הלכה למעשה – פרקי יסוד בחקיקה יהודית, פרק ה

הברית החדשה

כתבי הקודש של הנוצרים (הקוראים לעצמם משיחיים (Christians) כוללים שני חלקים: התנ"ך, הנקרא בפיהם הברית הישנה, והברית החדשה, שהם רואים בה המשכו הישיר של הברית הישנה ועדות לכך שהנבואות שנאמרו על ידי נביאים והכלולות בברית הישנה – אכן התגשמו בהופעתו של ישוע.

הברית החדשה כוללת ארבעה חלקים: בחלק הראשון ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו, פועלו ומותו של ישוע וכוללים גם את סיפורו של יוחנן המטביל. החלק השני נקרא "מעשי השליחים ומתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישוע, שנים עשר השליחים. החלק השלישי מכיל איגרות ששלחו פטרוס (שמעון כייפא) ופאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות . החלק הרביעי הוא ספר אפוקליפטי המכונה חזון יוחנן או "ההתגלות".

שמו של הקובץ מבוסס על פסוקים בספר ירמיהו לא, ל-לב: הִנֵּה יָמִים בָּאִים (…) וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, בְּרִית חֲדָשָׁה לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם …

סיפורי חייו ומותו של ישוע מבוססים על פסוקים בתנ"ך. הקטע העיקרי המשמש בסיס לכל סיפור חייו ומותו של ישוע הוא ישעיהו נג, "עבד ה'". מחברי האוונגליונים השתמשו בקטע מעורפל וסתום זה כדי לבנות על פיו את שלג סיפור חייו ומותו של ישוע, במטרה להראות שכבר נביאי התנ"ך נבאו את לידתו חייו ומותו של המשיח. מסיבה זו אין קיום לברית החדשה ללא ה"ברית הישנה" ושניהם יחד יוצרים את הביבליה, את כתבי הקודש של הנוצרים.

העותק הקדום ביותר של הברית החדשה כתוב ביוונית. במאה החמישית לספירה תרגם הירונימוס, אחד מאבות הכנסייה החשובים את הביבליה ללטינית. עד המאה ה-16 נחשה התרגום ללטינית של הירונימוס לגרסה היחידה המותרת בכנסייה. במאה ה-16 תרגם מרטין לוטר את הביבליה לגרמנית והניח את היסוד לזרם הפרוטסטנטי. במאה ה-20 גברה בקהילות הקתוליות המגמה של תרגום כתבי הקודש הנוצריים והתפילות הנוצריות לשפות המדוברות, ובשנות ה-60 של המאה ה-20, בוטל החיוב לצטט את כתבי הקודש בלטינית.

במהלך מאתיים השנים הראשונות לנצרות הלך והתגבש הקנון הרשמי, לאחר שחלקים שונים נוספו או נגעו, עד שהגיעו לקנון המחייב מאז ועד עתה.

רקע היסטורי

ישוע פעל בתקופה של משבר חברתי ופוליטי קשה ביהודה. ראשיתה של התקופה בעלייתו של הורדוס, המלך העצמאי האחרון, ששלט בחסות האימפריה הרומית. כלפי הורדוס היתה התנגדות רבה מצד חלקים שונים של האוכלוסייה היהודית. יורשיו של הורדוס לא החזיקו מעמד בשלטון, כך שממלכת יהודה נפלה, והפכה לפרובינקיה רומית. סמכויות השלטון שהיו בידי היהודים הועברו לידי נציבים רומיים אשר נקטו לעתים יד קשה, והטילו מסים כבדים. בתקופה זו הגיעה לשיאה היריבות בין קבוצת הצדוקים, אנשי המקדש, האליטה החברתית והכהנים שהיו ליברלים, לבין קבוצת הפרושים, האוכלוסייה העממית  השמרנים. קבוצות שוליים נוספות, כמו האיסיים (שאיש עוד לא יודע מי היו בדיוק) התארגנו והטיפו לשינויים חברתיים ודתיים. שיאו של המשבר היה המרד הגדול, שנכשל והביא לחורבן ירושלים ובית המקדש. מהתיאורים בברית החדשה נראה כי ישוע פעל בתחילה כמנהיג של אחת הקבוצות ביהודה שקראו לשינויים חברתיים ודתיים. הברית החדשה מזכירה את ישו כצאצא של בית דוד, אך אזכור זה מופיע רק ברבדים המאוחרים שנכתבו זמן רב לאחר התרחשות האירועים והם מגמתיים כדי להוביח את מוצאו הלגיטימי של המשיח לבית דוד. על-פי המחקר כיום הנטייה היא לייחס את מקום הולדתו של ישוע לבית לחם הגלילית, ולא זו אשר ביהודה. הייחוס לבית לחם שביהודה נעשה מאוחר יותר על מנת שתהיה ראיה לכך שישוע הוא אכן בית דוד. יש חוקרים הגורסים כי ישוע השתייך בשלב זה או אחר של חייו לקבוצת האיסיים, אולם אין לכך הוכחה חד-משמעית. הדים לתפיסה כי המשיח הגואל ימות ויקום לתחיה מחודשת מופיעים כבר אצל כת מגילות ים המלח, שבהם מיוחסות תכונות אלו למנהיגם הרוחני "מורה הצדק".

חלקי הברית החדשה

1. הבשורות

את הברית החדשה פותחות הבשורות (האוונגליונים), המתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו; הן מיוחסות לדמויות שונות – חלקן חיו בזמנו של ישו, וחלקן אחרי מותו:

• הבשורה על פי מתי, מיוחסת על פי המסורת למוכס בשם זה, שעל פי פרק ט של אותה בשורה הוכר על ידי ישו כתלמידו.
• הבשורה עלפי מרקוס, מיוחסת על פי המסורת לתלמידו של פטרוס השליח.
• הבשורה על פי לוקס, מיוחסת לרופא מבני לוויתו של פאולוס השליח.
• הבשורה על פי יוחנן, מיוחסת ליוחנן בן זבדי, מתלמידיו הראשונים של ישו.

אף אחת מן הבשורות לא מציינת בפירוש מי מחברן, והמחברים האמורים שוערו על ידי סופרים נוצרים עשורים רבים לאחר כתיבתן. הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", סינופסיס משמעותו ביוונית "לראות יחד". נוהגים להעתיק את שלוש הבשורות הראשונות זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים והדמיון ביניהן במבט אחד. הבשורות נכתבו כנראה בין השנים 100-70, כאשר הבשורה על פי מרקוס היא כנראה המוקדמת מבין כולן והבשורה על פי יוחנן המאוחרת ביותר.

לפי האמונה הנוצרית, ישוע הוא בנו של אלהים וביטוי של אלהים עצמו, שהתגשם בבשר והיה לאדם, כדי להקריב עצמו למען האנושות ולגאול אותה. רק קורבן גדול זה, טוענים הנוצרים, יכול לשחרר את האדם מן החטא הקדמון (חטאם של אדם וחוה, שבגללם גורש האדם מגן העדן). אך רוב הבשורות מתארות את סיפורו של ישוע כאדם.

יוחנן המטביל

על-פי המסופר בברית החדשה, אחד המטיפים הבולטים ביהודה של הימים ההם היה יוחנן המטביל, שפעל באזור יריחו ובמדבר יהודה וקרא ליהודים לטבול בנהר הירדן. הוא טען שהטבילה בנהר תטהר אותם מחטאיהם, וכשכולם יהיו טהורים, תבוא הגאולה. הוא כינה את הגאולה "מלכות השמים". בבשורות מסופר כי ישוע היה אחד מאלה שנענו לקריאה, ובאו להיטבל בירדן בידי יוחנן המטביל, וכי יוחנן המטביל זיהה כי הוא אינו אדם רגיל, אלא מבשר הגאולה.

לידתו של ישוע וראשית דרכו

על לידתו של ישוע מספרים האוונגליונים, כי הוא נולד בבית לחם למרים (מריה) וליוסף הנגר, וגדל בנצרת שבגליל. באוונגיליון של מתי נכתב כי מרים לא הרתה ליוסף, אלא התעברה מרוח הקודש, וכי הדבר נאמר ליוסף בחזון שראה בחלומו. דברים אלה משמשים בסיס בתאולוגיה הנוצרית לאמונה כי ישוע הוא בן האלוהים. מרים, לפיכך, ילדה את ישוע כשהיא טהורה, כלומר ללא הזדקקות ל"חטא הקדמון". לעניין זה חשיבות רבה בתאולוגיה הנוצרית. עוד מספרים האוונגליונים, כי בילדותו לא התבלט ישוע, אך בנעוריו הפליא את סובביו בידיעותיו בתורה, ובגיל 30 בערך התקרב לעולם הרוח. לאחר שיוחנן המטביל הטביל אותו בירדן, החל ישוע לנדוד בכפרים שבגליל ולבשר על הגאולה הקרובה, ואף יצא למדבר לתענית ולעימות עם השטן. עוד מסופר באוונגליונים כי ישוע עשה מעשי נסים שונים: ריפא חולים, החיה מתים, הלך על פני המים והפך מזון מועט לארוחה לרבים. הוא הטיף לאנשים שהתקבצו סביבו לשפר את התנהגותם כדי לקרב את בואה של  מלכות השמים. להבדיל ממטיפים אחרים, ישוע פנה דווקא לנידחי החברה, "השקופים" – העניים, הזונות והמוכסים – וטען שדווקא הסובלים בעולם הזה הם שיזכו לגמול בעולם הבא.

הבשורה של ישוע

ישוע הציע פרשנות מרחיקת לכת ליהדות. הוא דרש אמנם מתלמידיו להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, אך הדגיש את הכוונה הפנימית במעשה, ולא רק את המעשה עצמו. מאוחר יותר, פיתח פאולוס, השקפה כי אין חשיבות להקפדה על קיום המצוות, אלא במידה שהן מבטאות אמונה פנימית. בניגוד להשקפה זו, התפתחה ביהדות הפרושית, ואחריה ביהדות התלמודית, גישה הגורסת כי המעשה קודם לאמונה, ולפיכך יש חשיבות רבה בקיום קפדני של המצוות. רעיון הגמול בעולם הבא מופיע באוונגליונים, מפי ישוע, בגרסה קיצונית יותר מזו שהתפתחה ביהדות במאות הראשונות לספירה. ישו עטען במפורש שהאל התכוון ליצור עולם שבו "צדיק ורע לו". בדרשה על ההר, הדרשה הגדולה של ישוע, הוא קרא לתלמידיו לדחות את העולם הזה ולכוון את מעייניהם לעולם הבא. הסבל, גרס ישוע, הוא המקרב את האדם לגאולה.

צליבתו של ישוע

ההנהגה היהודית התנגדה להטפותיו של ישוע, שלפי הבשורות עודד את תלמידיו לראות בו משיח. על פי הכתוב באוונגליונים, אחד מתלמידיו של ישוע ,יהודה איש קריות, בגד במורו, והסגיר אותו לידי הסנהדרין, וזו הסגירה אותו לידי השלטונות הרומיים.

ישוע אסף את תלמידיו בסעודה האחרונה, שהייתה ככל הנראה סעודת החג של ערב פסח, ועל-פי המסופר, חזה את הסגרתו ואת צליבתו. התיאור בברית החדשה של האירוע הוא כדלקמן: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי 26:26-29). התאולוגיה הנוצרית גורסת כי מותו של ישו לא היה לשווא, אלא חלק מתוכנית אלהית לגאולת העולם מחטא. עם זאת, במשך מאות שנים הטילו הנוצרים על היהודים את האחריות לצליבת ישוע.

ישוע הובא בפני בית דין רומי, שבראשו עמד הנציב.פונטיוס פילטוס. בית הדין הרומי הרשיע את ישוע כמורד ודן אותו למוות בצליבה. על-פי המסופר באוונגליונים, הציע הנציב הרומי ליהודים לחון את ישוע לרגל חג הפסח, אולם הם העדיפו כי ישוע ייצלב, וכי החנינה תינתן לאדם ששמו בר-אבא. על-פי המסופר, ישוע נצלב על גבעת גולגתא שבירושלים, ביום שישי שחל במהלך ימי הפסח. על-פי המנהג (וגם על-פי ההלכה היהודית כיום) אין להשאיר גופת מת בירושלים, ואין לקבור בשבת, ולפיכך הורדה גופת ישוע מהצלב עוד באותו יום, ונקברה בחיפזון מחוץ לעיר. ביום ראשון באו מרים המגדלית ואישה נוספת שגם שמה מרים ("מרים האחרת") לפקוד את הקבר, ועל-פי התיאור בברית החדשה, מצאו כי הגולל הוסר וכי הקבר ריק. מלאך נתגלה אליהן והודיע להן כי ישוע קם לתחייה. על-פי המסופר, ישוע נפגש עם כמה מתלמידיו לאחר תחייתו, בטרם עלה לשמים.

2. מעשי השליחים

החלק השני של הברית החדשה מתאר את מאמצי 12 השליחים להפיץ את בשורתו של ישו. המספר 12 הוא סמלי, כנגד 12 שבטי ישראל, ומסמל את העובדה שבשורתו של ישו התקבלה על כל חלקי העם. הנוצרים הראשונים נרדפו על ידי שלטונות האימפריה הרומית, ואכן מתוארים מקרים של מרטיריום – הקרבה עצמית למען השליחות. סיפורים אלו סייעו לקהילות להסביר כיצד הגיעה אליהם הנצרות. הגיבור העיקרי של מעשי השליחים הוא פאולוס (שאול הטרסי), המכונה "השליח אל הגויים", כיוון שפעל בעיקר בקרב לא-יהודים. משערים כי "מעשי השליחים" נכתב על ידי אותו המחבר שכתב את "הבשורה על פי לוקס" ושני החיבורים פונים לאותו הנמען שלא מוזכר בשום מקום אחר, תיאופילוס (פירוש השם ביוונית: "אהוב על האל").

3. האיגרות

בחלק זה מובאות בעיקר איגרותיו של פאולוס לקהילות הנוצריות. איגרות אלו הן יסוד התאולוגיה הנוצרית, ויש שם מעין "פסקי הלכה" שעיצבו את דמותה של הנצרות. בעוד שהבשורות מציגות פחות או יותר את הורתו וקורותיו של ישו, האגרות מציגות את הנצרות המאוחרת, שבה פנה פאולוס בעיקר אל עובדי האלילים ולא ליהודים. ובהן הוא למעשה מוותר על קיום מצוות היהדות והופך את הנצרות לאמונה ולא להלכה. פאולוס קובע שהנוצרים חייבים לקבל עליהם את השלטון החילוני כמעט בכל תנאי, ולא להתקומם. פאולוס גם מציע גישה רדיקלית לשוויון בין חברי הקהילה הנוצרית: "כִּי כֻלְּכֶם אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ נִטְבַּלְתֶּם לְבַשְׁתֶּם אֶת־הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (האיגרת אל הגלטים, פרק ג, פסוקים 27–28).

מתוך שלוש עשרה האיגרות המיוחסות לפאולוס, החוקרים מסכימים לייחוס זה לגבי שבע איגרות בלבד, לגבי שלוש אחרות שוררת מחלוקת, ולגבי השלוש הנותרות יש הסכמה שהייחוס כנראה שגוי. איגרות אלו נקראות גם  איגרות הרועים, או האיגרות הפסטוראליות. איגרות פאולוס המקוריות הן הכתבים הנוצריים הקדומים ביותר המוכרים לנו כיום ונכתבו במאה הראשונה. נוסף לאיגרות של פאולוס כולל החלק הזה גם איגרות של פטרוס, של יעקב, של יוחנן ושל יהודה.

4. חזון יוחנן (האפוקליפסה)

חזון יוחנן, הספר החותם את הברית, הוא חזון אפוקליפטי המשתמש במסורות אזוטריות מהדת היוונית והרומית. בחזון מתאר יוחנן כיצד ייעשה משפט בבני האדם וכיצד ייראה העולם באחרית הימים. חיבור אפוקליפטי זה הוא הראשון מסוגו בתרבות הנוצרית. קדם לו בתרבות היהודית ספר דניאל שבמקרא. חזון יוחנן משמש עד היום בתור מקור השראה לספרות אפוקליפטית, ובכלל לתרבות אפוקליפטית כגון סרטי קולנוע ויצירות מסוגים שונים.

הקנוניזציה של הברית החדשה

במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים מקודשים שונים, בלי קנון מוסכם. רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו, בשנת 397, אושר הנוסח המקובל כיום. עם זאת, במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים, ובעיקר לספרים המיוחסים ליוחנן. מרטין לותר למשל, טען שהבשורה על פי יוחנן מזויפת.

סיפורים רבים שסופרו על גיבורי הברית החדשה בשנים הראשונות של הנצרות שרדו במשך השנים, והם ידועים בתור אוונגליונים אפוקריפיים (גנוזים). סיפורים אלה התקבלו בנצרות בספק, ואינם נחשבים מקור מוסמך מבחינה תאולוגית, אף שנחשבים תגלית ארכאולוגית חשובה (הם התגלו במערה בנאג חמדי שבמצרים), שמביאים ראייה שונה וכללית יותר על ימיה הראשונים של הנצרות, ועל הפלגים השונות בה. ההיסטוריונים מייחסים חשיבות לאוונגליונים הגנוזים כמקור לחקר המגמות בנצרות הקדומה. אף על-פי כן האוונגליונים הגנוזים השפיעו על התרבות הנוצרית, ועבודות אמנות נוצריות רבות מתארות סצינות הכלולות בהם. בפרט מייחסים חשיבות לספר המכונה  הבשורה על פי תומס, ולספר אחר שהתגלה לאחרונה ומכונה הבשורה על פי יהודה איש קריות. האחרון התגלה כתוב בשפה הקופטית, והיה מקובל ככל הנראה בקהילה נוצרית גנוסטית במצרים בראשית המאה החמישית לספירה. ייחודו בכך שהוא אינו מציג את יהודה איש קריות כבוגד, אלא כאחד מתלמידיו הנאמנים של ישו, שהסגיר את ישו על-פי הוראה ממנו, כדי להגשים את הצו האלוהי בדבר הגאולה.

נעזרתי בויקיפידה