פרשת ואתחנן – מאמר שני

פרשת השבוע: פרשת ואתחנן (דברים ג, כג – ז, יא)

השבוע שבין ז באב – יג באב ה'תשע"ג (14 ביולי – 20 ביולי 2013)

את פרשת ואתחנן קוראים לעולם בשבת שאחרי תשעה באב, ועל שם ההפטרה שלה היא נקראת "שבת נחמו". מכיוון שאת פרשת ואתחנן קוראים בשבת שאחרי תשעה באב, ההפטרה פותחת סדרה של שבע הפטרות העוסקות בנבואות נחמה ונקראות שבע דנחמתא. בהפטרת ואתחנן קוראים בבספר ישעיהו פרק מ', מפסוק א עד פסוק כו על שם פתיחתה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם", נקראת ההפטרה הפטרת "נחמו". בפרשה מסיים משה את הנאום הראשון שנשא לפני מותו (הנאום ההיסטורי) ופותח בנאום השני (נאום המצוות).

נחמה ליבוביץ: פרשת ואתחנן היא אחת הפרשיות העשירות ביותר ברעיונות יסוד של תורתנו. יש בה מתן תורה ועשרת הדברות; רעיון אחדות אלוהים ("שמע ישראל"); מצוות אהבת אלוהים, תלמוד תורה ויראת אלוהים; מוצאים אנו בה את הפסוק הכולל כל התורה כולה ועשית הישר והטוב בעיני ה'; את רעיון בחירת ישראל ואת מושג 'עם סגולה' ועוד כהנה וכהנה.

שלטון תיאוקרטי-טוטליטרי

דברים ד

א וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם.  ב לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.  ג עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר  כִּי כָל-הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל-פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ.  ד וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

כה כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.  כו הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ  לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן.  כז וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה.  כח וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם  עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.  כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  ל בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

דברים ז

א כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.  ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם  הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.  ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם  בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ.  ד כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר.  ה כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ.  ו כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם  כִּי-אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָעַמִּים.  ח כִּי מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם.  ט וְיָדַעְתָּ כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים  הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר.  י וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל-פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ  לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל-פָּנָיו יְשַׁלֶּם-לוֹ.  יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.  {פ}

 

משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה, הדרכה ושטיפת מוח. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.

המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא הכסות ההאידיאולוגית שבה הוקמו: אידאולוגיה קומוניסטית-לכאורה (בבברית המועצות, סין ומדינות אחרות); אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית; אידאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים; אידאולוגיה דתית באיראן ובאפגניסטאן של משטר הטליבאן. לעתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.

המאפיין המרכזי של משטר טוטליטרי, ואשר מבחין בינו לבין סוגים אחרים של דיקטטורה, הוא המקום המרכזי שמקבלת אידאולוגיה חובקת כל באשר לאיך צריכה החברה האנושית להתנהל ומהן הדרכים להגיע למטרה הזאת. בכל המשטרים הטוטליטריים, האידאולוגיה מחייבת את צייתנותם המוחלטת של האזרחים, כולל הקרבת חייהם למען המטרה. כל האידאולוגיות הללו הן אנטי-ליברליות מובהקות, מאחר שהן מקריבות את חירות הפרט בעבור מה שנתפס עבורם כטובת הכלל. האידאולוגיות הללו מבוססות על ההנחה שהחברה איננה אוסף של פרטים, אלא יחידה אורגנית, שכל פרט מהווה חלק ממנה. מכאן משתמע חוסר סובלנות קיצוני כלפי פלורליזם וחילוקי דעות. כל גילוי של חילוקי הדעות נתפס כמחליש את המערכת ולכן יש לטפל בו בחומרה.

תאוקרטיה – (מלשון "תאוס" – אל, "קרטיה" – שלטון) – משטר הרואה באל את השליט הישיר של ההחברה והמדינה והגורס כי חוקיו  הם החוקה הלגיטימית היחידה.

שלטונו של האל מתבצע באופן ישיר דרך שליט יחיד או, לרוב, דרך מוסדות שלטון המייצגים אותו כגון הכנסייה, המסגד או המקדש. מוסדות אלו שולטים בחברה האזרחית כנציגיו של האל.

השימוש הנפוץ במושג תאוקרטיה מתייחס למשטר שבו השליטים מייצגים את הדת השלטת; במשטר זה המדיניות השלטונית זהה או מושפעת באופן מהותי מעקרונות הדת. הממשל מבסס את שלטונו כנציג האל או כל כוח עליון אחר, בהתאם לדת המקומית. תאוקרטיה יכולה להיות שלטון יחיד, אשר בו זהה ההיררכיה השלטונית להיררכיה הדתית, או לחלופין להכיל שתי זרועות, כאשר ההיררכיה הדתית שולטת בהיררכיה השלטונית ולא להפך.

מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, אך רבים רואים בהצדקה לקיומה של ישראל הצדקה תאוקרטית, כמתואר בתנ"ך ובביטוי "בני ישראל". אחד ממאפייניה של התאוקרטיה בישראל הם בתי הדין הדתיים, בהם לכל אמונה ודת קיימים חוקי נישואים משלה: מוסלמים על-פי השריעה, יהודים על-פי ההלכה וכן הלאה. מאפיין נוסף הוא חוק השבות המאפשר לכל יהודי, ללא קשר למקום הולדתו ואזרחותו, לזכות לאזרחות ישראלית.

מעיון בתנ"ך, הייתה למערכת השלטון הישראלית מאפיינים תיאוקרטיים רבים. משה, מנהיגם הראשון של בני ישראל היה שליחו הישיר של האל, כמו גם ממשיכו יהושע בן-נון. גם השופטים נבחרו על ידי האל להושיע את ישראל, ואף המלכים הראשונים שיסדו את שושלות המלוכה בישראל, שאול, דוד וירבעם, נמשחו על ידי הנביאים שליחי האל, אם כי לא היו מנהיגים דתיים. הקשר בין המלך לבין הכהן הגדול התבטא בהדרכה ובשאלות שהפנה המלך לאל דרכו על ידי האורים והתומים. לכל אורך תקופת המלכים הייתה למלכי ממלכת ישראל וממלכת יהודה הדרכה צמודה מצד הנביאים.

 

השאר תגובה