היושבת על הנילוס ו

טז

בראש השנה של שנת אלף שלוש מאות ארבעים ושתיים לשטרות הוכרז השלום. כל אנשי הקהילה, בבליים, ירושלמיים, מַגרִבּים, על נשותיהם וטפיהם, נדחקו והצטופפו, לבושי בבגדה החמודות שלהם, בבית הכנסת הגדול, הוא בית הכנסת של הירושלמיים. מבעוד יום לבש כל הרובע קַצר אלרוּם חג. הרחוב הראשי היה מלא אנשים וכך גם חצר בית הכנסת. כל הפנים לבשו ארשת ציפייה חגיגית. האולם הגדול של בית הכנסת היה מואר בעשרות נרות קטנים וגדולים. גם כל הנברשות התלויות האירו באור יקרות. אני דאגתי לכל אלה בעזרת השמשים. מילאנו את כל הנברשות בשמן זית משובח וקנינו נרות לרוב. היה לילה שטרם נראה יפה ממנו, וכשכל הנרות והנברשות האירו, היה העולם מלא אור. אפילו סוּרוּרה שלי, בטנה בולטת עגולה ומלאה נשאת לפניה, אוחזת בידו של בִּשר בני, אפילו פניה שלה האירו. מצב רוחה היה טוב עליה ואני קיוויתי שזהו פתח לשינוי ביחסינו העכורים.

נסתיימו התקיעות בשופר. חרדת קודש הושלכה בבית הכנסת. ספרי התורה הוחזרו להיכל והושלך הס. פתחתי בתפילה, שזמרתיה בקול מתעצם והולך בפני ארון הקודש הסגור. השמעתי את הקדיש בנעימה המיוחדת השמורה עמדי לראש השנה ופתחתי בתפילת מוסף, מלכויות, זכרונות ושופרות. הקהל ענה אחרי ובאוויר הורגשה התרוממות רוח מיוחדת במינה.

לאחר התפילה קמו סַהלאן בן אברהם ואפרים בן שמריה שניהם על רגליהם, ניצבו על הבמה ופנו אל הקהל. בשמחה ובקולות תרועה קיבל הקהל הקדוש את הכרזתם על השלום. מעתה בית דין אחד ומשותף יהיה בפוסטאט, כמנהג הקדמונים, ובו ישבו לדין הבבליים והירושלמיים גם יחד. בית הדין יעמוד על פי המנהג והמסורת תחת רָשות ישיבת ארץ ישראל והגאון שלה. השווקים והשחיטה יתנהלו במשותף כפי שקבע המנהג העתיק, ואנשי שני הקהלים ישמשו בהם במשותף, תחת רָשותה של ישיבת ארץ ישראל. מנהיג אחד ובלתי מעורער יעמוד בראש הקהילה, הלוא הוא אפרים בן שמריה, החבר המעולה. לא יותר פרץ וצווחה, 'ושבו המים ללכת כתמול שלשום', כתב הגאון בשמחה גלויה לשני המנהיגים כאחד לאחר שנודע לו על דבר ההכרזה בראש השנה. עם זאת הסכים הגאון עם העובדה שקהל הבבליים מכיר בסמכותו של המרכז בבבל וכתב: 'אל כל צד אשר יפנו באהבת שמים ואל תורת ה' מגמתם, מאיזה מקום אשר יבקשו שאלתם משם תהייה תשובתם'.

אפרים, פניו מאירות, וסהלאן, פניו חתומות, קיבלו שניהם את הברכות שהעריפו על ראשיהם בני הקהילה הנלהבים. הנשים ירדו מעזרת הנשים וכל הקהל נהר לחצר. אני, כאחד השושבינים של השמחה, עמדתי לצד אפרים. גם חתניו היו שם. ציינתי לעצמי כי מראהו של יוסף הולך ורע מיום ליום, שחה קומתו ושיעולו אינו פוסק. הצצתי וראיתי את אסתר עטויה בשמלתה היפה, הליכתה שלווה וגאה ופניה המאירים מתחת לצעיף השקוף יפים מתמיד. פי יבש כשחשבתי עליה. זה ימים רבים לא עליתי על יצועי אשתי ומראה יצורי גווה של אסתר הנרמזים מתחת לגלימתה החישו את מרוץ דמי. הבטתי בה בעיניים כלות. היא חשה במבטי והחזירה לי מבט. לא עמדתי על טיבו. מהיר מידי היה. האם קלטתי רמז במבטה? נעלתי את הדברים עמוק בלבי ופניתי ללכת לביתי, כשאשתי ובני בעקבותי.

לשווא קיוויתי לשינוי מפליג ביחסה של אשתי. שקועה היתה רובה ככולה בבטנה הגדולה להפליא. צעדיה כבדים ונשימתה קצרה עסקה במלאכות הבית החוסר חשק בולט. בלילות היתה מתהפכת עלי יצועה בחוסר מנוחה ולא התירה לי לקרב אליה. בימים הזעיפה אלי פנים ושתיקותיה התארכו והלכו. גם בִּשר נעשה זעפני בעקבות אמו. הוא החל את תלמודו בחברת ילדים בני גילו, והיה מבלה את בקריו בבית הכנסת, יושב על המחצלת ומנסה לשרבט ביד קטנה ולא אמונה את אותיות האלף בית. הימים נקפו. עיסוקי הרבים תבעו ממני את כל מרצי וזמני. רוב ימי הוקדשו לפיקוח על בתי ההקדש ולגביית שכר הדירה מדייריהם, מלאכה שמצאתיה מייגעת וכפוית טובה. בערבים ישבתי בלשכת הדין ורשמתי רשימות ארוכות הכוללות דין וחשבון מפורט על כל הכנסות ההקדש והוצאותיו. בימים שבהם נערכו דיוני בית הדין, שני וחמישי בשבוע, עסוק הייתי ברישום השטרות והעתקתם לפנקס בית הדין. בימי שלישי בשבוע היו ידי מלאות עבודה ברישום כתוּבּות וגטין. בימי חמישי בשבוע הייתי מבלה את הלילה והיום שלמחרתו בשוקי הבשר. העבודה היתה רבה, והשכר – מועט. סורורה הרבתה להתלונן על חסרון כיס, דבר שלא נהגה בו בימים כתיקונם, ואני ייחלתי ללידה שתביא עוד ילד לעולם ואולי תחזיר לי את אשתי נעימת ההליכות. את שבתותי ביליתי בחברת רעי, בשתייה ובמשחקי הקובייה והניחושים. מצאתי את עצמי הולך ומתרחק מביתי.

יום אחד, יום של חורף סוער היה זה. הרחובות היו קודרים ואפלים. עזבתי את ביתי בפרץ של כעס ומתח. שוב הרבתה סורורה לבוא אלי בטרוניות. הילד לא היה ממושמע, האוכל לא היה טעים. רציתי למצוא פורקן לעצמי. יצאתי לרחוב שלנו, רחוב השלשלת, שכולו היה עיסה דביקה של טיט שחור. כרכתי סביבי את גלימתי הדק סביב גופי ופסעתי ללא מטרה. עד מהרה הובילוני רגלי לעבר ביתו של פטרוני, אפרים בן שמריה. מוחי היה ריק ממחשבה ורק רגלי האמונות בנתיב הקבוע הזה הוליכוני מאליהן. כשניצבתי מול דלתו הגדולה התפקחתי פתאום. מה לי כאן. אפרים איננו בביתו, הוא יצא לאלכסנדריה וישהה שם ימים מספר לרגל עסקי הבשמים. חתנו גאלִבּ יצא אתו. עם יוסף אינני להוט להרבות שיחה. 'אסתר', חלפה מחשבה מהירה כברק במוחי הקודח, 'עלי לראות את אסתר'. מחשבה מטורפת והמעשה שגררה בעקבותיה מטורף עוד יותר. השפחה פתחה לפני את הדלת. הבית היה אפלולי ונראה ריק. נכנסתי לאולם ההסבה וניצבתי שם לבדי. איוושה קלה של שמלה החרידתני משרעפי. אסתר ניצבה לפני, פתאום נכנסה. קול הילוכה לא נשמע. 'יוסף חולה מאוד, מוטל על משכבו, לא יוכל לקבל את פניך', אמרה בקול חרישי.

הסיתי אותה בתנועת יד קלה. לבי הלם בפראות ודמי החיש את מרוצתו. מעולם לא היינו לבדנו, סמוכים כל כך, כמעט עד מגע יד. האורות העמומים שיוו לאולם מראה דמיוני, מסתור משהו, והיא היתה קרובה אלי כל כך עד ששמעתי את הלמות לבה והרחתי את ריחה, ריח ענוג של בושם לא ברור. הושטתי את ידי, זהיר זהיר, שלא לשבור את הקסם האסור, ונגעתי בלחיה. היא לא נעה, לא התרחקה, לא השמיעה קול מחאה, רק נשימתה נשמעה, מהירה וחטופה. עיניה מושפלות היו וסומק עלה וזחל לאיטו מצווארה אל פניה. עורה היה כה ענוג וחלק. השתוקקתי לאחוז בה, לאמצה אל לבי, להשכיבה תחתי ולשמוע אותה גונחת מתענוג. קול בכי פתאומי שנשמע מן החדרים הפנימיים החריד את האוויר. שנינו נרתענו בבהלה. 'סלח לי, בני בוכה, עלי ללכת', גמגמה אסתר, הדקה את שמלתה לגופה ונעלמה, כאילו מקסם שווא היתה. כל גופי דאב עלי מתשוקה שהושבה ריקם. חזרתי ופסעתי לבית כשאני מניח לרוח להצליף על פני המיוסרות.

קול צעקות וריח דם קידם את פני. המיילדת כבר היתה שם. בהעדרי הזעיק בני את גיסתי והיא נחלצה לעזרה. הצירים נמשכו זמן רב. כל הלילה זעקה אשתי ואני פסעתי אנה ואנה מייסר את עצמי במחשבות על הרהרי החטא שלי, נשבע לעצמי לא לחזור ולשגות בדמיונות שווא, ולו תצא אשתי בשלום, היא והוולד. לפנות בוקר טלטלני אחי והעירני משינה טרופה שנפלה עלי לרגע. 'קום אחי', קרא בשמחה, 'בת בריאה לך ואשתך מבקשת לראות את פניך'.

בערב יום חמישי בשבוע, יט בטבת ד'תשצ"ד לבריאת העולם, היא שנת אלף שלש מאות ארבעים וחמש לשטרות, טרם פנות היום, רעדה הארץ, נעה וזעה תחתיה ומוטטה כל אשר עמד עליה. הרעש פגע בעיקר באזור רמלה, אך הורגש בכל ארץ פלשתים, בערי החוף, מעזה ועד חיפה, בנגב, בהר, בירושלים ובסביבתה, בשכם ובטבריה בהר הגליל ובכל ארץ הצבי. אנחנו בפוסטאט הרגשנו את שולי הרעש. האדמה חגה תחתינו וכלים נפלו בקולות נפץ מן המדפים. דקות אחדות נמשך הרעד הזה וחדל. כך חזר בגלים אחדים, וגם למחרת היום ביום שישי. ממדי האסון של אחינו בארץ ישראל נודעו לנו בפוסטאט רק כעבור ימים אחדים, עת הגיעו שליחי הישיבה דחופים ובהולים לספר את אימי הרעש ולאסוף סיוע כספי לנזקקים. את השליחים ליווה מכתבו של שלמה בן צמח איש רמלה שתיאר איך היו 'ההרים רועשים כאילים רוקדים, אבניהם מת]וצצות והגבעות מתנודדות והאילנות מתכופפות, עד מימי הבורות במקומות עלו עד פיותיהם'. הרעש היה מלווה בחזיונות שעין לא ראתה כמוהם ' ותקצר הלשון מספר, כי לפני היות הרעש העלה עבים מוחשכים והגשימו טפים עבים, ונראו שתי קשתות גדולות ונראה כי האחת נחצת, ונראתה אש ממערב נגבה, בשנה ההיא היה הרעש אשר לא נראה כמוהו מימים קדומים'. האנשים נמלטו מן הבתים לרחובות 'כי ראו הבתים, הכתלים מטים ועומדים והקורות יוצאות נפרדות מן הקירות ושבות חוזרות, והבנינות המחוזקות נופלות והדירות החדשות נהרסות ורבים מתו תחת המפלות כי לא היה להם מנוס'. במשך כמה ימים נמנעו האנשים מלהיכנס לבתיהם מפני הפחד, ואף מושל רמלה והחיילים 'עושי מלאכת המלך תקעו להם אהלים חוץ למדינה, והנס הגדול כי כל הימים אשר היו העם מושלכים בחוצות גם ברחובות לא ירדו גשמים'.

דומה כי רמז לבאות ניתן לנו. רעש האדמה הזהירנו מפני רעש גדול ממנו, רעש החריד את כל העם במשך שנים מספר עד שבאו הדברים על תיקונם. מי יכול היה להעלות על הדעת שכל לבטינו הקטנים, היום יומיים, שנדמו בעינינו גורליים כל כך, אינם אלא בבחינת פתיחה למערכה הגדולה, הכבדה, שהקיפה את כל אחינו בכל תפוצות ישראל. ואני, שראית את עצמי בתור שחקן ראשי המנווט מהלכים ומחבל תחבולות, נוכחתי לדעת שרק כלי משחק קטן הייתי, ויש גדולים ממני שמזיזים אותי ואת שכמותי על משבצות לוח המשחק.

באותו שבוע שבו היכה הרעש את אדמת ארץ הצבי הדוויה והסחופה, הגיע אדם חדש לפוסטאט. מבבל בא דניאל בן עזריה ובינינו בא להתיישב. לא רבותא היא. אחינו מכל תפוצות ישראל מרבים לבוא ולהתיישב בפוסטאט, ורבים הבבליים אשר התיישבו בינותינו זה שנים הרבה. אולם אותו האיש, תפקיד גורלי נועד לו בחיי העם מכאן ואילך.

 

יז

לראשונה פגשתי את דניאל בן עזריה בביתו של סהלאן בן אברהם. מאז הוכרז השלום נהגתי לבקר לעתים בביתו של סהלאן ולהפגש שם אתו ועם דודיו, אהרן וסעדיה בני אפרים, אחי אמו של סהלאן. האמת ניתנה להיאמר כי אפרים פטרוני לא ראה את ביקורי בבית סהלאן בעין יפה, אולם אני השכלתי להרגיעו באמרי כי ביקורים אלה יפים למטרותינו. שם קרוב אני לעין הסערה ובידי ללקט שמועות ממקור ראשון. ככל שחלפו השנים השקיע אפרים, שאשתו מתה עליו, את מרצו יותר ויותר בלימודים והגות, וכבר הראה לי כמה קטעים מחיבורו הגדול שעמל עליו ימים ולילות, פירוש לספר בראשית. הכרתי בחיבורו שהוא קרוב ביותר לחיבור אחר שלא מכבר רכשתי קונטרס ממנו, פירושו של שמואל בן חפני, גאון סורא, לספר בראשית, והתפעלתי מן השימוש הזריז והמסוגנן שעשה פטרוני בדברי הגאון. גם בפגישותינו בבית סהלאן הרבינו לעסוק בדברי תורה וחכמה. סהלאן נהג לקרוא בפנינו מפיוטיו. שמו הלך לפניו כפייטן מוכשר וחדשן גדול. אני סברתי לעצמי בצנעה כי פיוטיו כבדים היו וחידושיו אין בהם ממש. אך את הרהורי אלה שמרתי לעצמי. נעימות היו לי הפגישות הללו בבית סהלאן ולעתים נחפזתי אליהן כדי לצאת מביתי לעת ערב. בתי הקטנה, דַלאל, צרחנית וטרחנית גדולה היתה, ואמה הרבתה להתעסק עמה. שוב לא מצאתי לי נחת בביתי והרביתי לצאת ממנו.

באחד הערבים של סוף טבת, החודש שבו הכה הרעש בארץ הצבי, הלכתי לביתו של סהלאן. ביתו היה גדול ומרווח, ואולם ההסבה ספון השיש, שברכזו מזרקה קטנה, שעתה בימות החורף ניצבה דוממת, יכול היה להכיל בקרבו קהל רב. זאת כבר נוכחתי לדעת בימי האבל על אברהם אביו. ישבנו כהרגלנו על הספות הנמוכות העטויות בד טַבַּרי כבד ויקר, ולגמנו מן הגביעים יין מתוק שהגישה לנו שפחה חרישית. בנו של נחמיה, אחי סהלאן, ארח לנו לחברה. ילד רציני וכבד סבר היה הילד יאשיה. הוא ישב והקשיב לדברינו ביראת כבוד. אשתו של נחמיה, שנשאה ילד נוסף ברחמה, לא נהגה להצטרף אלינו ולרוב נשארה בחדרים הפנימיים. סהלאן עצמו לא הזדרז משום מה לשאת אשה והיה שרוי בגפו. לאחרונה גונבה שמועה לאוזני שנושא הוא עיניו להתחתן במשפחתו של עמרם השופט איש סִגִ'למאסה, משפחה מַגרִבּית עשירה ומכובדת. נכדתו של עמרם, אסתר בת יוסף, היתה שידוך מצויין לכל הדעות.

עוד אנו יושבים ומשוחחים בינינו, הכניסה השפחה אורח נוסף. בני המשפחה קיבלוהו בכבוד רב והציגו אותי לפניו. האורח היה גבה קומה והופעתו מושכת תשומת לב. פניו חצובים בתווים עזים ועיניו יוקדות. בגדיו המרוקמים משי וזהב והטורבן שלראשו העידו על עושרו. תנועותיו היה בהן משום הכרת ערך עצמו, וכך גם דיבורו. זכרתי את ייחוסו הרם והבטתי בו מתוך כבוד והשתאות. דניאל בן עזריה, נכדו של שלמה בן יאשיה שהיה ראש הגולה הקודם, נצר לבוסתנאי, הלוא הוא ראש הגולה הקדום והמפורסם. על בוסתנאי סיפרו שהח'ליפה הערבי כובש עיראק נתן לו לאשה את בת המלך הפרסי השבויה בידיו, ולקח לו לעצמו את אחותה. בשעתו התנהלו ויכוחים רבים בקרב היהודים בשאלה האם בוסתנאי גייר את אשתו הפרסיה. לא העליתי בדעתי כי שאלה זו תשוב ותעסיק אותנו בקרוב. אביו של דניאל, עזריה, נדחה מראשות הגולה על ידי יחזקיהו השני, דודו, שכהן עתה בתפקיד. אף על פי כן המשיך לקורא לעצמו 'ראש גלויות כל ישראל'. בניו של עזריה, זכאי ודניאל, המשיכו לנהוג בגינוני מלכות, אף שעתה לא היה להם כל תואר רשמי. הם הקפידו על כך שיפנו אליהם בתואר 'אדוני הנשיא', הוא התואר השמור למשפחת בית דויד, שמהם יצאו ראשי הגולה. תמהתי בלבי מה בדיוק מחפש דניאל בן עזריה במצרים, וקיוויתי בכל לבי  שאין הוא עומד להצטרף למרוץ המטורף אחר ההנהגה במצרים. די היה לנו באנשינו. מכל מקום, הרכנתי ראשי ביראת כבוד כשהצטרף דניאל בן עזריה לקבוצתנו ולשיחתנו.

מעתה דומה היה כי יד הגורל עצמה תפסה בציצית ראשינו וטלטלתנו טלטלה עזה. דניאל בן עזריה התחיל מייד עם בואו בפעילות נמרצת בקרב קהילתנו. ראש לכל רכש לעצמו בית גדול והדור ברחוב הראשי של קַצר אלשַמע, ידוע היה לכל שעסקי מסחר מסועפים היו לו בעיקר עם מַהדִיָה, עיר הנמל של המַגרִבּ, שבה ישב סוכנו הראשי, והכסף היה מצוי בידו. בקומה התחתונה של ביתו הקים את לשכת המסחר שלו. סוחרים רבים היו יוצאים ובאים בלשכתו. בקומה העליונה, כנהוג, השתכנו הוא ובני ביתו בפאר רב. בכל מקום ניתן היה לראותו מעתה, משוחח בלבביות עם כל איש מאנשי הקהילה, נכבדים ופחותים, ומגלה עניין בכל בעיה, ולו הקלה שבקלות. דברים אלה, שאני כותבם עתה מתוך יגיעה רבה, מעולם לא אמרתים לנפש חיה, וגם עתה מיועדים הם לעיני בני בלבד, יקרא וישפוט. דומה היה עלי כי דניאל בן עזריה מתבונן סביבו בעינים חודרות ורואות כל, בודק, שוקל וחוקר, מתכנן את מהלכיו בזהירות ובקפדנות, חותר בהתמדה להשיג מטרה נעלמה ונכספת.  לימים התבררה לי מטרתו, אך כבר אז חשתי כי בודק  הוא ללא לאות את אנשי הקהילה, כדי לבחון ולראות ימי יעמוד לצדו בבוא העת, ומי – אויבו יהיה. רוב אנשי הקהילה נשאו אל דניאל עיניים מעריצות. די התה בתוארו 'הנשיא', המעיד על היותו צאצא לבית דויד, לקשור לראשו הילה ולתלו בו ציפיות מפליגות. דומה היה שזהרו של אפרים בתור מנהיג הועם במידה רבה, לאור נוכחותו הבולטת והמושכת תשומת לב בלתי פוסקת של דניאל. הוא השכיל לקשור קשרים ולחבב עליו את הבריות. בקיאותו וחריפות שהתגלו בכל דרשה שנשא בבית הכנסת על פי הזמנת אפרים, עוררו תמיהה והתפעלות. אני התבוננתי בו מהצד, בחנתי את כל תנועותיו וראיתי בעשותו במלאכתו בשקידה. לא נותרה פינה בפוסטאט שאותה לא פקד. בשיא ערמומיותו ראיתיו בעת שנכחנו כולנו בטקס נישואיו של נתן בן אברהם.

ביתו המפואר של מבורך בן עלי בן עזרא, מעשירי קהל הבבליים, נגה כולו באור יקרות. סעודה שופעת כל כך, שכליה ראוותניים כל כך, לא נראתה זה זמן רב ברובע קצר אלשמע. דומה היה שכל עשירי פוסטאט ונכבדיה נכחו בסעודה זו, ובהם גם אורחים מישיבת ארץ ישראל. החגיגות כבר נמשכו כמה ימים, כשהכלה מטופחת ומטופלת על פי כל כללי טקס החינה והתמרוקים. סורורה שלי סיפרה לי בפנים חמוצות כי הכלה לא יפה היא, גם לא חכמה, אך בגדיה, הנדוניה שלה, תמרוקיה ותכשיטיה, הם מן היקרים ששזפה עין. נתן בן אברהם המיוחס, בן למשפחת גאונים מארץ ישראל, לא אל היופי נשא עיניו, גם לא לאהבה. בעזרת נישואים אלה רכש לו עושר רב, ועמדה מכרעת בפוסטאט, בעיקר בקהל הבבליים.

בין קהל האורחים הנכבדים והמקושטים בלט דניאל בן עזריה, מושך כדרכו תשומת לב המונית. אנשים הקיפוהו, חייכו אליו, פנו אליו. דומה היה שהוא חתן המסיבה ולא נתן בן אברהם. אני התבוננתי בנעשה כהרגלי וראיתי את כל המתרחש, אך לבי היה נתון לתור אחר אסתר בת אפרים. מאז אותו לילה לא נפגשנו. את שבועתי הנמהרת על ערש הלידה של אשתי דחקתי הצדה. מה חשקתי לראות, לשזוף מבט אחד מעיניה היפות ולהיווכח לדעת שדבר לא נשתנה ברגשותיה כלפי, רגשות שעליהם לא נאמר דבר בין שנינו. עודי תר ומביט סביב נשמע קול באזני: 'יפת, מה לך כי תחלום, עלינו לשוחח בהקדם. דברים מתרחשים בקהילה ויש לתת עליהם את הדעת'. אפרים פטרוני, פניו רעים, ולצדו גאלִבּ חתנו. יוסף, בעלה של אסתר, לא נראה שם. מן הסתם רתוק הוא למיטת חוליו, וגם הלילה, איפוא, לא אראה את אסתר. התנערתי מהרהורי הטורדניים וחשבתי לענותו דבר. קול התקהלות הפריע אותי. הפנינו כולנו את מבטינו לעבר מקום השאון וראינו את דניאל בן עזריה מניף בידו להסות את הקהל. ידו השנייה היתה מונחת על כתפו של סהלאן בן אברהם. שניהם קומתם שווה, אנשים נאים ובעלי צורה.

'קהל נכבד', נשא דניאל את מדברותיו, 'אולי אין זה נאה לגזול את תשומת הלב מן החתן הנאה, נתן בן אברהם, אך שמח אני לבשר אתכם כי לאות חיבה יתרה והוקרה עצומה, מעניק אני לכבוד גדולת קדושת סהלאן האלוף, בן כבוד גדולת קדושת אברהם החבר, נוחו בגן עדן, את התואר שאין נעלה ממנו, ומעתה יוודע ברבים בתור 'חמדת הנשיאות'.

תשואות רמות קידמו את פני בעל התואר ואת מעניקו. החתן וחותנו כאילו נשכחו מלב. התבוננתי במבט בוחן בשניהם. חרון רב נשקף מפני מבורך בן עלי בן עזרא, ואילו פניו של נתן בן אברהם האדימו מכעס עצור. אפרים ואני החלפנו מבטים חטופים. מהלך מחוכם היה זה לתקוע טריז בין ראשי קהל הבבליים. נראה היה שיש על מה לדבר עם האיש הערמומי והמחושב.

כשיצאנו מן האולם עצרני אפרים בפינת הרחוב: 'קיבלתי מכתב מן הגאון. ברצוני לספר לך את החדשות האחרונות. בשעה טובה התחילו לשקם את בית הכנסת 'המערה' של הרבניים בירושלים. כזכור לך ניזוק בית הכנסת קשה מרעש האדמה שפקד את ארץ הצבי. זוהי החדשה הטובה היחידה שיש בידי. עלינו לגייס כספים למטרה זו בהקדם'. הנהנתי לאות הסכמה. גאלב, שעמד לידינו והאזין, נענה לתנועת ראשו הבלתי מורגשת כמעט של אפרים, והתקדם במעלה הרחוב בהותירו אותנו לבדינו:

'פרשה קשה מתחוללת עתה בארץ. חבורת יהודים שפרנסתה על המלשינות, הסירה את הגאון לידי השלטונות בטענה שיש בידו כספים המיועדים לתשלום מס הגולגולת, והוא משתמש בהם לצורך שיקום 'המערה'. הגאון ושאר אנשי חבורת הקודש נתונים תחת לחץ כבד ועלינו לפעול למענם בהקדם. יש לצאת אל כבוד השר חסד התוסתרי ואל השר האדיר דויד הלוי בן יצחק ולהשיג את תמיכתם בעניין זה, שישתדלו אצל האִמאם לביטול רוע הגזירה'.

הסכמתי עמו. לו ידענו אז מה שנודע לנו כעבור זמן מועט, לא היינו תולים תקוות כה רבות בעזרתם של שני אנשי החצר הקראים, שהתגלו כתומכים ביריבו של הגאון. אך מקדים אני את המאוחר. עדיין לא ידענו דבר וחצי דבר.

'עוד בקשה אישית של הגאון', לחש אפרים. 'בתו נשארה כמעט בחזקת עגונה. הלוא בעלה מנשה הכהן, אחיו של אפרים הכהן מכבדי קהילתנו, עזבה זה שלוש שנים והוא שוהה בפוסטאט'. שנינו ידענו היטב במה מדובר. הגאון למוד הסבל השיא את בתו הילדה למנשה הכהן שהיה מבוגר ממנה בשנים הרבה, למרות עצות כל אוהביו. עכשיו יושבת האשה הצעירה כמעט עגונה בבית אביה, עם בנה הקטן, ואביה הגאון צריך לגייס את עזרת קהילת פוסטאט ואת עזרת אפרים הכהן כדי לשכנע את הבעל הסורר לחזור לביתו.

'ועוד, יפת, עלינו לבחון את השינויים המתרחשים כאן בקהילתנו לנגד עינינו ולכס עצה יחדיו', הוסיף אפרים ולחש, 'אינני בטוח עוד מי לנו ומי לצרינו'.

צעדים חפוזים נשמעו לפתע ותוך האפלולית הגיח ובא אלינו אהרן בן אפרים, שזה עתה עזב את ביתו של מבורך בן עלי בן עזרא ואת החתונה. נושם ונושף הגיע עדינו ואמר בלי נשימה: 'נתן בן אברהם זה עתה הודיע כי לוקח הוא את אשתו הצעירה ואת חותנו והולך לארץ ישראל'.

עמדנו משתאים והבטנו כולנו זה בזה.

'איש צעיר זה שואף לגדולות', אמרתי בזהירות.

אפרים התנשם בכבדות. הוא נראה מוטרד ביותר. תמיד חשבתי כי קורא אני היטב את האיש ואת צפונותיו. עתה נראה לי פתאום כי מסתיר הוא ממני דברים. שאפתי מלוא לוגמי אוויר. ריח המלחמה עלה בנחירי. ואני, מאז ומתמיד שש הייתי אלי קרב. עלילות גדולות נכונו לנו ואני רציתי לקחת בהם חלק נכבד ככל האפשר.

 

יח

שבוע לפני ראש השנה של שנת ד'תשצ"ה לבריאה, היא שנת אלף שוש מאות ארבעים ושש לשטרות, עזב נתן בן אברהם עם פמליה גדולה של משפחתו החדשה ועוד כמה מקורבים, ופנה לארץ ישראל. לימים רחוקים, על ערש מותו, סיפר לי אפרים בן שמריה בקול מלחשים, כי נתן בן אברהם הכניס אותו בסודו לפני עזבו את פוסטאט. אפרים שמר את הדבר בלבו כל חייו ומעולם לא דיבר על כך עם איש. אפילו אותי, איש סודו ויד ימינו המסור, לא שיתף. אפרים ידע כי נתן בן אברהם מתכונן להדיח את הגאון הוותיק שלמה בן יהודה ולתפוס את מקומו. על ערש דווי אין האדם מעלים את האמת. בחצי פה הודה לפני אפרים כי שקל אפשרות להצטרף לנתן במאבקו נגד הגאון, וגם רמז לנתן על אפשרות כזאת. משראה את התימהון וחוסר האמון מצטיירים על פני, הניד ידו החלשה בתנועה של חסר אונים והתנצלות: 'שלמה בן יהודה הרבה לנזוף בי, להטיף לי מוסר, ללמדני ארחות הנהגה. קצתי בפטרונותו. ביקשתי לי גאון שיניח לי לנהל את קהילתי כראות עיני. האמנתי בכוחו של נתן בן אברהם, בפיקחותו ובערמומיותו. ראיתי כי תומכים רבים לו וכי סיכוייו טובים'.

אפרים עצם את עיניו לרגע מתוך חולשה והוסיף בנימה של התנצלות: 'רציתי להצטרף למנצח, ולא להיות במחנה המפסיד'.

חייכתי חיוך אירוני בשמעי את דבריו וציטטתי: 'כי האדם יראה לעיניים ואלהים יראה ללבב'. וגם אפרים העלה חיוך דק ויגע על שפתיו החרבות.

אבל שיחה זו התקיימה רק שנים רבות מאוד לאחר המעשה שאני מספרו לכם כעת. מעולם לא חשדתי, ולו לרגע קט, בפטרוני, כי היו לו מחשבות בגידה בגאון שתמך בו לאורך כל השנים. גם לגאון מעולם לא היו ספקות באפרים בן שמריה. מעשים רבים נעשו אז בסתר ובאין איש יודע. היום, בהגיע זמני לפרוש מן העולם, חש אני צורך עז לספר את האמת כולה, בלי כחל ושרק. אם אמות בטרם אסיים את סיפורי, שוב לא יוותר אדם היודע את השתלשלות הדברים כהווייתם. כל גיבורי הפרשה מתו על פני, ורק אני היחיד נותרתי לספר את סיפורם.

בעיצומה של המחלוקת נפנף כל אחד מן הצדדים ברשימת תומכיו. כל אחד מהם התהדר בתומכים חשובים יותר ונכבדים יותר. היום יודע אני את האמת. לא כל מי שלכאורה תמך בצד האחד, באמת ובתמים תמך בו. היו גם זרמי מעמקים ומזימות נפתלות. זוכר אני היטב את פרשת החרם שהוטל על הסוחר המַגרִבּי העשיר והנכבד אברהם בן דויד בן סֻגמאר. סיפור קשה היה זה לקהילה. הפרשה התחילה מעניין פשוט לכאורה והסתבכה עד מהרה לעלילה נפתלת. אותו אברהם בן דויד בן סגמאר הסתבך עם זונה מוסלמית, דבר רע לכשעצמו, אבל כבר היו דברים מעולם, וגם גדולים וטובים ממנו לא טמנו ידם בצלחת. במקרה זה ראה נתן בן אברהם הזדמנות לעצמו לקדם את מטרתו, שאז עדיין היתה בחזקת נעלם בעינינו. הוא גייס לעזרתו את ראש היהודים, אַבּוּ נַצר חסד התוּסתַרי, והשתמש ביוחסין שלו עצמו, נצר למשפחת גאונים, כדי להטיל חרם על אברהם בן דויד בן סגמאר. אז חשבנו לתומנו שהוא מבקש לנגח את אפרים בן שמריה, מנהיג הקהילה, אולם מטרתו היתה כבירה מזו. במעשה נועז זה הטיל את משקלו נגד הגאון עצמו, וכבר פתח במערכה נגדו, מבלי שנחוש ונבין. אבל היו מי שהבינו.

כולנו נסערנו אז מאוד. בית הכנסת נמלא מהומות וצעקות. אברהם ותומכיו הרבים הרימו קול, וגם הרימו יד. זוכר אני היטב את הצעקות, את ריח הזיעה החריף, את סערת הרוחות. גם אני צעקתי בגרון ניחר ותבעתי עם רבים אחרים לבטל את החרם. עד מהרה הגיע למקום האחראי המוסלמי על בטחון השכונה בלווית כמה שוטרים. הם עצרו את המתפרעים ולקחום עמם למשטרה. מייד באותו היום התכנסו נכבדי הקהילה באולם ההסבה הגדול של חסד התוסתרי. גם איש אמוניו דויד הלוי בן יצחק היה שם. הועלתה תביעה חד-משמעית לפנות אל הגאון שיבטל את החרם שהטיל בשרירות לבו נתן בן אברהם. זכורני שכל העניין לא היה ברור לי אז. מודע הוטל החרם הזה, מדוע התפתח לפרשה כה מסובכת. רק היום אני מבין כי היה זה רק שלב במערכה כוללת. גם אברהם בן דויד בן סֻגמאר, שכביכול סבל מתנואת ידו של נתן בן אברהם, התברר בדיעבד כשותף למזימה נגד הגאון, זאת לחש על אזני אפרים באותו וידוי רחוק ומאוחר. ועכשיו מבין אניח גם מדוע גאלִבּ, חתנו של אפרים, ישב בואתו מקרה עם נתן בן אברהם במושב בית הדין שהטיל את החרם. אפרים הכין את הקרקע לבגידתו בגאון ולהצטרפותו הצפוייה לגאון החדש, מעשה שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל. מה נפתלות הן דרכי האדם.

שלמה בן יהודה עדיין לא ידע על המאבק הצפוי לו. בעייה אחרת הטרידה אותו. הקראים לא ויתרו על מאבקם להסרת החרם הרבני עליהם. הם חזרו ופנו לאִמאם באמצעות איש החצר שלהם, חסד התוסתרי, והאמאם שלח 'פתשגן בשם המלכות ובשם נגיד המחנות (הוא אַנוּשתַכּין אלדִזבִּרי התורכי) אל נגיד רמלה, להזהיר לבל החרים, וכל אשר יעבור ישולח בו יד. וכתב אל מושל עיר הקודש לעלות אל ההר ביום הושענא וכלי יסוריו עמו, וכל אשר יזכיר חרם ילקה ויאסר'. אנחנו בפוסטאט היינו שותפים סמויים לדאגותיו של הגאון ועקבנו בחרדה אחר ההכנות הנשלמות והולכות לטקס בהר הזיתים, מתוך חשש למאסר חוזר של בני הגאון הקודם הנמהרים. הגאון לא ידע את נפשו מרוב צער ודאגה. ידוע ידע היטב כי 'אם ייקבע בשנה הזאת כי לא להתנהג כמנהג הראשון, יושם הדבר קבע לדורות'. אם יהיה הוא הגאון אשר יבטל את מנהג החרם המסורתי, ייזכר שמו לדראון עולם בקרב בני עדתו הרבניים. לכן החליט בלב דואב לבטל את הטקס כולו. כשנודע הדבר 'נהפך החג ליגון ואנחות, רוב העם בוכים ומהם נאנחים, מתלוננים'.

לבי היה עם הגאון הדואב. שלמה בן יהודה, ידעתי, לא ידע כמעט רגע של שמחה בחייו הקשים. את כל אונו ומרצו הקדיש לקהילת הרבניים בארץ ישראל, וכמעט ולא התפנה לטפל בענייניה הסבוכים של משפחתו. צרה רדפה צרה ופגע רדף פגע, ולרגע לא הונח לו. ועתה איימה עליו המחלוקת הקשה, שפילגה את כל מחנותיו, הביאה עמה רוח עוועים, ומסכה בחיינו את כוס התרעלה.

האמת ניתנה להיאמר שבימים הבאים לא היה לבי נתון למחלוקות ציבוריות או לפגעי הקהילה. שקוע הייתי בהרהורי, שטרפו את לבי ונשמתי בוקר וערב. רצית באסתר בת אפרים בכל מאודי, חיפשתיה בעיני, ניצלתי כל הזדמנות כדי להיות בקרבתה. על אשתי שוב לא נתתי את דעתי. היא היתה עסוקה בטיפול בשני ילדינו, שגם אותם בקושי פגשתי, ולבי לא היה נתון לפטפוטי הילדות שלהם. לא היה קל לפגוש באסתר. רוב שעותיה הוקדשו לבעלה החולה. כמעט ולא יצאה מפתח ביתה. היה עלי למצוא תואנות חדשות לבקרים לחזור ולבקר בבית אפרים פטרוני, כדי לנסות ולשזוף לעתים את קצה שמלתה בחולפה במסדרונות הפנימיים. מחשבות רעות מילאו את לבי. ייחלתי למותו של בעלה במהרה, כדי שאוכל אני להתגרש מאשתי ולשאתה לאשה. ידעתי שאלה הם דמיונות שווא. לעולם לא אעז לעשות מעשים אשר כאלה. אסתר לא תיעתר לי, גם לא אפרים אביה. את אשתי לא אגרש. בכל זאת חזרתי והשתעשעתי בדמיונות ובהזיות. הזיתי את אסתר בזרועותי, גונחת בקול מלא חמדה. דימיתי את חלקת עורה ואת יצורי גווה המתנועעים מתחת לגלימותיה. בלי חשק הייתי יוצא לעבודתי מידי בוקר. ראשי היה מלא בהזיותי הטרופות ולא נתתי דעתי לשטרות שכתבתי מעשה מוכני, או לסיבוב הגבייה השבועי והחודשי בבתי ההקדש. בבית הכנסת היית עובר לפני התיבה כאילו כפאני שד. פעם אחת ננערתי באמצע התפילה וראיתי את מבטי הגברים בבית הכנסת ננעצים בי בתמיהה. אזרתי את כל כוחותי וחזרתי במשנה מרץ לתפילה. ידעתי כי הדברים הולכים ונשמטים משליטתי ועלי לעשות מעשה בטרם אגרום לאבדני במו ידי.

הסתיו והחורף עברו כמתוך חלום בלהות והגיעו ימות האביב. האוויר הלך והתחמם וזמזום הזבובים החל להשמע בשוק, חגים סביב נתחי הבשר הגדולים התלויים סביבי. הביקור השבועי בבית המרחץ שוב לא הספיק לי והתחלתי לפקוד את בית המרחץ השכונתי שלנו מידי יומיים, מניח לגופי ולנשמתי לטהר עצמם בהבל הקיטור החם, מפקיר אברי לליטופם הנעים של המים החמים, מאזין לשיחות שכני בחצי אוזן. ביום ששי בשבוע, כהרגלה, הלכה גם אשתי סורורה לבית המרחץ, כדי לטהר את גופה ולהתוועד עם חברותיה. כשחזרתי מן השוק באותו יום, מיהרתי גם אני לבית המרחץ כדי להספיק לטהר את גופי לקראת השבת. בבית הבהיק הניקיון ואווירה נינוחה שררה. גם מצב רוחי היה טוב עלי והתכוננתי לסעודת השבת. סורורה, מדיפה ריח ניקיון ובשמים באה וישבה לידי. שוחחנו בשלווה, דבר שלא עשינו ימים ארוכים.

'היום פגשתי בבית המרחץ שלנו את אסתר אשת יוסף', שחה סורורה לתומה, ואני נדרכתי כולי כקפיץ, 'היא באה לשבת עם חברותיה מן השכונה שלנו. היה עליה לצאת קצת מן הבית ולהחליף אוויר. בעלה גוסס, והיא נטלה לעצמה פסק זמן קצר, בטרם תשב לידו בלי הרף, עד צאת נשמתו'. לא השבתי דבר אך דמי זרם והלם בעורקי. עלי ללכת לבקר את השכיב מרע לפני שיהיה מאוחר מידי. על אסתר לדעת שאני שותף לגורלה.

כבר למחרת נשאתי רגלי לבית אפרים. שתיקה כבדה אפפה את הבית. אפרים קיבל את פני והושיבני על הספה הנמוכה. רציתי לפקוד את מיטת חוליו של חתנו אולם הוא עצר בעדי ואמר: 'שלמה הזקן הרופא הידוע מבקר אצלו עכשיו, וגם אשת יוסף, אסתר, נמצאת עימהם. אנא, שב עמדי עד שיסתיים ביקור הרופא'.

ישבנו ושתקנו רגעים ארוכים. אחר נאנח אפרים: ' שלמה הזקן הרופא מבקר בביתנו מידי יום. לא מכבר הגיע לכאן מביתו אשר בטראבולוס שבלבנון. הרצתי אליו מכתבים וביקשתי שיבוא לכאן לטפל בחתני יוסף. אך גם רופא כמוהו כנראה אינו יכול להעלות לו ארוכה'.

'אלוהינו יתן לו רפואה שלמה', עניתיו חרישית, מייחל לצאתו של הרופא. לאחר דקות שנתמשכו כנצח, יצא הרופא עב הבשר בלווית אסתר שעיניה היו מושפלות ופניה מיוסרות. לבי יצא אליה. רציתי לאוספה בזרועותי ולנחמה. היא לא הביטה לעברי, ומייד פרשה וחזרה למיטת בעלה. הרופא התיישב בכבדות על ידינו ופנה לאפרים: 'צר לי, אדוני נכבדי, קצרה ידי. לא שעות ארוכות תארך עוד גסיסתו. יתן אלוהינו רפאות לנשמתו'.

השתיקה התארכה והיתה כבדה מנשוא. לבסוף לא עצר עוד אפרים כוח ופנה לרופא: 'אנא בטובך, אדוני שלמה הזקן הרופא. יודע אני כי מקורב אתה לגאון שלמה בן יהודה. האם הגיעו אליך לאחרונה מכתבים ממנו?'

פניו המלאות של הרופא התרוממו באחת: 'מכתב אחד הגיע אלי לטראבולוס, ואני הבאתיו עמי לכאן. הגאון יחי לעד כותב כי 'בשנה הזאת בא אל ארץ ישראל מן המערב נתן בן אברהם בן אחות יוחיי אב, הלך מקדם אל המערב מבקש ירושת אביו, וישב שם שנים הרבה, יושב פני רבנו חושיאל הרב כדי ללמוד תורה, ודימינו כי התורה יסרתו והתבונה הודעתו, והנה הוא לא לקח מוסר ולא שמר חכמה, ויה כעת בואו אל עיר הקודש, הקבלנוהו וכבדנוהו ויקרנוהו וקראנוהו ראש לישראל..'

לא יכולתי לעצור בעד קריאת ההשתוממות שפרצה מפי לשמע הדברים. 'קראוהו ראש לישראל'? קראתי בקול והפניתי מבט תמה לעבר אפרים, 'מינו את נתן בן אברהם להיות אב בית הדין של הישיבה?' הלוא על פי הדין והמסורת היה על טוביה 'השלישי' בן אהרן לתפוס את מקומו של אב בית הדין שנפטר!'

אפרים לא ענה. ארשת מוזרה התפשטה על פניו. לימים הבנתי שארשת אשמה היתה זו. וכי יכולתי לדעת אז את דבר המכתב הארוך והנמלץ ששיגר לנתן בן אברהם, ובו הילל ושיבח את חכמתו ובקיאותו וכינהו בכינויים של גדולה, שרק לגאון יאו? לא אני ידעתי זאת, וגם לא הגאון עצמו. חשבתי לעצמי כי כעת אני מבין את פשר עזיבתו של נתן בן אברהם עם משפחו וכל פמלייתו מפוסטאט לארץ ישראל, ולא ידעתי עדיין כי נפתלות כל כך דרכי האדם. לחשתי:

'אינני מבין מדוע ויתר טוביה ה'שלישי'. האם פחד ממנו?'

נעניתי שוב בשתיקה רועמת. נתן בן אברהם היה איש תקיף ביותר, ומלווה היה בכל בני משפחתו העשירים ובעלי השררה. מי יעמוד בפניו? זכרתי את טוביה ה'שלישי' בתור איש קטן ושקט והנעתי בראש לאות הבנה:

'נתן בן אברהם שואף אם כן להיות גאון. אבל עוד ימים ארוכים של המתנה נכונו לו. אם נתמנה להיות אב ביתה דין של הישיבה, הוא השני בחבורה. אולם הגאון שלמה בן יהודה עוד בחיים חייתו, ומי יודע האם תעמוד לו סבלנותו, לנתן בן אברהם, לחכות ולצפות לפטירתו של אדוננו'.

שוב לא נעניתי. השניים היו שקועים בדממה מוזרה. ראיתי שכך הדבר ופניתי אל אפרים: 'האם רשאי אני כעת לפקוד את מיטתו של החולה?' אפרים הביט ברופא שהניע בראשו לאות אישור. קמתי בלב הולם ופניתי לעבר החדרים הפנימיים.

בחדר המשכב של יוסף עמדה אפלולית.

האוויר היה כבד וספוג ריחות. יוסף היה מוטל על יצועו באפס תנועה. על דרגש קטן ליד מיטתו עמדו צלוחיות רבות ובהן התרופות שרקח לו הרוקח על פי הוראות הרופא. קערית שבתוכה ההביל מרק עוף היפה לבריאות, עמדה מיותמת. אסתר ישבה על דרגש קטן לצד יצוע בעלה, ראשה מורכן. כשנכנסתי הפנתה ראשה אלי ועיניה ברקו לרגע קט. אך מייד השפילה ראשה, קמה ממקומה וסרה לפינת החדר. באתי וישבתי במקומה. התבוננתי בפניו של יוסף. פני שכיב מרע, לא יוציא את הלילה ואולי גם לא את השעה. 'יוסף', לחשתי, 'יוסף'.

פניו לא שעו עיניו עצומות היו ורק חזהו עולה בנשימה חרישית כמעט ולא מורגשת. קמתי ממקומי  ממקומי, נבוך ומסורבל, ולא העזתי לפנות לאחורי. איוושה דקה נשמעה לידי. אסתר התקרבה ונגע בידי: 'אינו שומע עוד איש. אין טעם בדבר'. פנתה וניגשה לפתח החדר. הלכתי כסומא אחריה. בפתח נעצרנו, קרובים מאוד. פני כמעט נוגעים בפניה, נשימתי בנשימתה. רק נוכחותו של הגוסס מאחורי מנעה בעדי ללפות אותה בידים שוקקות ולאמץ אותה אל חזי.

'יפת', לחשה אסתר אל פני בנימת תחנונים, 'הבטח לי, הבטח לי כי לאחר מותו תמנע עת ארוכה מביקורים בביתנו. תן לזמן לחלוף, אל תכביד עלי. אינני יודעת איך יפול דבר. תן לזמן לחלוף ולכולנו לחבוש את פצעינו. חזור למשפחתך, לאתך לילדיך, ותן בידי שהות לקבור את מתי כשתגיע שעתו ולראות לביתי…' קולה גווע והיא הרכינה את ראשה. ראיתי דמעה מתגלגלת במורד לחיה ולבי יצא אליה. רציתי למחות את דמעתה וללטף את שערה. במקום זאת אמרתי בקול ניחר: 'כדבריך, אסתר יפתי, ככל אשר תאמרי, אעשה.' פניתי ויצאתי מן החדר באפס תקווה.

לוויתו של יוסף נערכה ברוב עם. שמרתי את דברי לאסתר. שוב לא קרבתי אל ביתם. משביקש אפרים לראותני סרתי אליו ללשכת המסחר שלו בחנות הבשמים. לרוב נפגשנו בבית הכנסת ובלשכת הדין. לא שאלתי דבר וחצי דבר על אסתר. חזרתי וביליתי בביתי ועם משפחתי, צופה בבִּשר המשנן את פרקי החומש שלמד עם המלמד בבית הכנסת, ומשתעשע עם דלאל הקטנה ברעשן עץ. משחשתי כי אינני יכול עוד לשאת את המתח בנפשי הצעתי למשפחתי לצאת לביקור אצל דודותיה הרחוקות של סורורוה, שהתגוררו בקַליוּבּ היושבת של שלוש פרסאות צפונית לפוסטאט. מסע של כמה שעות בספינת נהר על פני הנילוס ובילוי של ימים מספר בעיר הקטנה והשקטה יכול רק להועיל לכולנו. ילדי, שמעולם לא יצאו למסע כזה, הגיבו בקריאות שמחה. סורורה הלכה מיד לארוז את הנחוץ לנו בצרורות גדולים, ואני חישבתי את צרור הדינרים השמור עמדי במקום סתר בביתנו ויצאתי לעבר רחוב המדרגות המוליך אל הנילוס, לרציף בעלי הסירות.

 

המשך יבוא

השאר תגובה