האם ישראל היא מדינה פשיסטית?

הגדרה: פשיזם  (מתוך ויקיפדיה)

• דברים מתוך ספרות מחקרית

חלקי קטעים, ערוכים ומכוונים, ללא שמות וללא תאריכים, מתוך ההקדמה לספרו של אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2012,  עמ' 18-16. הליקוט, העריכה והכותרות שלי (אלינער).

על האווירה

הסיבות העיקריות לתסיסה היו לאות מהמלחמה ורעב… תיאוריית הקנוניה הזדונית של הימין – אגדת הסכין בגב – הייתה חלק מהדחף הכפייתי המולד של הימין להחליף סיבה במסובב.

התוצאה של המשבר הכלכלי היתה אבטלה המונית, וזו הגדילה פלאים את שלל ההזדמנויות שנמצאו לדמגוגים, מבטיחי הפתרונות הרדיקליים. משבר הקפיטליזם האיץ את משבר הדמוקרטיה הליברלית, שנעשתה חסרת אונים בפני שיטת הייצוג היחסי מפוררת הפרלמנטים.

זיכרונות המלחמה האחרונה החריפו במידה ניכרת את תהליך הקיטוב הפוליטי. מעגל הכשפים של פחד ושנאה היה עלול בהחלט להפוך את הרטוריקה של השיסוי לנבואה המגשימה את עצמה, כפי שהעידו עד מהרה מאורעות שונים. שסעים דו-קוטביים חזקה עליהם שיפוררו דמוקרטיה של אמצע הדרך, המבוססת על פשרות. בעידן הקולקטיבי החדש הזה, פתרונות בדרכי אלימות משכו בכוח קסם גיבורי גם אינטלקטואלים, משמאל ומימין כאחד. לנוכח המשבר הפיננסי, המדינה האוטוריטרית נראתה פתאום כסדר הדברים המודרני הטבעי, וכתשובה לתוהו ובוהו שחוללה היריבות בין סיעות.

על המנהיג

הוא הצליח להיענות לאינסטינקטים הגואים ביותר של בני עמו: משטמה, חוסר סובלנות, יהירות, והמסוכנת מכל – תחושת העליונות הגזעית.

אם נותר שמץ של אמונה  במוסדות החוק, המדינה המבוססת על כבוד לשלטון החוק, הוא התנדף בפני התעקשותו להפוך את המערכת השיפוטית למשרתת הסדר החדש. המוסדות הציבוריים – בתי המשפט, האוניברסיטאות, המטה הכללי והעיתונות – השתחוו אפיים ארצה לפני המשטר החדש. מתנגדיו מצאו את עצמם מבודדים וחסרי ישע, מוכפשים כבוגדים לפי ההגדרה החדשה של ארץ האבות – לא רק בעיני המשטר עצמו, אלא גם בעיני כל תומכיו.

הגדול בכישרונותיו היה טמון ביכולתו לזהות את חולשותיהם של יריביו ולנצל אותן. השמאל השסוע לא היווה איום של ממש. הוא תמרן בקלות את השמרנים שחשבו, ביהירותם הזחוחה, כי יהיה ביכולתם ל"נהל" אותו.

• את הרשימה לעיל שלחתי לאילן דיין. וזוהי תגובתו:

לפני הכל –

יש לי בעיה קשה כאשר משתמשים בדוגמא של השלטון הנאצי ומעשיו על מנת לנסות ולבצע השוואה להתנהלות ישראלית כל שהיא, אפילו השוואה של איראן לנאצים לא מקובלת. המשטר הנאצי היה המשטר האפל ביותר, הברוטאלי ביותר במעשיו כלפי העם היהודי וכל ניסיון להשוות מאפייני התנהלות נאצים, אפילו במהלכיו הראשונים  לתפיסת השלטון, יותר מאשר הם תורמים להבהרה וללימוד של תהליכים הם מקטינים את חומרת מעשיו של המשטר הנאצי. כל ניסיון להשוות בין מדינה כל שהיא לגרמניה הנאצית היא בעייתית, השוואה לישראל ולהנהגתה, לא מקובלת לחלוטין. באופן כללי, השימוש בסממנים מימי השואה ומהשלטון הנאצי על מנת להעביר מסר חריף כלפי התנהגות בימינו, הוא לא נכון ואף מקומם. לפעמים כאשר לוקחים דוגמאות מתקופה כל כך קיצונית זה מפספס את המטרה או מחליש את הטיעון ומקשה על אנשים לעכל את הרעיון שאתה מנסה להעביר, זה אומנם מייצר את הפרובוקציה ליצירת הדיון אבל בעיניי זה עדיין פיספוס.

ולענייננו –

אני מבין שהמדינה שבה מדובר היא גרמניה והמנהיג הוא היטלר (דיברנו על זה בעל פה). אם יש פה ניסיון ליצור השוואה כאילו מדובר בישראל ונתניהו, אז אני בהחלט לא מסכים ממספר סיבות:

1. אכן היטלר השתלט בדרכים דמוקרטיות על השלטון בגרמניה (למרות שקדם לכך ניסיון הפיכה שנכשל – הבחור היה בעייתי תמיד), אבל המרחק בין ישראל היום (לא העיתון) לגרמניה של שנות השלושים הוא גדול.
2. אין רעב בארץ (אולי יש רעב חברתי אבל לא ביולוגי – ראה יובל נוח הררי, ההיסטוריה של המחר, עמ' 12). וזה כנראה לא סיבה להגעה דמוקטטורה. גם הפגנת המיליונים נגד יוקר המחיה לא הובילה להחלפת השלטון ולא להפיכתה של ישראל למדינה אוטוריטרית.
3. מלחמות – אם היה סיכוי שלאות ממלחמות יוביל למדינה אוטוריטרית, הרי שבין השנים 1947 ועד 1973, עברנו מספר רב של מלחמות עם איום קיומי מוחשי ועדיין המדינה הצליחה להישאר דמוקרטית (למרות שרוב ההנהגה הגיעה ממדינות מזרח אירופה אשר השלטון בהן היה לא דמוקרטי). לגבי הדמוקרטיה של ראשית ימי המדינה, היו בה פגמים גדולים יותר ממה שאנו רואים היום והסיכוי להפיכה צבאית היה גדול יותר אז מאשר היום (הערצת הגנרלים הייתה חסרת תקדים).
4. משבר כלכלי ואבטלה המונית – האבטלה במדינת ישראל היא מהנמוכות בעולם, ובטח אחת מהנמוכות ביותר מאז קום המדינה, עברנו תקופות של משברים כלכליים קשים, פיטורים המוניים, התמוטטות המערכת הבנקאית והלאמתה על מנת להצילה, בשנות ה-80, מלחמה בלבנון ושהייה בבוץ הלבנוני, האינתיפאדה הראשונה, ובמקום קיטוב כתוצאה ממשבר כלכלי ובמקביל מלחמה בלבנון, הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שעשתה מהלכים גדולים, ואם לא היה התרגיל המסריח, הייתה ממשיכה להתקיים קדנציה מלאה ולעשות דברים נוספים. וגם התקופה הזאת לא הובילה להתבססות של שלטון אוטוריטרי. למרבה המזל או האירוניה, מלחמות מאחדות אותנו וגם מלחמה איומה כמו מלחמת יום כיפור, הובילה להחלפת שלטון בדרכים דמוקרטיות והעלתה לשלטון מנהיג שנחשב דמגוג ופשיסט והתגלה כליברל, ג'נטלמן ועושה שלום.
5. על המנהיג – אני כועס כעס רב על נתניהו על מספר התבטאויות, בעבר ובהווה, דוגמאות: "השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים" אמר לרב כדורי בבחירות 99, וגם "הם מפחדים", "נתניהו טוב ליהודים" בבחירות 96, "המוני ערבים מגיעים באוטובוסים" בחירות 2015. לצערי באמירות הללו המנהיגים מכל קצוות הקשת הפוליטית חוטאים. השיטה של להגדיל איום על מנת לגרום לאנשים להצביע מתוך פחד, היא תופעה רעה, אך יחד עם זאת ולמיטב ידיעותיי האובייקטיביות אנחנו אכן חיים בסביבה מאיימת ובעייתית ( האיום האיראני, וארגוני הטרור שסביבנו עם חוסר היציבות השלטונית במדינות ערב, זה אמיתי, זה לא הפחדה או מניפולציה). ואם להיות אופטימי ולתת קרדיט לעם היושב בציון, מספר המנדטים שקיבל ליברמן, הדמגוג, הלאומן, שכמעט וסיים את דרכו הפוליטית וחזר להיות מפלגת נישה עדתית מעידה יותר מכל על כך שכוחן של המגמות הרעות הללו נחלש (עם כל הערכתי לנפתלי בנט בשל ההיכרות האישית והשירות הצבאי המשותף, אני שמח מאוד שהוא חזר לגודלו הטבעי).
6. עליונות הגזע – אני מסכים בהחלט שהמדינה לא השכילה להפוך את ערביי ישראל לחלק מאיתנו, לא כמיעוט שווה זכויות אלא כאזרחים לכל עניין ודבר. הדרך עוד ארוכה אבל אני חושב שאם זה יהיה החזון, בסופו של דבר נגיע גם לשם. אבל גם להנהגה של ערביי ישראל יש חלק מרכזי בניכור, בחשדנות ובחוסר ההשתלבות של ערביי ישראל.
7. בית המשפט העליון, העיתונות, האקדמיה, המטה הכללי – כלל הגופים הללו פועלים בעצמאות מלאה, מחשבתית וביצועית. יש חיכוכים, יש חילוקי דעות, אבל לא נסגרה אוניברסיטה (נפתחו הרבה מכללות חדשות וגם אוניברסיטה באריאל ולמיטב הבנתי, השכלה היא המפתח למחשבה חופשית וביקורת). העיתון היחיד שרצו לסגור הוא ישראל היום. לא הודח רמטכ"ל ואם כבר הודח, זה היה בוגי יעלון שהודח בהוראתו של שרון שהיה ראש ממשלה ויקיר מפלגות השמאל. מאיר דגן ראש המוסד, דיסקין ראש השב"כ, חלקו על דעתו של נתניהו אך כיהנו שנים רבות בתפקידיהם ולא הודחו. ולסיכום, באקדמיה, בבית המשפט העליון, בתקשורת – רוב נושאי התפקידים לא מחזיקים בדעות של מפלגות הימין ולא סולקו (הליכוד בשלטון משנת 1977 עם הפסקות קטנות). יחד עם זאת כל מי שבוחר להשמיע את עמדותיו בראש חוצות או כיכרות צריך גם לקחת בחשבון שיש מי שלא יסכים עם דעתו ואף יתקוף את העמדות המוצגות. האמירות של האמן והמשורר יאיר גרבוז, פרופסור חצרוני ודומיהם, מצביעות על הדובר יותר מאשר על האנשים אשר כלפיהם כוונו דבריו. בעיניי אמירותיהם משקפות בורות והתנשאות. האנשים הללו מבקשים שנסתכל על סבלו ובעיותיו של העם הפלסטיני וננסה להכיר את תרבותו כאשר הם שוללים את תרבותם של האנשים שחיים ביחד עימם באותה מדינה, ולכן הביקורת כלפיהם היא לגיטימית. אין כאן עניין של השתקה יש כאן עניין של ביקורת. ואולי מי שיוצר את הקיטוב ואת הבדלנות אלה האליטות הקיימות ע"י שלילת האחר שלא דומה להם.
8. ריבוי מפלגות – מצד אחד מקשה מאוד על משילות (רוב הממשלות לא מצליחות להתקיים קדנציה מלאה) אך מצד שני מחייב התחשבות בחלקים גדולים יותר של האוכלוסייה. אני לא רואה בזה חסרון ואולי יש בזה אפילו יתרון. בהנחה שמדובר במנהיגי מפלגות רציונליים שמבינים את כללי המשחק ובראש מעיניהם טובת האזרחים שבחרו אותם לצד טובתה של המדינה (אני לא תמים. לא כולם פועלים כך, אבל אני חושב שרובם). הבעיה היא לא ריבוי המפלגות אלא ריבוי הזרמים (חילוניים, דתיים, ערבים, מתנחלים) הבעיה המרכזית היא ביצירת מכנה משותף, חוקה מוסכמת על כולם. הסכמה שבמסגרתה נוכל לקיים חיים משותפים, תוך התחשבות באחר.

אלינער יקירתי, למרות כל מה שנכתב, אני לא מקל ראש בכך שבסיטואציה מסוימת ובבחירה של מנהיג מסוים, אנחנו יכולים להתעורר למציאות רעה של שלטון אוטוריטרי, ואם תנסי לחשוב על ימי ראשית המדינה, נראה לי שהפעם היחידה שהיינו שם זה היה בימי בן גוריון ומפא"י. שעשו דברים מדהימים ואולי לא הייתה אפשרות להקים ולעצב את המדינה ללא שיטת הממשל שהייתה נהוגה אז. אבל,  אני מאמין שעוצבנו וספגנו בשישים ושבע שנות קיומנו ערכים והרגלים שקשה לי להאמין שיכול להיות כאן שלטון אוטוריטרי. אבל תמיד חשוב להיות ערניים!!!

 

ג. את התכתובת הזאת שלחתי לעמי כהנא וזוהי תגובתו: 

שלום אלינער ואילן. (מעמי).

לצורך ההכרות עם אילן: אני חבר קיבוץ בעוטף עזה (סוציאליסט, ליברל והומניסט – בהקשר של זכויות אדם), בוגר ארבע מלחמות בתור לוחם וקצין קרבי (ריאליסט לגבי מקומנו במרחב). תואר בהיסטוריה (עוזר הוראה של אלינער ויגאל עילם) ודוקטור (בהמתנה לאישור סופי) בלימודי תרבות (בר אילן). שני חותני (בני 90 ) ניצולי אושוויץ , רעייתי "דור שני" וילדי עם תסמונת "דור שלישי".

ראשית, הדיון הוא אקדמי ולא ויכוח פוליטי, ולכן כל השוואה  וכל נקודת מבט היא לגיטימית ורצויה, כולל אל תרבויות שאיננו רוצים שתרבותנו תידמה להן.

אינני בא לנהל דיון לא על בן גוריון וגם לא על ביבי. לכן אינני מתייחס לנימוקים ה"אפולוגטיים" שמעלה אילן, שיתכן שיש בהם טעם רב, אך אנחנו אמורים להיות צופי פני עתיד, ולא מסבירי העבר.

יש להבחין בין פשיזם לנציונליזם. הפשיזם הוא תפיסת עולם אזרח -מדינה, אידיאולוגיה שלטונית שבה האזרח משרת את המדינה, והמדינה כתמורה, מעניקה לו זכויות כגמול על שירותו. טיב הזכויות, היקפן ושאר הפרמטרים הם בידיה של המדינה. אין זכויות שמוקנות מכח חוק שאינו חוק המדינה(חוק טבע למשל).

הפשיזם (במהותו)  אינו גזעני, אינו אתני, אינו מפלה (איטליה, ספרד, גרמניה 1933-1936/7).

היפוכו של הפשיזם הוא הליברליזם [האמריקאי]  (ברפובליקניזם [הצרפתי] יש כבר מקצת מהנטיות הפשיסטיות).

דיקטטורה, דיקטטורה נאצית, ודמוקרטיה הן שיטות שלטון.

תפיסת עולם פשיסטית מתקיימת לאורך זמן (כנראה) רק בדיקטטורה, כי למרות שיתכן שאזרחים מוכנים לוותר על זכויותיהם למען הסיבה המשותפת (המדינה) אבל רק לפרק זמן קצר יחסית, כדי להמשיך את קיומה של המדינה הפשיסטית יש צורך בדיקטטורה.

[הערת ביניים: התנועה הקיבוצית ב 30 שנות קיומה הראשונות, עד סוף שנות ה 50, התנהלה על פי מודל/תפיסת עולם פשיסטי, שבו זכויות הפרט ניתנות לפרטים על ידי הקבוצה, והחבר הבודד עירום מזכויות, אלא אלה שניתנו לו על ידי הקבוצה].

לדיקטטורה הנאצית  יש פנים גזעניות, ואינני עוסק בה, לא מתוך חשש או אי נוחות אלא משום שאני חושב שאין מדיניות גזענית של השלטון בישראל. (יש מדיניות פשיסטית של חלוקת זכויות לפי גחמות של השלטון)

הקטע שאלינער הביאה מספרו של ביוְוֹר עוסק בשלב הפשיסטי, טרם המעבר לגזענות, ולכן הוא ראוי להסתכלות מעמיקה מול תהליכים שאנחנו רואים מול עינינו במפלגות השלטון.

אחת מנקודות המפתח שחייבים לבחון אותן, קשורה להגדרה של דמוקרטיה, שכידוע לכם איננה "שלטון הרוב" אלא "שמירת זכויות המיעוט".

אם נעקוב אחר התנאים שמציגות המפלגות למצע הממשלה, בהקשר של חלוקת משאבים, זכויות מיעוטים, מקומו של בית המשפט כשומר הסף של האזרח מפני דורסנות הרשויות, מקומה של האוליגרכיה במערכת הלאומית, שליטה של מעטים ובעיקר של השלטון על אמצעי תקשורת, גבהות לב שלטונית (תגובת שר התחבורה לדרישת התחבורה הציבורית בשבת. יש לו סיבות מצויינות לדחות את הבקשה – קשיים קואליציוניים, סדרי עדיפות תקציביים, נמוקים תרבותיים ועוד, אך הוא בחר לזלזל בפונים לשלוח אותם "לחפש את האמא שלהם") –

כל אלה יחד יוצרים אוירה פשיסטית , שבה המדינה קודמת לאזרחיה. הדרך מפשיזם לדיקטטורה אינה רחוקה מאד (היא גם אינה קרובה מאד) אך היא תתקצר אם לא נראה נכוחה את הסכנות שבמגמה ונשנה אותה.

אם מדברים על פרקטיקה של שינוי, רק שינוי שלטון יוצר הפרעה משמעותית בתנועה על קו המגמה, מחייב "פריש מיש" (חלוקת קלפים חדשה) ויצירת קו מגמה שונה (הדוגמא האמריקאית. בזכות מגבלת שמונה שנות שלטון של נשיא ושיטת הבחירות המדורגת לסנאט  ולקונגרס, תפיסת עולם פשיסטית יכולה להיבנות לפרק זמן קצר יחסית [המקארתיזם] ואז נוצרים שינויים חזקים המשנים את קו המגמה. בישראל, בגלל שלא קיימות מגבלות מסוג זה, יכולת הפשיזם להיבנות לאורך זמן רב ולהתקבע, גדולות.

האם להיות מודאגים. לדעתי כן, ומאד.

עמי