ההיסטוריה, העם היהודי ואני (3)

בתור בת לעם היהודי הגאה, גם אני שמחה כשנולדים לי צאצאים שממשיכים את המסורת הענפה והמגוונת של העם היהודי. נכון, מה שהיה הוא לא מה שיהיה, (לפחות בחוגים שאני מסתובבת בהם, כי יש קבוצות שנאחזות במה שהיה בכוח רב ולא פותחות כל פתח לשינויים), אבל עדיין אנחנו כולנו בנים לאיזה שהיא קבוצה המוגדרת עם, שיש לו הייחוד שלו, אם לטובה ובעיקר לצערי לרעה בדורות האחרונים.

אינני טוענת כאן שאני מעמידה צאצאים מתוך דאגה לגורל הדמוגרפי של עם ישראל, לא כן הדבר. אני מעמידה צאצאים מתוך אגואיזם צרוף וטהור. אבל במחשבה כוללת, אני תורמת גם לדמוגרפיה של עם ישראל.

במה דברים אמורים? יש לי בנים ובנות, והם העמידו לי נכדים ונכדות, ואני שמחה בכולם ואוהבת את כולם וטוב לי להיות נאהבת על ידי נכדיי ונכדותיי. הנכדים, מהם גדולים, ומהם קטנים, ואפילו תינוק אחד, כל אחד מהם בשלב אחר של החיים, ואני מתבוננת בכולם, רווה הרבה נחת אבל גם שואלת את עצמי שאלות מטרידות. הכיוון שאליו נמשכת התרבות שלנו, כפי שהיא משתקפת במה שאני רואה אצל נכדיי וחבריהם, הכיוון הזה אינו מוצא חן בעיניי, בכל אופן בחלקו.

כן. אני יודעת. תמיד הזקנים האלה חושבים שהם היו יותר טובים, שאצלם הכל היה יותר טוב. הנטייה לנוסטלגיה אצל הזקנים האלה מעצבנת. הם שוכחים את כל מה שהיה רע ורק יודעים להגיד: אנחנו היינו אחרים, כשאנחנו היינו קטנים…

אז אולי אתם צודקים, ובכל זאת…

השבוע סיימו שני נכדים שלי כיתה י"ב. האחד מהם עירוני מוחלט, והשנייה קיבוצניקית מוחלטת. שניהם הגישו לי באהבה רבה הזמנה לטקס הסיום שלהם, טקסים שהתקיימו למזלי במועדים שונים. שני טקסים אלה, שהיו שונים כל כך אחד מהשני ועם זאת כמעט זהים, גרמו לי לשורה של הרהורים, חלקם נעימים ורובם נוגים, על מצבו של החינוך, פניו של הדור, פניו של דור ההורים, לאן פנינו וכל היתר המתבקש.

ועכשיו לאפטר פרטי

ועכשיו לאפטר פרטי

מה שראו עיניי היו נערים ונערות נחמדים ונלהבים, שטופי הצורך האופנתי לסיפוק רצונות מידי ומוחלט, על פי כל האופנות האחרונות, בעיקר אלה שמגיעות מאם כל האופנות, אמריקה. מה שראו עיניי היו הורים שכל מרצם מכוון לספק לנוער הזה את כל דרישותיהם הראויות והבלתי ראויות, להתלבש כמוהם ולהיות חברים שלהם. מבחינה זו לא ראיתי כל הבדל בין העיר לבין הקיבוץ. הנוער כולו נראה מקשה אחת, כולם מונעים על ידי אותם רצונות לסיפוק צרכים חומריים מידיים.

התבוננתי בנוער הזה, הפוסע אל הבמה לקבל תעודות גמר מידי מוריו ומחנכיו. חמודים כולם. הבנות לבושות בשמלות עמוקות מחשוף ככל האפשר, רצוי סטרפלס, מיני קצר ככל האפשר, או לחלופין מקסי שהרגלים מתלבטות בתוכו. הידיים כל הזמן עסוקות במשיכת המחשוף למעלה, או הצידה, לא נוח. כל הזמן נדמה שזה מציץ, שרואים לה, והידיים כל הזמן מושכות ומושכות מפה ומפה. כולן נעולות נעלי עקב, בגבהים שונים, רצוי גבוה ככל האפשר, מועדות ומתחבטות, מתאמצות ללכת ישר, לעלות על המדרגות ולא למעוד. קשה ולא נוח. כולן מאופרות ומסורקות למשעי בכל מיני תלתולים ומגדלים. ואני שואלת את עצמי ברחמים: למה הן צריכות את כל העניין הזה? ולמה האמהות שלהם מעודדות אותן לכל זה ומשתפות איתן פעולה? שלא לדבר על נשפי האפטר, שבהם כולם הולכים לשתות אלכוהול ולחזור בשעות הקטנות של הלילה.

בשביל מה זה טוב?

בשביל מה זה טוב?

והטקסים עצמם: כמה מלים נשפכות שם בטקסים האלה. כל מי שיש לו יד ורגל, וגם מי שאין לו יד ורגל ורק צריך לשמור אתו על יחסי עבודה: ראש העיר, סגנית ראש העיר, ראש מנהל החינוך בעירייה, סגניתו (זה בדרך כלל הולך כך: מנהל וסגנית, עד שזה מגיע לבית הספר עצמו, שם יש רק נשים, מעניין למה? יכול להיות שזה בגלל המשכורות?), מנהלת בית הספר היוצאת, מנהלת בית הספר הנכנסת, המחנכות -כל אחת לחוד, יועצות בית הספר, נציג ההורים, נציגי התלמידים – כולם נואמים. כל אחד חוזר על אותם מלים ריקות ונבובות, כולם מתחבקים עם כולם, מתנשקים עם כולם (גם זו אופנה אמריקאית שחדרה אלינו בגדול – כל הזמן צריך להתחבק ולהתנשק).

ואחר כך מופע הסיום עצמו: תמיד תערובת של נעורים תמימים מחד ורצון להפגין בגרות ושליטה מאידך: עירוב של קטעי קישור האמורים להיות משעשעים (ואולי היו כאלה לו הייתי שומעת ומבינה מילה ממה שהם ממלמלים שם), עם קטעי מחול שתמיד נדמים לי זהים ומורכבים מאותן תנועות תזזיתיות, עם קטעי שירה שלרוב קשה בהם לשמוע את קולה הערב של הזמרת כי הליווי המוזיקלי הבוטה מכסה עליה.

אופייני? כך זה הגיע אלינו מאמריקה

אופייני? כך זה הגיע אלינו מאמריקה

די להציץ בגוגל בערך מסיבות סיום ולראות שהנושא כבר הפך כלכלי ורווחי לכל דבר. כל כך הרבה חברות מתמחות בהפקות מסיבות סיום, בהצעות שונות ומשונות, החל מלימוזינות וטוקסידו לבנים וכלה בשמלות נשף מהודרות לבנות, שלא לדבר על הבימוי, התפאורה ההעמדה המוזיקה. הכל כבר מופק באופן מקצועי ונראה שלבוגרים עצמם אין כבר בכלל אמירה בתחום הזה. פשוט מפיקים להם אירוע שמרשים את כולם והם רק סטטיסטים בכל המתרחש, הם וההורים הממנים את כל ההוצאה המטורפת הזאת. כל בית ספר שוכר אולם תאטרון מרשים יותר כדי להפיק שם את ההצגה השנתית שלו, ולהראות לכל העולם שהוא הכי הכי.

אז מה אני רוצה? אני לא רוצה כלום. אין לי מה לרצות. אף אחד כבר לא מתעניין בדעתי. אני עולם הולך ונעלם, והעולם של העתיד מתקדם… לאן בדיוק?

ככה אתה רוצה שבתך בוגרת י"ב תיראה?

ככה אתה רוצה שבתך בוגרת י"ב תיראה? מתוך אתר המציע שמלות למסיימות י"ב בארצות הברית

 

אבל עוד דבר מעניין ראו עיניי במסיבות הסיום הללו: השד העדתי אינו קיים בהן. נערים ונערות בעלי שמות משפחה המעידים בפירוש על מוצא עדתי מסוים, כגון אסולין, ברקוביץ, תורג'מן, שכטר – כולם נראים ומתלבשים בדיוק אותו דבר. מדברים באותו סלנג (בלתי ברור לחלוטין), מתחבקים ומתנשקים האחד עם השני ועם המורות והמחנכות שגם הן נושאות שמות משפחה אופייניים. ראיתי כור היתוך מושלם. ראיתי קבלה מוחלטת של כל האחרים והשונים. היו שם בהירים וכהים, נדמה לי שאפילו ערבי אחד שזפו עיניי, וגם כמה נכים על כסאות גלגלים – וכולם חובקו ונושקו באופן שווה, קיבלו את תעודותיהם, וציינו בגאווה י"ב שנות לימוד.

אז למה כל הזמן ממשיכים לנפח את עניין הקיפוח של המזרחיים? האם כל המזרחיים מרגישים כך, או אולי יש קבוצות מיעוט המעוניינות בניפוח הזה כדי לעשות ממנו הון פוליטי? אני עצמי כבר אחוזת קבס מכל הנושא הזה, ואינני יכולה עוד לשמוע דיבורים או לראות כתבות שכולן נושאות אופי בכייני וקנטרני. לא הגיע הזמן שנתבגר?

מי באמת נעוניין בהנצחת השד העדתי למרות שהוא כבר לא קיים?

מי באמת נעוניין בהנצחת השד העדתי למרות שהוא כבר לא קיים?

לאן כל הנוער הזה ממשיך מכאן? כנראה מכאן דרכיהם נפרדות לכיוונים שונים. אבל אנחנו יודעים שאחוזים גבוהים הולכים מכאן למכינות קדם-צבאיות, להמשיך וללמוד דברים בדרך אחרת, לא שגרתית. אחוזים גבוהים מהם הולכים לשנת שירות טרום צבאית ועוסקים בהדרכת נוער בעיירות פיתוח ובעוד פעולות התורמות לחברה – וכל זה בהתנדבות מלאה, מתוך רצון אמתי להכיר את החיים מזווית אחרת, (ואולי גם קצת מתוך רצון לדחות את הצבא ככל האפשר רחוק).

מכינת מיתרים לכיש

מכינת מיתרים לכיש

אז כנראה יש פנים לכאן ולכאן. ולא צריך תמיד ללכת דווקא לצד הנוגה של הדברים. לסיכום עלי לומר את המתבקש: יש לנו נוער נהדר. יש לנו ארץ נהדרת. מצטערת, לא יכולה להגיד את זה, גם לא בתור קלישאה. הכיוון שאליו הולכת כל התרבות של החברה שלנו, כל ההתנהלות שלה, כולל מדיניות החוץ והפנים וכל מה שקשור בחיים שלנו – הכיוון הזה נראה לי מבשר רעות. ולצערי עלי לסיים בנימה פסימית, ורק לקוות שאתבדה.

 

השאר תגובה