על מות

היום אמא מתה. צלצול טלפון החריש את אזני. אחי דיבר מן העבר השני. "אמא מתה", אמר וקולו אטום, מרוחק. "מתי" אמרתי. 'לפני שעה'. היה ערב. יום רביעי. 'מחר אני פנוייה. אבוא אליך'. 'את לא חייבת. אני לא צריך עזרה. אני יודע כבד בדיוק מה צריך לעשות. כבר למדתי הכל לפני שנתיים. אצל אבא'. צליל גיחוך נשמע בקולו. 'מה עם הלוויה?' שאלתי. 'צריך לחכות לאחינו שיגיע מניו יורק. נעשה אותה ביום שישי. תודיעי לכולם'. הנחתי את השפופרת וחיכיתי רגע. כלום. לא קרה כלום. צריך להודיע לכולם. חייגתי ודיברתי. לדודים ולדודות, אלה שעדיין בחיים, כמובן. הודעתי לכולם. שמעתי מילות צער וניחומים. הגבתי נכון, בנעימה המתאימה. השמעתי את התכנים המתבקשים. וצריך להודיע לילדים שלי. הם עטפו אותי במילות אהבת והשתתפות. עניתי להם במלים הנכונות. הטלפון הנייד של בני החייל לא היה זמין. התקשרתי למפקד שלו. הוא השתתף בצערי והבטיח לשחרר מייד את בני, שממילא היה צריך לצאת לסוף השבוע. חשבתי לי שבני בוודאי מצטער שהמוות הזה לא הביא לו יותר תועלת. נניח לצאת באמצע השבוע כשלא מזומנת לו שום יציאה באופק. אבל אם כבר חושבים במונחים של תועלת, ציינתי לעצמי, אמא התחשבה בנו מאוד. היא מתה באותו שבוע באותו חודש שאבא מת בו לפני שנתיים. נוכל לעלות על קברם ביום שנה אחד ולחסוך נסיעה וטלטול. כמה טוב שאחי לא צריך אותי מחר, רשם לפני מוחי, אין לי כוח לעשות את כל הנסיעה הזאת. ביום שישי ללוויה זה יהיה יותר פשוט. נארגן את כולנו ברכבים וניסע יחד, אני והילדים שלי. אבל מחר, עם כל האוטובוסים והטרמפים, ועוד במזג אוויר כזה. טוב שאני לא צריכה לנסוע. השאלה היא איך הולכים לישון עכשיו. המראות של אמא מבית החולים אמורים לרדוף אותי או משהו כזה. התקשרתי לאחותי הצעירה. היא לא היתה בבית. החלטתי לצפות קצת בטלוויזיה, באיזו סידרה מטופשת. מה שבטוח בטוח. בעודני בוהה במסך המרצד צלצל הטלפון. גיסתי אמרה: 'אני חושבת שאת ואחותך כן צריכות להגיע מחר. נורא קשה לו. הוא לבד עם הכל. תגיעו לתחנה המרכזית ותתקשרו אלי. אני אבוא לקחת אתכן אלינו הביתה'. נאנחתי והתקשרתי לאחותי. היא כבר חזרה הביתה. דיברנו קצת על אמא ואיך נגמר הכל. אמרתי כמה משפטים נכונים. סיכמנו שצריך לנסוע אל אחינו. כל אחת תיסע מביתה ונגיע איך שהוא. נרדמתי מייד וישנתי שינה עמוקה, ללא חלומות.

רוח קרה וצולפנית קידמה את פני ביום המחרת. צריך לצאת לכביש הראשי. הלכתי לחדר האוכל. שם התברר לי שבעוד חצי שעה יש נסיעה מטעם המטבח להביא אוכל למפעל שלנו. חיכיתי בחדר האוכל הקר. המולת עובדים וקולות סואנים של רדיו הקיפו אותי. בינתיים התברר שהאוטו של המטבח נעלם. מישהו לקח אותו לנסיעה ולא שאל ולא בדק. השעה כבר היתה שעת צהריים. כולם מסביבי היו עצבניים. חשבתי כמה טוב שאני לא ממהרת לשום מקום. שום דבר כבר לא יכול לקרות. בסוף נמצא אוטו אחר. נסענו לכביש הראשי. שם ירדתי וצעדתי אל התחנה. התחיל לרדת גשם דק והצליף עלי. הרוח היתה חזקה. לא היה היכן להסתתר. עמדתי בתחנה אבל הגשם חדר בעוז פנימה, כשהמכוניות החולפות בסערה על פני הכביש המהיר מתיזות עלי את  שאגתן האדירה. נעלי כבר נרטבו לגמרי וידי היו קפואות. האוטובוס עצר לידי ונהם עלי בחריקה. עליתי. שילמתי. הנהג אמר: 'את מהקיבוץ? רואים. את יודעת, גם אני הייתי פעם בקיבוץ. חבל על כל מה שקורה לכם. למה אתם רצים להפרטה. מה היה רע לכם. תראי כמה קשה בחוץ. למה אתם עושים את זה'. עניתי כמה מלים לא מחייבות אבל הוא לא הרפה. ניכר היה עליו שאיכפת לו, שהוא מתעניין. חשבתי שחבל שאני לא מתעניינת כמוהו. שמגיע לו שאשתף איתו פעולה. הוא כל כך בסדר. צריך להגיד לו מלים מתאימות. בחרתי בקפידה מלים מתאימות של כן. כמה חבל. היה יפה. הזמנים משתנים. צריך ללכת עם הזמן. אי אפשר שלא להשתלב בשינויים של כל העולם ושל כל החברה. נשארתי על ידו כמידת הזמן הראויה שהגיעה לו, ואחר כך פילסתי את דרכי בין ערימות התיקים הגדולים של החיילים שחסמו את המעבר. כל המושבים היו תפוסים על ידי חיילים ישנים שתיקים גדולים מונחים על ידם ורובה ארוך מושחל במשענת הכסא שמולם. יום חמישי. גם בני בטח בדרכים עכשיו. עד שהוא יגיע מהצפון אני כבר אהיה אצל אחי. נדחקתי והערתי איש אחד שהתרווח נינוח על הספסל והתיישבתי בדוחק. האיש התעורר והביט עלי. אוזניות של רדיו מיטלטל היו לאוזניו. הוא הסיר אותן ואמר לי בארשת מיאוס: 'הממשלה הזאת. הכל לא בסדר. מסים. אבטלה. צריך לעשות סדר'. מבטא רוסי מודגש הבהיר לי שצריך לתת לאיש הזה תשומת לב מיוחדת הוא עולה מרוסיה וצריך להתייחס אליו באהדה ולהבין אותו. זה מגיע לו. מצאתי את המלים המתאימות והנכונות: 'נכון. צריך סבלנות. באמת הכל לא בסדר. צריך לעשות סדר. אולי צריך להחליף את הממשלה'. הוא הסתפק והרכיב מחדש את האוזניות. האוטובוס הגדול דהר בדרכו עד הפקק הראשון. שם נחסם לשעה ארוכה, נוסע באיטיות ומטלטל את גופו המסורבל. חשבתי לעצמי כמה טוב שאינני ממהרת לשום מקום. אני לא צריכה לסדר עניינים. אני פשוט יושבת ומחכה שהכל יזוז כאן. כשעלינו על הגשר הנטוי המוביל אל התחנה המרכזית עצר האוטובוס לפתע בחריקת בלמים. לפניו השתרך תור ארוך של אוטובוסים. נשארנו להמתין בנהימת מנועים. זמן ארוך המתנו כך. 'מה קורה שם'  עלו מעברים קולות של נוסעים עצבניים. הנהג ענה במשיכת כתפיים שכנראה יש חבילת נפץ או משהו כזה ואמר: 'אתם יכולים לרדת כאן'. ירדתי מהאוטובוס לתוך נהר של אנשים עצבניים ורוטנים שחיפשו דרך להגיע אל תוך התחנה. מחסומים הוצבו בכל מקום ואנשי בטחון מצוידים במכשירי קשר נבחו עלינו פקודות: 'לא לכאן! לא לכאן! לשם! לשם!' זרמתי עם כל האנשים דרך מבואות צדדיים וחשבתי שכמה טוב שאני לא ממהרת לשום מקום. כבר ממילא אי אפשר לעשות כלום. הדוחק הלך וגבר, כל המעברים היו חסומים. חיפשתי לי נתיב מילוט אל טלפון ציבורי והתקשרתי אל אחי. הוא ענה ונדהם לשמוע שאני בתחנה המרכזית. אמרתי לו: 'איך אני מגיעה אליך?' הוא ענה: 'אני לא יודע איזה אוטובוס יש מהתחנה המרכזית אלי. תיכף אשאל את בתי'. בלעתי גוש גדול שאיים לחנוק אותי. 'תראי. אני לא יודע בדיוק. צריך לנסוע בשני אוטובוסים כנראה…' צעקתי לו בטלפון: 'אשתך אמרה לי ולאחותנו לבוא אליך, שאתה זקוק לנו. אני לא יודעת איך להגיע אליך באוטובוסים. זה סיפור. היא אמרה שהיא תבוא לקחת אותי מהתחנה המרכזית. מה אתה רוצה שאני אעשה עכשיו?' 'אני לא ידעתי על זה כלום', ענה בעצבנות. 'היא לא בבית עכשיו. היא לא אמרה לי כלום. אני לא יכול לבוא לקחת אותך מהתחנה. גם אחותנו אמורה להגיע אחר כך, ואני לא יכול כל היום לעשות את הנסיעות האלה'. זרם קר של מים הציף פתאום את ראשי. נדהמת קפצתי ממקומי והרמתי את ראשי מעלי, בדיוק מעל הטלפון, נפרץ צינור מים והזרם התיז מכל העברים והרטיב את כולי. העוברים והשבים שנרטבו רצו הצידה ודחפו אותי. 'די. תעזוב את זה. שלום'. צעקתי לו בטלפון וטרקתי את השפופרת. הלכתי כמה צעדים נמרצים ועצרתי. 'מה קורה לך. תהיי הגיונית. מה את מתנפלת עליו. את לא תסעי עכשיו הביתה לאחר שעשית כבר את כל הדרך הזאת. אז תעלי על אוטובוסים ותסעי אליו. את הרי לא ממהרת לשום מקום. זה אח שלך. הוא עשה הכל. כל הזמן. מגיע לו יום אחד ממך'. חזרתי לטלפון. המים עוד טפטפו מהצינור. עמדתי בצד ככל שיכולתי. 'אני מתנצלת. אני אגיע באוטובוסים. אני זזה. להתראות'. אחרי שאמרתי את כל הדברים הנכונים שהגיעו לו, הלכתי למודיעין. שם התברר שאין אוטובוס מן התחנה המרכזית. צריך לקחת קודם אוטובוס לאלנבי ושם לעלות על האוטובוס המתאים. יצאתי החוצה. הרוח הצליפה עלי. עליתי על האוטובוס ושאלתי את הנהג היכן בדיוק עומד האוטובוס השני שאני צריכה. הוא ענה לי בחוסר סבלנות. שילמתי לו והלכתי לשבת. כל הספסלים היו תפוסים ורק מקום אחד עוד היה פנוי. בחור צעיר ישב שם. ישבתי לצידו. הכנסתי את העודף לארנק וראיתי שאין לי כרטיס. התלבטתי קצת וחזרתי אל הנהג לברר. כשהגעתי אליו ראיתי את המיתקן לצידו ונזכרתי שהיום יש שיטה חדשה, תולשים לבד את הכרטיס. לא עשיתי זאת קודם ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אמרתי לנהג: 'שכחתי לקחת כרטיס'. הוא הרים את קולו: 'אז תקחי לך'. תלשתי לי כרטיס ואמרתי בשקט: 'אתה לא כל כך סבלני היום'. ופניתי בחזרה למושבי. קולו רדף אחרי: 'היום אני לא כל כך סבלני. תשאירי לי את מספר הטלפון שלך. כשאני אהיה סבלני אני אתקשר אלייך להודיע לך'. הרמתי אף אני את קולי וקראתי: 'בסדר. כשאני ארד מהאוטובוס אני אבוא לתת לך את מספר הטלפון שלי'. 'אל תשכחי, זה חשוב מאוד', לגלג עלי קולו הרם. "אל תדאג, אני לא אשכח', עניתי לו ופניתי והסתכלתי על שכני. הוא אמר: 'העיר מלאה זבל. אי אפשר ללכת לשום מקום. הכל זבל וזבל'. הנהנתי בראשי בהשתתפות והוא המשיך: 'אני , לכל מקום שאני הולך אני רואה רק זבל מסביב'. עניתי לו במלים מתאימות ואחר חשבתי שאין לי יותר מה לתרום לשיחה הזאת. והנהג כל היום עונה לנוסעים חסרי סבלנות. מגיע לו יחס יותר טוב. התרכזתי בנסיעה, כדי שאמצא בדיוק את המקום שעלי לרדת בו כדי לעלות על האוטובוס השני. באלנבי ירדתי מן האוטובוס ופניתי לתחנה. עמדו שם אנשים רבים בחוסר סבלנות בולט. אוטובוסים חלפו על פנינו כל הזמן, כל מיני מספרים. לעתים עצר אחד מהם בתחנה שלי, אבל זה לא היה המספר הדרוש. אנשים עלו וירדו. הספסל הקטן שהיה בתחנה היה מלא כל הזמן. רגלי דאבו וראשי כאב. שתי נערות בית ספר הגיעו במרוצה. בדיוק הגיע אוטובוס והספסל התפנה. שתי הנערות התיישבו עליו בשמחה והחלו לפטפט האחת עם השנייה. אני נעצרתי באמצע התנועה. לא הספקתי להתיישב. נשענתי בכבדות אל קיר התחנה ונעצתי את עיני בכביש, מחכה לאוטובוס הדרוש. 'איזה מזל שאני לא ממהרת לשום מקום. כבר ממילא אי אפשר לעשות כלום' מלמלתי לעצמי בלאות. הנערות השתתקו פתאום ונעצו בי מבט משתאה. הן התלחשו האחת עם השנייה ולפתע אמרה אחת: 'גברת, את רוצה לשבת?' הבטתי בהן שעה ארוכה. לבסוף התנערתי ואמרתי כמו שצריך: 'לא. תודה רבה'. היא משכה בכתפיה והן חזרו לצחקוקיהן. האוטובוס הגיע ופתח לפני את דלתותיו. עליתי ושאלתי את הנהג למקום שאליו רציתי להגיע. הוא אמר: 'זה בעוד שעה בערך. תשאלי אותי שוב בעוד שעה'. חיפשתי לי מקום לשבת. הרדיו השמיע ברמה את קולו. חדשות. צעקות עלו מקרב קהל הנוסעים: 'נהג. תגביר'. הוא הגביר את קול הרדיו. הקריין השמיע את שורת האירועים המקובלת. שרת החוץ האמריקאית דורשת. ראש הרשות טוען. שר האוצר מטיל גזירות. ראש הממשלה בודק. שר החוץ מתפטר. שלושה נהרגו בתאונת דרכים. כל שעה חדשות. כל שעה חדשות. האיש שישבה לימיני נאנחה: 'אצלנו בבית פרצו אתמול. גנבו את כל התכשיטים'. עניתי לה במלים מתאימות. מיד הצטרף לשיחה היושב על הספסל לפנינו: 'לשכן שלי גנבו את האוטו. זה לא פעם ראשונה'. המעבר לידי היה דחוס בנערי בית ספר החוזרים הביתה כתום יום לימודים. האוטובוס הטלטל בכבדות ומידי פעם היה נוחת עלי תרמיל עמוס בספרים שנזרק באדישות מידי הנער שעמד על ידי. הנסיעה נמשכה ונמשכה. אנשים עלו וירדו. כעבור שעה ניגשתי לנהג. 'תראי, אני לא יודע בדיוק איפה זה. אבל אני חושב שאת צריכה לרדת עוד שתי תחנות'. ירדתי לתוך שלולית מים קרים שנקוותה במדרכה. נעלי נרטבו והמים חדרו והרטיבו גם את גרבי. מולי היתה חנות קטנה שכמה ארגזי פירות וירקות עטרו את חזיתה. שלושה נערים מגודלים עמדו בכניסה וצעקו האחד על השני ריב ממושך. ניסיתי לעבור ביניהם וקולותיהם החרישו את אוזני. התבוננתי סביבי וראיתי מעבר לכביש את שם הרחוב שחיפשתי. הלכתי. גשם דק הרטיב את ראשי ופני. הרחוב התעקל בין בתים חד-קומתיים חבושי גגות אדומים. כל בית הוקף על ידי גדר גבוהה שחסמה את האפשרות להתבונן פנימה. הגדרות נאטמו בעזרת שערים כבדים מופעלים על ידי חשמל. כלבים נבחו מאחורי הגדרות האטומות. החלונות היו עצומי עפעפיים. איש לא נראה ברחוב. השמיים היו אפורים מאוד. התבוננתי במספרים וחיפשתי את מספר הבית המבוקש. אמנם כבר ביקרתי כמה פעמים בביתו של אחי, אך תמיד הובילוני לשם ברכב. מרחוק, בין הבתים, ראיתי בית אחד שנדמה לי כטירה עצומת ממדים שעיניה עצומות. חומה סגרה על הטירה ושער גדול מידות ואפור שמר על מוצאיה. כלב נבח עלי מאחורי החומה. לחצתי על הפעמון. מבין הסורגים ראיתי דמות טורחת מבעל לחלון המטבח. השער נפתח לפני. הכלבה זינקה ונבחה עלי. עברתי לידה. אחי יצא מפתח הבית. התקרבתי אליו. עמדנו והסתכלנו האחד על השני. חשבתי לעצמי שלו היינו בתוכה של אופרת סבון אמריקנית, מאלה שאני בוהה בהן לעת מצוא, היינו נופלים עכשיו האחד על צווארי השנייה ואומרים משפטים יפים כגון: 'אנחנו צריכים להמשיך הלאה עם חיינו'. או 'העיקר זה המשפחה'. ניגשתי אל אחי, חיבקתי אותו ואמרתי: 'העיקר זה המשפחה'. נכנסנו הביתה. אשתו עמדה ליד כיור המטבח. היא הציעה לי לשתות. עניתי במלים המתאימות. 'אחותכם התקשרה מהתחנה המרכזית. היא תגיע עוד מעט', אמרה אשתו. הסתכלתי סביב על הבית הגדול. אחי עמד ומבטו בוהה לעבר פינה סתמית. הוא אמר למישהו נסתר: 'צריך להודיע לכל החברות שלה על הלוויה. גם לכל המשפחה'. קולו היה אדיש וכבד. פתאום תפסתי שאני כאן בגלל שאמא מתה. כל היום לא חשבתי על אמא. הפעמון צלצל. אחותנו הצעירה נכנסה. עיניה היו אדומות ונפוחות. היא חיבקה אותי ומפיה עלתה יפחה קטועה. אני אמרתי: 'צריך להמשיך עם החיים'. היא בכתה. חשבתי שאני לא בסדר. עוד לא בכיתי בכלל. מתי אני אבכה. קיוויתי שבלוויה אבכה. אחרת מה יהיה ומתי אני אבכה.

תגובה אחת

השאר תגובה