היושבת על הנילוס ד

י

את המושב הקובע ניהל אפרים בן שמריה. הוא שישב בראש בית הדין והוא שכתב את השטר המסכם. הצדדים קיבלו את פסיקתו של אפרים בנוגע להסכם כספי ופרשו איש לעברו. הרוחות נרגעו, אך רק באופן זמני ורק למראית עין. אם חשבתי שאוכל לנהל את חיי בשלווה מעתה, נתבררה לי טעותי במהרה. שבוע לאחר המושב האחרון רמז לי אפרים בראשו בזמן התפילה. כשנסתיימה התפילה צעדנו שנינו יחד לעבר ביתי. עברנו בדממה את הרחוב הראשי של קַצר אַלשַמע, חלפנו ליד כנסיית ברברה. הרחובות היו חשוכים, פה ושם בצבצו אורות מן הצהרים שבראשי הדלתות, משני עברי הרחוב. משנכנסנו לרחוב השלשלת עצר אפרים: 'אינני רוצה להיכנס לביתך, יפת, כבר מאוחר ובני ביתך מתכוננים לשנת הליל. אמנם מזמן לא ראיתי את בִּשר בנך. האם בריאותו תקינה?'

'תירוצים. תירוצים.' חייכתי לעצמי ועניתי: 'בריאותו תקינה, השבח לאל. תודה לך אדוני. מה הדבר שעליו נזעקת?'

'קיבלתי מכתב מירושלים. כתב אלי יוסף הכהן, בן הגאון הקודם נוחו עדן. שוב קיבל הגאון מכתבי פלסתר המוציאים דיבתי רעה. אויבי כתבו לגאון כי עושה אני הכול כדי להכשיל את אברהם בנו בשליחותו וכי מסרב אני לשלוח עמו תרומות לישיבה, בשל התנהגותו הנלוזה. יודע אתה מה דעתי על התנהגותו של אברהם. אמנם מתאמץ אני לרסנו, אך לא עולה בידי. רק לפני ימים אחדים קנה לו טורבן מפואר ובזבז עליו דמים מרובים. אך חלילה לי לתת לעובדה זו לפגום ביחסי עם הגאון, שאני כה תלוי בו עתה'.

'עלינו לפעול במקביל', עניתי לו, 'יש לחזור ולגייס את תמיכתו של השר האדיר זקן הדור ההדור דויד הלוי בן יצחק. זאת אעשה אני. אתה מצדך, הרץ מייד איגרת של הסברים מפורטים לגאון, והבטחה כלולה בה לתרומות נדיבות, אל תשכח לציין כי זקן הדור ניצב לימינך, אבל זה לא הכול. עלינו לדעת מי הם שולחי המכתבים ולהכשילם'.

'תמהני מה חלקו של אברהם בן סַהלאן, החבר והאלוף, מנהיג קהל הבבליים, בפרשה זו?' תהה אפרים בקול. 'בנו עוד לא חזר מאלכסנדריה. מובטחני כי הזקן מכין לבנו את הירושה, והוא עצמו בינתיים עושה חייל באלכסנדריה'.

'שנינו יודעים כי השפעה רבה לאברהם ולסַהלאן על הגאון שלמה בן יהודה. סַהלאן הוא שהשפיע עליו למנות לחזן באלכסנדריה את איש סודו. עלינו לבחון את מעשיו בזהירות ובקפידה'.

פעלנו שנינו במהירות כאשר אמרנו. המכתב לגאון יצא למחרת היום, בעוד אני מנסה ללקט פירורי מידע על כותבי המכתבים האלמונים. יצאתי לפקוד את המג'לִס של הקראים הסמוך לבית הכנסת שלנו. לאחרונה השכלתי לקשור קשרים עם יאשיהו בן שלמה, נשיא הקראים. גם לאבי דויד נוחו עדן, היו קשרים עם הנשיא הקראי צמח בן אסא, ודודנו הרחוק, יאשיהו, הנשיא החדש, זכר לי זאת לטובה. בשבתי עמו נודעו לי פרטים רבים על המתרחש בקהילתנו. הקראים היו מעורים בקהילתנו ויחסים של שיתוף פעולה ועזרה הדדית אפיינו את מערכת הקשרים שלנו. מפי יאשיהו הנשיא נודעו לי מנהיגי הקשר נגד אפרים. גם הוא, כמוני, היה משוכנע, שהמושך בחוטים מאחורי הקלעים הוא אברהם בן סַהלאן, בתמיכתן החשאית של ישיבות בבל. ישיבות בבל היו מעוניינות כי בראש הקהילה היהודית העשירה ביותר בעולם יעמוד נציג ישיבות בבל, כמו אלחנן בן שמריה בשעתו, ולא נציג ישיבת ארץ ישראל.

'אם באברהם עסקינן', משכתי קולי בניגון, 'מה שלום אשתו פַאיזה? הנכונות השמועות?'

יאשיהו חייך חיוך ערמומי" 'את שלמה בן כַּת'יר מכיר אתה?'

הרהרתי רגע ארוך. 'שלמה בן כַּת'יר? זה שבא תמיד לבית הכנסת עם שלמה בר נתנאל השולחני? גבוה ורחב כתפיים?'

'הוא האיש. אביה של פַאיזה אשת אברהם הוא. לאחר שמתה אשתו הראשונה של אברהם, והלה נשאר עם שני בנים צעירים, השיא שלמה בן כַּת'יר את בתו הצעירה לאברהם. צעירה היא ממנו ומהירת חימה. הזיווג לא עלה יפה. השניים עומדים בפני גירושין. לאבי פַאיזה, שלמה בן כַּת'יר, בטן מלאה על אברהם, משום שהלה לא ממהר להסכים עמו בנושאי כספים וחובות שנשארו מן הכתוּבּה. לדעתי כדאי שתחליף עמו כמה מלים.'

'עצה נבונה', אמרתי לעצמי כשמיהרתי להביא לאפרים את החדשות. שלושה קושרים עמדו מאחורי המזימה להפיל את אפרים ולמנות במקומו את שמואל בן אבטליון, בתמיכתו החשאית של אברהם בן סַהלאן. שמואל עצמו, בעל הדבר, לצדו תומכו הוותיק יפת הלוי בן טוביה סוחר הניל, שגייס לשורותיהם גם תומך נוסף, סוחר חדש בקהילה, שהגיע לא מכבר מהעיר רַקה שבצפון סוריה, והיו לו קשרים הדוקים עם ישיבות בבל.

'הגיעה השעה לתבוע מהגאון מעשה נחרץ וחד משמעי', אמרתי לאפרים. הלה הניד בראשו להסכמה ונתן בידי למשמרת את טיוטת מכתבו לגאון שבו הדף את מתקפות אויביו ומשמיציו בנושא אברהם בן הגאון.

'עליך לכתוב מכתב נוסף בהקדם', הצעתי לו, 'לפרוש בפניו את המזימה עם שמות הקושרים ולתבוע מינוי רשמי ומוצהר'.

השעה היתה כשרה למעשה. בארץ ישראל היתה רווחה גדולה ליושבי הערים והכפרים. גייסות הפאטִמים הצליחו במאמץ מרוכז להביס את שבטי הבדווים ואת משפחת בני גַ'ראח. זאת היתה שעת כושר לשר הגייסות, אַנוּשתַכּין אַלדִזבִּרי, לעשיית שפטים בבדווים, שנמלטו מפניו לחִג'אז שבצפון ערב. הצבא הפאטִמי זינב בהם והרג מהם רבים. אַלדִזבִּרי שלט כעת בכל ארץ ישראל, והתגלה בתור שליט נבון, כשם שהיה קודם לכן מצביא מחונן. הוא שיקם מבנים הרוסים ודאג להשיב את החיים לקדמותם. הגאון יכול היה, אם כן, להתפנות ולעסוק במינויים שבפוּסטאט.

'באשר לגרושיו של אברהם בן סַהלאן מפַאיזה', נזכר אפרים, 'עלינו להקשות עליו ככל האפשר, אבל בחשאי חשאים, לבל יוודע לאיש שאנו מעורבים בעניין. הלוא ידוע לך שיש בינו לבין הגאון שלמה בן יהודה קירבת משפחה. אמנם אינני יודע בדיוק את טיבה והיא מעורפלת משהו. מכל מקום, חיבה רבה מושך הגאון אליו. אל לו לדעת שמזימה זממנו נגדו'.

בעוד אפרים עסוק בניסוח מכתב חדש לגאון, עיינתי במכתבו הקודם. אמן הניסוח היה פטרוני, איש לא מיטיב ממנו לדבר על לב הגאון. אפרים הסביר היטב כי כל הנאמר עליו שקר ודיבה. אין כל עיכוב באיסוף התרומות, וגם הוסיף כי התרומות בדרך, וכוללות גם דיוקנאות, הלא הם המחאות כתובות, מאת 'אבירנו השר זקן הדור ההדור', וכך רמז לגאון שדויד הלוי בן יצחק עומד מאחורי הבחירה בו בתור מנהיג הקהילה.

לא בזבזתי זמן יקר. מיהרתי להיפגש עם מחותנו של אברהם בן סַהלאן, הלוא הוא שלמה בר כַּת'יר. לא אוכל למסור את כל פרטי שיחותינו הארוכות, אך נוכחתי לדעת שהאיש מבין עניין. נמנינו וגמרנו להקשות על אברהם את עניין הגירושין ככל האפשר ולנפחו לכלל שערורייה רעשנית, שלא תוסיף כבוד לשמו. שלמה נטר איבה לאברהם משכבר וראה בו את האחראי לכישלון הנישואין. שמחה גדולה לא היתה בלבו על שובה של בתו לביתו ורצה לפחות לצאת מן העניין ברווח ככל האפשר. אברהם תבע כי הגירושין ידונו לפני שמואל הכהן 'ראש הקהל'. שלמה מצדו, על פי בקשתי המפורשת, תבע כי אפרים ינהל את הדיונים. השניים הגיעו לפשרה שהלמה גם את רצוני: שני המתחרים ינהלו לסירוגין את המושבים, כשאני נוטל בהם חלק פעיל. גם פטרוני וגם אני הפצנו את הידיעות על גירושיו של אברהם בצורה הרעשנית ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו, כשהחותן הממורמר מוסיף את חלקו הקולני. התביעה היתה בעניין רכוש וחפצי ערך בשווי של ארבעים דינרים, שעל פי הכתוּבּה היו כלולים בנדוניה של פַאיזה. במושב הראשון התברר שהחפצים מושכנו על ידי אברהם והם נמצאים בידי השולחני העשיר, ידידו של שלמה בר כַּת'יר, הלוא הוא שלמה בן נתנאל, שגם המציא רשימה מפורטת של חפצי הערך שכללו מגש, גיגית, מחתה, קערה ושני צמידים- כולם עשויים כסף; דלי, כיור רחצה, אגן רחצה וקופסת תכשיטים – עשויים מנחושת; כד, מנורה, שני כרים ממשי דַבּיקי, שני מזרונים מבד טַבַּרי ומכנסיים תחתונים –  רשימה נכבדה ביותר. אפרים בן שמריה שניהל את המושב הראשון וכתב את השטר המסכם, קבע כי עשרים דינרים ישולמו על ידי שלמה בר נתנאל ואת השאר ישלם 'בַּרהוּן בר סַהלאן', בקראו לאברהם בשמו העממי הערבי המקובל, ללא כל תוספת של תאריו המרובים, שבהם עיטרוהו ישיבות בבל וישיבת ארץ ישראל. בפני בית הדין כולם שווים. באשר לשאר החפצים שהיו כלולים בנדוניה של פַאיזה: ספה, ספסל מכוסה באריג משי וארגז במבוק, קבע אפרים שאברהם כבר שילם לפַאיזה את שווים.

כולנו ידענו שאברהם בן סַהלאן נתון בקשיים כספיים מזה כמה שנים. הלוא בנו נשאר באלכסנדריה עדיין ולא חזר לפוּסטאט בשל חסרון כיס. ידענו גם שבאלכסנדריה תומך בו אחד מעשירי הקהילה, ואילו בפוּסטאט הקרקע עדיין אינה בשלה לשלטונו המיועד, על פי תכניות אביו. ביום ה, כ'ה בשבט א'של"ט לשטרות התכנס המושב השני בראשות שמואל בן אבטליון. שלמה בן כַּת'יר הגביר את לחצו. אני הוא שלחשתי את המזימה על אזנו. אני הוא גם שכתבתי את השטר במושב זה, על פי דרישתו המפורשת של אפרים בן שמריה. אברהם נדרש להביא את הכסף או לחלופין אישור מפורש ממי שיהיה מוכן לערוב לו, ולא, ייענש בקנס כספי. כל זאת עד יום שני האחרון של שבט. שמואל הכהן חתם בשטר לצד חתימתי למורת רוחו הרבה. ניכר בו היטב כי כל המעשה אינו לרוחו, אולם הצדק חייב להיעשות.

עד כמה דחוק היה אברהם בכסף נודע לנו רק מן המושב השלישי, שהתכנס על פי דרישתו של תובע חדש, מנשה בר יוסף. התברר שאברהם נאלץ ללוות ממנו את הסכום שחסר לו להשלמת תביעת הגט. מנשה דרש להסדיר את עניין שטרות החוב בבית הדין המוסלמי. אברהם נענה לו בעל כורחו. שמואל הכהן בן אבטליון, שניהל את המושב, לחץ בכל כוחו להקל על אברהם. בסופו של דבר הגיעו כל הצדדים להסכם ביניהם. פַאיזה הצהירה שאם בַּרהוּן יעמוד בכל התשלומים שנדרשו ממנו בכסף וברכוש, תקבל היא את גִטה ממנו והוא יהיה נקי מכל תביעה. מנשה הסכים להמתין עם הסדרת החוב עד ליום ב, כ"ה באדר ב' של אותה שנה. חתמתי בשטר הזה ביחד עם שמואל בן אבטליון שכתבו. כך הצלחנו להעסיק את אברהם לאורך זמן, ובינתיים התפנינו אנו להכין את מינוייו של אפרים על ידי מכתבים רצופים לגאון ולבנו, ולכל האישים בעלי ההשפעה, פעילות מבורכת כפי שנוכחנו לדעת לאחר חודשים ספורים.

הפרשה נחתמה בסוף אדר ב. בשני מושבים שניהל אפרים בן שמריה התחייב אברהם להחזיר למנשה בר יוסף חוב של שלושים דינרים בעשרה תשלומים שישתרעו על פני עשרה חודשים, החל מניסן של אותה שנה. מנשה גילה רוחב לב בידעו את מצוקתו של אברהם, והסכים לפרישת החוב. אברהם יצא מבית הדין לבדו ומיהר לביתו. בנו הצעיר נחמיה ציפה לו שם כדי לשמוע איך נחתמה הפרשה. אפרים ואני ניגשנו לשלמה בן כַּת'יר ולחצנו את ידו. העזרה שהגיש לנו היתה רבה, ועתה נותר הוא עם בתו הגרושה, לכלכלה ולהשיא אותה מחדש, אם יעלה הדבר בידו.

אם נפלה רוחו של אברהם כתוצאה מפרשת הגירושין הממושכת, לא גילה את הדבר ברבים.  במרץ רב המשיך לעסוק בענייני הקהילה, כשהוא נוטל חלק הולך וגובר בפעילות בית הדין. המוניטין שלו הלכו והתרחבו, ורבו חברי הקהילה שהעדיפו את שיפוטו. זכורני שהביאו בפניו את כַלַף בן אברהם השוחט מקהיר, שעבר עבירה בענייני שחיטה ובית הדין בקהיר העביר את עניינו לבית הדין בפוּסטאט. אברהם בן סַהלאן פסק את דינו למלקות, פסק יוצא דופן בקשיחותו. אינני זוכר תקדים לכך. הקהל היה מאוד מרוצה מעמידתו הנוקשה על הכללים. את השטר כתב אהרן החזן בן אפרים, החזן הצעיר והמוכשר, שכבר התמנה אז גם להיות פרנס מפרנסי הקהילה. דעת הקהל נחה מאוד מפסקי הדין של אברהם וכך המשיך לשבת בדין ושיתף פעולה עם שמואל הכהן בן  אבטליון בפסק שחייב פלוני, אהרן בן פֻהַיד לשלם מזונות לגרושתו, ועיכב את יציאתו מהארץ עד שימלא את חובותיו.

אפרים ואני לא נטרדנו יתר על המידה מכל המתרחש. ידענו כי בקרוב יתמנה אפרים באופן רשמי ויבוא הקץ למאבקים ולמחלוקות. בתמוז הגיעה ההוראה. קדמו לה פעילויות חשאיות רבות. מכתבים הורצו הלוך ושוב, בין ארץ ישראל לפוּסטאט. שליחים יצאו לקהיר, אל השרים האדירים חסד התוּסתַרי ודויד הלוי בן יצחק, ואל רופא החצר אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת. כל עשירי הקהילה ונכבדיה היו בסוד העניינים, לבד, כמובן, מתומכיו המובהקים של שמואל הכהן, ובעיקר הוסתרו הדברים מיפת הלוי בן טוביה ומאברהם בן סַהלאן. כשהגיעה ההוראה המפורשת מהגאון היו זקני הקהילה מוכנים ומזומנים.

ביום ראשון בשבת בשעות אחר הצהריים כינסתי את כל נכבדי הקהילה לבית הכנסת. הרינה פשטה במחנה ורבים שלא הוזמנו ישירות מיהרו ובאו לחזות במעמד. חצר בית הכנסת היתה מלאה, ולמרות החום הכבד לא עזב איש את מקומו. גם שמואל בן אבטליון היה שם. בפנים נפולות עמד בפינת החצר עם קבוצה נאמנה מחסידיו. רשמתי בזיכרוני מי ומי העומדים לידו. לא רבים היו האנשים שהקיפוהו, וזכרתי גם ימים אחרים. זכרונו של הקהל קצר. תמיד יקיפו את המנצח ויריעו לו, יבוזו למנוצח וינדוהו, גם אם רק אתמול היה הוא המנצח.

זה היה יומו הגדול של אפרים בן שמריה. ליום הזה פילל שנים. מוקף בבני משפחתו הלבושים חגיגית נכנס בהדר לחצר בית הכנסת. תמיכתו של הגאון היתה נתונה לו מכבר, והיום עמד לקבל את אישור הקהילה ומינויה בתור ראש קהילת פוּסטאט האחד והיחיד: 'דבר כל אלה שחתמו את שמותיהם בסוף המכתב הזה מעדת הרבניים המתגוררים בפוּסטאט, העושים יד אחת ביראת אלוהים, יתגדל ויתעלה, החרדים לקיים מה שציווה עלינו בתורתו, הדבקים בהלכות החכמים ז"ל והולכים אחר מצוות ראשינו ומנהיגינו בכל עת, מקבלים מהם ופונים לדינם, הם סנהדרין גדולה של ארץ ישראל..' כתב אפרים ביד יציבה, אך בפנים נרגשות את דברי ההקדמה למכתב הרשמי. על מכתב המינוי הזה יחתמו כל נכבדי הקהילה והוא יישלח לגאון לשם אישור רשמי. דממה חגיגית שררה בלשכת הדין, מקום שבו ישבו כל נכבדי הקהילה וזקניה וצפו באפרים הכותב את המכתב. רק בפינה אחת שמעתי לחישות חרישיות וראיתי את שמואל הכהן מסתודד עם יפת הלוי סוחר הניל ועם בן אלרַקי, שותפיו למזימה שסוכלה.

'אני מריח צרות', חשבתי לעצמי בדאגה, 'היום הזה לא יעבור בשקט כפי שקיוויתי'.

'כאשר מינה אדונינו שמעיה גאון נוחו עדן את מר אפרים החבר בסנהדרין גדולה בירבי שמריה העזתי וקבעו אב בית דין, נהג בנו יפה מאוד', המשיך אפרים לכתוב בשם הקהילה, כשהוא קורא בקול רם תוך כדי כתיבה. הקהל הניע בראשו לאות אישור. 'וכאשר מלך אחר כך יאשיהו גאון, רוח ה' תניחנו, מינה אותו בטרם פטירתו נוחו עדן, וקרא לו 'חבר'. ומינוהו גם כן אחרי יאשיהו גאון עליו השלום, כבוד גדולת קדושת מורנו ורבנו שלמה הכהן נוחו עדן וצדוק אב בית הדין נוחו עדן, וחבר בסנהדרין גדולה קראו לו, ובית דין קבעוהו. ומשראוהו כל העדה שהוא מקיים את חובותיו, דהיינו דן במשפטינו ובעסקי טובת הכלל, ומוסר נפשו על צרכי העדה, ומדקדק בקיום המצוות ובהזהרה מפני עברה, הכירו לו תודה על כך והם מקבלים את דעותיו ונשמעים לו כמצוות בוראנו יתגדל ויתעלה, דבקים בציותם לו כנדרש, ובקבלת דבריו כפי שנחוץ לקיום החוקים והדינים ככל מה שנאמר ותואר בכתב זה. היו מאתנו מי שחתמו, ומי שהסכים עמנו לנאמר בו. היה זה באחד בשבת י"א בחודש תמוז, אלף ושלוש מאות שלושים ותשע למניין שטרות שאנו רגילים למנות בו בפוּסטאט מצרים היושבת על נהר הנילוס, והכל שריר וקיים'.

המיה חרישית של הסכמה נשמעה בלשכה. אפרים הניח את קולמוסו והביט סביב. כל נכבדי הקהילה היו שם, אוהביו ואויביו, והוא ניצב בארשת של מנצח שהשיג את חלומו הגדול. מבטו נאחז בשלי, ואני הנעתי לו בראשי לאות של אישור ועידוד. עתה הגיעה העת לחתימות. שמואל בן אבטליון קם ממקומו, ניגש אל דרגש הסופרים, לקח את הקולמוס בידו והניפו אל על. דממה דרוכה נפלה בלשכה. האוויר היה כבד, רוח לא נשבה באותו יום, זכורני שאפילו הזבובים חדלו מזמזם.

'רבותי, הקהילה הקדושה', אמר שמואל, ומילותיו חצובות אחת אחת, 'מקובל עלי, כמו על כל העדה הקדושה, מינויו של מורנו ורבנו אפרים החבר בן שמריה העזתי, וחס לי מהמרות את פי אדוננו הגאון, ראש ישיבת ארץ הצבי. אולם אני וחברי', הניף ידו לעבר קבוצת חסידיו שניצבה בפינת האולם, 'נמנינו וגמרנו שיהיו עשרה זקנים מן הקהל יושבים עם מר אפרים במושב בית הדין, שותפים עמו בנשיאה בעול צרכי הציבור, מסייעים לו בקיום הדינים, עוזרים לו לבקש את הישר בעיני אלוהים ולמנוע את האסור, מטפלים בעניינם של ההולכים בדרך שאינה מותרת לפי ההלכה, מוציאים לפועל את הכתוב במכתבים שיגיעו מראשי הישיבה, ישמרם צורם, אל הקהל, ומשיבים בהתאם לכך'. את הדברים הללו אמר שמואל בנשימה אחת, כאילו פחד שיפסיקוהו ולא יתנו לו לסיים דבריו. ניכר עליו כי שינן היטב את הדברים. הם זרמו מפיו קולחים ורהוטים, כפי שנכתבו לאחר מכן על ידי אפרים בן שמריה עצמו, שקיבל עליו את הדין, אם כי בחוסר התלהבות בולט לעין. קולות התמיכה הנחרצים שעלו מכל עבר מפי נכבדי הקהילה שמילאו את הלשכה אילצו אותו לחייך חיוך מעוות משהו, ולשבת ולכתוב את התקנה המוצעת. שמואל ישב לצדו ויחד ניסחו את ההסכם. ישבתי דרוך במקומי ועקבתי אחר השניים. קהל הנכבדים התלחשו ביניהם ומיד פעם עלתה קריאה מכוון אחר להוסיף סעיף או להשמיטו. החום היה כבד והאווירה בלשכה העיקה. רציתי לצאת לחצר ולשאוף קצת אוויר צח, אך חובתי אילצתני להישאר על משמרתי, שמא יזדקק לי פטרוני.

בערב נשבה רוח קרירה ונעימה מן הנילוס והביאה עמה מעט הפוגה  מן החום הכבד. ישבנו באולם ההסבה ליד אשנב האוורור, שדרכו חדרה הרוח מן הגג, אשתי המניעה בזרועותיה את בננו הקטן, אמי ואחי, אשתו ושני ילדיהם. סיפרתי לנשים את אירועי היום. מַנצוּר אחי, שלא סלח מעולם לאפרים על כי השעה אותו מעסקי השחיטה, אמר בארשת לעגנית משהו: 'לא ניצחון הוא לאפרים החבר, עוד לא'.

'נכון הדבר', אישרתי אני, 'עשרת הזקנים קיבלו מינוי מן הקהל לטפל בכל ענייני הקהילה לצד אפרים, כולל הקדש ושחיטה, ולמעשה סמכותו של אפרים יוצאת מוגבלת מאוד. הגאון יאשר את הדברים כי הוא מודע היטב לזרמי המעמקים הפועלים בקהילה שלנו, וברירה אין בידו'.

אבל סוּרוּרה שלי, השקטה והנבונה, אמרה פתאום: 'אפרים עוד לא אמר את המילה האחרונה. איש חזק ותקיף הוא וגם עקשן גדול. הוא יהיה האיש שינהל את הקהילה בשנים הבאות. מאבקים רבים עוד צפויים לו, אך הוא ישרוד את כולם'. הבטתי בה. מה רב אושרי על האישה שאתי.

 

יא

היום, כשחלפו כשלושים שנים מאז אותם ימים של מתח, אולי כבר לא יימצא אדם שיזכור עוד מה ולמה היתה כל המהומה. אני, שעיני ואוזני היו בכל מקום, זקן אני וזכרוני מתחיל לבגוד בי. אני כותב את הדברים מתוך תחושה של חיפזון. הזמן הולך ואוזל. אם לא אכתוב היום, לא יישאר מי שיזכור, מי שיידע, מי שיספר. עם בני מעולם לא שוחחתי על הימים ההם. רק אשתי האהובה סוּרוּרה הקשיב לדברים בשתיקה לעת ערב, בשובי הביתה. לעתים רחוקות היתה מעירה הערה חרישית, ותמיד היו דבריה כצרי לעצמותיי. אבל אשתי כבר איננה לצדי. גם בתי יחידתי מתה בלדתה, רק בני נותר לי. עבורו אני כותב את חיבורי. עליו לשמור אותו למשמרת, עלי לכתוב ולספר כל עוד זכרוני עמי, כל עוד מחזיקה ידי בקולמוס. עלי לכתוב ויהי מה. חמש שנים של מאבק ממושך ומורט עצבים עברו על פטרוני ועלי מאז מותו של המנהיג המוכר של כל עדתנו, אלחנן בן שמריה. נדרשנו שנינו לגיוס כל כוחותינו, עורמתנו, קשרינו וסבלנותנו כדי להביא את אפרים למקום שהגיע אליו. לא תמיד ידענו בדיוק מי הם יריבינו ונגד מי עלינו להשחיז ציפורניים. בדרכים נפתלות ונסתרות התקיפוהו, את פטרוני.

היום אני מבין שלמעשה היינו פטרוני ואני, וכך גם שאר הנאבקים על ירושת אלחנן, רק כלי משחק בידי גדולים מאתנו. המאבק האמיתי נרקם בחשאי חשאין, והמנצח צפוי היה לקצור לא רק את השליטה על קהילתנו הקדושה, אלא על העולם היהודי כולו. הדברים האלה הלכו ונתבררו לי, טפח אחר טפח, במרוצת השנים. אבל אז, לפני שלושים שנה, כשהיינו שקועים כולנו בתוך ד' אמותינו, לא הרחקנו ראות.

לו הייתי אז מפוקח יותר, הייתי מבין אחרת את הפגישה שהתקיימה בבית הכנסת שלנו בחודש טבת של שנת אלף שלוש מאות שלושים ושבע לשטרות, חמישה חודשים בערך לפני פטירת אלחנן בן שמריה ולידת בני. הכול התחיל באווירה נינוחה. ישבנו קבוצה של נכבדי קהל הירושלמיים, ביניהם, זוכר אני, ישב גם שמואל  'חמדת הישיבה' אלתאהִרתי, הסוחר המַגרִבִּי הנכבד והעשיר. ישב גם אפרים הכהן בן אברהם, מקורבו של הגאון. אתנו יחד ישבו גם כמה מנכבדי קהל הבבליים, ובראש כמובן מנהיגם התקיף אברהם בן סַהלאן. סַהלאן בנו עדיין שרוי היה באלכסנדריה, וליד אברהם ישב בנו הצעיר נחמיה, החזן והפייטן המוכשר. גירושיו של אברהם עדיין לא יצאו אז לפועל, ונדמה היה שהוא תמיד רגוז ועצבני. אבל הפעם התנהלה השיחה על מי מנוחות. אינני זוכר על מה נסבו הדברים בראשיתם, אך עד מהרה, כתמיד, התגלגל הדיון על הישיבות. אני ישבתי נשען אל אחד מתריסר עמודי השיש שניצבו באולם בית הכנסת. עסוק הייתי בהרהורים אחרים ולא עקבתי אחר השתלשלות השיחה. ופתאום שמעתי את אברהם, בעל התארים המעטירים משתי הישיבות, מרים את קולו. מיהרתי להקשיב.

'הוי, חבורת אנשינו', עלה קולו, 'מה טוב חוק ישיבת בבל, כמה נכונות תורותיה, מה טובות שיטותיה, מה רבה נטיית האומה אליה. אין ישיבה זו כמו ישיבת צבי, אשר נידרדרו ונידרדרו תורותיהם והשתנו תורותיהם!'

'אבל אַבּוּ אִסחַק אלוף', פניתי אליו בכינויו הערבי ובתוארו הבבלי,  כמקובל, 'כפוף אתה לגאון של ארץ הצבי וחייב לסור למשמעתו'.

אברהם לא הקשיב לדברי. שבוי היה בקסם דיבורו שלו. הוא קם על רגליו ונופף בידיו בתנועות רחבות לכל עבר: 'רעי הבבליים', אמר, 'אל לנו לשבת בבית הכנסת הזה, מפני שהוא מרשות אלה אשר נידרדרו תורותיהם. על כן, מי שיש לו משפט או תלונה, הלא אנחנו יושבים בבית הכנסת של הבבליים'.

הדברים חרגו מכלל דיון נינוח והפכו לעימות גלוי. אפרים ואני החלפנו מבטים. מעולם עוד לא נאמרו דברים גלויים כל כך נגד סמכות הגאון, דברים של מרד והסתה. הלוא אברהם הכריז כאן בגלוי על רצונו בבית דין נפרד לבבליים, דבר שלא יעלה על הדעת.

הרהורים מהירים התרוצצו במוחי. פרי עמלו של אלחנן בן שמריה הוא. הלוא רצונו הברור היה כי אברהם יתפוס את מקומו בהנהגת הקהילה ולצורך זה לא היסס לפלג את קהל הירושלמיים ולהחלישו. אברהם שואף לתפוס את השלטון ולהשאירו בידי הבבליים, כפי שעשה בשעתו אלחנן בן שמריה. אין הוא נושא את נפשו לבית דין נפרד, לא ולא! רק דרך היא לתפוס את השליטה בבית הדין האחד של פוּסטאט, היושב בבית הכנסת של הירושלמיים. חייבים להודיע על כך מייד לגאון.

בעוד מחשבות אלה במוחי קם אפרים בן שמריה על רגליו נסער כולו. גם שאר הנכבדים לא נשארו לשבת. כולם פרצו ודיברו בבת אחת והמולה השתררה באולם. 'אל תפלג את העדה!' קרא אפרים הכהן בר אברהם ופניו האדימו מחרון, 'לא יהיו פה חילופין כמו שאתה מייחל'.

שמואל התאהִרתי הניח ידו על כתפו של אפרים הכהן במחוות הרגעה, 'אל באפך, אדוני ומורי, אַבּוּ אִסחַק אלוף יודע היטב מה הנזק הנובע מן הדעה הזאת, ולא יעשה מעשים פזיזים'.

אפרים בן שמריה שתק, ורק נחירי אפו רטטו. בעיניו הביט בי כאומר: 'דבר אתה.'

'כבוד גדולתך', אמרתי, משתדל לשמור על נימה שקטה ככל האפשר, 'ידוע תדע כי אדוננו הגאון ציווה שנתכנס כולנו בבית דין אחד, בית הדין של הירושלמיים..'

אברהם שיסע את דברי: 'אין הדברים כן! וכך נעשה. אני יושב בבית הכנסת של הבבליים, מקום רָשותי, ואתה', הצביע על אפרים, 'יושב בבית הכנסת של הירושלמיים. הבבליים יבואו אלי, ואילו הירושלמיים- שהלא אתה ראש להם- יבואו אליך. לא אחלוק עליך ולא תחלוק עלי, ולא יהיו בינינו לא התנגשות ולא סכסוך ולא מריבה'.

כאן פתח אפרים החבר לראשונה את פיו ואמר בנימת כיבושין: 'הלא זה אשר ישחית את העדה וירבה את החילוק ביניהם'.

'אני אינני יכול לעשות אלא מה שאמרתי', חזר ואמר אברהם.

המהומה פרצה מחדש. חילופי הדברים ארכו שעות ארוכות, עד שירד היום. גרון כולנו יבש ועינינו האדימו. לעת ערב קם אפרים, החווה בידו תנועה עגולה ואמר בקול ניחר:

'לא נעלם מן העדה כמה השתדלתי בבקשי את השלום וכמה ביקשוהו העדה. ולא נעלם מן העדה שהתנגד מי שהתנגד. אני מבקש חתימה של מקצת האדונים במכתב שנכתבנו בתשובה על מכתב ראש הישיבה, ייתן אלוהים לו את חסותו, כדי שארחיק מדעתו את אשר חשב עלי, שאני הוא המרחיק את השלום'.

אברהם ובני קהלו עזבו את החדר, ואנו, הירושלמיים שנשארנו, חתמנו כנדרש על מכתבו של אפרים לגאון, שבו פירט את כל מה שהתרחש. היום במבט מפוקח לאחור, מבין אני כי שנינו, גם פטרוני וגם אני, מה תמימים היינו אז. לא היטבנו לקרוא את המתרחש בין השיטין, למרות שהדברים נרמזו לנו הן על ידי אברהם עצמו והן על ידי אפרים הכהן. לא ידענו מה קרוב היה אז, אדוננו ומבטחנו, שלמה בן יהודה גאון ישיבת ארץ ישראל, לוותר על בן חסותו אפרים בן שמריה, לטובת אברהם בן סַהלאן, כדי לשמור על שלמות כיסאו שלו. אלא שהדברים התגלגלו אחרת לגמרי.

בחודש האחרון של שנת אלף שלוש מאות וארבעים לשטרות לבשה פוּסטאט מצרים חג. במצוות האִמאם אלט'אהִר חגגו כל אוכלוסי פוּסטאט, היהודים, הקופטים המוסלמים הסונים והפאטִמים את לידת בנו משפחתו הסודנית האהובה.

שמונה חודשים לאחר מכן חגגה פוּסטאט שנית. התינוק כהה העור הוכרז באופן רשמי ליורש העצר והוכתר בשם אלמֻסתַנצִר, כלומר, המבקש עזרה מן האל. לבנו לא היה נתון לחגיגות הפאטִמים, אך מוחנו היה עסוק בשאלה כיצד ישפיע מינוי התינוק הסודני למחצה על עתידנו. ידידי בעלי הדוכנים בשוק הגדול ובשוק של מרחץ העכבר היו תמימי דעים כי לימים תגדל השפעתו של השר האדיר אברהם התוּסתַרי, בעליה לשעבר של גבירת החצר הסודנית. 'אֵם האִמאם יכולה, אם תנהג בתבונה, להיות מושלת הממלכה', אמרו הקולות בשוק, 'וחזקה על הסודנית הפקחית שהיא יודעת את אשר לפניה, לאברהם התוּסתַרי עוד נכונו ימים גדולים'.

'עלינו לחזק את קשרינו עם האחים התוּסתַרים', אמרתי לאפרים לאחר שהשמעתי באוזניו את קולות השוק, ' בסופו של דבר הם המושכים בחוטים, וגם הגאון תלוי בהם. הרַאיס אַליַהוּד, חסד התוּסתַרי, הוא הממונה העליון גם על הגאון שלנו. עליך ליצור מערכת קשרים כזאת עם חסד התוּסתַרי, שהגאון יזדקק לך כדי להגיע אליו'.

'התחרות קשה', אמר אפרים באנחה, 'גם לאברהם ולסַהלאן מערכת קשרים עם השר האדיר חסד התוּסתַרי. עלי ליצור אתו קשרים בעיקר במישור הכלכלי. עלי להיפגש אתו ולהציע לו שותפות בעסקת הבשמים והתרופות שאני מתכנן לייבא בקרוב מהודו'.

ישבנו שנינו באולם ההסבה הגדול וספון השיש של אפרים. כתמיד לא יכולתי להימנע מעריכת השוואות 'מיותרות', נזפתי בעצמי. אני עובד מזריחת החמה ועד לשקיעתה, מתרוצץ בין בית הכנסת, השווקים ובתי ההקדש, והכנסתי אינה אלא דִרהֶמים ספורים. בעסקת בשמים מוצלחת אחת יכול אפרים לכלכל את משפחתי הענפה במשך כמה חודשים. 'אבל לך אישה אהובה ובן מוצלח, הלוא לאפרים אין אפילו בן זכר', ניחמתי את עצמי בצאתי לשוב לביתי.

ההזדמנות ליצור קשר עם חסד התוּסתַרי נפלה לידי אפרים בנסיבות אחרות לגמרי. אברהם בן הגאון הגיע שוב בשליחות אביו לפוּסטאט. הצעיר השחצן שזה מקרוב הכניסו אביו לנתיב הקידום של הישיבה ועטרו בתואר 'ששי בחבורה', התעתד לערוך סיור מקיף בערי הדלתה של מצרים ולגייס תרומות לטובת הישיבה. רב צחקנו על חשבונו בסתר, אפרים ואני, שהלוא הביא עמו הצעיר מכתבים מאביו לאפרים. באחד המכתבים הפגיע אביו, הגאון המודאג, באפרים, שישגיח על בנו יקירו שלא יתהולל ושלא יפזר את כספי הישיבה. אברהם אהב לדבר ודאג תמיד לכנס סביבו קהל מאזינים, בעוד הוא מספר סיפורי רכילות על הנעשה בישיבה. לעתים הסגיר סודות ונסתרות שהשתיקה יפה להם. אני דאגתי להימצא תדיר בסביבתו, להאזין לו בשקיקה, למשכו ככל האפשר בלשונו ולחלץ ממנו פרטים רבים ככל האפשר. כשסיפרתי על כך לסוּרוּרה אשתי בשעה של חסד בין הערביים, אמרה לי: 'אין האב ראוי לבן כזה. הלוא אחד ויחיד הוא לו כעת'.

רשמתי לפני כמה עובדות קטנות שהסגיר אברהם בפזיזות מתוך המחשבה שאולי אעשה בהן שימוש ביום מן הימים: ההשגחה על השחיטה ברמלה נמסרה לבנו של טוביה 'השלישי' עליו השלום, אך הוא אינו מואיל להימצא שם. בנֵי שלמה הכהן, הגאון הקודם, יוסף ואליהו, מואילים לרדת לרמלה רק על מנת שתהיה להם מזה הכנסה. הכנסה אין והעניינים נסחבים. הגאון עצמו נקלע למצב קשה ללא נשוא. מצב שגרם מפני המחסור והמצוקה. כבר לא נשאר לו מה למכור. כשהציע לו בנו לעשות מה שעשו ראשי הישיבה שקדמו לו השיב: 'השקפתי ידועה לך. אינני יודע באיזה אופן היו לאותם ראשי ישיבה אותן הכנסות, אך אני אדם שאיננו משתתף בדבר שיש בו משום עבירה על אמונתי. אינני יודע מה יהיה בסופי ולא מתי יקראו לי לבית דין של מעלה'.

כשסיפרתי את הדברים הללו לאפרים בן שמריה ענה: 'צדיק גדול הוא הגאון שלנו. גם אני הצעתי לו שינהג כמנהג הגאונים הקודמים ויגדיל הכנסותיו והוא ענני כפי שענה לבנו. אבל עתה שליחות הטיל עלי ועלי למלאה. זוכר אתה את שלושת הירושלמיים שהושלכו לכלא בגלל חובות שלא שילמו? אדוננו ראש הישיבה כתב מכתבים אחדים לשר האדיר אַבּוּ נַצר חסד התוּסתַרי ולא נענה. כעס גדול כועס הגאון על אַבּוּ נַצר. הלוא הוא קרוב למלכות וענייננו נוגע לו כשם שהוא נוגע לזולתו. עלי ללכת אליו בשליחות הגאון ולדבר על לבו כי מן הראוי שירחם על אותם מסכנים, כי הלוא אין בין עשירינו איש העולה עליו בנכסים ובדרגה'.

חשבתי בקדחתנות. מדוע לא ענה אַבּוּ נַצר חסד התוּסתַרי לגאון? האם קשור הדבר בפולמוס הגדול שפרץ לפני כחודש בין קבוצה מתלהמת מקהל הבבליים לבין קבוצה קולנית לא פחות של אחינו הקראים? מידי פעם מתעוררות שאלות שנויות במחלוקת, בנוגע למנהגי השחיטה של אחינו הקראים, או בנוגע לקביעת הלוח שלהם, ויש תמיד כמה קיצוניים קולניים שמעוררים את הרוחות ומגיעים אפילו למהלומות.

'עליך לנהוג בזהירות וברגישות בפגישתך עם אַבּוּ נַצר', יעצתי לאפרים, 'הגאון הכועס בוודאי הרגיז את השר האדיר במכתביו. אין לדעת מה תוצאות תהיינה לדבר. הבטח לו להרגיע את הרוחות בין אנשי קהילתנו לבין הקראים ולדאוג שדברים כאלה לא יישנו. קשור אתו עסקות מסחריות, הלוא בידיו אנחנו'.

עצתי הוכיחה עצמה במהרה. לא חלפו ימים רבים ומצאנו את עצמנו בסחרחורת של עימותים חריפים שכוונו כולם למטרה אחת ויחידה, השליטה על קהל פוּסטאט. מתקשה אני היום לזכור את סדר הדברים, אבל הקשרים שהשכיל אפרים פטרוני לקשור עם השר אַבּוּ נַצר חסד התוּסתַרי, הם שעמדו לו בעת מאבקו נגד יריביו.

 

יב 

האות למאבק הגלוי ניתן ביום שבו חזר סַהלאן בן אברהם מאלכסנדריה. למחרתו יום חמישי בשבת היה. יצאתי בערב לעבר השוק הגדול שבו היתה צריכה להיערך שחיטה גדולה הלילה. כבר מרחוק ראיתי התקהלות גדולה במקום השחיטה והמולת שאון הגיעה לאוזני. ילדים מוסלמים ניצלו את ההתקהלות, התרוצצו בין הדוכנים והעוו העוויות לעברנו, אולם דומה שאיש לא שם לבו אל תעלוליהם. פילסתי דרך בין הקהל. ריח חמוץ של זיעה ושל התרגשות עלה באפי. כשהתקרבתי ראיתי את סַהלאן בן אברהם ניצב בלב ההתקהלות ונושא דברים בקול רם. גבה קומה היה וזקנו עשוי בקפידה, לבושו סדור וטורבן על ראשו. כמה שנים לא ראיתיו, מאז נסע לאלכסנדריה. ציינתי לפני שחריצים עמוקים נחרצו בפניו והוסיפו לו ארשת בגרות שלא היתה בפניו קודם לכן. הוא רכש לו בטחון ותעוזה, דיבורו היה בטוח ובדבריו נמסכה נימה אירונית: 'על פי המסורת? אפשר גם לשנות את המסורת. היום אנחנו חזקים, גם רב האיי גאון פומבדיתא עומד מאחורינו. לנו הזכות לנהל את השווקים'. לפתע הבחין בי ונשתתק לרגע.

ניצלתי את ההפוגה ואמרתי בנחת ככל האפשר: 'ברוך שובך, אדוני סַהלאן בן אברהם. אנא, אפשר לנו לנהל היום את השחיטה כמנהגנו. הדברים יבואו לפני מנהיג הקהילה ולפני הגאון'. בלבי פנימה התחוללה סערה, אך כלפי חוץ שמרתי על שלווה, דבר שעלה לי במאמצים רבים. דברי המתונים השקיטו גם את כל המתקהלים. קבוצת הבבליים עם סַהלאן בראשם עזבה את המקום. אנשינו נשארו עוד זמן רב, מתגודדים בקבוצות קטנות ודנים במתרחש. אני נפניתי למלאכתי בעוד ראשי מתכנן בקדחתנות את המהלכים הבאים. עלי לברר בהקדם מה זוממים האב ובנו, אברהם וסַהלאן, לעשות כדי להשתלט על השוק, ואולי גם על תחומים אחרים. יש לידע את הגאון בכל המתרחש. מנהיגי הבבליים לא היו נוקטים צעדים כה קיצוניים ללא תמיכה וגיבוי של הגאון ששלט ביד רמה בכל קהילות ישראל הכפופים לבבל, רב האיי גאון. לראשונה חשתי שאנו רק חלק קטן ממשחק גדול שאת כלליו לא ידעתי ולא הכרתי. עבודה רבה היתה לפני עוד הלילה. יש לנהל את השחיטה, לדאוג לבדיקת כל החלקים השחוטים, לסידורם על דוכני השוק לקראת מכירתם למחרת. השומרים צריכים להתייצב ועלי להשגיח שכולם יודעים את מלאכתם. הלילה יעזור על ידי אהרן בן אפרים בן טַרַסון, החזן המוכשר. אני מלמדו עתה וכך הוא מכשיר עצמו למלאכת השחיטה וההשגחה. רעיון עלה במוחי. אהרן הוא אחיו הצעיר של סעדיה 'אלוף' ושניהם אחיה של אמו המנוחה של סַהלאן בן אברהם, כלומר דודיו של סַהלאן. הקרבה היתירה בין סעדיה 'אלוף' לבין סַהלאן היתה ידועה ומפורסמת. עלי לקרב אלי את אהרן ולהרבות שיחה עמו. עלי להזמינו לביתי לסעוד עמי, ואולי יעלה בידי לשמוע מפיו דברים.

ההזדמנות נפלה לידי עוד באותו לילה. אהרן נראה מוטרד ומיוסר, פניו הגרומים, שחיוורון ודאגה של קבע נסוכים עליהם, נראו נפולים מתמיד וכתמים כהים נסתמנו תחת עיניו, אות לחוסר שינה. השתדלתי להאיר אליו פני יותר מתמיד, והתעניינתי בשלומו. הוא לא הישיר אלי מבטו בענותו לי בחצי פה. ניצלתי הזדמנות כשהייתי מאוד קרוב אליו, חבקתי את כתפו במחווה של קירבה יתירה ולחשתי אזנו: 'מזה זמן שאני משתוקק להזמינך לביתי, להכיר מקרוב את משפחתי ולסעוד עמנו. התואיל לבוא לביתנו לסעודת השבת מחר בערב? אשתי תשמח מאוד להכירך ולארח אותך'.

הוא הביט בי מתוך מבוכה והשתאות. מעולם לא העליתי דברים כאלה בפניו. לאמתו של דבר חששתי בסתר לבי מפני כישרונותיו הניכרים בחזנות ובפייטנות. היסוס ניכר בפניו עת פתח פיו לענות. לא נתתי לו הזדמנות לסרב ואמרתי מיד: 'אנא, אל תסרב לי. רואה אני בכך הזדמנות מיוחדת ליצור קירבה בינינו ובין משפחותינו..' הבטתי בעיניו במבט מפציר והוא הנהן בראשו.

עוד באותו לילה בחרתי לי נתח אליה דשן ושמן במיוחד. סוּרוּרה אשתי הכינה ממנו תבשיל ריחני. היין המשובח, האוכל השמן והאווירה הנינוחה שדאגנו להשרות על האורח נתנו את אותותיהם. אהרן התרווח על הספה הנמוכה, לגם מן היין, טעם מן השקדים והצימוקים והתפתה לשיחה ממושכת. דובבתי אותו כפי שרק אני יודע לעשות. עד מהרה נפלו כל המחיצות. אהרן סיפר לי על אשתו ושני ילדיו הרכים, על קשיי הפרנסה, שהכרתים מקרוב. לאט לאט התקרבנו לנושאים הרגישים. שאלתיו לשלום אחיו סעדיה 'אלוף' ולשלום בן אחותו סַהלאן, ומזגתי עוד יין לגביעו. כשהתחיל לספר לי בנימה של קירבה יתירה על המכתב שהגיע מאב בית הדין של הישיבה, צדוק הלוי בן לוי, נפעמתי ונסערתי. כלפי חוץ שמרתי על שלווה ועודדתי את הצעיר בשאלות ובחיוכים. אך דמי זרם בעורקי במהירות ונחירי התרחבו. הרחתי את ריח התככים , המזימות. אוהב אני את ההתרגשות המסעירה הזאת, את המערכה שבה יש הנופלים ויש הקמים במקומם. רוצה אני להיות מעורב. התחלתי לצרף פרט לפרט. מתחיל להבין את גודל העלילה ואת עוצמת האנשים המעורבים בה. את המכתב שלח צדוק הלוי אל סַהלאן 'החבר' בן אברהם, רומז בחצאי משפטים על מזימה הנרקמת נגד הגאון החדש, שלמה בן יהודה. דברים מפורשים לא נאמרו. סַהלאן התבקש לכנס סביבו קבוצת אנשים, אהרן מנה אותם בשמותיהם, הכרתי את כולם. בראשם בלטו האחרים התוּסתַרים ודויד הלוי בן יצחק, אנשי החצר העשירים. נוסף להם הזכיר אהרן את יאשיהו, נכדו של הגאון יאשיהו זכרו לברכה, שהתגורר בצַהַרַג'ת, העיר הקטנה בדלתה, את פרח 'ראש הפרק' בן מֻוַמַל בן פרחיה השופט, מנכבדי הקראים, ואת חגי הכהן בן יוסף, הסוחר העשיר. הפרטים הצטרפו בראשי ובזיכרוני. זכרתי את ביקורי אצל דויד הלוי בן יצחק, את סבר פניו האטומות כשהמלצתי בפניו של מינויו של שלמה בן יהודה לגאון. זכרתי את השמועות על מכתבים ששיגר רב האיי גאון לאברהם ולסַהלאן. קשרתי את המזימה הזאת עם רצון ההשתלטות של גאון פומבדיתא על מצרים, עם מעשיו של סַהלאן בשוק הבשר. הדברים התבררו יותר ויותר. בעודי ממשיך לדרבן את אהרן בדיבוריו, ניסיתי למקם את עצמי בתוך המפה הפוליטית הנרקמת מחדש בפוּסטאט, בתוך מאזן הכוחות החדש שעלי לקחת בחשבון. מתוך הרהורי שמעתי את אהרן מזכיר שם בלתי ידוע לי.

'מי?', שאלתי.

'דיברתי על נתן בן אברהם', ענה אהרן לעה במקצת. הארוחה הדשנה והיין עשו את שלהם.

'נתן בן אברהם? השם זכור לי..', היססתי.

'נתן בן אברהם בן שאול. בן אחיו של אב בית הדין של הישיבה שקדם לצדוק הלוי, נצר למשפחת שמואל הכהן גאון. הוא מבלה כבר שנים בקַירַואן, שומע תורה מפי הרב חושיאל בן חננאל בבית המדרש של קַירַואן ועוסק במסחר. איש חריף ונמרץ. סַהלאן בן אברהם סיפר לי שידידו מקהל הבבליים, מבורך בן עלי, אתה מכיר אותו, סוחר עשיר מופלג, קיבל הודעה מנתן בן אברהם שהוא בדרכו לפוּסטאט. אני מניח שהוא קשור לעניין הקנוניה נגד הגאון, אך אינני יודע כיצד. הוא אדם תקיף ביותר. יודעים לספר עליו כי בכל מקום שהוא נמצא בו, נטרפים כל הקלפים המקובלים'.

ברגע זה חשתי שעלינו לסיים את השיחה. עלי לערוך סדר במחשבותיי ולבדוק לאין נושבת הרוח. תמכתי באהרן וליוויתיו לביתו, שקוע בהרהורים.

מכאן ואילך התחיל כדור השלג להתגלגל, הולך וצובר תאוצה, כשמפעם לפעם נחשפים תחתיו מעשים ופעולות שבעבר לא ייחסתי להם חשיבות ולא השכלתי לקרוא את אותותיהם. אני מתקשה היום, במרחק זמן, לכתוב את הדברים כהווייתם. מתח ורוגז רב שררו בקהילה. אחינו הבבליים, מונעים על ידי קריאותיהם של אברהם וסַהלאן, החלו להרים קולם בבית הכנסת ובבית הדין. רבים מהם, שעד עתה נהגו להתפלל עמנו בבית הכנסת של הירושלמיים, נטשו אותנו ועברו להתפלל בבית הכנסת הקטן של הבבליים. עימהם עברו גם כמה מיריביו הבולטים של אפרים בתוך קהל הירושלמיים. תביעות הולכות וגוברות לשיפוט נפרד, בבית דין המיוחד לבבליים, נשמעו יותר ויותר. אברהם הסמיך מעשה לאמירה, והחל דן ושופט באופן עצמאי בבית הכנסת שלהם. העניינים החלו לצאת מכלל שליטה. נראה היה שאפרים החל מאבד את רסן השלטון. הוא היה עצבני ונוח לרגוז. זה ימים רבים שלא נועץ בי עוד. נראה שהוא מעדיף עתה על פני את חתנו יוסף, איש קצר רוח וידוע חולי. חיבה יתירה לא רחשתי אליו מעודי, ובעיקר לאחר שנשא לאישה את אסתר, שבה חשקתי לעצמי. עד היום נמשכים חוטים הסמויים מן העין ביני לבינה, ואולי רק נדמה לי הדבר. חושב אני כי מיטיבה היא להבין ללבי יותר מכל אחד אחר מבני ביתה, ואולי רק הוזה אני. מעולם לא נאמר דבר, לא ברמז ולא במילה. גם אני עצמי איני מיטיב לשלוט ברוחי, וכשמכעיסים אותי רוחי קצרה. אך נראה שאפרים וחתנו רגוזים ביותר היו, ומיום ליום הקשו ידם על בני הקהילה. תלונות רבות שמעתי מפי אנשי הקהילה, ורבים מהם לא הסתפקו בתלונות. היום יודע אני כי שמואל בן אבטליון ניצל את ההזדמנות ושיגר מכתבים רבים לגאון, לא בשמו חלילה, אחרים כתבו אותם. אחד המכתבים נשא חתימות של יותר משלושים עדים המתלוננים שאפרים מרחיק את הקהל בהתנשאותו ובשתלטנותו. לדבריהם רבים עברו בגללו ובגלל חתנו אל בית הכנסת האחר ואל מושבם של הקראים. ועוד טענו המתלוננים כי את בית הכנסת של הבבליים שיקמו וכי הם מאוחדים, ואילו אצל הירושלמיים נפסקו עבודות השיקום כי פני הקהל ומנהיגיו עברו אל הבבליים ואל מושב הקראים. עוד נודע לי כי גם הגאון וגם אנשי הישיבה האחרים הריצו מכתבים לאפרים והפצירו בו למתן את שתלטנותו ואת התנשאותו ולרסן את חתנו. עליו לשים קץ בנועם הליכות לשמועות המאוסות וללכד את הקהל שוב כפי שהיה. העובדה שרבים מן הירושלמיים מסתלקים מבית הכנסת ששיקומו הופסק, מעציבה מאוד את לב אנשי הישיבה והגאון, נאמר במכתבים. אני ידעתי על כל המכתבים הללו מפי השמועות בלבד. אפרים הרחיקני, לא נועץ בי עוד, לא החליף עמי אפילו מבט. אפשר והאשימני בעצות רעות, ואפשר שמדוכא מידי היה. אני התכנסתי בעבודתי והתנחמתי באשתי ובבני. אבל בני הקהילה לא הניחו לי. ידעו כי מקורב הייתי לאפרים ולא חשו בשינוי. שכני הטוב סולימן אמר לי בנימת תלונה: 'קשה לשאת היום את המתרחש בבית הכנסת. אפרים מתנשא ומזלזל ואומר 'לא ייכנס אדם לבית הכנסת אלא אם ארצה אנוכי, ולא ידבר אדם בבית הכנסת אלא ברשותי'. לא לחינם עוזבים רבים. גם אני שוקל לעבור לבית הכנסת של הבבליים'.

יום אני יודע כי הגאון ידע על תכניותיהם של אברהם ושל סַהלאן בנו לפני חודשים רבים. השניים מקורבים ביותר היו לגאון. עם אברהם בן גילו היה הגאון ביחסים מיוחדים. הוא פנה אליו תמיד בלשון קירבה, שהלוא היתה ביניהם גם קירבה משפחתית מסוימת, שעולם לא הצלחתי לעמוד על טיבה. עוד בהיותו יד ימינו של אלחנן בן שמריה, המנהיג הגדול, כבר עיטרו שני המרכזים ,ארץ ישראל ובבל, את אברהם בתואריהם והתחרו על חסדו. אברהם עשיר היה, חלפן כספים וסוחר ממולח, משפחתו מיוחסת ושורשיה נטועים היטב בחיי המסחר הענפים של פוּסטאט. סייעה בידו העובדה שעדיין ישבו כמה מבני משפחתו הרחוקים בסיציליה, ארץ מוצא המשפחה, כדי לקיים יחסי מסחר הדוקים עם פלרמו. האחים התוּסתַרים, שקיימו גם הם רשת קשרי מסחר עם פלרמו, היו בקשרי מסחר וידידות עם אברהם. קשרי משפחה מסועפים לרוב חיזקו את האיש. בין השמועות וסיפורי הרכיל שנהגתי ללקט בבית הכנסת היתה גם הידיעה שקשר נישואין מסובך מקשר את אברהם גם עם משפחת הגאונים המיוחסת שממנה יצאו בשעתו הגאון החשוב מאיר ובנו אהרן. איש צורה היה אברהם, ולשונו מיטיבה דבר. הליכותיו עם הציבור באדנות ובנועם. הצרות בחיי הנישואין שלו העיבו בתקופה מסוימת על חייו ועל מעמדו בקהילה, אך נראה שמשבר זה חלף עבר. גם על המשבר הכספי שבעטיו שלח את סַהלאן בנו הבכור לאלכסנדריה, כבר התגבר. השניים נראו עכשיו איתנים מתמיד ונחושים בדעתם להשתלט על הנהגת הקהילה.

המצב נראה נואש. הרגשתי רפיון וחולשת הדעת. יצאתי לעבודתי בבוקר בחוסר חשק בולט. הבאים לבית הדין שלנו לא היו רבים עכשיו. שמע שיפוטו של אברהם בן סַהלאן משך רבים מאנשינו לבית הכנסת של הבבליים. אווירת נכאים שררה בבית הכנסת ובבית הדין שלנו. אפרים ואני היינו נפגשים בלשכת הדין, אך תמיד היה צמוד אליו יוסף חתנו, וגם גאלִבּ, חתנו הצעיר יותר, היה עוזר על ידו וכותב את שטרות בית הדין. לא הצלחתי להתקרב אל אפרים ולבדוק על מה ולמה הרחיקני. נראה היה תשוש, סר וזעף תמיד. שמואל בן אבטליון כדרכו האיר פנים לכל אחד, ונראה כיודע סודות סמויים מעין אחרים.

נוסף לכל הצרות חלתה אמי, ימים שלמים שכבה על משכבה ולא קמה ממנו. אשתי סעדה אותה בחולייה. אשת מַנצוּר אחי מטופלת היתה בשני ילדיה הקטנים, ואשתי לקחה על עצמה את הטיפול באמי. לעת ערב, בשובי הביתה, הייתי בא ויושב ליד יצועה, שקוע בשתיקה זועפת. מקור העונג היחיד שהיה לי מעודי, אשתי האהובה, היתה כה עייפה ממשא הטיפול באמי ובבננו, והיתה נרדמת עם עלותה למשכב הלילה. שוב לא מצאתי את סיפוקי ופורקני במקום כלשהו. המתיחות הלכה ונצטברה בי. חיפשתי חברתם של אחרים ומצאתי נחמת מה בשיחות עם אהרן בן אפרים, שעבד עמי בלילות חמישי בשחיטת הבשר.

 

המשך יבוא