פרשת כי תישא – מאמר רביעי

פרשת השבוע – כי תשא (שמות ל, יא – לד)

השבוע שבין יד – כ באדר ה'תשע"ג (24 במרס – 2 באפריל 2013).

הפטרת הפרשה היא במעשה אליהו הנביא ונביאי הבעל, בספר מלכים א פרק י"ח. הפטרה זו נקראת בפועל בשנים מעוברות, בשנים פשוטות מסוג הכז ובשנים פשוטות מסוג השא שלא בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון.

שנת הכז היא אחת מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה מסוג הכז היא שנה המתחילה ביום חמישי (ה), היא כסדרה (כ) ועל כן במרחשוון יש 29 ימים ובכסלו יש 30 ימים, וחג הפסח חל בשבת (ז). שנה מסוג הכז היא שנה פשוטה (לא שנה מעוברת) ואורכה 354 ימים שבהם 51 שבתות.

שנת הכז היא סוג השנה הנפוץ ביותר והיא מתרחשת ב-18% מהשנים. שנה מסוג הכז הייתה לאחרונה בה'תשמ"ח בה'תשנ"א ובה'תשנ"ח ובה'תשע"ב, וצפויה שוב בה'תשע"ה ובה'תשע"ח.

שנת השא היא אחד מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה מסוג השא היא שנה המתחילה ביום חמישי (ה), היא שלמה (ש) ועל כן יש 30 ימים גם במרחשוון וגם בכסלו, וחג הפסח חל ביום ראשון (א). שנה מסוג השא היא שנה פשוטה (לא שנה מעוברת) ואורכה 355 ימים שבהם 51 שבתות.

שנת השא מתרחשת בשנים פשוטות בהן מולד הלבנה הממוצע של חודש תשרי חל ביום חמישי בין השעה 9 שעות ו 204 חלקים (3:11 לפנות בוקר) לשעה 18 (12:00 בצהריים). שנת השא היא הנדירה ביותר בלוח העברי והיא מתרחשת בערך ב 3.3% מהשנים. שנה מסוג השא הייתה לאחרונה בשנת ה'תשנ"ד וצפויה שוב בה'תשפ"ה.

בשאר השנים הפשוטות, פרשת כי תשא חלה בשבת שאחרי פורים, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה השלישית מ"ארבע פרשיות" – פרשת פרה, ומפטירים בהפטרה המיוחדת לפרשת פרה. בשנים פשוטות מסוג השא, פרשת כי תשא נקראת בשבת בה חל שושן פורים ובערים מוקפות חומה קוראים את הפטרת פורים.

האמת בעיני המספר

שמות לב

טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת. יז וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה. יח וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ. יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.

בקוראנו את מאורעות חטא העגל, בולטת לעין דמותו הפעילה של אהרן במעשה העגל. שותפותו של אהרן במעשה העגל, מעלה לכאורה שאלות נוקבות: כיצד קרה שמנהיג דגול כאהרן, ועם נבחר כישראל לא עמדו בפרץ? האם יתכן שאהרן אחיו הגדול של משה, אשר היה מנהיגם הראשון של ישראל, שהתנבא כבר במצרים לפני משה (רש"י-שמות, ד', י', שמואל א, ב'), ושמש כיד ימינו של משה בגאולה, והגיע לשיא הקדושה באדם כששמש הכהן הגדול הראשון, נתן יד לעבודה זרה? השאלות מתעצמות יותר ביודענו כי מעשה העגל בוצע לאחר סדרה רצופה של נסים גלויים, שה' עשה לישראל. כגון: מכות מצרים, קריעת ים סוף, המצאת המים לעם במדבר, הורדת המן, ענני הכבוד, מלחמת עמלק, ומעמד הר סיני. כיצד קרה שהעם אשר אמר: "זה אלי ואנוהו", יכריז על עגל מזהב: אלה אלהיך ישראל? וחמור מכל, כיצד קרה שהעם אשר קיבל עליו את התורה ב"נעשה ונשמע", ואשר שמע וראה את קול ה' מצוה: אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני, החליף בתוך שלשה חדשים את ה' בעגל מסכה? האם לא יכול היה אהרן למנוע את חטא העגל באמצעות העובדות הנ"ל, או בסיוע צדיקי הדור ושבט לוי?
ולהשיב כי אהרן באופן אישי בודאי שלא שגג בחטא העגל. אלא ההפך הוא הנכון, אהרן בכושר מנהיגותו גילה מתוך מערבולת התרחשות מעשה העגל, את פוטנציאל ההתרוממות ממנו. בהכירו את נפש העם, זיהה אהרן מתוך בקשתם "קום עשה לנו אלהים", את הפוטנציאל הרוחני העמוק הגלום במהות הבקשה. לפיכך אהרן כמנהיג רוחני חכם לב, השתמש במעשה העגל, כמנוף המרים ומשנע את האנרגיות העצומות אשר בלב העם, להעפלה לדרגה אמונית גדולה וגבוהה יותר בעבודת ה' יתברך. בנוסף לכך באותו מעמד אבחן אהרן, כי בקרב העם נמצא גם מיעוט קטן הנצמד לערב רב, אשר נושא בקרבו את זרע נגע הפורענות העתידית, העלול להתפשט כמחלה ממארת אשר תסכן את חוסנו הרוחני של כלל העם. בבחינת "וראה הכהן והנה נרפא הנגע" (ויקרא י"ד, ג'). לפיכך בודד ורכז אהרן את המיעוט הרע לצורך ביעורו מקרב העם. וזאת ע"מ לחזק את רוב העם ולהחזירו בתשובה שלמה, והטהרותו במצוות תרומת הזהב למשכן, והקרבת הקרבנות. כלומר, באמצעות חטא חמור, בעל יכולת הרסנית שבוצע ע"י המיעוט אשר יצא במחולות חטא העגל, השתמש אהרן כזרז אשר החדיר בישראל את המסר של מצות התשובה, המסוגלת להעלות את העם לדורותיו, לדרגה אמונית גבוהה יותר. באיסטרטגיה זו נקטו גם אליהו הנביא, בעת שחיסל את נביאי הבעל (מלכים א', י"ח, י"ט-מ'), וגם יהוא מלך ישראל, אשר בשיטה זו גרם לביעור נביאי הבעל (מלכים ב' י', י"ח-כ"ח). מיקומה של פרשת מעשה העגל באמצע הפרשיות העוסקות בבנין המשכן. דהיינו, פרשיות תרומה-תצוה מלפנים ופרשיות ויקהל-פקודי מאחור, באה להמחיש את המסר שהעביר אהרן לישראל במעשה העגל, לפיו מעשה התשובה מהוה נדבך מרכזי בבנין המשכן, המיועד להשראת השכינה בתוכם. כפי שנאמר: ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם. מנקודת מבט זו נתבונן להלן בתפקודו המנהיגותי, ובפעילותו המתקנת של אהרן בחטא העגל, על רקע כלל ההתרחשויות המרכזיות האמורות במעשה העגל, וזאת ע"פ סדר הארועים הכתובים בתורה:
תמצית ראשי הפרקים:
א. תגובתו הראשונה של משה – משה זיהה מתוך הודעת ה' על חטא העגל, כי לא כל העם חטא. וכי העם מבקש למעשה קשר מוחשי עם ה'. מתוך סינגורו של משה ניתן להבחין כי אף בעיני משה היה מעשה העגל נטול חשיבות מהותית. לפיכך ה' ניחם על הרעה, והביא לפתרון מצוקת העם, ע"י הקמת המשכן, ארון הברית והכרובים.
ב. עמדתו של ה' לעומת עמדתו של משה ביחס לחטאו של אהרן – עמדת ה' הייתה כי אהרן לא חטא במחשבת החטא, ולכן לא העניש את אהרן. משה סבר בתחילה כנ"ל, אך יחד עם זאת חשש כי שותפות אהרן במעשה והמנעותו ממחאה כנגד החוטאים, מהווים פגם מנהיגותי כביכול. אך בסופו של דבר חזר בו.
ג. התלבטויותיו של אהרן בטרם ייצורו של העגל – אהרן כמנהיג בחר בין שתי אפשרויות גרועות: מחד גיסא חטא הרסני שלא ניתן לתיקון, ומאידך גיסא חטא חמור המאפשר חזרה בתשובה ונסיקה לגבהים רוחניים אינסופיים.
ד. מטרתו אהרן בעשית העגל – זיהוי הכופרים ובידודם מתוך כלל ישראל, עד להגעת משה.
ה. ייצורו של עגל הזהב – בפועל העגל נוצר ע"י הערב רב ולא ע"י אהרן. הערב רב יצרו את העגל כדי למנוע מישראל את קבלת הלוחות, הנצחת הערבוב עם בני ישראל, ורצונם להתיר להם עריות בפרהסיה. בגישה מוטעית זו תמכו גם מעט מישראל.
ו. הצדדים לקולת עונש חטא העגל – העם שהה במדבר ללא מנהיג, בחוסר ודאות וברעב. למרות זאת רק מעטים חטאו בע"ז ממש, ורובם חטאו במעשה שולי ובמחשבה רעה. מעמדם הרוחני העליון של ישראל לאחר מתן תורה, הגביר את חילותיו של יצה"ר כנגדם. תשובתם השלמה של ישראל בעקבות החטא, העביר מסר לדורות בדבר גודלה של התשובה.
ז. הסיבות לשבירת הלוחות – בעת שראה משה את מיעוט העם מרקד במחולות סביב עגל הזהב, חשש משה שלוחות האבן עלולות להתפרש ע"י ישראל, כאילו הם התחליף לעגל. לפיכך שבר משה את הלוחות, ובכך העביר משה לעם ישראל לדורותיו, מסר חד וברור לפיו מקור הקדושה הוא הקב"ה, ולא חפצים המקודשים זמנית ע"י השראת שכינת ה' בתוכם.
ח. הבדלי הגישות של אהרן ומשה ביחס לאופיו של העם – מתוך העימות בין משה לאהרן ברקע מעשה העגל, הובהר כי אהרן הכיר טוב יותר ממשה את נפש העם, זיהה את מקור הרע בקרב העם, והאיר את עיני משה לגלות, כי הטוב שבעם מצוי רק בשבט לוי.
ט. הבדלי הענישה והקרבנות וממחישים את ההבדלים בין חטא אהרן לחטא העם – מיעוט העם שחטא נענש מיידית במיתות שונות, ולעומת זאת זכה אהרן לשכר גדול מאת ה'. רוב העם אשר חטא במחשבה הקריב עגל לעולה, לעומת זאת אהרן שחטא כביכול במעשה הקריב עגל לחטאת.
י. הסיבות אשר בעטים מינה ה' את אהרן לכהונה גדולה – משום שאהרן לא ייחס לעגל אלוהות, ובלהט הארועים של מעשה העגל, הרגיע אהרן את משה, סינגר על ישראל, וגרם לחזרתם בתשובה שלמה. במחלוקת קרח קיבע ה' את מעמדו של אהרן ככהן גדול בחיר האל.
יא. סיכומו של הדבר – מעשה העגל מציין נקודת מפנה בדרך עבודת ה' יתברך. מחטא העגל ניתן להפיק מספר מסקנות פרטיות וכלליות, שנכונותם תקפה לכל דור ודור, כולל ימינו אלה. וזאת מתוך התבוננות מעמיקה בתפקודו המנהיגותי של אהרן במעשה העגל.

עד שיישפך דם

שמות לב

 כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. ל וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל-יְהוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. לא וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. לב וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. לג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. לה וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן. {ס}

האמנם היה חטא במעשה עגל הזהב?

יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן

עם ישראל היוצא ממצרים אל המדבר מתקשה להמיר את סמכותו של הנוגש המצרי בסמכות אלוהיו הבלתי-נראה. העם אינו עומד בניסיונות שמנסה אותו אלוהיו ואף מעז פנים ומנסה אותו, וימות המדבר הם אפוא ימים של כפיות טובה בלתי-פוסקת.

הנורא מכל החטאים שישראל חוטא במדבר הוא חטא העגל (שמות לב). בעלות משה אל האלוהים לקבל את התורה, פונה העם המודאג אל אהרן בבקשה כי יעשה להם אלוהים אשר יובילם במדבר תחת משה שבושש לשוב (פסוק א). אהרן יוצר עגל זהב, עגל מסכה, והעם קורא לפניו: "… אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (פסוק ד). הקמת העגל על מכונו מלווה בחגיגות, ואף בגילויים של פריצות (פסוק ו: "ויקומו לצחק"). אלוהים מודיע למשה הניצב לפניו על חטאם של ישראל ומבקש להשמידם (פסוקים ז-י), אך משה מצליח לשכך את חמת האלוהים (פסוקים יא-יד). ברדת משה מן ההר ובראותו את העם החוגג לפני העגל הוא משבר את לוחות הברית, מעשה ידי האלוהים (פסוקים טו-יט), שורף את העגל, טוחנו עד דק, זורה את אפרו על פני המים ומשקה את בני ישראל )פסוק כ). מעשה ההשקאה הוא מעין אורדיאל, משפט אלוהים, לדעת מי אשם בחטא ומי אינו אשם בו, וכדברי חז"ל: "מלמד שבדקן כדרך שבודקין את הסוטות" (תוספתא עבודה זרה ד, ג, והשוו: תלמוד בבלי, עבודה זרה מד ע"א), ללמדך שהמבחן שבחן בו משה את ישראל דומה להשקיית האשה החשודה בזנות תחת אישה במים המאררים, לראות אם חטאה אם לאו (ראו במדבר ה, יא-לא). סוף המעשה במכה שמכים בני לוי, הנענים לקריאת משה "מי לה' אלי", בעם הפרוע והורגים ממנו שלושת אלפי איש. זכות המעשה עומדת לבני לוי, המתמנים לעבודת הקודש (פסוקים כה-כט). משה עוד יצטרך בהמשך הדברים לכפר על העם בפני האלוהים, לשוב ולעלות אליו ולקבל לוחות שניים.

מעשה העגל בשמות ל"ב מטיל חלק מן האחריות לעוון על אהרן, אשר נענה לבקשת העם לעשות לו את הפסל. ספר דברים, השב ומספר את סיפור העגל אך נותן אותו בפי משה (פרק ט), שם את עול האשם כולו על כתפי העם. רק כתוב אחד בפרק זה, המבקש להתאים את מהלך העלילה אל זה של ספר שמות, שיבץ את אהרן בסיפור: "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" (פסוק כ).

הכאב הצורב של חטא האלילות והייחוס המוטעה של הישועה ממצרים לעגל הזהב, מקבלים ביטוי שירי במזמור היסטורי המונה שרשרת של גילויי כפיות טובה כלפי אלוהים במהלך תולדות העם:

יעשו עגל בחורב, וישתחוו למסכה. וימירו את כבודם, בתבנית שור אוכל עשב. שכחו אל מושיעם, עושה גדולות במצרים. נפלאות בארץ חם, נוראות על ים סוף. ויאמרלהשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתומהשחית. (תהלים קו, יט-כג)

ותן דעתך להשוואה האירונית שעושה המשורר בין אלוהי ישראל הכול-יכול, נורא התהילות, ובין העגל, "שור אוכל עשב", שאפילו חיים אין בו, והריהו "תבנית שור" גרדא.

סיפור התורה איננו היחיד שמספר בעגל זהב ובעבודתו. מעין דז'ה-וו חש הקורא מאוחר יותר למקרא הסיפור על אודות פילוג הממלכה המאוחדת תחת בית דוד, כאשר ירבעם המורד בשלמה וברחבעם בנו מבקש להטות את לב בני עמו ממלכה של ירושלים ומבית מקדשה ולהשיבם לעבוד בערי המקדש המסורתיות, בית-אל ודן. בשני מקדשים אלה מציב ירבעם עגלי זהב (מלכים א' יב, כו-ל). ביצירת עגלי הזהב ובהצבתם רואה בעל ספר מלכים חטא חמור: "ויהי הדבר הזה לחטאת…" (שם, פסוק ל), גילוי של עבודת אלילים, כמו שעולה מסיכומו העגום של עורך ספר זה לתולדות ממלכת ישראל עם חורבנה: "ויעזבו את כל מצוות ה' אלהיהם ויעשו להם מסכה שני עגלים, ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל" (מלכים ב' יז, טז).

בעל ספר דברי הימים, המספר בדרכו שלו את קורות ישראל בתקופת המלוכה, נותן בפי המלך אביה בן רחבעם מיהודה נאום שמכוון כנגד ירבעם, אויבו, וכנגד צבאו: "… ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים. הלא הדחתם את כהני ה' את בני אהרן והלויים ותעשו לכם כהנים כעמי הארצות… והיה כהן ללא אלהים" (דברי הימים ב' יג, ח-ט).

עם זאת דומה כי ההיסטוריוגרפים המקראיים, בעל ספר מלכים ובעל ספר דברי הימים, המתגוללים על ירבעם באשמת עבודה זרה, אינם משקפים את תפישתו של מלך זה ואת תפישת בני עמו באשר להקמת עגלי הזהב במקדשים בבית-אל ובדן. אין זה מתקבל על הדעת כי בשעת משבר – ניתוק מבית דוד – יחולל ירבעם מהפכה ויעורר לעבודת עגלים אשר לא ידעום אבותיו ואבות בני ישראל. מי שעשה נפשות לחזרה אל המקדשים המסורתיים חשב אל נכון כי גם העגלים רצויים הם לאלוהים, וכי בהצבתם יש משום חזרה ברוכה אל מסורת אבות. התפישה השוללת את עגלי ירבעם נולדה בממלכה המתחרה לה, בממלכת יהודה, שראתה בפולחן שבמקדש ירושלים את הדרך היחידה לעבוד את האלוהים.

התיאור של יצירת עגלי ירבעם אכן מעורר בפרטים רבים את זכר עשיית עגל הזהב במדבר:

בשני הסיפורים מכונה העגל "עגל מסכה" (שמות לב, פסוקים ד, ח; דברים ט, פסוקים יב, טז; מלכים א' יד, ט; מלכים ב' יז, טז).

ההכרזות נוכח עגלי הזהב כמעט זהות בלשונן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי עם ישראל במדבר (שמות לב, ח), ו"הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי ירבעם (מלכים א' יב, כח [ואגב, שימו לבכם לדמיון הדברים אל הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…" – שמות כ, ב ודברים ה, ו.

בסמוך לעגל נבנה מזבח (שמות לב, ה; מלכים א' יב, לב) ובמהלך החגיגה מעלים עליו עולות (שמות לב, ו; מלכים א' יב, לב).

כאהרן גם ירבעם משרת ככוהן (שמות לב, ב-ו; מלכים א' יב, לג; יג, א).

שמות שני בניו של ירבעם – נדב, המולך תחתיו; ואביה, שמת בילדותו (מלכים א' יד, פסוקים א, כ; טו, כה) – מעוררים את זכר שמות שני בניו הגדולים של אהרן שמתו בחטאם, נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב).

בזיקה שבין שני סיפורי העגל, זה של התורה וזה של ספר מלכים, חשו כבר חז"ל, ראו לדוגמה: "אמר רבי אושעיא: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך משניים ושלושה עגלים" (תלמוד בבלי, סנהדרין קב ע"א).

נראה לומר כי אנשי מלכות ישראל הבינו ללבו של ירבעם וידעו כי מעשה העגלים אינו בגדר רפורמציה, כי אם רסטורציה, השבת עטרה ליושנה, חזרה אל המסורת שעל-פיה אכן הוקם העגל במדבר, אך לא כמעשה של מרי וחטא, אלא כביטוי של ייסוד הפולחן הישראלי, מסורת שמקבילה לבניין המשכן וכליו, שנעשו אף הם במדבר. ולא זו אף זו: דומה כי רוב הנביאים שפעלו במלכות ישראל אף הם לא סברו כי יש חטא בשילוב העגלים בפולחן, שהרי לא אליהו, הלוחם הגדול בבעל, אף לא תלמידו אלישע ועמם רוב רובם של נביאי ישראל, לא השמיעו קולם כנגד העגלים. יוצא דופן הוא הנביא הושע, המבקר את עמו:

הם המליכו ולא ממני השירו ולא ידעתי [רמז להמלכת ירבעם], כספם וזהבם עשו להם עצבים … זנח [= צנח, נפל] עגלך שומרון חרה אפי בם, עד מתי לא יוכלו נקיון [= להנקות מחטא] … והוא חרש עשהו ולא אלהים הוא כי שבבים יהיה עגלשומרון. (הושע ח, ד-ו)

ועוד: "ועתה יוסיפו לחטוא ויעשו להם מסכה מכספם כתבונם [= כתבנית] עצבים מעשה חרשים כלה, להם הם אומרים זובחי אדם [= בני אדם ה זובחים] עגלים ישקון" (יג, ב). המשך הנבואה מעמת את חטא העגל ואת ההכרזה לפניו – "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – עם שני הראשונים בעשרת הדיברות: "ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי" (פסוק ד; השוו שמות כ, ב-ג: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלהים אחרים על פני").

נראה אפוא כי ירבעם ונתיניו לא התכוונו לחטוא כלפי אלוהי ישראל, לא בעשיית העגלים ולא בהכרזה כי "הנה אלוהיך ישראל". דומה כי לא ראו בעגלים אלא סמל לנוכחות ה' אלוהי ישראל במקום, ואולי אף כן שעליו ניצבה האלוהות הבלתי-נראית. מבחינה זו נראה כי לא היה הבדל רב בין העגלים שבמקדשי ממלכת הצפון ובין הכרובים, אותן חיות מכונפות, מרכבת האל, שניצבו במקדש ירושלים (מלכים א' ו, כג-כח).

הכול הודו, כפי הנראה, כי ירבעם רק חידש מסורת קדמונית בהקימו את העגלים, אך התורה, שביקשה להבאיש את ריחו של ירבעם, עיצבה את מעשה העגל בשמות ל"ב כחטא של עבודת אלילים. מי שקורא עתה את מעשה ירבעם (הכתוב מתוך עוינות למלך המורד בבית דוד) לאורו של שמות ל"ב, מתרשם כי ירבעם חוזר להכעיס לחטוא בחטא הקדמון, הנורא בחטאי ימות המדבר. כמו כן סביר ביותר לומר כי בממלכת ישראל, שבה ראו בירבעם מעין "משה שני" (ראו להלן בפרק כד), הצביעו גם הצביעו על הקשר שבין עגל המדבר לעגליו של המלך, אך ציירו בצבעים שונים לחלוטין, חיוביים בהחלט, את מעשה העגל הראשון, היסוד והמניע למעשה ירבעם.

כבר צוין למעלה כי בשמות ל"ב אהרן הוא החוטא ואילו משה הוא הצדיק המכפר על העוון. אין להוציא מכלל אפשרות, עם זאת, כי במסורת שסופרה בממלכת ישראל, המשווה, כאמור, את ירבעם למשה, היה זה משה ולא אהרן אשר יצר את העגל, ומשה עשה מה שעשה לכבוד האלוהים ולא כפגיעה בו. מסורת שעל-פיה משה הוא אב בית כהונה בדן, אחד ממקדשי העגלים, נרמזת בשופטים יח, ל (ראו להלן, פרק יג). התפישה היהודאית, אשר הפרידה בין אבי הנביאים, משה, ובין בית הכהונה, בית אהרן, העדיפה לייחס את מעשה העגל, שראתה בו חטא, לאהרן, כדי לסלק כל זיקה בין משה ובין תפקיד הכהונה ומשפחת כהונה המשתלשלת ממנו.