סוגיות בתולדות עם ישראל ותרבותו 8
המאות הרביעית-שביעית: התקופה הביזנטית

קונסטנטינוס הראשון
היא תקופה בתולדות ארץ ישראל בין השנים 324 ו-638, בה שלטה בה האיפריה הביזנטית. בתולדות עם ישראל מקבילה תקופה זו לתקופת התלמוד וראשית תקופת הגאונים.
בשנת 324 לספירה, לאחר שנים רבות של אי סדר באימפריה הרומית, השתלט על השלטון הקיסר קוסטנטינוס הגדול כשליט יחיד של קיסרות ביזנטיון. הוא הכריז על הדת הנוצרית כעל הדת הרשמית של האימפריה, ובנה בירושלים, ביוזמתה של הלנה אמו, מבנה גדול בשם "הבסיליקה של קונסטנטינוס", במקום שבו עמד קודם לכן מקדש לאלה אפרודיטה. מבנה זה הפך ברבות הימים לכנסיית הקבר כמו כן נבנו עשרות כנסיות ומנזרים נוספים והארץ נעשתה מוקד עלייה לצליינים ולנזירים.

חזיון הצלב של קונסטנטינוס, חלק מפרסקו של רפאל בוותיקן
ראשית התקופה עומדת בסימן התחזקות הנצרות באימפריה הרומית ובמקביל התחזקות הרדיפות הדתיות וניסיונות לפורר את היישוב היהודי. בעת תחילת התפוררותה של האימפריה הרומית, הנצרות כבר שלטה על אוכלוסייה ושטח רחב ידיים שלא נפל מזה של רומא בשיא גדולתה. מלחמות הזרמים השונים (המרכזים בקונסטנטינופול, ברןמא ובאלכסנדיה) הסיטו את תשומת הלב מהיהודים והם זכו לרווחה יחסית ולמדיניות מתונה.
בתחילת התקופה עוד הייתה נשיאות הסנהדרין הגוף המכריע בארץ. בבמאות השלישית והרביעית נתדלדל כוחה ובמאה החמישית (429 לספירה) היא נעלמה עם מות רבן גמליאל השישי, הנשיא האחרון, ללא יורש. באותו זמן הנוצרים הפכו לרוב מכריע בארץ והיישוב היהודי איבד מכוחו. רובו של היישוב היהודי ישב בגליל באותה תקופה (טבריה ציפורי היו היישובים המרכזיים), ורק מעטים במישור החוף או בהרי יהודה.

הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית מחזיר את הצלב האמיתי לירושלים בשנת 630
לקראת סוף המאה החמישית ובתחילת המאה השישית עם עלייתו לשלטון של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון, הדרדר מצב היהודים. הקיסר החל להתערב בחיי הדת, גזר גזירות בעניין חג הפסח ובאשר ללימוד ההתורה שבעל פה, ואף היה המקרה הראשון הידוע של אינוס להמרת דת. בתקופתו מרדו השומרונים בארץ ישראל, ומרידתם הביאה להם ולזכויותיהם אסון. בבמאה השביעית החלו הפרסים לחדור את תחומי האימפריה הביזנטית, וניסיונם לכבוש את ארץ ישראל זכה לאהדת היהודים, שרצו לפרוק מעליהם את עול האימפריה הביזנטית הנוצרית. בשנת 614 אף כבש המלך הפרסי ח'וסרו השני את סוריה ואת ארץ ישראל, אך לאחר כשנה נטשו הפרסים את ארץ ישראל, והתמקדו בבניית ארצם וחיזוקה. באותה תקופה כבש הקיסר הרקליוס את דרכו לכיוון פרס דרך הים השחור והגיע להסכם צבאי נוח בו בין השאר קיבל בחזרה את השליטה בירושלים. למרות הבטחתו שלא לפגוע ביהודים על התחברותם לפרסים, נכנע הרקליוס ללחץ, והנוצרים ערכו טבח ביהודים, דבר שדילדל מאוד את אוכלוסיית היהודים בארץ.

ח'וסרו השני במסע מלחמה
מלחמת שתי המעצמות התישה את כוחן והביאה שעת כושר אל הערבים שפרצו מן המדבר. תום התקופה הביזנטית בארץ ישראל מסומן בשנת 638, אז כבשו הצבאות הערביים את ירושלים. 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 650, השלימו המוסלמים את כיבוש כל ארץ ישראל מידי הביזנטים.
המדיניות כלפי היהודים תחת הכיבוש הנוצרי-ביזנטי (395 – 640) כללה גזירות דתיות וכלכליות, התנפלויות, הריסת בתי כנסת ומדיניות מכוונת מצד השלטון והכנסייה להביא לניצורם של היהודים, יחד עם שאר האוכלוסייה המקומית.
הדוגמה של הכנסייה קבעה שאלוהים זנח את עם ישראל והסטאטוס של "העם הנבחר" עבר לנוצרים. היהודים הם העם הנבחר בבשר, אבל הנוצרים הם העם הנבחר ברוח. לכן, ארץ הקודש שייכת להם. הכנסייה הנוצרית פעלה להפיכתה של הארץ לארץ נוצרית והפעילה השפעתה על השלטון הקיסרי במטרה להפיכת היהודים לאויבי האימפריה, מאחר שלא נענו ללחצים להתנצר ולהוכיח בזה את אמיתות הדוגמה הנוצרית.
במסגרת המשימה לנצר את האוכלוסייה המקומית הפעילה הכנסייה השפעתה ולחצה על הקיסרים לחוקק חוקים נגד היהודים. המדיניות הייתה: בידוד, השפלה, התרת דמם של היהודים וניצור. ניתן לחלק את המדיניות הקיסרית כלפי היהודים לשלושה שלבים:
שלב א'- חוקי קונסטנטינוס הגדול (337-306). לאחר ההכרה בנצרות כדת האימפריה נחקקו חוקים נגד היהודים שנגעו בארבעה נושאים: איסור הגיור, הגנה על משומדים, שיעבוד היהודים לשירות במועצות העירוניות והעלייה לירושלים.

מטבע זהב של ח'וסרו השני
שלב ב'- חוקי קונסטנטינוס השני (361-337). ב- 13 באוגוסט 339 נחקק חוק שנועד להבטיח הפרדה מוחלטת בין יהודים לנוצרים. היו בו שלושה סעיפים: איסור נשואים בין יהודים לנוצרים. העונש היה גזר דין מוות. הגנה על משומדים ואיסור להחזיק עבדים לא יהודיים. הסעיף האחרון היה בעלת משמעות כלכלית חמורה מפני שנאסר על יהודים בעלי מלאכה וחקלאים, להחזיק עבדים בכלכלה המבוססת על עבודת עבדים. ב-353 נחקק חוק שאסר על נוצרים להתגייר.
שלב ג'- מערכת משולבת של התקפה על היהודים ומוסדותיהם החל משלהי המאה ה- 4 עד 429 . בין 451 ל-527 נהנו היהודים מהפוגה ברדיפות נגדם משום שהנוצרים היו עסוקים במריבות פנימיות בענייני דוגמה. המריבות הביאו לפילוג בכנסייה הנוצרית. אבל, עם התחלת שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס ב-527 התחדשה המדיניות האנטי- יהודית, ונמשכה בימי יורשיו, במאה ה-6 וראשית המאה ה- 7 .החקיקה נגעה ליהודים בכל חלקי האימפריה.
שלוש דרכים, בהן ניסתה הכנסייה, בשיתוף השלטון הקיסרי, לנצר את תושבי הפרובינקיה: שכנוע, כפייה באמצעות פרעות וטרור של כנופיות קנאים נוצרים, וכפייה מטעם השלטון באמצעות חקיקה:
א. שכנוע- מספר המתנצרים מרצון היה גדול יותר, יחסית, בקרב האוכלוסייה העירונית, הפגאנית. בקרב הכפריים הייתה ההצלחה קטנה בהרבה. עיקר תוספת כוח האדם הנוצרי בא משפע הצליינים שהגיעו לארץ הקודש לביקור במקומות הקדושים לנצרות והשתקעו בארץ ומפליטים שברחו מפני ההונים, לאחר כיבושה של רומא ב- 410. על מנת להביא להתנצרותה של האוכלוסייה המקומית החלה פעילות מיסיונרית ענפה שבוצעה ע"י אלפי נזירים.
ב. כפיית הנצרות ע"י כנופיות קנאים- לאחר כשלון אמצעי השיכנוע פנתה הכנסייה לאמצעי כפייה בכוח. קבוצות של קנאים נוצרים התארגנו כדי להפיץ את הנצרות בכוח, בעידודה של הכנסייה. הם התארגנו לכנופיות שעברו מיישוב ליישוב, פרעו בתושבים, הרסו בתי כנסת של יהודים ושומרונים, רצחו והטבילו בכוח את חלשי האופי. במאי 363 הייתה רעידת אדמה בדרום הארץ וכנופיות של נוצרים ניצלו את המצב כי לפגוע ביהודים ביישובים המעטים שנותרו בדרום. השלטון הוציא חוקים סותרים בנוגע לאלימות זו. היה ניסיון למנוע את ההתקפות, אבל הכנסייה הצליחה לסכל מגמה זו. הנזיר בר- צומא כתב בביוגרפיה שלו שהוא ארגן קבוצה של 40 נזירים, שהרסה בתי כנסת של יהודים ושומרונים ושרפה מקדשים של עובדי אלילים. בר- צומא ביקר בארץ 3 פעמים: ב-400 בקירוב, ב- 437/8 וב- 438/9 . אזור פעילותו היה ירושלים וסיני. הוא לא עלה לגליל כדי לנצר יהודים. בר- צומא ארגן תיגרה עם היהודים מהגליל שעלו להר הבית בחג הסוכות (הקיסרית אודוקיה, אשתו של תיאודוסיוס ה-2 נתנה ליהודים היתר לעלות לירושלים). אבל, גם בגליל סבלו היהודים מנחת זרוען של הכנופיות הנוצריות.

יוסטיניאנוס הראשון על גבי פסיפס בבזיליקת סן ויטאלה ברוונה
ג. כפיית הנצרות מטעם השלטון – השלטון הקיסרי יזם מערכת חוקים , כשבעה במספר- לאכיפת הנצרות.
היהודים סבלו מהסתה בלתי פוסקת של הכנסייה הנוצרית, שעיצבה מדיניות אנטי- יהודית קיצונית. מטרת הכנסייה הייתה לבודד את היהודים, להשפילם ולהביא לחיסול הארגון המרכזי והמקומי , ולנצרם. התהליך של עיצוב מדיניות הכנסייה כלפי היהודים החל בוועידות הנוצריות ב- 306 וב-341 . בסה"כ נחקקו, בהשפעת הכנסייה, 17 חוקים אנטי-יהודיים, לאורך התקופה הביזאנטית.
פגיעה בזכויות אזרחיות: הושגה באמצעות חוקים להגבלת זכויותיהם. היהודים סולקו ממשרות ציבוריות ונאסרה השתתפותם במועצות הערים, אך לא הוסרה מהם חובת הנשיאה בהוצאות ניהול הערים.
חיסול הארגון המרכזי והמקומי- הארגון המקומי התרכז סביב בתי הכנסת והארגון המרכזי היה הנשיאות והסנהדרין. כדי לחסלם צריך היה לחסל את האוטונומיה הפנימית של היהודים, את השיפוט העצמאי ואת בתי הכנסת. חיסול הנשיאות נועד להביא קץ על הארגון המרכזי.
חיסול האוטונומיה, השיפוט והפגיעה בבתי הכנסת – משנת 398 היהודים כפופים לחוק הרומאי, למשפט הרומאי ולבתי הדין הרומיים, אבל, רק משנת 415 נפגעה סופית סמכותם של בתי הדין היהודיים. ההתקפות ההמוניות על בתי הכנסת, והריסתם נועדו לזרז את חיסול האוטונומיה הקהילתית.

קטע מן הפסיפס בבזיליקת סן ויטאלה המציג את תאודורה אשת יוסטיניאנוס.
חיסול הנשיאות- במשך 300 שנים הצליחה הנשיאות לשמור על היישוב היהודי, באמצעות שמירה על יחסים תקינים פחות או יותר עם השלטון. שליחים של הנשיאים נהגו לאסוף תרומות בתפוצות הגולה למען היישוב היהודי בארץ. הכנסייה הייתה מעוניינת להשתלט על "אוצרות בית הנשיא". עד 415 נהנו הנשיאים מהגנת הקיסרים. אבל, החל מ-415 החלה התקפה נוצרית מרוכזת על מוסד הנשיאות. הנשיאים הואשמו בבניית בתי כנסת חדשים בניגוד לחוק, בגיור עבדים בניגוד לחוק ובעבירה על שאר החוקים האנטי-יהודיים. סופה של שושלת הנשיאות מבית הילל נוצל לחיסולה של הנשיאות ב-429 .
אבל, ההתאוששות של המנהיגות היהודית הייתה מהירה. הניסיון לפצל את יהודי הארץ נכשל, משום שהיהודים בכל הארץ קיבלו על עצמם את ההנהגה של חכמי טבריה. הארגון המרכזי וגם המקומי המשיך להתקיים, באופן לא רשמי.
הקיסר פוקאס (610-602) גזר על היהודים גזירות שמד. ב-607 הוא שלח את הנציב גיאורגיוס לירושלים ולשאר ערי הארץ במטרה להטביל את היהודים בכוח. לנצרות. הוא נפגש עם נציגי היהודים ודרש מהם להתנצר. משסירבו, הוא סטר לאחד מהם וציווה להטביל את היהודים בכוח. המניע לגזירות השמד היה הפלישה של הפרסים לסוריה וחוסר האמון של הקיסר בנאמנותם של היהודים. היהודים נכנעו למראית עין והמשיכו לקיים בסתר את יהדותם.
ב-614 כבשו הפרסים את הארץ ונתקבלו בברכה ע"י הנטבלים שמיהרו לחזור ליהדות. 20,000 מתנדבים יהודים מהגליל סייעו לצבא הפרסי נגד הצבא הביזאנטי. אבל, ב-628 סולקו הפרסים, והיהודים היו במצב קשה. משלחת של יהודים מטבריה, נצרת ואזור הגליל התייצבה לפני הקיסר הרקליוס והעניקה לו מתנות. הקיסר הבטיח לא להעניש את היהודים על תמיכתם בפרסים, ונשבע לשמור להם אמונים. אבל, כאשר הגיע הקיסר לירושלים הפעילו עליו אנשי הכנסייה לחצים קשים. הכנסייה ניהלה הסתה פרועה נגד היהודים בטענה שבזמן הכיבוש הפרסי הם הרגו בנוצרים והרסו כנסיות. הפרסים ערכו טבח בנוצרים לאחר כיבוש ירושלים והפקידו את השלטון, זמנית, בידי היהודים. היהודים הסתפקו בגירושם של הנוצרים. אבל, הרקליוס נכנע ללחצי הכנסייה והוגשה תביעה משפטית נגד היהודים על רצח נוצרים והרס כנסיות בירושלים ובגליל. יהודים רבים הוצאו להורג ורבים התחבאו במדבר או בהרים או ברחו למצרים. ההמון הנוצרי ערך אף הוא טבח אכזרי ביהודים. בעקבות הטבח ברחו יהודים מהארץ, ומספרם של היהודים הצטמק למיעוט מבוטל. ב- 634, עם ראשית הפלישה הערבית לארץ, יצאה פקודת השמד ע"י הרקליוס לכל יהודי האימפריה, אבל היא נשארה על הנייר בלבד, מכל הבחינות, כי הצבא הערבי כבש את ארץ ישראל.

מטבעות זהב של הרקליוס
התלמוד
התלמוד (ידוע גם בשם הארמי: גמרא) הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (תחילת המאה השלישית). הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות לדברי התנאים, כותבי המשנה והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי (ובקיצור: 'הבבלי' או 'הירושלמי'). הבבלי נפוץ יותר מהירושלמי, וכן חכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.
התלמוד הבבלי כיום, בהשפעת חכמי התקופות שלאחר כתיבת התלמוד – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים -, הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר (יחד עם המשנה), והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי החכמים. על התלמוד הבבלי חוברו החיבורים הרבים ביותר, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בעולם ההלכה. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב'עיון' – בהעמקה מיוחדת. התלמוד הירושלמי נלמד פחות באופן משמעותי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.
שני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבבל הצמיחו שני תלמודים – תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים, הם שונים בשפץם, בהיקפם, בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה ארמית הוא תלמוד (למגמר – ללמוד). יש חוקרים האומרים שהמילה "תלמוד" הוחלפה במילים, "גמרא" או "ש"ס", על מנת לעקוף את הנצרות, שהוציאה את התלמוד מחוץ לחוק במספר תקופות. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.

إسحاق الفاسي
Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e2 149-0.jpg
איור של הרי"ף ר' יצחק אלפאסי
מהאנציקלופדיה היהודית של 1906
לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף (ר' יצחק אלפאסי) והרמב"ם (ר'משה בן מימון), התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".
חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי" (הלכה לפי האחרון), מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.
לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב מאז ומעולם למוטיב מרכזי והעיקרי ביהדות, וידועות אימרותיהם של חכמי ישראל בכל דור ודור, על חשיבות לימוד התורה, ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה. אי לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, שתופס את עיקר הנפח של הלימוד. עם זאת ראוי לציין כי הלימוד של התלמוד, ובמיוחד בדיוניים ההלכתיים הנו קשה, בשל התמציות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בדרך כלל כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, עד הראשונים, האחרונים וכלה בימינו אנו.
שני התלמודים הם קובצי הלכות לפי נושאים לא ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. ניכר כי הם ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. לעתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מחוסר ארגון זה נדרשת יגיעה לא מבוטלת על מנת לשלוט בסוגיה התלמודית.

דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18
הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד התלמוד, והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך" על כן מטרת ספרו משנה תורה היא להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד התלמוד עצמו. באופן כללי, בתקופות הגאונים הראשונים התעצב עולם ההלכה לפי התלמוד, התלמוד הפך להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך התלמוד.
התלמוד הבבלי
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא" מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למִגְמר-ללמוד), יש חוקרים האומרים שמילה זו החליפה בכתוב את המילה "תלמוד" כדי להטעות את הצנזורה הנוצרית. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן הגאונים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.

עבודה המציגה את רב אשי מלמד בישיבת סורא לצידו המתורגמן
התלמוד הבבלי נחתם על ידי רב אשי ורבינא. הוא נבנה כביאור והרחבה לששת סדרי המשנה, ושפתו היא שילוב של עברית (לשון חז"ל) וארמית בבלית. יוצאים מן הכלל, הם סדר זרעים וסדר טהרות שלהם אין תלמוד בבלי, למעט מסכת ברכות (מסדר זרעים) ומסכת נידה (מסדר טהרות). רש"י מסביר שגופי הלכות אלו עסקו בסוגיות הקשורות למצוות התלויות בארץ, ולכן האמוראים בבבל לא עסקו בהן באופן רציף. התלמוד הבבלי כולל בתוכו דברי חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל מהתקופה שאחרי חתימת המשנה דהיינו מתחילת המאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית. חכמים אלו מכונים "אמוראים". נוסף על כך מצויים בו קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים תלמידי רבינא ורב אשי סבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה המכונות "ברייתות" (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא, ספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול ובמהדורות השגרתיות – שבו נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. במהדורת וילנה של התלמוד הבבלי יש 2,711 דפים.
בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו. לעתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר התחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.
הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא" (תשובה).

הלל הזקן במנורת הכנסת
התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן וורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני. את התלמוד ערכו וכתבו לקראת סוף תקופת האמוראים שניים מגדולי הדור, רבינא ורב אשי ותלמידיהם. נוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. חלקם מעוררים חוסר נוחות ופליאה כמו "אגדתא דרבה בר בר חנה" בבבא בתרא, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם על דרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות. חלוקות הדעות בין הפרשנים איזו מידת סמכות יש לאגדות, כאשר יש מבין הראשונים, כגון רבי שמואל הנגיד, רבי יצחק אברבנאל, ואחרים (ייתכן שאף הרמב"ן נכלל בקבוצה זו), המטעימים שאין להן את האוטוריטה של החלקים ההלכתיים בתלמוד. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה. לעתים באים דברי אגדה להטעים עיקרון הלכתי. דוגמה מובהקת לכך נותנת סוגיית תנורו של עכנאי. הרמב"ם, בהקדמותיו לפרק חלק, מביא כמה גישות שהיו נפוצות בקשר ללימודי האגדות בתלמוד. הוא דוחה את הגישות הטוענות להבנה פשטנית של האגדות, ובעקבות כך קבלתן כאמת או כשקר, ומקבל את הגישה הטוענת כי חז"לרצו ללמדנו מסר עמוק בהבאת אגדות אלו, ועלינו להשכיל להבין אותן בצורתן האליגורית.
מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסוקים שונים בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד כגון: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין". חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. אך כתבי יד שהתגלו ודפוסים ישנים כדפוס ונציה, לוקטו לחיבור שנקרא חסרונות הש"ס ומופיע בחלק מהוצאות התלמוד. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו. לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א). כמו כן, מסופר סיפור יציאתו לתרבות רעה, כיוון שאחד מהזוגות, יהושע בן פרחיה, נידה אותו.
העריכה הסופית של התלמוד הבבלי נעשתה בסוף המאה החמישית בידי רב אשי, ואחריו בבית מדרשו של רבינא האחרון. גם לאחר העריכה הסופית נעשו שינויי עריכה בידי הסבוראים, אך שינויים אלו מרביתם שינויי סגנון הבהרה וסיכום, ורק מיעוטם תוספות של ממש. כתיבת התלמוד הבבלי נעשתה בתקופה מאוחרת יותר, כאשר גאוני בבל התבקשו לשלוח אותו למדינות רחוקות כספרד וצפון אפריקה. בידינו ישנם היום כתבי יד שהועתקו (על פי הנכתב בגיליון) מכתבי יד קדומים מאוד – בסביבות שנת 808. לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו התלמוד הירושלמי שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם: כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד… הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
עיקר היצירה הספרותית בעם ישראל מאז חתימת התלמוד ועד תקופת ההשכלה היה בפרשנות התלמוד – במישרין או בעקיפין (כלומר: דרך ספרות השו"ת, אגדה וכיוצא בזה). התלמוד על פרשניו מכילים תשובות מפולפלות ברמה גבוהה של תחכום ולוגיקה, וההכרח הדתי להבינו היטב וליישב סתירות שעולות מההעמקה בו הביא לשכלול דרכי הלימוד ולשיטת הפלפול.. זו הפכה לאחד מתווי ההיכר הבולטים של היהודי העוסק בתלמוד. העמוד הראשון בתלמוד הבבלי במהדורת וילנא. הטקסט במרכז הוא התלמוד ומסביב – דברי הפרשנים השונים: בצד אחד רש"י ובצד שני תעלי התוספות. בעוד שהתלמוד כתוב בגופן מרובע הפרשנים כתובים בגופן כתב רש"י. לאורך הדורות היווה לימוד התלמוד את עיקר הלימוד של בני הישיבות. התלמוד נחשב לבסיס ההלכה לגבי כל תחומי החיים במשפט ובהלכה, והיווה קרקע פורייה לפיתוח יכולות למדניות, בהן חכמת הפלפול והפסיקה.
גם היום מהווה התלמוד את עיקר הלימוד ברוב רובם של מוסדות הלימוד התורניים, בעיקר בקרב הישיבות. מגמה כמעט הפוכה ניתן למצוא ב"כוללים" שדגש רב יינתן בהם בלימוד ספרי ההלכה (הפסקניים) כמו "שולחן ערוך" ונושאי-כליו. ישנן שתי צורות ללימוד סוגיות תלמודיות. האחת, לימוד בקיאותי ("בקיאות"), להקפה של הידע בצורה מהירה, והשנייה, לימוד מעמיק של סוגיה, כולל הרחבות לראשונים ואחרונים ("עיון"). ישנה מחלוקת עד כמה צריכה הבקיאות להיות "שטחית" ומקיפה פחות. כיום רוב הישיבות שלומדות גמרא בבקיאות, לומדות אותה עם התוספות. אמנם, כבר המהר"ל מפראג יצא נגד לימוד סדיר של התוספות, וישנן ישיבות (כדוגמת ישיבת תורת החיים) שמיישמות זאת הלכה למעשה, ואינן לומדות תוספות בלימוד הבקיאותי. דוגמה קלאסית של לימוד בקיאותי מחוץ לעולם הישיבות הוא מפעל הדף היומי, שבו לומדים כל יום דף אחד, במטרה להקיף את הש"ס בתוך שבע שנים ומחצה. ישנה גם מחלוקת מה צריך להיות המשקל ומה תועלתה של לימוד העיון טרם רכישת היכרות "בקיאותית" ומקיפה יותר של התלמוד. ברוב הישיבות (בפרט הליטאיות), משקל העיון נכבד יותר, למרות התנגדותם המפורשת של כמה מגדולי ראשי הישיבות. אמנם בממסד החסידי ניכרת נטייה – לעתים גם העדפה – ללימוד הבקיאות לצד לימוד העיון. ניתן לציין למשל את מפעל הש"ס של חסידות צאנז וכן את החלטתו של האדמו"ר האחרון של גור, הרב יעקב אריה אלתר לשנות את השיטה, על ידי ביטול מוחלט של לימוד העיון בישיבות גור, ומתקופה זו לומדים בהן רק בבקיאות. אלו דוגמאות יחידות, ובדרך כלל יש עירוב בין השיטות.

ישיבה ספרדית בירושלים
התלמוד הירושלמי
(נקרא גם תלמוד ארץ ישראל, תלמוד מערבא, תלמוד המערב או הירושלמי) הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. ההרחבה בה נוקט הירושלמי ממצעת בין ההרחבה המזערית הקיימת במספר מקומות בתוספתא לבין ההרחבה הארוכה והמפותחת, כפי שהיא בתלמוד הבבלי הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל ומבבל על המשנה וכן על תחומים אחרים.
הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאות השלישית והרביעית. ככל הנראה עריכתו נעשתה לאחר 370 לספירה. עריכתו מיוחסת במקורות לאמורא רבי יוחנן שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. אך נראה שהעריכה נעשתה הרבה שנים אחריו. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת 351 לספירה. בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא. מזה שהיה לפני עורכי התלמוד הבבלי. יש הסבורים כי היו קיימות שתי מהדורות משנה, האחת בארץ ישראל והשנייה בבבל. ניתן, עם זאת, להראות כי בארץ ישראל היה נוסח משנה "נזיל" יותר מאשר בבבל, וכמה שינויים בין נוסחי המשנה שלנו מוסברים על ידי סוגיות הדנות בעניין בתלמוד הירושלמי – דוגמה מובהקת היא המשנה הראשונה בפרק רביעי במסכת בבא בתרא.

פני אשה מפסיפס ציפורי, המכונה "המונה ליזה של הגליל". הפסיפס הוא חלק מרצפה הנמצאת ב"בית דיוניסוס"
התלמוד הירושלמי שרד בידינו בכת יד שלם אחד בלבד, משנת 1289. כתב יד זה, יחיד במינו בעולם, הועתק גם הוא מכתב יד יחיד. כך שלמעשה כל מחקר הירושלמי בנוי על כתב יד זה באופן כמעט בלעדי. דפוס ונציה של הירושלמי (רפ"ג) הועתק גם הוא מכתב יד זה, לאחר שתוקן בידי חבר תלמידי חכמים. כל שאר דפוסי הירושלמי הועתקו מדפוס ונציה, כך שהנוסח בהם חסר משמעות מבחינת תולדות הנוסח של הירושלמי.
התלמוד הירושלמי כתוב ארמית גלילית. שפה זו מתועדת גם בתרגומי התנ"ך שמוצאם מארץ ישראל. בעבר נטו לחשוב שכתיבו של הירושלמי שונה מן הכתיב ה"בבלי", אך ממצאי כתבי יד וקטעי גניזה גילו שאין לדבר אחיזה במציאות. התלמוד הירושלמי בנוי "שמועות" ולא "סוגיות", כמו בבבלי. הירושלמי אינו נוטה לשאול שאלות הבהרה דידקטיות או להסביר את עצמו. סוגיות רבות בירושלמי מקבילות זו לזו, באופן כמעט מדויק. לעתים ניכר בהן שיבוש המעיד על מקור כתוב, כמו דילוג שורה. בשונה מהתלמוד הבבלי, קיים תלמוד ירושלמי גם על כל סדר זרעים, העוסק ברובו במתנות עניים ועוד מצוות חקלאיות הנוהגות רק בארץ ישראל. לעומת זאת אין תלמוד ירושלמי על סדר קדשים, שיש עליו תלמוד בבלי. שלוש מהמסכתות בתלמוד הירושלמי הנמצאות בידינו כיום הן קטועות. ייתכן שחסרון פרקים זה נובע משילוב של שני גורמים: ריבוי הסוגיות המקבילות, ומנהג הסופרים, המתועד למשל בכתב יד ותיקן 30 של בראשית רבה להפנות לסוגיות המקבילות באמצעות ההוראה "גרשׁ", כלומר "משוך", בתוספת מראה מקום. ברבות הימים נשמטו ההוראות, וגם הסוגיות אליהן הפנו, ונשארו פרקים "ריקים".
קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה