פרשת השבוע – פרשת לך לך (בראשית יב – יז)

השבוע שבין ז במרחשוון – יג במרחשוון ה'תשס"ט (25 באוקטובר – 31 באוקטובר 2009)

הפטרה: ישעיהו מפרק מ' פסוק כז עד פרק מ"א פסוק טז.

נסיונותיו של אברהם

בראשית יב

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ב וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה.  ג וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.  ד וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן.  ה וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.  ו

משנה אבות ה,ג  עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.

מדרש תנחומא לבראשית ויאמר ה' אל אברהם לך לך זש"ה שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך (תהלים מה), שמעי בת וראי והטי אזנך זה אברהם, ושכחי עמך ובית אביך זו עבודת כו"ם ואומר (ירמיה ב) אומרים לעץ אבי אתה וגו', כי הוא אדוניך והשתחוי לו א"ר אבין: משל לצלוחית של פלייטון הנתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע ריחה, מה עשה נטלוה וטלטלוה ממקום למקום והודיעה ריחה בעולם, כך היה אברהם דר בתוך עובדי כו"ם א"ל הקב"ה לך לך מארצך ואני אודיע טבעך בעולם. לך לך מהו לך לך ל' שלשים כ' עשרים הרי עולה בגימטריא ק' רמז לו כשתהיה בן מאה תוליד בן כשר, וכתיב ואברהם בן מאה שנה וגו'. ורבי לוי אומר נסיון הראשון כנסיון האחרון נסיון הראשון בלך לך מארצך נסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה, א"ר חנינא בא וראה חיבתו של אברהם לפני בוראו שבן שלש שנים הכיר בוראו שנא' עקב אשר שמע אברהם וגו' (בראשית כו) ע' שבעים ק' מאה ב' שנים הרי מאה שבעים ושנים, וכל ימיו של אברהם קע"ה, הא למדת שבן ג' שנים הכיר את בוראו. אל הארץ אשר אראך, לא אמר ליה למקום פלוני, זו נסיון בתוך נסיו. יש אדם שהולך ואינו יודע לאיזו מקום הוא הולך, מה עשה נטל את כליו ואת אשתו וילך אברם כאשר דבר אליו.

מדרש רבא לבראשית ט [נסיונותיו של אברהם] אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה! ממה דכתיב: אל ארץ המוריה, הוי השנייה חביבה מן הראשונה. אמר רבי יוחנן: לך לך מארצך, מארפכי שלך. וממולדתך, זו שכונתך. ומבית אביך, זו בית אביך. אל הארץ אשר אראך. ולמה לא גלה לו? כדי לחבבה בעיניו, וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. הוא דעתיה דרבי יוחנן, דאמר ר' יוחנן: (בראשית כב) ויאמר קח נא את בנך את יחידך אמר לו: זה יחיד לאמו, וזה יחיד לאמו. אמר לו: אשר אהבת. אמר לו: ואית תחומין במעיא?! אמר לו: את יצחק. ולמה לא גלה לו? כדי לחבבו בעיניו, וליתן לו שכר על כל דבור ודבור. דאמר רב הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: משהה הקדוש ברוך הוא ומתלא עיניהם של צדיקים, ואח"כ הוא מגלה להם טעמו של דבר. כך: אל הארץ אשר אראך.

 רמב"ן:  "מעשה אבות –  סימן לבנים.

מעשה פרעה בשרה

בראשית יב

י וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ.  יא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ.  יב וְהָיָה כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.  יג אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.  יד וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת-הָאִשָּׁה כִּי-יָפָה הִוא מְאֹד.  טו וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.  טז וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי-לוֹ צֹאן-וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים.  יז וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת-בֵּיתוֹ עַל-דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם.  יח וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא.  יט לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ.  כ וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ.

יג אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.

החוקרים סבורים כי משפט זה משקף מנהג חוֹרִי, שיש עליו עדויות בתעודות נוזי. לפי מנהג זה, מותר לאדם לאמץ נערה ולשאת אותה אחר כך לאשה, או להשיא אותה לבנו. במקרה זה שרי היא אחותו של אברם, בתו המאומצת של תֶּרַח, ולבסוף גם כלתו. בין סיפורי אברהם ושרה בספר בראשית מופיע סיפור החוזר על עצמו – בבראשית י"ב ובבראשית כ'. לפי שתי הגרסאות של סיפור זה, אברהם ושרה מגיעים בנדודיהם למצרים (פרק י"ב) ואחר כך לארץ גְרָר (פרק כ'), וכאשר הם מתקרבים לארץ הזרה מבקש אברהם משרה להצהיר שהיא אחותו, כדי שלא יפגעו בהם. ידיעותינו על חוקי נוזי מאפשרות להבין מעשה זה: אימוץ אשה לאחות העניק לה זכויות-יֶתֶר ומעמד גבוה יותר מזה של אשה שלא אומצה לאחות.

מדרש תנחומא לבראשית פרשת לך לך סימן ה: ויהי רעב בארץ מה כתיב למעלה ויאמר ה' אל אברם, יתברך שמו של הקב"ה לנסות אותו צדיק להודיע מעשיו הטובים בעולם מיד בא רעב בעולם שמצא הרעב בא"י, אמר לשרה אשתו הרי רעב בארץ, אמרו רבותינו לא היה רעב כמותו בעולם, אמר לה מצרים זו ישיבתה יפה נלך לשם מפני שיש בה סיפוק הרבה לחם ובשר, באותה שעה הלכו שניהם, כיון שהגיע לפילי של מצרים ועמדו על היאור ראה אברהם אבינו בבואה של שרה באותו נהר כחמה זורחת, מכאן שנו חכמים שכל הנשים בפני שרה כקוף בפני אדם, אמר לה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכאן אתה למד שלא היה יודע אותה קודם לכן כדרך הנשים. אמר לה מצרים שטופים בזנות דכתיב אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג) אלא נותן אני אותך בתיבה ונועל בפניך שמתירא אני על עצמי והיה כי יראו אותך המצרים, כיון שעשו כך בא לעבור נתקבצו המוכסין אמרו לו מה אתה טוען בתוך התבה, אמר להן שעורין, אמרו לו אינן אלא חטין, אמר להם טלו מכם של חיטין, אמרו לו הן פלפלין, אמר להן טלו מכס של פלפלין, אמרו לו אינן אלא זהובים, כיון שדחקו עליו פתחו את התיבה וראו אותה כחמה זורחת, אמרו לו אין דרך זו להשתמש בה הדיוט, ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה, כיון שראה אברהם כך התחיל בוכה ומתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואומר רבש"ע זו הוא בטחוני שבטחתי בך ועכשיו עשה למען רחמיך וחסדיך ואל תביישני מסברי, ואף שרה צווחת ואומרת רבש"ע אני לא הייתי יודעת כלום, אלא כיון שאמר לי שאמרתי לו לך לך האמנתי לדבריך, ועכשיו נשארתי יחידה מאבי ומאמי ומבעלי, יבא רשע זה ויתעולל בי עשה למען שמך הגדול ולמען בטחוני בדבריך, א"ל הקב"ה חייך אין דבר רע נוגע ביך ובבעליך הה"ד לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע (משלי יב) ופרעה וביתו אני אעשה בהן דוגמה דכתיב וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי, מהו על דבר שרי באותה שעה ירד מלאך מן השמים ושרביט בידו בא פרעה לשלוף מנעלה היה מכהו בידו, בא ליגע בבגדיה היה מכהו, והיה נמלך המלאך בשרה על כל מכה ומכה, מנין שכך כתיב על דבר שרי, על דבור שרי לא נאמר ולא על עסק ולא על אודות ולא בעבור ולא בגלל אלא על דבר שרי, ואם אומרת שרי שילקה היה מכהו ואם אומרת שימתין לו קימעה היה עושה, ואף אפרכין והשרים וכל בני ביתו לקו עמו שנא' וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים מכל נגעים שבאו ושעתידין לבא על בני אדם באו עליו, ואת ביתו לרבות עבדים וכתלים ועמודים וכלים וכל דבר לקיים מה שנא' לא יאונה לצדיק כל און ורשעים מלאו רע.

בראשית יא

כט וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים  שֵׁם אֵשֶׁת-אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת-נָחוֹר מִלְכָּה בַּת-הָרָן אֲבִי-מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה

בבלי: אמר ר' יצחק: יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה, שסכתה ברוח הקדש, שנאמר "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה" (בראשית, יא כט)

הברית בין הבתרים

בראשית טו

יב וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו.  יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.  טו וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם  תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה.  טז וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה  כִּי לֹא-שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד-הֵנָּה.  יז וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה.

מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא בא פרשה יד ד"ה ומושב בני: רבי אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.

(מכילתא הוא כינויו של מדרש ההלכה על חומש שמות, מפרשת בא עד פרשת ןיקהל. גיבושן הסופי של ה"מכילתות" היה כפי הנראה בין סוף המאה השלישית לאמצע הרביעית).

בבלי, נדרים לב, א: אמר רבי אבהו  אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית יד) 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: (בראשית טו) 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית יד) 'תן לי הנפש והרכוש קח לך.

מדרש שיר השירים רבה (א, ח) ובקהלת רבה (ד, ג): "בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה – – – אמרו: אבותינו ערבים אותנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו, שאמר במה אדע".

רמב"ם הלכות תשובה ו, ה: והלוא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו,יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע; וכתוב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא,טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה. ולמה נפרע מהן: לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה–אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד. ולא הודיעו הבורא, אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה–לאומר העם הזה, יהיה בהן צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה שיהיה רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ" (דברים טו,יא). וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו–שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך יידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידין להיות.

רמב"ן בראשית טו, יד: ולא נתכנו דבריו (-של הרמב"ם) אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה – זכה בדבר מצוה! ומה טעם בדבריו? כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו.

שרה, אברהם, הגר

בראשית טז

א וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר.  ב וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם הִנֵּה-נָא עֲצָרַנִי יְהוָה מִלֶּדֶת בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.  ג וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת-אַבְרָם אֶת-הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה.  ד וַיָּבֹא אֶל-הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.  ה וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל-אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ.  ו וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי-לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.  ז וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ יְהוָה עַל-עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר  עַל-הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר.  ח וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי-מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת.  ט וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ.  י וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב.  יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ.  יב וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן.  יג וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי  כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי.  יד עַל-כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין-קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד.  טו וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם-בְּנוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל.  טז וְאַבְרָם בֶּן-שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת-הָגָר אֶת-יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.  {ס}

 

בתעודה מן העיר צור מן המאה השמינית-שביעית לפנה"ס מסופר: "צוביתו בת אמת-עשתורת ניתנה למלכירם בן עבד-עזז לאשה. אם צוביתו לא תהרה ולא תלד, היא תקח אמה ותשלם אותה במקומה. ילדי האמה ייחשבו ילדיה (של צוביתו = בלשון המקרא: צוביתו תיבנה מן האמה)… אם היא תשנא אותה, תוכל (צוביתו) למכרה.

בתעודה מנוזי מסופר כי לאיש פלוני ניתנה אשה "… ואם היא לא תלד ילדים היא תתן לבעלה אשה מארץ לולו (=שפחה.

בחוקי המורבי נאמר: "כי יקח אדם אשה כוהנת (naditu) והיא (האישה=הכוהנת) תתן לבעלה (או לאישה) אמה (אישה-עבד) והיא (האמה) תלד בנים, אם האיש יחליט לשאת (sugitu  אישה שניה) הם לא יכולים להרשות לאיש הזה (לעשות זאת) (חוק 144). כי יקח איש (ישא לאשה)  naditu (אשה כהנת), והיא (האישה הכהנת) לא תלד לו ילדים והוא החליט לשאת ( sugituאשה שנייה), איש זה רשאי לשאת (אישה שניה) הוא יכול להכניסה לביתו. עם זאת, ה-sugitu לעולם לא תשווה (בדרגתה) לnaditu  (חוק 145). כי יקח אדם אשה כוהנת (שאינה רשאית להביא ילדים לעולם) והיא תתן לאישה אמה. אם (האמה) תלד בנים ואחרי כן תשווה עצמה לגבירתה, גבירתה לא תתן אותה בכסף (לא תמכרנה), מפני שילדה בנים. היא תשים עליה אות (עבדות) ותמנה אותה בין האַמהות. אם לא תלד, תתן אותה בכסף (חוקים 147-146).

שינוי שם

בראשית יז

ד אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.  ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

טו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי  כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ.  טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

אפשר לאמר כי הזוגיות בין אברהם ושרה היו מושלמים, זאת בעזרת השם תרתי משמע. בסיוע הגימטריה נמצא רמז בקשר לשמות בני הזוג. שרי ואברם.  מתברר כי שלמות אברם באה לו משרי הכיצד: האות י' (10) היא אחת מאתיות שם ההויה.  הקב"ה נטל את היוד משרי וחלקה לשתי אותיות ה' (פַעֲמַיִם 5) שגם היא אחת מאותיות שם ההויה. שם אות ה' לשם שָׂרָ  במקום היוד  שנגרעה משמה וַיִּקָּרַא שמה שָׂרָה,  והאות ה' השניה הוסיף לשמו של אברם וַיִּקּרֵא שמו אברהם. שלמות שמו של אברהם באה לו מאשתו שרה.