכן שר צבא שלי. אמרו לו, הרגו אותו הלגיונות. אמר לו המלך, חייך וחיי, אלו ממון נתת עלי, הייתי פורע לך. עכשיו כשנתת נפשך עלי, כל בנים שיצאו ממך, אני עושה אותן דוכסין ואפרכין. כך חור נתן להקדוש ברוך הוא נפשו במעשה העגל. אמר לו הקדוש ברוך הוא, וכך עשית. חייך, כל בנים שיצאו ממך, אני מגדלן בעולם, שנאמר, ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור, וימלא אותו רוח אלהים.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בהר על מלאכת המשכן, הראהו כל כלי וכלי היאך לעשות, שנאמר: וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה (שמו' כה מ). והיה משה סבור שהוא יעשה את המשכן, שאמר לו: ועשית את הקרשים, ועשית שלחן, ועשית מזבח, ועשית פרכת, ועשית כיור, כך כל מלאכת המשכן. כיון שסדר לו כל דבר ודבר, אמר משה, ריבונו של עולם, מי יעשה כל זאת?
אמר לו: ראה קראתי בשם בצלאל. כשירד משה אמר להם לישראל, כך אמר לי הקדוש ברוך הוא, לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל.
התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו, משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון. אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקדוש ברוך הוא אמר.
והוא מראה להם, ראו קרא ה' בשם בצלאל, לקיים מה שנאמר: ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם (מש' ג ד). הוי, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים, זה בצלאל, שאמר הקדוש ברוך הוא ראו קרא ה' בשם. ואדם, אלו ישראל, שנאמר: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחז' לד לא).

חֲכַם-לֵב

מהו "חכם לב"? צירוף לכאורה משונה, הרי מקובל שהלב הוא מקור או משכן הרגש, ואילו החכמה מקורה או משכנה בראש, במוח. מכאן, מחשבה ורגש אינם עולים בקנה אחד. מה בא ללמד אותנו הצירוף "חכם לב"? צירוף לשוני זה אמנם אינו ביטוי יחידאי, אבל מצד שני הוא מצוי במקרא רק תריסר פעמים. שמונה מתוך התריסר מצויים בחומש שמות וכל אלה קשורים להכנות, לתכנון ולבניית המשכן וכלי הפולחן שבו.

פסיקתא רבתי, פיסקא כה (מעובד): מעשה ברבי טרפון שנתן לרבי עקיבא מאה ושמונים מטבעות של זהב ואמר לו: "קנה לנו אחוזה שנהה מתפרנסים ממנה ונעסוק בתורה." הלך רבי עקיבא ועשה בהם מצוות הרבה [נתן שליש לעניים שני שלישים לעוסקי תורה ומלמדי תינוקות]. אחר ימים בא אצל רבי טרפון. אמר לו: "מה עשית? יפה היא האחוזה שקנית לנו?"אמר לו: "הן, ומשבחיה רבים הם בעולם." "והיכן היא?" שאל רבי טרפון. אמר לו: "הרי היא בידי אביונים ובפי מלמדי תינוקות, שנאמר "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג, ט) רבי עקיבא לא עשה את מלאכתו רמייה, הוא "בגד" במשלחו. הרי רבי טרפון רצה את האחוזה כדי ללמוד תורה. ורבי עקיבא הרבה על ידי תרומתו אפשרות למידת תורה לאנשים רבים.
מילוי שליחות מגיע לעתים לתוצאות משמעותיות יותר מהיעד המוגדר, אם השליח מפעיל את הלב ולא רק את הראש. מכאן, הצירוף "חכם לב" אינו אומר רק על הנכונות והכישורים לקבל עוד חכמה, אלא מדגיש את חשיבות הצירוף יחד כמשלימים זה את זה. בבחינת חכמה ללא רגש אנושי
היא ריקה, רגש חם ללא חכמה הוא עיוור…

מדרש תנחומא לשמות: אמר רבי מאיר: על כל מצווה שאדם עושה, מוסרין לו מלאך לשמרו.
עשה מצוה אחת, מוסרין לו מלאך אחד. עשה מצות הרבה, מוסרין לו מלאכים הרבה לשמרו, שנאמר: כי מלאכיו יצווה לך וגו' (תהל' צא יא). כל זמן שאדם מרבה במצות, הוא קונה שם טוב לעצמו. את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו. תדע לך, שהרי בצלאל על ידי שקנה שם טוב, זכה שיעשה מלאכת המשכן. וכתיב: נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב (משלי כב א). מנין? ממה שקראו בעניין: ראו קרא ה' בשם בצלאל.

"וימלא אותו רוח אלהים בחכמה" – שכבר הייתה בו חכמה. ללמדך, שאין הקדוש ברוך הוא ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר. מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא: מהו שכתב יהב חכמתא לחכימין (דני' ב כא). לטיפשים היה צריך לומר? אמר לה: בתי, אם יבואו אצלך שנים, אחד עני ואחד עשיר, והן צריכין ללוות ממך ממון, לאי זה מהם אנת מלוה? אמרה לו: לעשיר.
אמר לה: ולמה? אמרה לו: שאם יחסר, יהיה לו ממון שיפרע. אבל עני, אם יאבד מעותיי, מהיכן יפרע. אמר לה: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. כך, אם היה הקדוש ברוך הוא נותן חכמה לטפשין, היו יושבין בבתי כסאות ובמבואות מטונפות ובבתי מרחצאות, ואין מתעסקין בה. אלא נתנה הקדוש ברוך הוא לחכמים, שיהו יושבין בישיבת זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקין בה.
לכך כתיב: ואמלא, מלא מי שהיה בו כבר חכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. וכן את מוצא ביהושע, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דבר' לד ט), שכבר היה בו. החנווני הזה אדם הולך ליקח ממנו יין או דבש או שמן ומורייס, כשהחנווני פקח, מריח בכלים. אם היה של יין, נותן לתוכו יין.
כן כלי של שמן ושל דבש ושל מורייס. והקדוש ברוך הוא כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו. הוי, ואמלא אותו רוח, שכבר היה בו:

 אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ

בבלי, ערכין טז ע"ב: אמר רבי יוחנן: מנין שלא ישַנֶּה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו? שנאמר (מלכים-א ז, יג): וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר, בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת; ואמר מר: אימיה (אמו של חירם) מבית דן, וכתיב (שמות לא, ו) אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.

קיימת מסורת המראה את קברו בכפר סוג'וד בדרום לבנון, מעל מוצב ריחן של צה"ל וצד"ל . יהודי צידון היו רגילים לפקוד קבר זה בעבר.

משכן העדות

שמות לח

כא אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה  עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.  כב וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  כג וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ.  {ס}

מדרש תנחומא לשמות: "משכן העדות" עדות לכל באי העולם, שנמחל להם על מעשה העגל.
למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה והיה מחבבה. כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות: שוב בעליך אינו חוזר לך. לימים בא ונכנס, עמד בפלטרין ואכל ושתה עמה. ועדיין שכנותיה לא היו מאמינות שנתרצה לה. ומתוך כך, ראו ריח בשמים עולה מן הבית, ידעו הכל שנתרצה לה.
כך הקדוש ברוך הוא חבב את ישראל ונתן להם את התורה, וקרא אותם ממלכת כוהנים וגוי קדוש. לאחר ארבעים יום סרחו. אמרו הגויים: שוב אינו חוזר עליהם. עמד משה ובקש רחמים, ואמר לו: סלחתי כדבריך (במד' יד כ). אמר משה: מי מודיע לאומות? אמר ליה: ועשו לי מקדש.
כיון שראו אומות העולם הריח של קטרת מתמר ועולה מתוך המשכן, ידעו שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא.

כתיב: ה' בחכמה יסד ארץ וגו' (משלי ג יט). ואומר: ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה (שמו' לא ג).
ללמדך, שהמשכן שקול כנגד כל העולם, וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן. כיצד? כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כילוד אשה בראו. מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעה צדדין. כך התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו מאבן שתיה תחילה, וממנה הושתת העולם. ולמה נקרא שמה אבן שתיה? מפני שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לבראות את עולמו. וברא בית המקדש למעלה, שנאמר: מכון לשבתך פעלת ה' (שמות טו יז). אל תקרא מכון אלא מכוון. לשבתך, כנגד כסא הכבוד, כמו שכתוב לעיל.
ויצירת הולד כיצירת העולם, כנגד יצירת הולד במעי אמו. ולמה התינוק בוכה ביציאתו? על מה שאבד מקום הנחה והרווחה ועל העולם שיצא ממנו. באותה שעה מתחלפים עליו שבעה עולמות:
עולם ראשון, דומה למלך, שהכל שואלין בשלומו ומתאווין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו, מפני שהוא בן שנה. עולם שני, דומה לחזיר, שהוא שוגש באשפות, כך הולד שוגש בצואה כשהוא בן שנתיים. עולם שלישי, דומה לגדי, שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו, כך התינוק מתענג לפני אביו ואמו ומרקד לכאן ולכאן ומשחק והכל שמחים בו. אימתי, כשהוא בן חמש.
עולם רביעי, דומה לסוס שהוא מהלך בסטריות. ואימתי? כשהגיע על פרקו, כשהוא בן שמונה עשרה. כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו. עולם חמישי, דומה לחמור, שמניחין עליו אוכף. כך לבני אדם מניחין לו אוכפו עליו, נותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות, חוזר והולך לכאן ולכאן ומביא מזון ומפרנס לבניו ומכלכל, ונותנין עליו משא והוא מעומס מן בנים ובנות. ואימתי? כשהוא בן ארבעים שנה. עולם ששי, דומה לכלב, שהוא חצוף לכאן ולכאן ונוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש. עולם שביעי, דומה לקוף, שנשתנה דמותו מכל הבריות, שואל על כל דבר ודבר, ואוכל ושותה כמו נער, ומשחק כמו תינוק, וישוב לימי עלומיו בדעת אבל לא בדבר אחר. ואפילו בניו ואנשי ביתו מלעיגין עליו ומקללין אותו ושונאין אותו. וכשהוא דובר שום דבר, אומרים לו הניחו לו, כי הוא נער וזקן. והוא דומה לקוף בכל ענייניו ובכל דבריו. ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו. ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו. לסוף הגיע זמנו, בא לו אותו המלאך ואומר לו: תכירני. אומר לו: הן. ואומר לו: למה באת לי היום מכל שאר הימים. אומר לו המלאך: כדי להוציאך מן העולם, כי הגיע זמנך להיפטר. מיד מתחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו. ואין הבריות מכירין ולא שומעין את קולו, חוץ מן התרנגול בלבד. ואומר למלאך: הלא כבר הוצאתני משני עולמות והכנסתני בזה העולם. ואומר לו המלאך: והלא כבר אמרתי לך: שעל כורחך נוצרת, ועל כורחך נולדת, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך את עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא.

סוף דבר

שמות מ

לד וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם.  לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  לח כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.  {ש}

שמות כד

טו וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל-הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-הָהָר.  טז וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-יְהוָה עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.  יז וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  יח וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל-הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.  {פ}

מלכים א ח

י וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת-בֵּית יְהוָה.  יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן  כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-בֵּית יְהוָה.  {פ}

מבנהו של ספר שמות ברור: הוא פותח במצרים ומסיים בעם שהשכינה שרויה בתוכו. השלמת השלב של לקיחת עם ישראל לעם הוא בהשראת השכינה על ישראל, והספר בנוי ע"פ תהליך זה: הוא מספר את היציאה ממצרים, נתינת התורה ובניין המשכן, שתכליתו – השראת השכינה בתוך בני ישראל.

יש מספר פסוקים בתורה שמלמדים את תפקיד המשכן. הבולטים מביניהם הם פסוקי הפתיחה והסיום של ציווי בניית המשכן:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח)…

ונ‎ֹעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכב‎ֹדי… ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים, וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי א‎ֹתם מארץ מצרים לשכני בתוכם, אני ה' א-להיהם (כט, מג-מו).

בפסוקים אלו מודגש גם הכלל שדברי ה' אל משה יוצאים מתוך המשכן. כן אנו למדים מתוך ההקבלה בין סוף פרשת משפטים לסוף פרשת פקודי: בשני המקרים שוכן כבוד ה' לעיני בני ישראל, ואח"כ: "ויקרא אל משה" (הפסוק הראשון של ספר ויקרא). תפקידו של המשכן הוא להביא את השכינה, כפי שהתגלתה על הר סיני אל בני ישראל, ולהשכינה בתוכם. כך אנו למדים גם ממקומה של פרשת המשכן: למעשה כל מה שנאמר למשה בין "ויב‎ֹא משה בתוך הענן ויעל אל ההר" (כד, יח) לבין "ויפן וירד משה מן ההר" (לב, טו) הוא ענייני המשכן. משה עולה להר סיני כדי ללמוד על המשכן וכדי לקבל את לוחות העדות שיעמדו במרכזו. וספר שמות אכן נגמר בכך שהמשכן הוקם והשכינה שרתה עליו.

הרמב"ן: מדוע משה נתיירא לבוא באוהל מועד: "ויכס הענן את אהל מועד" – אמר כי הענן יכסה את האהל מכל צד והוא מכוסה וטמון בו. "וכבוד ה' מלא את המשכן" – כי תוכו מלא הכבוד, כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן, כענין שנאמר בהר סיני (לעיל כ יז) "אל הערפל אשר שם האלהים". ואמר כי לא יכול משה לבא אל אהל מועד אפילו אל הפתח, מפני שהיה הענן מכסה אותו ולא היה רשאי לבא בתוך הענן. ועוד, כי המשכן מלא כבוד ה' ואיך יכנס בו. והטעם, שלא יבא שם בלא רשות, אבל יקרא אותו ויבא בתוך הענן כאשר עשה בהר סיני "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (לעיל כד טז) , ואמר "ויבא משה בתוך הענן" (שם יח).

הרב דב ביגון: "הענן" אשר שכן על אוהל מועד, עם השלמת הקמתו, ככתוב: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ד' מלא את המשכן" (שמות מ לד) – הוא הוא אותו הענן השוכן עם ישראל ב"כל מסעיהם", כי בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן שם (עיין רש"י שם). הוא הוא הענן המופיע לראשונה לעיני נוח אחרי המבול: "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם", ולעיני אברהם אבינו בהר המוריה ככתוב: "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". רש"י מפרש – ראה ענן קשור אל ההר. הוא הענן שמתגלה ביציאת מצרים לעיני כנסת ישראל "וד' הולך לפניהם יום בעמוד ענן לנחותם בדרך", ובמעמד הר סיני ומתן תורה, "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים וההר בוער באש עד לב השמים, חושך ענן וערפל". ולא רק על המשכן שכן הענן אלא גם בבית ראשון בגמר הקמתו, כנאמר "ויהי בצאת הכהנים מן המקדש והענן מלא את בית ד' …אז אמר שלמה, ד' אמר לשכון בערפל" (מלכים א ח יב). ומה הוא הערפל? ענן הכבוד (עיין רד"ק שם). ואכן כבודו של הקב"ה אשר נמצא בכל מקום כי "מלוא כל הארץ כבודו" ו"כבודו מלא עולם" כי לית אתר פנוי מניה – מתגלה לעיני נח, אברהם אבינו, בני ישראל ביציאת מצרים, בהר סיני ובהקמת המשכן ובית המקדש, דווקא ב'ענן' המרמז לנו על העולם הזה, העולם הממשי, הארצי, המעשי היום-יומי בדורות ההם ולדורות עולם (עיין שיחות הרב צבי יהודה זצ"ל ויקהל פקודי). זאת סגולתו וגדולתו של עם ישראל וגדולי חכמיו, היודעים לספר תהילת ד' יתברך בכל מצב ובכל מקום, גם במציאות של ערפל וענן לכאורה ככתוב "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו".

תם ספר שמות

חזק חזק ונתחזק

השאר תגובה