פרשת בהר-בחוקותי – מאמר ראשון

פרשת השבוע – בהר סיני-בחקתי (ויקרא כה – כז)

השבוע שבין יח באייר – כד באייר, ה'תשס"ט, 2 במאי – 8 במאי 2010).

בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בהר ביחד עם פרשת בחוקותי.

מפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"ב פסוקים ו-כז. בהפטרה מתוארת עסקת מכירת שדה שנערכה בין ירמיהו לבין דודו חנמאל בן שלום, שסמלה את התקווה לשוב לארץ ישראל אחרי הגלות.

מפטירים בספר ירמיהו, מפרק ט"ז, פסוק יט עד פרק י"ז פסוק יד. הנביא ירמיהו מברך את הבוטחים בה' ומקלל את שאינם בוטחים בו.

בשבת פרשת בחוקותי מסיימים את קריאת התורה של ספר ויקרא בקריאת "חזק חזק ונתחזק"..

מה עניין שמיטה אצל הר סיני

ויקרא כה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.  ז וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.  {ס}

 

רש"י: מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?
אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כוהנים.

ונראה לי שכך פירושה לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

ראב"ע [כה, א]: בהר סיני – אין מוקדם ומאוחר בתורה וזו הפרשה קודם ויקרא וכל הפרשיות שהם אחריו, כי הדבור בהר סיני ועתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים והזכירה במקום הזה, לחבר תנאי הארץ וכאשר אמר על העריות כי בעבורם תקיא הארץ אותם, כן אמר בפרשת אם בחקתי על שבתות הארץ והזכיר בתחלה פירוש השבתות.

 

הביטוי השגור "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" מגיע מפרשה זו. חוק השמיטה הוא היחיד בכל ספר ויקרא שמקום נתינתו, הר סיני, מצוין בפתיחתו. מכאן שחוק זה ניתן למשה במעמד הר סיני הן בכללותו (בספר שמות), והן בפרטיו (בפרק שלפנינו). אך מה לגבי שאר החוקים בתורה? מדוע דווקא על חוק זה מצוין בפירוש שפרטיו ניתנו בהר סיני? לדעת רוב הפרשנים, הדוגמה שלפנינו מעידה על הכלל, וכל החוקים בתורה, בכלליות ובפרטים, ניתנו בהר סיני. דעת המיעוט היא שהחוק שלפנינו מיוחד והוא היחיד שגם פרטיו ניתנו בהר סיני. שנת השמיטה, אחת לשבע שנים, היא השנה בה מתחדשת הברית שכרת ה' בסיני עם עמו. מכאן שהקשר בין שמיטה למעמד הר סיני איננו מקרי, אלא קשר עמוק וחשוב.

מדרש תנחומא: וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ, ושבתה הארץ. ואחרי כן פרשת יובל, וספרת לך שבע וגו'. אם לא שמר שמיטות ויובלות, או אם לא שמר אחת מהם, סוף שאני עושה אותו שימכור ארצו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך. חזר בו, יפה. ואם לא יחזור בו, סוף שהוא מוכר את שדהו, שנאמר: (ו)כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. חזר בו, יפה.
ואם לאו, סופו למכור את ביתו, שנאמר: ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. חזר בו, יפה.
ואם לאו, סופו שהוא מחזר ומסבב על הפתחים, שנאמר: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. חזר בו, יפה. ואם לאו, סופו שהוא מוכר את עצמו, שנאמר, וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. חזר בו, מוטב.
ואם לאו, סוף הוא נמכר לגויים, שנאמר: וכי תשיג יד גר ותושב עמך. ולא הוא לבדו, אלא הוא וכל ישראל. שכן את מוצא בימי ירמיה, בשביל שחללו את השביעית, נמכרו לנכרים שנאמר: ויעל עליהם מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם וגו' (דה"ב ו יז), הרי עניין ישראל.
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: ראה האיך נמכרין לנכרים בשביל שחללו את השביעית. אמר לפניו: ריבונו של עולם, לא כן אמרת, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. קיים מה שאמרת להם וקראת אותם אחי ורעי, שנאמר: למען אחי ורעי (תהל' קכב ח).

בא וראה כמה קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידיו בבריותיו. ומהו עושה לו? כיון שהוא חוטא לו, תחלה פושט ידיו בנכסיו. ממי את למד? מנעמי ובניה ואלימלך בעלה שהיה ראש הדור. באותה שעה כיון שבא הרעב, מה עשה? הניח לארץ ישראל שממה והלך לו לארץ מואב, והיה הקדוש ברוך הוא קוצף עליו, שהיה נשיאו של דורו. אמר הקדוש ברוך הוא: אילו עזבו בני והניחו את הארץ שממה. מה כתיב שם? וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג). ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל. ומה עשו? אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותם ולא גיירו אותן. שם האחת ערפה (שם שם ד), שהפכה עורף לחמותה. ושם השנית רות (שם), שראתה דברי חמותה. וישבו שם כעשר שנים (שם). כל עשר שנים הללו היה הקדוש ברוך הוא מתרה בהם, שמא יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל. כיון שלא עשו תשובה, התחיל לפשוט ידו במקניהם ובגמליהם. כיון שלא הרגישו לעשות תשובה, מיד, וימותו גם שניהם מחלון וכליון (שם שם ה). הוי, קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשט ידו באדם הזה. ומה הוא עושה לו? מתחיל מנכסיו מדלדלו, והוא מוכר נכסיו. אדם שהוא חוטא, מה הקדוש ברוך הוא עושה? תחלה מביא עליו עניות ומוכר שדהו. חזר בו, יפה. ואם לאו, חוזר ומוכר את ביתו. חזר בו, יפה. ואם לאו, מוכר את עצמו לעבד. [מנין? שכך כתיב: וכי ימוך אחיך. חזר בו, יפה. ואם לאו, ראה מה כתיב בפרשה שנייה: ואיש כי ימכור בית מושב. חזר בו, יפה. ואם לאו, וכי ימוך אחיך ונמכר לך. כל כך למה? על שמך בעונות. ובא גואלו. זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: גואלם חזק ה' צבאות שמו (ירמ' נ לד). הקרוב אליו. זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו: וירם קרן לעמו תהילה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו (תהלים קמח יד):

הרב קוק, בספרו "אורות הקודש" (חלק ב, תקסג): "העולם עומד להתעלות ממעל למצב עבודת האדמה, בצורתה האומללה, שתואר קללה יש לה. הזריעה וכל עמלה, הזרייה והניכוש שקדם לקצירה, כל אלה תוצאות של נפילה הן, מעקבות החטא, בזיעת אפך תאכל לחם. יעלה רוח האדם למעלה, ותענה הארץ לעומתו ברכה עליונה, ירעש כלבנון פריו וגלוסקאות וכלי מילת מארץ יצמחו, ועבודת האדם גם המעשית תיקח לה תואר עליון יותר".

 

 כי ימוך אחיך

כאשר אנו קוראים בפרשת השבוע ומוצאים בה ביטוי אחד אשר חוזר על עצמו אנו נוטים להרים גבה ושואלים את עצמנו מדוע היה צריך לחזור על אותן המילים פעמיים? כאשר הביטוי הזה חוזר על עצמו שלוש פעמים באותה פרשה, ובנוסף לכך הביטוי הזה הוא ייחודי רק לפרשת השבוע, הדבר אומר דרשני.

כזה הוא המצב בפרשת 'בהר'.

ויקרא כה

כה כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.  כו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.  כז וְחִשַּׁב אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.  כח וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.  {ס}

עשרה פסוקים לאחר מכן אנו קוראים:

לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.  לו אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.  לז אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ.  לח אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.  {ס}

ומיד לאחר מכן הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" חוזר על עצמו שוב:

לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.  מא וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.  מב כִּי-עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.  מג לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.  מד וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ  מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.  מה וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.  מו וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.  {ס}

המילה "ימוך" היא ייחודית לכאן. הכוונה היא לאדם המגיע למצב בו הוא מוגדר כאדם עני. אבות דרבי נתן רואה במילה "מך" את  אחד משבעת הכינויים לאדם העני:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג ד"ה ז' שמות: "ז' שמות נקרא עני. עני. אביון. מסכן. מך. דל. דך. רש. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל רואה דבר ואינו אוכל דבר ואינו שותה. מסכן שהוא מסוכן בנפשו. מך שהוא מך עד האסקופה. דך שהוא מדוכדך. דל שהוא דל מנכסיו. רש שהוא מתרושש".

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסה: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחהו שירד, למה הוא דומה למשוי שעל גבי חמור. עודנהו במקומו – אחד אוחז בו ומעמידו. נפל לארץ – חמשה אין מגביהין אותן, מנין אם החזקת ארבעה וחמשה פעמים חזור וחזק שנאמר והחזקת בו, יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה תלמוד לומר עמך.

ויקרא כה

נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

מסכת אבות (ו, ב): אמר רבי יהושע בן לוי, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

בבא מציעא י ע"א: איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא א"ל שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.

ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסט: 'כי לי בני ישראל עבדים' אמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' –  עבדי הם ולא  עבדים לעבדים. 'אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' –  על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים שלא ישתעבדו.

יהודה הלוי: עבדי זמן עבדי עבדים הם עבד ה' הוא לבדו חפשי / על כן בבקש כל אנוש חלקו חלקי ה' אמרה נפשי.

הברכה: לא תגעל נפשי

ויקרא כו

ג אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.  ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.  ז וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.  ח וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב.  ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם.  י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ.  יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם.  יב וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם.  יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.  {פ}

 

רש"י: " ולא תגעל נפשי" – אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו (שמואל ב א, כא) ?כי שם נגעל מגן גבורים'". על פי הבנה זו מסביר רש"י שה' מבטיח לישראל ש"אין רוחי קצה בכם" – הבטחה לשמירת קשר גם בימים קשים.

הרמב"ן: "ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו", אבל הענין סוד מסתרי התורה. אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים.

הקללה והגאולה:  תגעל נפשכם- וגעלה נפשי אתכם-לא געלתים

יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה.  טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי.  טז אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.  יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם.  יח וְאִם-עַד-אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי  וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.  יט וְשָׁבַרְתִּי אֶת-גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה.  כ וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת-יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ.  כא וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם.  כב וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת-בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם.  כג וְאִם-בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי.  כד וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם-אָנִי שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.  כה וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם-בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל-עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד-אוֹיֵב.  כו בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה-לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.  {ס} כז וְאִם-בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי.  כח וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף-אָנִי שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם.  כט וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.  ל וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם.  לא וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.  לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.  לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.  לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ.  לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ.  לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף.  לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.  לח וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם.  לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲו‍ֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲו‍ֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ.  מ וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם וְאֶת-עֲו‍ֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי וְאַף אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי.  מא אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם.  מב וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר.  מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם.  מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.  מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים  אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.  מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-מֹשֶׁה.  {פ}

יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה.  טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי

ל וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם

מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.

שמות רבה: "בשעה שגלו ישראל מירושלים הוציאו אותם השונאין בקולרין, והיו אומות העולם אומרים: אין הקב"ה חפץ באומה הזו שנאמר ?כסף נמאס קראו להם' – מה הכסף הזה נצרף ונעשה כלי, ושוב נצרף ונעשה כלי וכן פעמים הרבה, ובאחרונה האדם פורכו בידו ואינו נעשה עוד למלאכה, כן ישראל היו אומרים שאין להם תקומה שמאסן הקב"ה, שנאמר 'כסף נמאס קראו להם' ל כֶּסֶף נִמְאָס, קָרְאוּ לָהֶם:  כִּי-מָאַס יְהוָה, בָּהֶם. (ירמיהו ו), כיון ששמע ירמיה זה, בא לו אצל הקב"ה, אמר לו: רבון העולם, אמת שמאסת את בניך? יט הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת-יְהוּדָה, אִם-בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ–מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ, וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא; קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב, וּלְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה. (ירמיהו יד)
הטענה הזאת נשמעת כלקוחה מעולמה של הכנסייה: ישראל אינם עוד העם הנבחר, הם רק "ישראל שבבשר" בעוד אנו "ישראל שברוח"; ההיסטוריה של ישראל המושפל מוכיחה ומעידה שאלוהים מאס ביהודה ונפשו געלה אותם.
איכה רבה: "משל לאחד שהיה מכה לאשתו. אמר לו שושבינה: עד מתי אתה מכה אותה, אם לגרשה אתה רוצה הכה אותה עד שתמות ואם אתה רוצה אותה למה אתה מכה אותה? אמר לו: אפילו כל פלטין שלי חרב, לאשתי איני מגרש, כך אמר ירמיה להקב"ה: אם לגרשנו אתה רוצה, הכה אותנו עד שנמות, שנאמר (איכה ה): ?כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד', ואם לאו מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא, אמר לו הקב"ה: אפילו אני מחריב עולמי, איני מגרש ישראל".
איכה, ה, כב כִּי אִם-מָאֹס מְאַסְתָּנוּ, קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד-מְאֹד.  "כי אם מאוס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד". "אמר רבי שמעון בן לקיש: אם מאיסה – לא נשרוד, ואם קציפה היא – נסתדר, שכל מי שכועס – מתרצה".

בלי נדר

ויקרא כז

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.
מדרש רבה לויקרא: א [נדרו ושלמו לה' אלהיכם] איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', הדא הוא דכתיב (קהלת ה): טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. ר' מאיר ור' יהודה. ר' מאיר אומר: טוב אשר לא תדור וטוב הנודר ומשלם. ראיה לר' מאיר שנאמר (תהלים עו): נדרו ושלמו לה' אלהיכם.
ר' יהודה אומר: טוב אשר לא תדור וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה. וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. אמר רב הונא: מעשה באחד שנדר ולא שלם את נדרו והלך לפרוש בים הגדול ושקעה ספינתו ומת בים. אמר רבי שמואל בר נחמן: כל מי שנודר ומשהה את נדרו סוף שבא לידי ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע.

ורבנן אמרי: כל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, הדא הוא דכתיב (שם מח): ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל.

ד [ארבעה פתחו בנדרים] ארבעה פתחו בנדרים, שלשה שאלו שלא כהוגן והשיבם הקדוש ברוך הוא כהוגן, ואחד שאל שלא כהוגן והשיבו המקום שלא כהוגן ואלו הן: אליעזר עבד אברהם,
ושאול, ויפתח, וכלב. אליעזר שאל שלא כהוגן שנאמר (בראשית כד): והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך. א"ל הקב"ה: אלו יצתה שפחה כנענית, או זונה, היית אומר אותה הוכחת לעבדך ליצחק?! ועשה לו הקדוש ברוך הוא וזימן לו את רבקה. כלב שאל שלא כהוגן, שנאמר (יהושע טו): ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה.
השיבו הקב"ה: אלו לכדה כנעני, או ממזר, או עבד היית נותן לו בתך?! מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לו את אחיו ולכדה, שנאמר (שם): וילכדה עתניאל בן קנז. שאול שאל שלא כהוגן, שנאמר (שמואל א יז): והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו. אמר הקב"ה: אלו הרגו עמוני, או ממזר, או עבד היית נותן לו את בתך?! זימן לו הקדוש ברוך הוא דוד ונתן לו בתו מיכל. יפתח שאל שלא כהוגן, שנאמר (שופטים יא): והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי. אמר הקב"ה: אלו יצא גמל, או חמור, או כלב היית מעלהו עולה?! השיבו הקדוש ברוך הוא, שלא כהוגן וזימן לו את בתו ויהי כראותו אותו ויקרע את בגדיו. היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס?! ופנחס אמר: אני כהן גדול ובן כה"ג ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין לדין נספת ההיא עלובתא ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוה"ק, הדא הוא דכתיב (ד"ה א ט): ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו. יפתח נישול אבר אבר ונקבר, הדא הוא דכתיב (שופטים יב): ויקבר בערי גלעד, בעיר גלעד לא נאמר, אלא בערי מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

שופטים יא

כט וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.  ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה.  {פ}
לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדוֹ.  לג וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד-בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}
לד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל-בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת  וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן.  לז וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי).  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא-יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי-חֹק בְּיִשְׂרָאֵל.  מ מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.  {פ}

 

במדבר פרק ל': (א) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה: (ב) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה: (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

נדרים כ"ג: הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנהיעמוד בראש השנהויאמר 'כל נדרים שאני עתיד לידור יהא בטל'. ובלבד שלא יהא זוכר את תנאו בשעת הנדר.אי זכר – עקר את תנאו וקיים נדרו.

נוהגים להתיר נדרים בפני שלושה בערב ראש השנה או בין כסה לעשור.

נוסח התרת הנדר

ואומר: שִׁמְעוּ נָא רַבּותַי דַּיָּנִים מֻמְחִים, כָּל נֶדֶר או שְׁבוּעָה או אִסָּר או קונָם או חֵרֶם, שֶׁנָּדַרְתִּי או נִשְׁבַּעְתִּי בְּהָקִיץ או בַחֲלום, או נִשְׁבַּעְתִּי בַּשֵּׁמות הַקְּדושִׁים שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים וּבְשֵׁם הוי"ה בָּרוּךְ הוּא……..

הֵן דָּבָר שֶׁעָשִׂיתִי עַל עַצְמִי הֵן עַל אֲחֵרִים, הֵן אותָן הַיְדוּעִים לִי הֵן אותָן שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי, בְּכֻלְּהון אִתְחֲרַטְנָא בְהון מֵעִקָּרָא, וְשׁואֵל וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמַּעֲלַתְכֶם הַתָּרָה עֲלֵיהֶם, כִּי יָרֵאתִי פֶּן אֶכָּשֵׁל וְנִלְכַּדְתִּי חַס וְשָׁלום בַּעֲון נְדָרִים, וּשְׁבוּעות וּנְזִירוּת, וַחֲרָמות וְאִסּוּרִין, וְקונָמות וְהַסְכָּמות. וְאֵין אֲנִי תוהֵא חַס וְשָׁלום עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִׂים הַטובִים הָהֵם שֶׁעָשִׂיתִי, רַק אֲנִי מִתְחָרֵט עַ לקַבָּלַת הָעִנְיָנִים בִּלְשׁון נֶדֶר או שְׁבוּעָה, או נְזִירוּת או אִסּוּר, או חֵרֶם, או קונָם, או הַסְכָּמָה, או קַבָּלָה בְּלֵב. וּמִתְחָרֵט אֲנִי עַל זֶה שֶׁלּא אָמַרְתִּי הִנְנִי עושֶׂה דָבָר זֶה בְּלִי נֶדֶר וּשְׁבוּעָה, וּנְזִירוּת וְחֵרֶם וְאִסּוּר, וְקונָם וְקַבָּלָה בְּלֵב. לָכֵן אֲנִי שׁואֵל הַתָּרָה בְּכֻלְּהון, וַאֲנִי מִתְחָרֵט עַל כָּל הַנִּזְכָּר, בֵּין אִם הָיוּ הַמַּעֲשִׂים מִדְּבָרִים הַנּוגְעִים בְּמָמון, בֵּין מֵהַדְּבָרִים הַנּוגְעִים בְּגוּף, בֵּין מֵהַדְּבָרִים הַנּוגְעִים אֶל הַנְּשָׁמָה, בְּכֻלְּהון אֲנִי מִתְחָרֵט, עַל לְשׁון נֶדֶר וּשְׁבוּעָה וּנְזִירוּת וְאִסּוּר וְחֵרֶם וְקונָם וְקַבָּלָה בְלֵב. וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין, הַמִּתְחָרֵט וְהַמְבַקֵּשׁ הַתָּרָה,צָרִיךְ לִפְרוט הַנֶּדֶר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּותַי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפורְטָם, כִּי רַבִּים הֵם. וְאֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַתָּרָה עַל אותָם הַנְּדָרִים שֶׁאֵין לְהַתִּיר אותָם, עַל כֵּן יִהְיוּ נָא בְעֵינֵיכֶם כְּאִלּוּ הָיִיתִי פורְטָם.

והמתירים משיבים לו בלשון זה:

הַכּל יִהְיוּ מֻתָּרִים לָךְ, הַכּל מְחוּלִים לָךְ, הַכּל שְׁרוּיִם לָךְ, אֵי ןכַּאן לא נֶדֶר, וְלא שְׁבוּעָה, וְלא נְזִירוּת, וְלא חֵרֶם, וְלא אִסּוּר וְלא קונָם וְלא נִדּוּי, וְלא שַׁמְתָּא, וְלא אָרוּר. אֲבָל יֵשׁ כַּאן מְחִילָה סְלִיחָה וְכַפָּרָה. וּכְשֵׁם שֶׁמַּתִּירִים הַבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה כַּךְיִהְיוּ מֻתָּרִים מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה.

 

תם ספר ויקרא

חזק חזק ונתחזק

 

 

 

 

 

השאר תגובה