פרשת השבוע – פרשת כי תצא (דברים כא, י – כה, יט)

השבוע שבין ג באלול – ט באלול ה'תשס"ט (23 באוגוסט – 29 באוגוסט 2009)

הסוגיות העומדות לדיון:אשת יפת תואר, סמיכות פרשיות, בן סורר ומורה, מלקות, יבום.

פרשת כי תצא היא הפרשה שבה יש מספר המצוות הרב ביותר מבין כל פרשיות התורה. פרשת "כי תצא" כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר שנמצאות בפרשה אחת בלבד, קרי: היאכוללת 74 מצוותעשה ו-47 מצוות לאתעשה.

ההפטרה של פרשת כי תצא היא החמישית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא. מפטירים בספר ישעיהו, פרק נ"ד, פסוקים א-י ("רני עקרה").

 

אשת יפת תואר

דברים כא

י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  יא וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת-תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.  יב וַהֲבֵאתָהּ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת-רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.  יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

 

INTER ARMA SILENT LEGES   בעת מלחמה יידום החוק

 

בבלי, קידושין, כב, א: אשת יפת תואר. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. וחשקת – אע"פ שאינה נאה. בה – ולא בה ובחברתה, ולקחת – ליקוחין יש לך בה. לך לאשה – שלא יקח שתי נשים, אחת לו ואחת לאביו, אחת לו ואחת לבנו. והבאתה – מלמד שלא ילחצנה במלחמה.

בבלי, ברכות, סא, א: אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שנא' (קוהלת י) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה שנאמר (בראשית ד) לפתח חטאת רובץ. ת"ר שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו דכתיב (קוהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו.

מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, פרשה יא: "משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע"

רש"י: "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה".

הרמב"ן:  "והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב, ועל כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע".

סמיכות פרשיות

בבלי, סנהדרין,כא, א: אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו וכולן יושבין בקרונות של זהב ומהלכין בראשי גייסות היו והם היו בעלי אגרופין של בית דוד. ואמר רב יהודה אמר רב: תמר בת יפת תואר היתה שנאמר (שמואל ב יג) ועתה דבר נא על המלך כי לא ימנעני ממך. ואי ס"ד בת נישואין הואי אחתיה מי הוה שריא ליה אלא שמע מינה בת יפת תואר היתה (שם). כלומר: איך אחותו היתה מותרת לו? משתמע מזה שהיתה בת יפת תואר.

בבלי, סנהדרין, קז, א: אמר: מאי טעמא קנסיבת יפת תואר (למה נשאת יפת תואר?) א"ל יפת תואר רחמנא שרייה (אמר לו יפת תואר האל התיר). א"ל לא דרשת סמוכין דסמיך ליה (דברים כא) (אמר לו לא למדת את נושא הסמוכים – סמיכות פרשיות) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה – כל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.

מדרש דברים רבה: "כיצד? כתיב למעלה, כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וגו' וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה, אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהתרתי אותה לך, אמרתי לך, וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ, וכו'. כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה. ואם לא עשית כן, מה כתוב אחריו? כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מתוך כך, וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת. ומצוה גוררת מצוה, מנין? תחילה, שילוח הקן. מתוך כך, כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ. מתוך כך, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם. מתוך כך, לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. מתוך כך, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ. הרי מצוה גוררת מצוה".

"מהו (משלי, א, ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ? אמר ר' פנחס בן חמא, כל מקום שתלך המצות מלוות אותך. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה. אם עשית דלת המצות מלוות אותך שנאמר, וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ. לבשת כלים חדשים וכו' לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז. הלכת לגלח וכו' לֹא תַקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם. ואם היה לך שדה והלכת לחרוש וכו' לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו הלכת לזרוע וכו' לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם קצרת וכו' וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה. אמר הקדוש ברוך הוא, אפילו לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך המצות מלוות אותך. שנאמר, כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ.".

רש"י בעקבות התנחומא ראש פרשת כי תצא: ולקחת לך לאשה – לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. אבל אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו "כי תהיין לאיש" וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.

 

בן סורר ומורה

דברים כא

יח כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם.  יט וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ.  כ וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה–אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא.  כא וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.  {ס}

 

חוקי המשפחה השומריים (מאה 19 לפנה"ס): " אם בן אומר לאביו 'לא אבי אתה' הוא (האב) את שער ראשו יגלח, ישים עליו את תו העבדות ובכסף ימכרנו".

חוקי ח'מורבי (מאה 18 לפנה"ס), סעיפים 168-169: אב רשאי להדיר את בנו מנכסיו ולא להוריש לו דבר אם חטא כלפיו " חטא גדול"- כנראה הכוונה לאי-קיום חובותיו המשפטיות הבסיסיות של הבן כלפי אביו משום שאינו מקבל את מרותו עונש זה יבוצע רק לאחר שהתנהגותו של הבן חוזרת ונשנית, ולאחר שהעניין הובא בפני השופטים.

במסופוטמיה בולט העיקרון של מידה כנגד מידה במישור המשפחתי בלבד: הבן שאינו מקבל את מרות הוריו ייעקר מביתו, יימכר לעבדות או יאבד את זכותו לרשת  את נכסי האב- במילים אחרות, הקשר המשפטי עם הוריו יפקע.

במקרא: הקשר של הבן להוריו אינו פוקע, והתנהגות 'בן סורר ומורה' נחשבת עבירה פלילית, היינו, עבירה המסכנת את שלום הציבור ומהווה סכנה לקיומו, ולכן העונש חמור הרבה יותר  מן העונשים שבחוקי המזרח הקדום.

 

לחוק זה זיקה ברורה לדיבר החמישי: " כבד את אביך ואת אמך", וגם כאן ניתן  למצוא את העיקרון של מידה כנגד מידה:

כשם שלבן המכבד את הוריו הובטח: "…למען יאריכון ימיך" הרי בן שאינו מציית להוריו וזולל וסובא – יקוצרו ימיו…

 

משנה, סנהדרין ח,א: בן סורר ומורה, מאימתיי נעשה בן סורר ומורה:  משהביא שתי שערות, עד שיקיף זקן התחתון..  בן" (דברים כא יח) ולא בת, "בן" ולא איש. הקטן פטור, שלא בא לכלל מצוות.

ח,ב  מאימתיי הוא חייב:  משיאכל טרמיטר בשר, וישתה חצי לוג יין באיטלקי; רבי יוסי אומר, מנה בשר, ולוג יין.  אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלים, אכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, אכל טבל ומעשר ראשון, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין–אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיאכל בשר, וישתה יין–שנאמר "זולל, וסובא" (דברים כא כ).  אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "אל תהי, בסובאי יין–בזוללי בשר, למו" (משלי כג כ).

ח,ג  גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים, משל אחרים ואכל ברשות אביו–אינו נעשה בן סורר ומורה:  עד שיגנוב משל אביו, ויאכל ברשות אחרים.  רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו, ומשל אימו.

ח,ד  היה אביו רוצה ואימו אינה רוצה, אימו רוצה ואביו אינו רוצה–אינו נעשה בן סורר ומורה.  רבי יהודה אומר, אם לא הייתה אימו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה.  היה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חירש–אינו נעשה בן סורר ומורה:  שנאמר "ותפשו בו" (דברים כא יט), ולא גידמין; "והוציאו אותו" (שם), ולא חיגרין; "ואמרו" (דברים כא כ), ולא אילמין; "בננו זה" (שם), ולא סומין; "איננו שומע, בקולנו" (שם), ולא חירשים.  מתרים בו בפני שלושה, ומלקין אותו.  חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלושה; ואינו נסקל, עד שיהו שם שלושה הראשונים–שנאמר "בננו זה", זה הוא שלקה בפניכם

ח,ה  בן סורר ומורה, יידון על שם סופו–ימות זכאי, ואל ימות חייב:

בבלי, סנהדרין, עא ע"א: " אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין האטלקי -אביו ואמו מוציאים אותו לסקלו?! אלא לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר".

משלי כב, ו :  חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ   גַּם כִּי-יַזְקִין לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה.

 

מלקות

דברים כה

א כִּי-יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל-הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת-הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת-הָרָשָׁע.  ב וְהָיָה אִם-בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר.  ג אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף  פֶּן-יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל-אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ.

 

משנה, מכות:

ג,א  אלו הן הלוקין–הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו…..

ג,יא   כמה מלקין אותו:  ארבעים חסר אחת–שנאמר "במספר.  ארבעים" (דברים כה ג), מניין שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר, ארבעים שלמות; איכן הוא לוקה את היתרה, בין כתפיו.

ג,יב   אין אומדין אותו, אלא מכות הראויות להשתלש. אמדוהו לקבל ארבעים, לקה מקצת–אמרו אינו יכול לקבל ארבעים, פטור; אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ומשלקה אמרו יכול הוא לקבל ארבעים–פטור.  עבר עבירה שיש בה שני לאוין, אמדוהו אומד אחד–לוקה ופטור; ואם לאו–לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה.

 

יבום

דברים כה

ה כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.  ו וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל.  ז וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי.  ח וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.  ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו.  י וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל  בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל.  {ס}

 בראשית לח

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.  ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר.  ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אוֹנָן.  ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.  ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר.  ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה.  ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ.  ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו.  י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.  יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.  יב וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.  יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר  הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ.  יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה  כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה  כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.  טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי.  יז וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.  יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.  כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ.  כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל-הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כב וַיָּשָׁב אֶל-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.  כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  כה הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.  כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.  כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.  כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן-יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה.  כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.  ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.  {ס}

רות ד

א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב.  ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה וַיֵּשֵׁבוּ.  ג וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ  מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.  ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם-תִּגְאַל גְּאָל וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת קניתי (קָנִיתָ) לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.  ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה-לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ.  ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי.  י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ  עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם.  יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן-הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן-הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן.  יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל-נָעֳמִי בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  {פ}

יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  {ש}