היושבת על הנילוס ה

יג

אהרן בן אפרים היה האיש שממנו שמעתי את החדשות האחרונות הקשות שהיגיעונו מארץ ישראל. אחינו בארץ עדיין לא התאוששו ממאורעות הדמים שליוו את כיבושי הבדווים והפאטִמים. המסים הכבדים שהוטלו עליהם דלדלו את רקמת היישוב הרגישה והפגיעה. נוספו לצרות מחוץ גם הצרות מבית. לקראת תשרי שנת אלף שלוש מאות ארבעים ואחת לשטרות רבתה המתיחות בין אחינו הקראים לבין קהילת הרבניים בירושלים. אחינו הקראים מאסו בחרם שנהג הגאון, מכוחה של מסורת עתיקת יומין, להטיל על 'אוכלי בשר בחלב', מיד שנה בהושענא רבה, במהלך הטקס החגיגי על הר הזיתים. לקראת הטקס ההולך וקרב הלך המתח וגבר. הגאון כתב לאברהם ותינה את מצוקותיו, ומאברהם הגיעו הדברים באמצעות סעדיה וסַהלאן טיפין טיפין לאוזני אהרן שסיפרם לי בלשונו הנמלצת של הגאון: 'אנו בני עיר הקודש, כת הרבנים, הכת אשר נמעטנו ושחנו ודלנו ונשארנו מתי מעט, אשר כבד עולינו והכול אוכלים אותנו בכל פה, והחוקים אשר עלינו מתווספים, והמתנות והנדבות נפסקים גם בשנה הזאת, כי אפילו אותם החוגגים שהיו מתכנסים בכל שנה נמנעו מסכסוך החילות ושיבוש הדרכים, והוצרכנו ליקח ברבית  החוקים אשר עלינו, וארץ ישראל משובשת, מהם ברעש ומהם בדבר ומהם בפחד'.

ונוסף לכל אלה הפעילו הקראים את נציגיהם העשירים ובעלי ההשפעה בפוּסטאט, את האחים התוּסתַרים. אברהם התוּסתַרי, השר האדיר, שפעל כעושה דברה של הגבירה הסודנית, אֵם יורש העצר, השיג הוראה חתומה על ידי האִמאם, האוסרת על הטלת החרם על הקראים. הרוחות בקהילת הרבניים בירושלים נסערו' והגאון התלבט באשר לקיום הטקס. החוגגים אשר הגיעו לטקס מועטים היו והאווירה היתה אווירת נכאים.

קשה לבטל מסורת ראשונים. הטקס התקיים והמעטים שנכחו בו כאילו כפאם השד, טיפסו ועלו בלא חשק להר הזיתים. אך כאשר עלה שלמה בן יהודה הגאון על 'כסא החזנים' לשאת את הדרשה החגיגית ולהכריז את המועדים כנהוג, קמה מהומה גדולה, כמוה לא נהייתה מעולם. קמו משמיצים האומרים לעם 'האיש הזה נתנו לו הקראים זהובים כדי שלא יזכיר אוכלי בשר בחלב, ויבטיחם על זה'. כבר האשימו בעבר את הגאון בלקיחת שוחד, אלא שהפעם היו הדברים חמורים וקשים. אגרופים התנופפו אל עבר הגאון, פיות פעורים תבעו ממנו במפגיע 'אל תשנה מנהגינו', וקראו לעם 'אם ימאן אל תשמעו לו והקהילו עליו קהילה'. חברי הישיבה הצליחו להרגיע את הרוחות במקצת והגאון פרש את השמלה על הקרקע כנהוג, על מנת שהעולים לרגל ישליכו לתוכה את תרומותיהם. מעטים תרמו, והם אשר באו להתפלל, הרוב אשר עלו להר בעד דיבת המשמיצים, מאריכים פה, מרחיבים לשון, מעיזים פנים, אומרים לגאון 'אתה אומר בפתרונותיך אני מקבל כאחד מכם, כאשר קיבלתם המצוות והמנהגים, אל תשנה מנהג הראשונים, ואם תשנה, כולם ילכו ויהיו קראים'. כשראה הגאון כי אין איש שומע ואין מאזין עמד מעל הכסא ואמר 'הנה רשותכם בידכם, עשו כאשר תרצו'. גם 'השלישי בחבורה' קם ודיבר באוזניהם לאמור: 'זאת אינה מצווה לריב עליה, מה לנו ולמחלוקת', ולא שמעו אליו. ותרב מריבת העם בהר עד מאוד. ויבואו זקנים אשר ראו בעלות המריבה עם השר ואשר על העיר, הממונה מטעם הפאטִמים, לשמור על הסדר, ויאמרו: 'עלה והכרז סדרי מועדי ה". בחסות השלטונות וקומץ נאמני הישיבה עלה הגאון והכריז את המועדים כמנהג. והנה קמו הצועקים ויאמר: 'החרם!', אך הגאון ענה: 'כבר יצא מפי כי אני לא אחרים'. אך כאן קמו על הגאון מביתו. שני האחים החברים בישיבה, בניו של הגאון הקודם, יוסף ואליהו הכוהנים ובנו של הגאון עצמו, אברהם, עימהם, הכריזו את החרם על 'אוכלי בשר בחלב' ויפייסו את העם בדברים וכולם ירדו מן ההר. עוד לא באו בביתם עד אשר באו חיילי השליט אשר על הארץ המכונה מועתַז אַלדַולה, עצרו את שלושת המחרימים ולקחום עימהם. את שברון לבו של הגאון אין לתאר, והארץ כולה כמרקחה. והקראים בתגובה, עלו על הר הזיתים ושברו את 'כסא החזנים', כדי שלא יעלה רבני לירושלים ויחיה כל אחד מהם על פי אמונתו.

האזנתי מרותק ומזועזע לסיפור של אהרן. עכשיו, כשהגאון טרוד בעניינים כה חמורים, איך יוכל לפתור את הבעיות בפוּסטאט. הלוא אנו צריכים להתאחד ולעזור לו לחלץ את האסורים מבית הסוהר. יש לאסוף תרומות, להפעיל השפעה בכל מקום אפשרי. עלי להתנער, לאזור עוז ולהחליף דברים בהקדם עם אפרים, ליישר את ההדורים בינינו, יהיה אשר יהיו, ולחזור לעבודה מאומצת על מנת להשיג את המטרות. חשתי שכוחות חדשים זורמים בעורקי ושהרוח הרעה ששרתה עלי זמן ממושך חלפה ואיננה. הייתי נכון לעלילות ולמעשים.

בשנינו הכה המוות בבת אחת, וקירב אותנו מחדש. במרחשוון של אותה שנה מתה אמי, ומתה אשתו של אפרים בן שמריה. האבל נח על בתינו כעורב שחור. לא נזקקתי לתחבולות. המוות עשה את שלו. בלי להידבר מראש נפגשנו שנינו לאחר ההלוויות הסמוכות ולחצנו איש את יד רעהו. לא החלפנו דברים בטלים. זמן היה זה למעשים. נועדנו בחנותו של אפרים, אליה הגיע לאחר שלושים ימי האבל, בכיכר הבַּשָּמים ההומה אדם. ריחות חריפים נישאו באוויר על רוחות החורף בחוץ המו העוברים והשבים. קריאות המוכרים נישאו באוויר. סוחרים נשאו ונתנו בקולות רמים. המסחר בבשמים היה תמיד ער ותוסס. כסף רב היה צפון בו, ואפרים השכיל לעשות במסחרו. הוא השאיר את הסוחרים בידי גאלִבּ חתנו שעזר על ידו, ושנינו נכנסנו ללשכה קטנה ואפלולית, מוארת רק באורה המהבהב של עששית שמן קטנה. ישבנו סמוכים זה לזה. הרגשתי שוב את התרוממות הרוח והששון אלי קרב, אותם רגשות ידועים ומוכרים.

'הבה ונבחן את הדברים בעיון', אמר אפרים, ' מולנו ניצבים מנהיגי קהל הבבליים, אברהם וסַהלאן. הם נתמכים על ידי עשירי הקהל שלהם, ביניהם מבורך בר עלי. בקרוב עומד להגיע לכאן נתן בן אברהם המיוחס והחריף, ואין לדעת למה לצפות בבואו. מי שעומד מאחורי כל אלה הוא רב האיי גאון פומבדיתא, המעוניין בהרחבת שלטונו על קהילת פוּסטאט'.

'יש להוסיף עליהם את הקראים. בזמן האחרון אין היחסים בינינו כפי שהיו. השמועות מן הארץ מחריפות את המצב', הוספתי אני, 'נשיאיהם שוב אינם רואים אותי בעין יפה. והאחים התוּסתַרים ודויד הלוי בן יצחק..'

'ומבית, חוסר שביעות רצון בין אחינו הירושלמיים', כך אפרים, 'יודע אני כי חלק לי בדבר, חלק נכבד'. הבטנו איש בעיני רעהו, 'אינני יודע איזו רוח רעה נחה עלי. אולי מחלת אשתי הכבידה עלי. עלי להתעשת פן אאחר את המועד. שמואל בן אבטליון עדיין מקובל על חלק גדול מן הקהל, והם מחכים לשעת כושר. עוזרים על ידם מנהיגי קהל הבבליים, שרק מנצלים אותם כדי להשתלט על הקהילה'.

'והגאון נתון בסכנה מצד הקמים עליו, והם בוודאי נתמכים מצד אחד על ידי רב האיי גאון, ומן הצד האחר על ידי הרַאיס אַליַהוּד, חסד התוּסתַרי. רבים המשמיצים אותו וכורכים את שניכם בכפיפה אחת', הוספתי משלי.

'עכשיו אני יכול לספר לך כי הגיע אלי מכתב מן הגאון. הוא הודיעני כי על מנת להכפיף את סַהלאן לרָשותו ולהביאו להכיר בסמכות ישיבת ארץ ישראל החליט להעניק לו את התואר 'חבר'. אבל דומה כי הדבר אין בו כדי להועיל'.

בהשתתקנו שנינו. דומה היה כי הקשרים במעשה מרכבה זה סבוכים היו מידי ואין להתירם. אנחה נפלטה מפי. גם הפרנסה היתה קשה עלי מאוד, למרות עבודתי הרבה בכל שירותי הקהילה. דומה כי אפרים הבין ללבי. הוא הניח יד מעודדת על כתפי:

'עלינו לצאת לפעולה. ראש וראשון עלי להרחיב את סמכויותיך כדי להגדיל את הכנסותיך. אודיע בבית הכנסת קבל עם ועדה כי אני ממנה אותך אחראי על ההקדש ועל כל פעילויותיו. מכאן ואילך כל בתי ההקדש תחת רשותך. עליך לטפל באחזקתם, בגביית שכר הדירה מן המשתכנים בהם ובמסירת דין וחשבון קבוע, מידי שבוע ומידי חודש לי ולקהל'.

הנעתי ראשי בכבדות, חושב על העבודה הרבה הכרוכה בביצוע תפקיד זה ועל ההכנסה המועטה הנלווית אליו. אך תפקיד זה ייתן לי גישה נוספת לכל מקום ולכל אדם.

'עלינו לכנס את קהילתנו בהקדם בבית הכנסת ולחשוף בפני הקהל את מזימות המנהיגים הבבליים. יש בידי כמה מכתבים שכתב אלי הגאון שלמה בן יהודה. כשאקרא בפני הקהל חלקים נבחרים מהם, תצילנה אוזניהם'. המשיך אפרים. ניכר היה בעליל שרוחו מתעודדת והוא נכון עתה למעשים. קומתו הזדקפה ובאפלולית הלשכה ראיתי את עיניו בורקות.

'אבל להכריז מלחמת חרמה על שני המנהיגים הבבליים גם לא יהיה מעשה נבון עתה', אמרתי בלשון רפה, 'עת מצוקה היא לישיבת ארץ ישראל. עלינו להפגין גדלות רוח ולקרוא לאיחוד השורות. הקהל יעריך זאת. עייפה נפשם ממלחמות ומאבקים. רוצים הם בשלום ובשלווה. רוצים הם בעבודה סדירה של בית הדין ושאר מוסדות הקהילה. אדוני ורבי, קרא לשלום ולאחווה. האם הגאון אינו מבקש זאת גם הוא?'

אפרים התבונן בי במבט חודר ושתק שתיקה אורכה. יגעתי עד מה קשתה לו קריאת השלום. איש מדנים היה ושואף לשלטון מוחלט. אמנם גם אני נטיתי לכיוון זה, אך ידעתי לשקול את ההכרח לעשותו. חיכיתי בסבלנות. שתקנו זמן רב. קולות השוק עלו עמומים מן הצוהר הקטן היחיד ברום הלשכה.

'צדקת, יפת, עלה לבסוף קולו של אפרים, 'אעשה כדבריך'.

 

יד

אפרים כינס את הקהל בשבת, נר חמישי של חנוכה. מצב רוחי היה מרומם. מאז ומתמיד חיבה לי לחג הזה שאורותיו הזעירים נוסכים תקווה. אבל השנה עבר עלי חג זה בנעימים יתירים. בני בִּשר צפה עמנו בהדלקת הנרות מידי יום, ולאחר מכן שיחקנו כולנו בסביבון, והענקנו דמי חנוכה לילדי המשפחה. למרות מותה של אמי לא מכבר היתה אווירה נעימה ושלווה שרויה בביתנו וחשתי ציפייה לעתיד. אשתי שמחה במינויי בתור אחראי על ההקדש וראתה בו פתח לשיפור מצבנו, ואני תמיד שמחתי לראותה שמחה. אפרים ואני דאגנו להפיץ בקהל כי הכינוס בשבת יהיה חשוב מאין כמוהו. באותה שבת היה בית הכנסת מלא ודחוס. הבאים נאלצו לפשוט את גלימותיהם מחמת החום ששרר בתוך אולם בית הכנסת, למרות הקור והרוחות שנשבו בחוץ. כולם היו לבושים בבגדיהם הטובים. הנשים שנהרו למעלה אל עזרת הנשים, והציצו אל האולם הגדול למטה דרך מעקה העץ המגולף שהקיף את העזרה, קישטו את המקום בצבעיהן החמים והססגוניים ובקולותיהם הפוטטים. הילדים התרוצצו בין רגליהן וסיפרו אחד לשני בגאווה על דמי החנוכה שקיבלו.

לאחר התפילה הרים אפרים את ידו והס הושלך בקהל הצפוף. פני כולם נישאו אליו בארשת של ציפייה ודריכות. אפרים ניצב על הבמה שבמרכז האולם המרופד במחצלות חדשות. זה עתה סיימתי לחדש את כל מלאי המחצלות של בית הכנסת, וריחן הטרי והרענן נישא באוויר, מכסה על ריח הדריכות והזיעה של הקהל הרב. 'קהילת פוּסטאט, הקהילה הקדושה', פתח אפרים בקול יציב, 'בפי בשורות מפי הגאון יחיה לעד ומחבורת הקודש, היא הסנהדרין הגדולה של ארץ ישראל'. בחכמה נהג אפרים כשפתח וסיפר לקהל קודם כל את התלאות שידעה הישיבה בטקס הושענא רבה ואת דבר מאסר הבנים, כשהוא משלב בסיפורו קטעים ממכתבי הגאון: 'והיינו מקווים יציאתם מחושך ומצלמוות וניתוק מוסרותם, והנה כתבים באו מדמשק כי עודם בבית הכלא, אך המוסרות והמוטות הוסרו מעליהם, אבל הפקידים עליהם בעונש בכל יום והם חולים, מלך הכבוד ישלח דברו וירפאם ויוציאם לאור ויראו בצדקתם'. הקהל המה לאות השתתפות ומלמעלה נשמע קול בכיין של כמה נשים. 'התנאים שהציבו הפקידים והמלך לשחרורם קשים מנשוא, ואפילו הכּאתִבּ היהודי, הוא הפקיד העליון הממונה מטעם הממשל הפאטִמי על כל ענייני סוריה וארץ ישראל,עדי בן מנשה בן אלקַזאז, תובע מן הישיבה ומן הגאון כי ייענו לתנאים: כי לא ייזכר החרם בהר הזיתים, וכי יבדילו להם הקראים חנות אחד בשוק היהודים לשחוט ולמכור בשר בלא בדיקה, באין איש רואה, וכי אם החג שלהם לא יבוא עם הרבנים, וירצו לחלל בו ולפתוח חנויותיהם, לא יהיה דבר לרבנים עליהם, וכי החברים האסורים לא יבואו לא בעיר הקודש ולא ברמלה. הנראה כדבר הזה, או הנשמע כמוהו?' קולו של אפרים עלה כמעט לזעקה, והקהל נענה לו בהמיית מחאה. כוחם של הקראים הלך וגבר במצרים, מאז קנה אברהם התוּסתַרי אחיזה כה חזקה בחצר. חסד התוּסתַרי התמנה רַאיס אַליַהוּד ודויד הלוי בן יצחק עמד בראש לשכת הכספים של האִמאם. התנאים שהשיגו עתה לטובת אחיהם בארץ ישראל בישרו את קץ שלטון הישיבה הרבנית על הקראים.

כשהקהל השתתק ונרגע המשיך אפרים לתאר את המהלכים המתרחשים עתה בפוּסטאט כשהוא קורא קטעים ממכתבי הגאון אליו: 'קדמו אגרות אליך, אהובנו, אחרי המועדים, בהודעות שלום העם, והם תשובת איגרותיי אשר הגיעו, מודיעות דרך אשר מאס במי שילוח לשתות מי נהר. לעצמו הפסיד כי נתרצה בשם אלוף תחת חבר בחילוף. אין לנו להכריחו, ואם הקל בכבוד אֵם לאמור כי שכחה תורתה והרבה בשבח אשת אב..', אפרים הפסיק את קריאתו וחייך. צחוק רם נשמע בקהל. אנשינו יודעים להעריך אירוניה חריפה ולעג מר. ופי כמה כשהם כתובים בלשון כה עסיסית ובדימויים כה עשירים. זמן רב צחק הקהל, צחקנו כולנו, על חשבונו של סַהלאן בן אברהם, שהעדיף את התואר הבבלי 'אלוף' על פני התואר הירושלמי 'חבר' שהעניק לו הגאון שלמה בן יהודה. מתחת לאירוניה המרה היה חבוי כאב רב ועמוק שכולנו היינו שותפים לו, כאב על נחיתותה של ישיבתנו הקדושה, או כפי שקרא לה הגאון בכישרונו 'מי שילוח', ו'אֵם', בפני ישיבת פומבדיתא, שבראשה עמד רב האיי גאון המזהיר בכישרונותיו, או כפי שקרא לה הגאון הדואב 'מי נהר' ו'אשת אב'.

אפרים הרצין וכל הקהל השתתק כשקרא קטע אחר, שבו תיאר הגאון את כאבו באופן מפורש. אמן התחבולות היה אפרים וידע להוליך את קהלו בדרך שבה בחר. הוא העלה את חמתם על סַהלאן בן אברהם בהדרגה וברגישות בקראו: 'הגיליון הארוך החתום להקריאו בפני כל העם להודיע על אודות המואס בשם חבר ובוחר בשם אלוף… וגלוי לכל כי יקר עלי עד מאוד. שני מכתבים לפני זה קרעתי כי בעת כתבי אותם יעלו דברים חדים על לבבי, ואכתבם שוב, אזכור האהבה ואשוב ואומר, כי לא יכשר להכות נדיבים ולהשליך אוהבים..' הפסקה רבת רושם בקריאה השיגה מן הקהל בדיוק מה שרצה אפרים להשיג, אנקת תמיהה והפתעה. הגאון הכואב מוחל על כבודו למען שלום בית, למען האחדות והאחווה. כאשף העושה בלהטיו שלף עכשיו אפרים פיסקה נוספת ממגוון המכתבים של הגאון ששמרם לעת צורך אשר כזאת: 'ואם ראה להתכבד ביושבי חוץ, היה לו שלא להזכיר זולתם, לא בטוב ולא ברע, ולהעביר עליהם איך היתה המשוגה הזאת להוציא את כל לבו בשבח אשר כבדוהו ואשר יקרוהו, ובשם קראוהו על לא דבר'. הקהל הריע בשמחה לאיד על לעגו של הגאון לסַהלאן שקיבל את תוארו מישיבת פומבדיתא 'על לא דבר' כמאמר הגאון, והשתתק שוב בפתיעה כשסיים אפרים בקריאת השלום של הגאון 'ואם שוב ישוב ולא יקרא עוד בשם אלוף ויהיה סר אל משמעת ישיבת צבי, חלילה להעבירו.. מה לעשות והאהבה קלקלה את השורה, המקום יכין את הלבבות וישוב לפעול לעירו'.

אפרים התבונן סביבו. הקהל היה שלו, ללא ספק. עתה הגיעה העת לעשות בדק בית בתוך קהלו שלו ולהשיג פיוס עם מתחריו מבית. אני כבר הכנתי את הרקע מזה ימים ודאגתי לכך שכל יריביו ומתחריו מן הקהילה יהיו נוכחים בהתקהלות זו. הערבתי מבטי סביב סביב. שמואל בן אבטליון עם אשתו וילדיו, יפת הלוי בן טוביה עם בן אלרַקי לידו, שמואל 'חמדת הישיבה' התאהִרתי, אפרים הכהן העשיר המופלג, כולם עמדו שם, מקשיבים לדברי אפרים, להוטים לדעת את דבר הגאון. אפרים דיבר לאט, מדגיש כל מילה: "וכרוכים באגרת זאת שתי אגרות, האחת לרב שמואל ברב אברהם תאהִרתי והשנית לרב שמואל ההכהן בר אבטליון, ישמרם קדושינו וינצרם, להודיעם על דבר המינוי לרב שמואל הכהן בר אבטליון להיותו מהיום והלאה 'מומחה בית דין'.. הקהל הריע לאהובו. שמואל חייך בסיפוק. התואר שציפה לו זמן כה רב, רב מידי, ניתן לו סוף סוף. גם אפרים חייך. התואר אמנם ניתן לשמואל, אבל עדיין רחוק שמואל מקבלת התואר הנכסף 'חבר', ואילו הוא עצמו, עוד הפתעות היו שמורות היו לו באמתחתו לערב זה, הפתעות שרק אני ובני משפחתו כבר ידענו אותן. הוא הרים ידו לאות שעוד לא סיים, הפנה את מבטו לעבר יפת הלוי בן טוביה, מתנגדו העקבי, ואמר: 'וליפת הלוי בן טוביה אני מציע שיעניק הקהל הקדוש את התואר האהוב שלנו 'ראש הקהל' וימנהו 'נאמן בית דין' לאות תודה על שרותיו הרבים לקהילה, אלה שהיו ואלה שעוד יהיו…' רמז בנימה רבת משמעות. נהניתי לראות את יפת בולע את הכבוד שהוענק לו בשקיקה רבה, כשהוא מלווה בקריאות הידד מן המקיפים אותו.

את הדברים שנגעו אליו שמר אפרים בחכמתו לסיום הדרמטי: 'וראוי לך אהובנו וחברנו להודות לבוראך כי נתן לך אורך רוח, ואורך אף, ולב חרד לשרת את העם בכל צרכיהם, מאשר ניתן לזולתך, וכן יעידוך אוהביך ואוהביו ויאמרו: יש בכל אחד דברים נסגלים, כי זה באורך רוח, וזה קצר רוח, וזה לב חרד בכל עסקי הציבור, להציל הנתפסים במס ובבית דין ובשאלת שלום הגדולים בבתיהם, גם יש בך דרך לדעת איך לשום שלום ומשפט שלום וזולתך קצר רוח ואין בו כדי לעיין בדין, גם אין בו להתהלך את שוטר ומושל וספר ובעל מס..' דברים גבוהים כל כך של שבח, על חשבונו של מתחרהו סַהלאן בן אברהם, לא יכלו לעבור ללא תגובה רועמת של צחוק ותרועות מן הקהל. וכך יכול היה אפרים, שנישא שוב על גלי ההערצה הציבורית המחודשת אליו לסיים בהודעה המרעישה כי עטרהו הגאון בתואר המופלג 'החבר המעולה'. הודעתו זו הביאה בעקבותיה רגע ארוך של אלם ותדהמה. בתואר המופלג הזה לא זכה איש מבין אלה הזכורים לקהל הזה. לאחר דומייה של כמה שניות פרצו כולם בשאגות רמות, הניפו ידיהם, מסוחררים מן החדשות, מן הידיעות, מן המינויים, מן המאבקים שנגולו לנגע עיניהם ותומרנו כה בחכמה על ידי הגאון ועושה דברו. אפרים אבד במהומה המקיפה אותו ואני חייכתי לעצמי בסיפוק רב. המלאכה נעשתה.

גם אחינו בארץ ישראל זכו סוף סוף למעט שלווה. שר הגייסות, אַנוּשתַכּין אַלדִזבִּרי, הצליח לשלוט מעתה בכל ארץ ישראל. מנהיגי שבט טַיי ובני משפחת אלגַ'ראח נמלטו לחִג'אז והאוכלוסייה האזרחית נשמה לרווחה. האִמאם שלנו התפנה מעט מעיסוקו האובססיבי בשפחתו השחורה ובבן שנולד לו ממנה, והתחיל מתעניין גם בנעשה בגבולות ממלכתו. על פי הוראתו החל שר הגייסות, האַמיר אַלגֻ'יוּש, לשקם מבנים חשובים. עבודות רבות נעשו בהר הבית הקדוש שלנו, שעתה עומד בו השיקוץ המשוֹמם, כיפת הסלע. גם את המבנה הנתעב הזה עצמו שיקם אַנוּשתַכּין אלדִזבִּרי במצוות האִמאם. את חומת רמלה שהרסו הבדווים, בנה שר הגייסות מחדש, ואחינו יכלו לשבת בה בהשקט ובבטחה. או כמו שכתבו הם אלינו: 'ודע כי אנו שוכנים שקט ושרויים שלום…ברוך גומל טובות לחייביו'.

בהשתדלותם של עשירי הקראים בפוּסטאט שוחררו הבנים האסורים בדמשק. אברהם בן הגאון חזר לחובותיו ויצא בשליחות אביו למסעותיו כדי לגייס תרומות לישיבה. קודם כל נסע לאלכסנדריה ושהה בה כמה חודשים. ההדים שהגיעו אלינו מאנשי אלכסנדריה היו קשים. באותה עת היתה קהילת אלכסנדריה נתונה בלחץ הולך וגדל מצד יורדי הים הפאטִמים, שבמצוות האִמאם היו משוטטים בים התיכון ושובים את האניות הביזנטיות על תכולתן. מסחר משגשג היה זה. כמעט מידי יום ביומו היו מגיעות אניות הפאטִמים על צוותיהן החוגגים והצוהלים אל נמל אלכסנדריה ופורקות מטען של סחורות שבזזו מהביזנטים. למרבה הצער כללו מטעניהם גם את אנשי האניות הנבזזות, אנשי צוותן והנוסעים שהיו על סיפונם. הנוסעים המבוהלים, יהודים ונוצרים, רובם סוחרים, אך ביניהם גם נוסעים עוברי אורח, נשים וילדים, היו מופשטים מבגדיהם הטובים, מנוצלים מכל כספם ועדייהם ומוצאים לממכרת עבד. יוסף הדיין, ראש קהל אלכסנדריה, ובנו ישועה, היו משגרים אלינו מכתבים דחופים ובהולים ומתארים את המצוקה הנוראה. כסף רב נדרש כדי לפדות את אחינו בני קהילות רוּם, היא ביזנטיון, מהגורל הנורא של עבדות. כראוי לכל מסחר משגשג, שהביקוש לסחורותיו רב, גם במסחר השבויים היה התעריף גבוה, והוא נקבע לסכום של שלושים ושלשה ושליש דינר לראש, או בלשון אחרת: שלושה שבויים במאה דינרים. אנשי אלכסנדריה טרחו לאסוף את הכספים הדרושים כדי לפדות את השבויים. הגביר העשיר איש אלכסנדריה, נתנאל הכהן, תרם חלק נכבד מן הכסף, אך בכך לא היה די. כל קהילות ישראל במצרים נדרשו להשתתף במצווה חשובה זו. גם אצלנו, בבית הכנסת שלנו, בבית הכנסת של הבבליים ובמַג'לִס של הקראים, קראו כל המנהיגים לקהל לתרום ככל הניתן למען פדות את אחינו השבויים, להלבישם, להאכילם ולשלחם במידת האפשר בחזרה לבתיהם. והנה בעת כזאת, כשכל אחד מישראל נדרש להתגייס לקיום מצוות אלוהינו, המשיך אברהם בן הגאון בשלו, פזרנות ובזבזנות ללא חשבון, בהעלותו בכך את חמת אנשי אלכסנדריה. הם התנצלו בפני אפרים פטרוני כי לא התפנו לעסוק בפדיון שבויים 'לפי שהיו הקהל משתדלים בצרכיו של כבוד גדולת קדושת מורנו ורבנו אברהם החבר בן אדוננו גאון ישמרהו אל'. אפרים הנזעם הודיע זאת לגאון, שמצדו ציווה את בנו לנסוע מייד לפוּסטאט, לעמוד שם תחת פיקוחו של אפרים בן שמריה, ולשבת אתו במושב בית הדין שלו. אך גם בפוּסטאט לא שבע אברהם בן הגאון רוב נחת. זוכר אני פרשה אחת שהתרחשה בעת שישב אברהם ביחד עם פטרוני במושב בית הדין. סולימאן הנפח תבע את סלמאן בן שביב האדמוני על חוב של ארבעה דינרים. לאחר שפסק בית הדין לחייב את סלמאן בתשלום, התפרע הלה, ניבל פיו וקילל נמרצות לא את אפרים בן שמריה, כי אם את אברהם בן הגאון שישב בדין. אפרים הנרגז הטיל עליו נידוי עד שיישמע לבית הדין. לא עברו ימים רבים וסביב אברהם התחוללה מהומה נוספת. אברהם ביקש לשאת דרשה בבית הכנסת שלנו, שאליו התכנס קהל רב, של ירושלמיים ושל בבליים, שביקשו לשמוע את דרשתו. לא הספיק לפתוח את פיו ולשאת מלים, ואנשים בקהל החלו לשאת נגדו קריאות בוז ועלבון. האווירה הלכה והתחממה, ושוב לא ניתן לבן הגאון לשאת דברים. גם הפעם נחלץ אפרים בן שמריה להגנתו, נזף במתפרעים ואיים עליהם בהטלת חרם על ידי הגאון. אהבה יתירה לא רחש קהל פוּסטאט לאברהם המתנשא, ולולא הכבוד שרחשו לאביו, ספק אם היו משלישים בידו את סכום התרומות שביקש לאסוף לטובת הישיבה.

ערב חמישי אחד ישבנו אהרן בן אפרים ואני בשוק הגדול, ידינו בטלות ממלאכה. העסקים חלשים היו השבוע. אחד מנערי השוק המוכרים משקאות חלף על פנינו. עצרתי וקניתי לשנינו משקה תמרים. אמנם סתיו והימים כבר קרירים, אבל ערב זה היה חמים והאוויר עמד. ריחות הבשר הקיפו אותנו , אך אנו מורגלים היינו בריח זה. לפתע הצביע אהרן בידו ואמר: 'הנה אברהם בן הגאון עובר. הבה נעצרנו ונשמע מעט רכילות'.

אברהם עצר ברצון. הוא אהב להיות במרכז תשומת הלב ולהשמיע מדבריו. כיבדנוהו במשקה התמרים ועד מהרה החל לגלגל את סיפוריו. כתמיד לבוש היה בהידור רב וגלימת משי מרוקמת זהב היתה מוטלת ברישול מכוון על גופו. חשבתי על הגאון שנאלץ למנות פרוטה לפרוטה להוצאות ביתו ולכלכלת כל הנשים שהיו תלויות בו, אשתו, שתי בנותיו, כלותיו, נכדותיו. קשה שלא להתפתות למעשים אסורים כשהדוחק כה גדול בביתך. רינונים היו חולפים מידי פעם על מעילות של הגאון ושל בנו בכספי הציבור. לרוב היו אלה רכילויות קטנות שוליות שלא הכו גלים, אך קשה היה להימנע ממחשבות מציקות כשאברהם לבוש ההדר היה מתיישב לו בארשת זחוחה כאילו העולם קיים רק עבורו.

אברהם פתח וסיפר קצת מחדשות הקהילה באלכסנדריה, אך עד מהרה חזרנו לנושא החביב עלינו: 'בא אני מביתם של אברהם וסַהלאן', סיפר אברהם, 'אברהם חולה אנוש, לא יאריך ימים. חוזה אני כי מייד לאחר מותו ישוב ויפרוץ הסכסוך בין סַהלאן החולם על כתר המנהיגות, לבין אפרים'.

'נותרו לנו מעט ימי שלווה', העיר אהרן מהורהר, 'גם אני ביקרתי אתמול אצל גיסי אברהם בן סַהלאן. כה צר לי לראותו על מיטת חוליו. וסַהלאן בנו, יותר משהוא טרוד בחוליו של אביו, טרוד הוא בתכנון מהלכי ההשתלטות. הצעד הראשון שיעשה יהיה לנסות שוב להשתלט על שוק הבשר, כפי שכבר הכריז', פנה אלי.

הנהנתי. הדברים ידועים לי. ספר קצת רכילות', אמרתי לאברהם. 'בוודאי שמעתם שנתן בן אברהם הגיע מקַירַואן', נענה אברהם בשקיקה. 'איש חכם, בקי מופלג, חריף בתורה ומטיל יראה מסביבו. הוא משתכן אצל אַבּוּ אַלפַדל מבורך בן עלי בן עזרא הסוחר העשיר מקהל הבבליים, ויש אומרים שהשתדך בבתו ועומד לשאתה לאישה. שידוך מצויין, אם תשאלו אותי',

'מסחרו לא עלה יפה כל כך בשנים האחרונות, ובוודאי ששידוך עשיר לא יזיק לו', הערתי בציניות, חושב על אשתי האהובה. את מצבי הכספי, מכל מקום, לא שיפרה.

'מה שלום אביך הגאון ישמרהו האל', שאל אהרן את אברהם. כולנו ידענו מה מסתתר מאחורי שאלתו התמימה לכאורה. השמועות על מעילות בכספי הציבור היו ידועות לכולם. שלמה בן יהודה לא היה הגאון היחיד שניצל את כספי השחיטה או ההקדש לצרכיו הפרטיים, ואולי היתה לו ההצדקה הגדולה ביותר לעשות זאת. מכל מקום, תמיד היה זה נושא אהוב בשיחות חולין של יושבי קרנות. פני אברהם האדימו ולשונו, שתמיד רהוטה היתה ודיברה צחות, נדמתה לעה במקצת כשהשיב:

'אדוני אבי עומד להחזיר כל פרוטה ופרוטה מכספי הציבור, שרק שאלם בשל מצוקתו. הוא כבר שלח מכתבים רבים גם לאפרים בן שמריה, וגם לאברהם בן סַהלאן, ובהם הוא מסביר את הדבר. אבל אברהם בן סַהלאן מסתמא כועס על העניין מאוד. כבר ששה מכתבים שיגר אליו אבי ולא נענה. הוא ביקש ממני למכור בגד צמר ולהחזיר חלק מן הכסף כדי לפייס את אברהם ואת סַהלאן בנו', כפי שענה ברצון קודם לכן, כן נשתתק פתאום, בהבינו שאל לו לספר יותר מדי. אלא שאברהם,כמו תמיד, קודם סיפר, ורק אחר כך עצר בלשונו.

שתיקה נשתררה בין שלושתנו. אברהם, שהרגיש נבוך במקצת, קם ונפרד לשלום.

 

טו

קהל רב, לבוש בגדים כהים למרות היום החם של סוף ניסן, שנת אלף שלוש מאות ארבעים ואחת לשטרות, נקבצנו כל ישראל וצעדנו לאיטנו לגמול חסד אחרון עם אברהם בן סַהלאן, מלווים ונושאים את מיטתו העטופה באריג כהה ויקר. הוא נפטר מתוך שנתו בלילה שבין חמישי וששי בשבוע, כיאות לצדיק, ועוד באותו יום ששי נשאנו את גופתו לקבורה. אני ואהרן החזן צעדנו אחר מיטתו ואמרנו את התפילות לסירוגין, בעוד בנו של אברהם, נחמיה, חזן ידוע בפני עצמו, הלך שותק ואבל ביחד עם סַהלאן אחיו. אהרן עזר על יד בניו של אברהם עוד משעות הבוקר לטפל בכל הנחוץ. חופרי הקבר לקחו כבר את מידות הגווייה ויצאו מבעוד מועד לבית הקברות שנמצא מחוץ לעיר, כדי להכין את הקבר. שני הרוחצים טיפלו בגוויה עצמה, בעוד שליחי בית הדין מונים את הרכוש ורושמים למקרה של טענות אחד היורשים. הכול נעשה כסדר וכמנהג. כל בני הקהילה הפסיקו את עיסוקיהם באותו היום והכינו עצמם לצעדה הארוכה והמתפתלת בסמטאות פוּסטאט. כבר השכם בבוקר דאגתי לשלוח את הסכומים המתאימים למשטרת הרובע ולשר הרובע, כדי שיבטיחו את שלום התהלוכה הארוכה מפני האספסוף שנהג להתקבץ בסמטאות ובשווקים, לסקול את העוברים באבנים וללוותם בקללות נמרצות. תשלום הגון יבטיח אותנו מפני הליווי הבלתי רצוי. למרות השלום לא הרגשנו מספיק בטוחים בפני ההמון והמקוננות התבקשו לעשות את אמנותן בצנעה ככל האפשר ובקולות שקטים, כדי לא לעורר את חמת ההמון. בתודעת הקהילה כולה נחרטה היטב התנפלות ההמונים, המאסרים, ההשפלות וסכנת המוות שריחפה על בני הקהילה בעקבות לווייתו הגדולה של שמריה בן אלחנן לפני שנים הרבה. רק בהתערבותם של הווזיר ושל האִמאם אלחאכִּם בראשית ימי מלכותו, הוסר לבסוף האיום הנורא, והקהילה כולה ניצלה. אולם הלקח נלמד היטב. שוב לא נהגנו לערוך לוויות קולניות, ודאגנו להבטיחן מבעוד מועד.

צעדנו בין הסמטאות האספסוף ליווה אותנו, אך להוציא קללות אחדות עבר המסע בשלום. רק גברים היינו, כנהוג, ודרך ארוכה עשינו אל המדבר, דרומית-מזרחית מחוץ לעיר, לבית הקברות הגדול בַּסאתין, בצל הר המוּקַטַם. בקהל הצועדים זיהיתי את נתן בן אברהם, איש גבה קומה ובעל צורה, כבן ארבעים, בגדיו הדורים וזקנו עשוי. הוא צעד בצוותא עם חותנו לעתיד מבורך בן עלי. קרוב מאוד לשני בניו של אברהם. 'האיש הזה ישביענו מרורים', חשבתי לעצמי, 'אינני יודע לאן הוא נושא את עיניו, אך לא לחינם הגיע לפוּסטאט ועומד להתחתן עם אחד מעשירי הבבליים. הרי צאצא למשפחת גאונים ידועה הוא, למדנותו ובקיאותו מפורסמות הן, בוודאי לא יסתפק במועט'. בעודני מהרהר, נשאוני רגלי בין הצועדים לעבר חלקת הקבר החפורה מבעוד בוקר. לאחר תפילת 'אל מלא רחמים' ואמירת ה'קדיש' צעד סַהלאן, בנו הבכור של אברהם לשאת דברים על קברו הטרי של אביו.

כל השבוע נהרו המבקרים לבית אברהם, כדי לנחם את בניו האבלים. בשבת כמעט ולא ניתן היה לי לפלס דרכי בתוך המנחמים שמילאו את ביתם, כדי לומר את התפילות והמזמורים המכוונים לעורר אֵבל עמוק בלבבות. לאחר ששרתי את התפילות היפות, קם סַהלאן עצמו, עיניו בוערות ואדומות מחוסר שינה, ונשא דברים לפני הקהל. הוא פתח באחד מפיוטיו. סַהלאן היה פייטן ידוע. שמו יצא למרחקים ואת פיוטיו הכירו רבים, כמו את פיוטי רב סעדיה גאון, שאותם למד ומסגנונם הושפע, וכמו את פיוטיו של שמואל 'השלישי' בר הושענה, איש ישיבת ארץ ישראל, ידידו של שמריה בן אלחנן. לעצמי ציינתי בהקשיבי לפיוט שנשא, כי ניכר שכתב אותו בחיפזון, פיוט גולמני משהו ולא מעובד. נכתב בוודאי בשעות ללא שינה שעבר בשבוע האחרון:

'על כתר שהוסר ועטרה כי נפלה

על לוחם מלחמות אל, גודר פרצת הגולה

על מדרש אשר בטל והתפרדה חבילה

על נושא ונותן בתורה יומם ולילה

על סובר פנים בהלכה להאיר בה מסילה

על עוז אשר נשבר וכבוד כי גלה

על אב לבנים כי לו היתה הממשלה.'

שתיקה נפלה באולם ההסבה הגדול. ראיתי כי אנשים מחו דמעה מזווית עיניהם. גם בפיוט כה יבש ומאולץ הצליח סַהלאן באבלו לגעת ללבם של בני הקהילה, שידעו בוודאות כי איבדו אחד ממנהיגיהם הגדולים.

'הקהל הקדוש, אדוננו ומורנו, גאון ישיבת צבי' שלח לי מכתבי תנחומים וברצוני לקרוא בפניכם את דבריו. וכך כתב לי אדוננו הגאון: 'הגיע כתב כבוד גדולת קדושת הדר האלף מורנו ורבנו סהלאן ישמרהו שומר נפשות חסידיו, יעמיד מחלציו כמוהו, בן כבוד גדולת קדושת מורנו ורבנו אברהם נוחו בגן עדן, ועמדתי על הכתוב בו. ואמנם כי אהבתו לא היתה תלויה בדבר, כי לשם שמים היתה, כן היא עומדת כל ימי היותו. ולפני זה כתבתי שני טורי תנחומים על האב היקיר יניחנו האל עם חסידי ישראל וינחם אהוביו וכל קרוביו .. ואני שמשי תלוייה, קרובה לבוא למאוד. ועד מאד נפשי דכא מיום אשר נאסף בן גילי נוחו עדן, המשאל מהאל להעביר השנה הזאת בחיים, ואל ייאמר מתו שניהם בשנה אחת. וידוע יהי לאהוב כי אני כצלם אתהלך, לא נשאר לי רָשות כי אם שם בלבד, ותש החיל וכשל הכוח והברך ומעד הרגל וכהו העיניים. ואשר אכתוב על דרך הלימוד פעמים יהיו השורות מיושרות, פעמים יהיו מעוותות, וכמו כן הדברים מטירוד הדעת..' סַהלאן הפסיק קריאתו והביט סביבו. הקהל הקשיב בדריכות לדברי הגאון הזקן, שמות בן גילו וידידו אברהם דיכא אותו עד כדי הצורך לחלוק את חששותיו עם בן הנפטר. אבל אני חשתי שרב הסתום על הגלוי. ברור שסַהלאן בחר רק קטעים מסויימים מן המכתב. מה כתוב ביתר חלקי המכתב? שאלתי את עצמי.

תשובה על כך קיבלתי מהר מכפי שציפיתי. נדמה לי כי כעבור שלושה שבועות מיום פטירת אברהם היה הדבר. בשבת בבוקר לאחר התפילה ירדנו, חבורת גברים, ברחוב המדרגות המוליך אל הנילוס. היה יום חם ומתאים לטבילה בנהר. לאחר שהשתכשכנו שעה ארוכה במימי הנילוס הכהים, ישבנו, מתייבשים בחום השמש, משחקים כהרגלנו במשחק הקובייה ולוגמים, איש בתורו, מן היין המתוק. נפשי רוויה היתה עונג וגופי סיפוק. בליל אמש, ליל ששי בשבת, רוויתי דודים עם אשתי שהשביעתני מחמדי גופה. מצוות אנשים מלומדה לקיים מצוות פרו ורבו משבוע לשבוע, כפי שהורונו ראשונינו, אבל מצווה זו חמדה גנוזה רבה היתה בה. במחשכי חדרנו שוחחנו שנינו בלחש. סוּרוּרה הביעה חרש באוזני את משאלתה לבן נוסף, או אולי גם לבת שתעזור על ידה, ואני השתתפתי במשאלתה בכל לבי. מה רציתי לראות את משפחתי גדלה, עולה כפורחת. והנה עתה, ישבתי בחברת ידידיי, רגוע שמח וטוב לב, לוגם מן היין בתורי וצוחק בכל פה. 'הגאון כתב לסַהלאן דברי כיבושין על רצונו להשתלט על הקהילה', סיפר לנו אהרן החזן כטוב לבו ביין. 'עוד כתב לו כי אפרים, ורק הוא, עומד בראש הקהילה, או כפי שניסח זאת הגאון 'אני לא שיתפתי עמו איש'. אבל חושש אני,', המשיך אהרן, 'כי דברים אלה לא יעצרו בעד סַהלאן בן אחותי, שתאב שלטון ושררה הינו'.

מייד לאחר תום שלושים ימי האבל כינס סַהלאן את קהל הבבליים בבית הכנסת והודיע כי תובע הוא במפגיע לקבל לרשותו את השליטה בשוק הבשר בתמיכתו המפורשת של רב האיי גאון פומבדיתא. שוב סערו הרוחות בקהילתנו, והקרע, שנראה היה כי עומד הוא להתאחות, נפער שוב. שני מחנות, בבליים וירושלמיים, עמדו זה מול זה באיבה, בעוינות ואפילו באלימות. גילויים של קללות, מכות ותגרות ידיים בשוק ובכל מקום מפגש, היו לחזיון נפרץ של יום יום. אפרים בן שמריה הריץ מכתבים לגאון וכינס את כל נכבדי הירושלמיים לטכס עצה.

נאספנו באולם ההסבה המהודר של אפרים בן שמריה. על השולחנות הנמוכים היו מונחים טסים ועליהם ערימות פרי עסיסי. כרגיל תרו עיני אחר אסתר בת אפרים, אך היא לא נראתה. יוסף, בעלה, נראה חולני ונפול גוו מתמיד, אך גאלִבּ, חתנו השני של אפרים, כינס את כולנו בדברים נמרצים להאזין לדברי אפרים. כל נכבדי הקהל היו שם, ואפילו שמואל בר אבטליון ישב עמנו בעצה אחת. יפת הלוי בן טוביה הבגדאדי, שבבלי היה, לא הוזמן לכנס זה. רבים השמיעו דעתם לכאן ולכאן. נאמרו דברים מתלהמים, אך גם דברי פיוס והרגעה. תחושה קשה עמדה באוויר. הבבליים הולכים ומתחזקים, רובם סוחרים עשירים וקירבה להם לאנשי החצר התוּסתַרים הקראים. גם רב האיי גאון שולט בכיפה, ושלמה בן יהודה, על כל גדולתו, אינו יכול לעמוד בתחרות נגדו. המוניטין של רב האיי גאון יצאו לו בכל קהילות ישראל, גם באלה שעל פי המסורת הקדומה היו שייכות לרָשות ישיבת ארץ ישראל. התחושה היתה של מלחמת מאסף. ברור שסַהלאן לא עומד לוותר, והוא רוצה להחזיר לבבליים את הנהגת פוּסטאט שאבדה מהם עם מותו של אלחנן בן שמריה. יד המתונים היתה בכנס זה על העליונה. הוצע לעשות ויתורים מפליגים לבבליים ולהקצות להם אחד משני השווקים שיהיה תחת רָשותם והכנסותיו ילכו לרב האיי גאון במקום לשלמה בן יהודה. הלכנו איש לדרכו שותקים ונתונים איש במחשבותיו לעצמו. אני, שנשארתי אחרי כולם לשוחח מעט עם אפרים ולעודד אותו, תמהתי למצוא לפני אדם איתן ברוחו מתמיד. 'זה לא סוף המאבק', אמר לי ופניו הביעו רצון נחוש, 'עוד לא נאמר סוף פסוק. אני מצפה למכתבים מהגאון ולפעולה קיצונית מצדו, עד לכדי הטלת חרם. ההנהגה על קהילת פוּסטאט בידי היא, וכך תישאר!'

גם היום, בזכרי את תמיכתו האיתנה של הגאון שלנו באפרים בן שמריה, מתקשה אני, כמו אז, להבין ללבו של פטרוני, למרות שמכיר אני אותו אולי יותר מכל אחד אחר. כשפרצה המחלוקת הגדולה, רעידת האדמה שזעזעה את כל עולמנו, ואינני מתכוון לרעידת אדמה של ממש, אם כי גם זו לא נחסכה מאתנו, נחשפו לנגד עיני כל תהומות הנפש ומחשכיה. אך מקדים אני את המאוחר. כצוק סלע איתן ניצב הגאון לצד פטרוני במאבקו נגד סַהלאן בן אברהם, עד כדי כך שהיה מוכן לשכוח לסַהלאן חסד נעורי אביו ולהטיל עליו חרם. שלמה בן יהודה על נפשו ומעמדו נלחם, נגד כוחה ההולך וגבר של ישיבת פומבדיתא ושל רב האיי גאון, עליו אמר במרירותו רבה: 'האמנם יבקש לעקור שם ישיבת ארץ ישראל מארץ מצרים לבלתי היות לה שם?'

בינתיים נמשכה העבודה בשוק הבשר כסדרה. למרות המתח ההולך וגובר שנתן אותותיו בכולנו. אנשים לא דיברו עוד לשלום איש עם רעהו. דומה שהכנס שכינס אפרים כדי לטכס עצה לא הועיל. הדיונים נמשכו ונמשכו, אפרים סירב להקצות שוק נפרד לבבליים והגאון תמך בו. קהילת הירושלמיים נחלקה בשאלה זו ושוב קמו נגד אפרים בטרוניות ובתרעומת. אחד מן הבבליים, אברהם בן אהרן איש בצרה שבעיראק, חזן ודרשן מוכשר ואיש דברים, הסתובב בין הבריות והסעיר את הלבבות בדברו על אפרים ועל חדלונו לגשר על הפער שבין הבבליים ובין הירושלמיים. הימים חלפו בכבדות. חום הקיץ העיק על כולנו. הריונה של אשתי כבר החל להיות ניכר. שלא כבימי הריונה הקודם, היתה הפעם נרגנת וזעופת פנים. התכנסה בתוך עצמה והתרכזה במחושים רבים, אמיתיים או מדומים. 'על פי התנהגותך השונה כל כך מן הפעם הקודמת, בוודאי בת טמונה בחובך הפעם' אמרתי לה באחד הערבים, שבהם היתה זועפת מתמיד, בניסיון אומלל להתלוצץ עמה ולהצהיל את רוחה. היא הגיבה בשתיקה רועמת והחמיצה את פניה. בוודאי ראתה בדברי ביקורת על שאין זה בן. והלוא אני בת רציתי, ואישה נעימת סבר. שוב לא היתה זו אשתי האהובה שהנעימה את לילותיי. כבר שבועות רבים נמנעה ממשכב עמי והמתח בחלצי נוסף על המתח שבנפשי. ככל שחלפו הימים התחלתי להדיר רגלי מביתי. ביליתי יותר ויותר בשוק. אך גם שם היתה הרוח רעה. אהרן בן אפרים התחמק משיחות עמי. קשריו עם בן אחותו סַהלאן חייבוהו לנאמנות משפחתית. אברהם בן אהרן הבַּצרי החל להגדיש את הסאה בהסתותיו הפרועות נגד אפרים בן שמריה ופטרוני החליט שעליו לנקוט נגדו בפעולה נמרצת. בעצה אחת עמי שלח מכתב לגאון וביקש ממנו להחרים את הדרשן המסית. שלמה בן יהודה לא היסס. כתמיד חש לעזרת פטרוני ולהגנה על מעמדו, כדי להגן על מעמדו שלו שהיה רופף מתמיד. עזרו עמו גם בני הגאון הקודם, יוסף ואליהו הכוהנים, שקשרי המשפחה של משפחת עם אפרים בן שמריה חייבו אותם לנאמנות אליו.

בתשעה באב הוציאו ספרי תורה בבית הכנסת 'המערה' אשר לרבניים בירושלים, והכריזו חרם על אברהם בן אהרן אַלבַּצרי 'תורתו תשם פיהו, כי חרחר ריב עם חברנו כבוד גדולת קדושת אפרים החבר המעולה וכי זלזל בכבודו ובכובד סומכיו גאוני ישראל המתים והחיים ודיבר נבלה'. את דבר החרם הודיע הגאון במכתבים בהולים לכל קהילות ישראל. הקהל נרעש מן החרם. פתאום חדרה לתודעת האנשים הנצים העובדה שכאן מתנהלת מלחמה כוללת. קבוצות קבוצות התגודדו אנשי הקהילה בחצר בית הכנסת. בכל הזדמנות, בימות השבוע, בשבתות, לאחר התפילה, לפני התפילה, לפני מושבי בית הדין ולאחריהם. שוב לא היתה זו מלחמה מקומית בין הבבליים והירושלמיים בפוּסטאט, בין סַהלאן בן אברהם לבין אפרים בן שמריה, כפי שנדמה היה. דברים שהבנתי אני זה מכבר, התחילו להתבהר לכל בני הקהילה. נשמעה דרישה הולכת וגברת לפשרה, לשלום בית. מכתבים רצו רצוא ושוב, בין הגאון לבין אפרים, בין הגאון לבין סַהלאן. גם אנשי החצר הקראים התערבו בסכסוך ולחצו לפשרה. אני עצמי חזרתי ושוחחתי עם אהרן בן אפרים שניאות להיפגש עמי. הסכמנו שנינו כי יש לעשות הכול כדי שסַהלאן בן אברהם יסכים לוותר על מאבקו ויכיר באפרים בתור המנהיג האחד של קהל פוּסטאט. 'עלינו להגיע לשלום ולאחווה', אמרתי לאהרן שהניד ראשו בהסכמה. לא ידענו שנינו עד כמה קרובה ההתלקחות הגדולה, שלעומתה כל הסכסוכים הפעוטים שהתרחשו בפוּסטאט כאין וכאפס ייחשבו.

הלחץ של אנשי החצר הקראים והלחץ הקהילתי עשו בסופו של דבר את שלהם. סַהלאן הבין שלמרות הגיבוי הרב שקיבל מרב האיי גאון, אין הוא יכול לנצח את גאון ארץ ישראל כשעליו להלחם בחזיתו מרובות כל כך. בתוך ביתו פנימה עמלו אהרן וסעדיה, שני דודיו, לשכנעו בדבר. 'עליך לוותר הפעם', אמרו לו, כך סיפר לי אהרן. בסיפורו השמיט דברים אחרים שאמרו השניים לסַהלאן, כך נודע לי לימים. 'אין השעה כשרה עכשיו. בקרוב תזדמן שעת כושר טובה יותר. שמור את כוחותיך, עוד תזדקק להם'. וסַהלאן החליט והכריז על ויתור למראית עין.

 

המשך יבוא