פריס של העלמה מאורליאן

 

 

פריס אוהבת נשים. אפשר למצוא בה נשים על כל צעד ושעל. אנדרטאות, ציורים במוזיאונים, מסתובבות חופשי ברחובות. אפילו הסמל הלאומי של צרפת היא אישה – מריון שמה. כשהאישה היא גם אישה וגם קדושה, יוקרתה עולה פי כמה. הפטרונית של פריס היא ז'נבייב הקדושה. היא נולדה בפריס בשנת 423 ומתה ב-502 (או ב-512). מקור שמה מהשם הקלטי ז'נובה "בת השמים". כשהאישה היא גם אישה, גם קדושה וגם גיבורה – השמיים הם הגבול.

עדות מפליגה לאהבת פריס לנשים היא פולחן הנסיכה דיאנה בפריס.

 הנסיכה דיאנה

אגדת "נסיכת האהבה" דיאנה נקטעה ביציאה ממנהרת גשר אלמה בפריס. זוהי האגדה המלכותית המפורסמת ביותר בזמננו, שאפשרה לנו להציץ לחיי משפחת בית המלוכה הבריטי, ולדעת שלא כל מה שנוצץ הוא זהב. קשיי הנישואין בין הגננת היפה לנסיך המפורסם נוצרו כבר מהמעבר מחיים חופשיים, לחיים של "ציפור בכלוב זהב". דיאנה משכה תשומת לב תקשורתית הרבה יותר מצ'רלס במשך 15 שנות נישואיהם, וביום רגיל עקבו אחריה לפחות ארבעה צלמי פפראצי. הנסיכה דיאנה, שופעת החום והאהבה הראתה לעולם את אומץ ליבה להתעקש על זכותה לחיי אהבה, וזכתה לשם "נסיכת האהבה".
מנהרת גשר אלמה, שביציאה ממנה נהרגה הנסיכה, זכה לשם הזה בזכות אנדרטה הניצבת בו. זהו פסל "להבת החירות" לכבוד לוחמי המחתרת הצרפתית, בצורת להבת אש ענקית ומוזהבת. זוהי אנדרטה לזכר לוחמי החירות הניצב בכיכר אלמה Place de l'Alma.

ב-31 באוגוסט 1997 נהרגה כאן הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים. כל מעריצי הנסיכה דיאנה בפריס יצאו מגדרם. הם נהרו למקום במשך ימים רבים, ומהיות לנגד עיניהם אנדרטה מוכנה בצורת להבה מוזהבת (מה מתאים יותר לנסיכה מאשר להבה מוזהבת?) האנדרטה התמימה הפכה להיות מקום עליה לרגל. פרחים, נרות, מכתבים וציורי גרפיטי על גוש הבטון המקיף את מעקה המנהרה שיקפו את רגשותיהם של מעריציה. הם כיסו את האנדרטה בתמונות, פתקי אבל והערצה, זרי פרחים, נרות, צעיפים ומה לא. כך היתה האנדרטה לזכר לוחמי החירות למעין מקדש מעט של הנסיכה דיאנה במשך כמה שנים, עד כדי כך שאפילו מדריכי טיולים היו משוכנעים שזוהי אנדרטה שהוקמה לזכר דיאנה וכך היו מציגים אותה לפני עדר לקוחותיהם.

 

עד שיום אחד החליטה עיריית פריס באומץ לב אזרחי יוצא מן הכלל להסיר כל זכר לכל הפתקים והזרים הנבולים שכיסו את האנדרטה כדי שתמלא את ייעודה המקורי. באשר לנסיכה דיאנה, השאירו שם רק מסגרת קטנה, בצידה האחורי של האנדרטה, ובה כמה תמונות זעירות של הנסיכה. מעבר לכך אין לא מילה ולא זכר.

והיום, לאחר שביקרתי במקום שוב (יולי 2014) אני יכולה להעיד על כך שגם המסגרת הקטנה הוסרה. מה שנשאר הם רק כתובות גרפיטי על מעקה המנהרה.

מדי שנה, ב-31 באוגוסט, מגיעים המונים לציין את היום העצוב שבו נקטעו חיי הנסיכה בת השלושים ושש. ייתכן שביום השנה למותה של דיאנה שוב תכוסה האנדרטה על ידי פתקי מעריצים, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שהם יוסרו לחלוטין כעבור מספר ימים והאנדרטה הזהובה תמשיך לשמור על ייעודה המקורי.

הגיבורה האולטימטיבית – ז'אן ד'ארק, 1412 – 1431

אין כמוה מתאימה להיות מושא הערצה כללי של כל הצרפתים, ובעיקר של הפריסאים, המעריצים הגדולים של האישה. היא גם אישה (לפחות בפוטנציאל, עדיין בתולה), היא גם גיבורה והיא גם קדושה – מה צריך יותר מזה?

סיפור הנערה מתחיל כמו באגדות. ז'אן נולדה בשנת 1412 בכפר דומרמי (Domremy). בית המלוכה הצרפתי היה שקוע עד צוואר בקרבות ירושה, תככים ושחיתות שלטונית. היו אלה ימים של קרבות חוזרים ונשנים בצפון צרפת במה שיכונה במרירות לאחר מכן "מלחמת מאה השנים" (1337-1453) בין האנגלים שישבו על רוב אדמות צרפת, לבין הצרפתים).  הכפרים, בהם התגוררה רוב האוכלוסייה, היו חשופים לביזות, לכיבושים ולשרפות, שהעצימו את העוני ואת הרעב. היו אלו ימים של מגפות ובערות אינטלקטואלית שהוכתבה על ידי שלטונה הבלתי מעורער של הכנסייה. ז'אן דארק מעולם לא למדה לקרוא או לכתוב, כמוה ככל אנשי הכפרים. כמו תמיד בימים של מצוקה קשה, נפוצה קרב האוכלוסייה הכפרית נבואה ש"בתולה תציל את צרפת מידי הכובש האנגלי".

בגיל 13 החלה ז'אן, לטענתה, לשמוע את קולותיהם של המלאך מיכאל, קתרינה הקדושה ומרגרטה הבתולה הקדושה. היא טענה שהקולות בישרו לה שהיא נבחרה לשחרר את ארצה מהכיבוש האנגלי ולסייע לדופין (הנסיך יורש העצר, אז שרל השביעי) לרשת את כתר צרפת. לפי עדותה מאוחר יותר, קדושים אלו פנו אליה בשם "ז'אן הקטנה, הבתולה, ילדת האל". בעקבות שיחות אלו נשבעה ז'אן להישאר בתולה ולא להינשא לגבר "עד שהאל יחליט אחרת". חוקרים סבורים שהסיבה להופעתם של קדושים אלו היא הימצאות פסל של מרגרטה הקדושה בכנסייה בדומרמי והיותו של המלאך מיכאל הפטרון של הדופין. בחלוף הזמן, הופיעו הקדושים לעתים קרובות יותר ויותר, החזיונות באו וחזרו, הלכו וגברו, והאגדה (שנוכסה על ידי הכנסייה) מספרת שז'אן הרבתה מאד לבקר בכנסייה, להתפלל ולהתוודות, ואת הקולות שמעה באמצעות צלצול הפעמונים שדחקו בה לבצע את שליחותה.

נערת הכפר הפשוטה בת ה-17 האמינה שהיא "הגואלת", ושכנעה באמונתה את סביבתה ואת יורש העצר הצרפתי, שרל. לבושה במדי גבר, חרב צמודה לרגלה, רכובה על סוס כשהיא מניפה את דגל הקדושים, דהרה בראש הצבא הצרפתי והצליחה לשחרר את אורליאן הנצורה על ידי האנגלים. זוהי הסיבה שבגללה היא מכונה גם "הבתולה מאורליאן". בזכותה הוכתר יורש העצר בתור המלך שרל השביעי, והמוראל חזר לצבא הצרפתי. הצבא הצרפתי היה בעליונות מספרית על צבאה של אנגליה אך חסר הנהגה טקטית טובה ורוח לחימה. את החסר הזה העניקה לו הבתולה מאורליאן. למעשה זה היה הקרב היחיד שבו ניצחה. קרבות נוספים שניסתה לנהל נכשלו ובסופו של דבר נתפסה על ידי אנשי בורגונדי הצרפתים שהסגירו אותה לידי האנגלים תמורת סכום נכבד. האנגלים לא רצו להתעסק אתה והעבירו אותה לידי הכנסייה הקתולית הצרפתית שראו בה איום על דרך חייהם.
63 שופטים השתתפו במשפטה של ז'אן שנמשך ארבעה חודשים. ז'אן אמרה להם במשך המשפט: "באתי מאת האלוהים, אין לי כל ענין כאן, החזירוני אל האל, אשר ממנו באתי". ז'אן טענה שהמלאך מיכאל הקדוש (סן מישל) אמר לה: "בת-צרפת, הגיע הזמן שתעזבי את כפרך ותצאי לעזרת צרפת". אנשי הכנסייה דרשו ממנה שתסיר מעל גופה את בגדי הגבר, שכן זוהי כפירה במצוות הדת, ושתכחיש את כל עניין החזיונות והקולות שלדבריה הובילו אותה במסע המסוכן. ז'אן החזיקה מעמד בדעותיה, מסורת אחת היא ששלחו לתאה חייל שאנס אותה. עובדה זו שברה את רוחה של "הבתולה מאורליאן" והיא הסכימה לכל התנאים.
אבל יום אחר כך חזרה בה, לבשה מחדש את בגדי הגבר ודבקה בגרסתה. היא הוכרזה כמכשפה והועלתה על המוקד על ידי הצרפתים שעבורם נלחמה, בשנת 1931, כשהיא בת 19 בלבד. המלך שרל השביעי, שבזכותה מלך, לא ראה לנכון לעשות דבר למענה. לאחר מותה גבר הזעם בצרפת, ושרל השביעי נאלץ לפנות לאפיפיור בבקשה שיזכה אותה מאשמה. רק בשנת 1920 ראתה הכנסייה לנכון להכריז עליה כעל קדושה. לאחר מותה לא היה בה עוד כל סיכון, כמה נוח. היום הצרפתים וכל העולם מעריצים אותה, וסיפור חייה מהווה בסיס מצוין לכל מיני דימויים, ספרים, סרטים וכל מה שתרצו.

 

היסטוריה, אגדות, מסורות

כל המידע על ז'אן ד'ארק נובע משמועות, אגדות וקטעי ידיעות, שבמהלך השנים הלכו וצברו תנופה וקיבלו נופך ונפח, עד כי קשה היום לדעת מהי בדיוק האמת ההיסטורית. איש גם אינו יודע כיצד נראתה באמת וכל דמויותיה בציור, בפיסול ובקולנוע הלוא הן יצירות דמיון של יוצריה.

הדמות שהשפיעה יותר מכל, על פי האגדות, על ז'אן, היתה קתרינה הקדושה.

קתרינה היא אחת הקדושות הנערצות ביותר באמונה הקתולית, בייחוד בצרפת. פסלה מוצג ברוב הכנסיות וגם בכנסיית הכפר בדומרמי. קיומה ההיסטורי מוטל בספק, ולפי המסורת היתה מרטירית בת אלכסנדריה, שמתה בייסורים על אמונתה.

האגדה מספרת שגופתה הובאה על ידי מלאכים להר הגבוה בסיני. שם הוקמו לימים מנזר וכנסיית סנטה קתרינה. היא נחשבת לפטרונית הנערות והתלמידות, וככזו ודאי השפיעה מאוד על ז'אן, שלימים הלכה בדרכה.

עוד יודעות לספר המסורות שביום ראשון, 6 במרץ 1429, הגיעה ז'אן בת ה-17 לשינון (Chinon) והתקבלה אצל שרל השביעי. שרל החשדן הורה לאחד מאנשי חצרו להתחזות כאילו הוא המלך, אולם ז'אן זיהתה כי לא המלך עומד לפניה ושבה ודרשה לראות את שרל. כששרל הופיע היא הודיעה לו שנשלחה על ידי האל לשחרר את אורליאן ולהביאו לעיר ריימס ושם להכתיר אותו למלך בקתדרלה שבה הוכתרו מלכי צרפת בעבר. אחר כך לחשה באזנו סוד, שגרם לשרל להשתכנע שיש דבר מסתורי ומיוחד בנערה זו. האגדה מספרת כי ביקשה את החרב הקבורה מתחת למזבח של כנסיית קתרינה הקדושה. בהוראת המלך התבצעה חפירה מתחת למזבח ושם נמצאה, להפתעת החופרים, חרב עליה חרותים חמישה צלבים. לבקשתה גם צוידה בשריון לבן ודגל לבן עם פרחי לילך. את שיערה הארוך גזרה בעצמה לתספורת נערית וקצרה. כך יצאה רכובה על גבי סוס, הדגל בידה והחרב בידה השנייה, בראש צבא צרפת אל הקרב.

 

ז'אן הלוחמת

ב-29 באפריל 1429הצליחה ז'אן ד'ארק להיכנס לעיר אורליאן, שהייתה נצורה על ידי האנגלים. ב-1 במאי יצאה מהעיר לכיוון עמדות האנגלים הצרים על העיר, וב-9 במאי הצליח הצבא הצרפתי, בפיקודה, להסיג את הכוחות האנגלים ולהסיר את המצור מעל העיר. הייתה זו תפנית משמעותית ביחסי הכוחות האנגלים והצרפתים. לאחר מצור שנמשך שישה חודשים ניצלה העיר. בעקבות הניצחון זכתה ז'אן לאמון הצבא ולמעמד מיסטי בקרב החיילים. האגדה קרמה עור וגידים ואורליאן זכתה בגיבורה משלה.

לאחר שחרור אורליאן המשיכה ז'אן הלאה, בראש הצבא, באמונה מלאה שהאל עומד לימינה. היא שחררה ערים נוספות על אזרחיהן אסירי התודה. בכל מקום, בטרם פתחה בהתקפה, פנתה ז'אן אל האויב בבקשה שייסוג מרצון, ללא קרב. נחרדת משפיכות הדמים הצפויה שלדעתה כפרה ברצון האל. אבל כבר בתחילת דרכה התגלעו חילוקי דעות בין ז'אן ד'ארק וחלק מאנשי הצבא הבכירים והוותיקים. מחד, דחקה ז'אן למלחמה מתמדת עד גירוש האנגלים משטח צרפת, ביודעה שהאל עצמו עומד לימינה, ומאידך, אנשי הצבא היו מודעים לבעיות הלוגיסטיות של לוחמה כללית ותמכו במלחמה מקומית, לפי הצורך והיכולת, בכריתת בריתות ובדיפלומטיה. לכך יש להוסיף את אי נוחותם של קצינים רבים מקבלת פקודות מפי אישה.

 

הכתרת המלך 

יורש העצר שרל השביעי לא שעה לקריאתה לבוא ולהצטרף לקרבות, אלא העדיף להישאר בארמון ולנסות לפעול בדרכים דיפלומטיות נוחות וזולות יותר. לבסוף הסכים שרל לעלות יחד עם ז'אן ולכבוש את העיר ריימס, כי שם, לפקודת הקולות שהדריכו אותה, עליה להכתיר את שרל השביעי למלך צרפת האמיתי. שרל, התרחק מלוחמה והעדיף לנהל משא ומתן עם הערים הבורגונדיות תומכות האנגלים, ביניהן ריימס, מאשר לכבוש אותן בקרב כפי שחפצה ז'אן ד'ארק. על כן המסע לריימס ארך זמן רב, הצבא הצרפתי הלך ונחלש וחלק מהחיילים ערקו וחזרו לבתיהם. לבסוף הם הגיעו לעיר ריימס שם הכתירה ז'אן את שרל למלך צרפת בטקס מפואר שתואר רבות בספרות ימי הביניים המאוחרים.

לאחר ששרל השביעי הוכתר למלך, פחתו התעניינותו ותמיכתו בז'אן ובחייליה והם נקלעו למצוקה. לבסוף הצליחה ז'אן לשכנע את המלך לצאת יחד עמה ולכבוש את פריז. האגדה מספרת שזמן קצר לפני הקרב, היכתה ז'אן בחלקה הקהה של חרבה שתי יצאניות שבילו עם החיילים, אך החרב שבידה, החרב של קתרינה הקדושה, נשברה. היא ראתה בזאת סימן מבשר רעות. הקרב על פריז היה קשה מאוד ובסופו נוצחו הצרפתים וחויבו לסגת. המלך שרל התנגד לניסיון כיבוש חוזר והעדיף לחזור לחצרו ולהמשיך במשא ומתן האין סופי עם הבורגונדים. בלית ברירה הצטרפה אליו ז'אן. רבים מהאצילים וחייליהם עזבו את הצבא וחזרו לבתיהם, חלקם עקב אכזבה מז'אן וחלקם עקב אכזבה מהמלך. ז'אן המשיכה בלחימה, אך צבאה הלך והתמעט וכוחותיו אזלו. ב-22 במאי 1430 נפלה ז'אן ד'ארק בשבי בניסיונה לכבוש מחדש את העיר קומפיין (Compiègne ).

 

הבגידה, השבי, המשפט, ההוצאה להורג

צבאו של הדוכס מבורגונדי, שנתמך על ידי האנגלים, הביס אותה על צבאה העייף והרעב. השובים היו מעוניינים בכסף רב תמורת ז'אן. לשרל הוצע אמנם לקנות את ז'אן ולפדות את חייה, אך הוא סירב. הוא כבר קיבל את שלו, ועכשיו היתה היא רק מכשול בדרכו. אבל האנגלים היו מעוניינים בה כדי לבטל את המלכתו של שרל השביעי והם קנו אותה מידי אנשי בורגונדי. הדרך הטובה ביותר לבטל את חוקיות הכתרתו של שרל השביעי היתה להוכיח שז'אן פעלה בשליחות השטן ולא בשליחות קדושה, ולכן העבירו אותה למשפט בית הדין של האינקוויזיציה שהיתה כפופה לאפיפיור.

ז'אן הועברה לעיר רואן (Rouen)  בחבל נורמנדי שבצפון והוחזקה במגדל גבוה. האגדה מספרת שלאחר מספר חודשים החליטה לקפוץ מחלון המגדל ולהתאבד אך לדבריה, קולה של קתרינה הקדושה אסר זאת עליה והבטיחה לה שישו עצמו יציל אותה. למרות זאת היא קפצה מראש המגדל ולתדהמת כולם רק נשרטה קלות. היא נתפסה והועברה לכלא אחר.

הארכיבישוף פייר קושון (Pierre Cauchon), תומך האנגלים, שגורש מעירו ריימס שנה לפני כן על ידי ז'אן ד'ארק, התמנה לעמוד בראש בית הדין. על מנת להבטיח שז'אן תימצא אשמה ותוצא להורג, הובטח לקושון להתמנות לארכיבישוף של העיר הגדולה רואן בנורמנדי, שם החל המשפט הגדול נגד ז'אן ב-21 בפברואר 1431. המשפט נמשך ימים רבים וכלל חקירות ארוכות (הפרוטוקולים המקוריים של החקירות שרדו עד ימינו) ואיומים לעבור עינויים אם לא תודה בכך ששיקרה בנושא קולות הקדושים ואם לא תסכים ללבוש בגדי אישה במקום בגדי חייל שהמשיכה ללבוש גם בכלא. ז'אן סירבה לעשות זאת כמעט לכל אורך המשפט. שופטיה מצאו אותה אשמה בכל, כולל כישוף, קשרים עם השטן, לבישת בגדי גבר ומשיחת מלך כופר. לאחר הקראת פסק הדין נאמר לה שאם תודה היא לא תועלה על המוקד ואכן ז'אן הודתה בכל האשמות. יש מסורות האומרות שהכניסו לתאה חייל שאנס אותה. כוחה של ז'אן ואמונתה היו מבוססים על היותה בתולה קדושה. האונס שבר אותה והיא הסכימה להודות בכל סעיפי האשמה. אך יומיים לאחר מכן, התאוששה, חזרה ז'אן לבגדי החייל וביטלה את ההודאה באשמה. היא הובאה לאחת מכיכרות רואן, בה נבנה מוקד מיוחד וגבוה מאוד כדי שהאש תימשך זמן רב ועמו הסבל של ז'אן, ושם היא נשרפה חיה ב-30 במאי 1431 בהיותה בת 19 בלבד.

 

סוף דבר 

תנופת ההתקוממות שבה החלה ז'אן ד'ארק לא שככה גם לאחר מותה. כמעט עשרים שנה לאחר מכן, התחדשו הקרבות ביוזמתו של שרל וב-1453 נכבשה העיר בורדו – המעוז האחרון של האנגלים על אדמת צרפת. מלחמת מאה השנים הגיעה לסיומה! צרפת חזרה כולה לידי שרל השביעי. הוא המשיך בחיי השעשועים ותענוגות בחצרו, מוקף מאהבות ואנשים מושחתים. ב-1461 מת שרל השביעי מחולשה וחוסר מזון כאשר זמן רב סירב לאכול מפחד שבנו הדופין (המלך לואי ה-11 לעתיד) מנסה להרעילו.

עם ביטול אשמתה של ז'אן הוכרז הארכיבישוף קושון, שבינתיים מת, כאשם במשפט שקר. גופתו הוצאה מקברה והושלכה לתעלת ביוב.

במשך מאות שנים התלבטה הכנסייה הקתולית בנושא ז'אן ד'ארק. אם היא לא אשמה בכלום, כפי שקבע האפיפיור, הרי שהיא אמרה אמת שקדושים נוצריים דברו עמה והדריכו אותה, ועל כן הכנסייה והאינקוויזיציה הקדושה טעו בעניינה. רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, החלו שוב דיון בנושא ז'אן ד'ארק. הכנסייה הכירה בז'אן ד'ארק כדוברת אמת והיא הוכרזה קדושה, כמעט 500 שנה לאחר מותה.

 

חקירת ז'אן על ידי הקרדינל מונצ'סטר בכלאה בשנת 1431, ציור מאת Paul Delaroche 1797-1856

השפעת דמותה בחיי התרבות

בני אדם זקוקים לגיבורים. בני פריס זקוקים לגיבורות. ז'אן ד'ארק הונצחה באופן נרחב בספרות ובאמנות. הכיכר ברואן שם נשרפה ז'אן ד'ארק היא היום מוקד לעלייה לרגל ולביקור תיירים, שם הוקמה כנסייה קטנה לכבודה ומוזיאון.

ז'אן ד'ארק הונצחה בלי סוף בתרבות, באמנות ובמוסיקה, על ידי רבים וטובים. משייקספיר, מארק טווין, ג'וזפה ורדי, צ'ייקובסקי, דרך ברכט, ברנרד שו ועד לאונרד כהן. בצרפת, על כל הערים בהן עברה בחייה הקצרים, היא סמל, ושמה ידוע לכול בעולם. המחזאי הגרמני פרידריך שילר הקדיש לה את מחזהו הבתולה מאורליאן, המלחין ג'וזפה ורדי כתב את האופרה ג'ובאנה ד'ארקו המבוססת על סיפורה, ג'ורג' ברנרד שו כתב את סיינט ג'ואן, הפילוסוף וולטייר כתב את הפואמה הבתולה מאורליאן והסופר האמריקני מרק טוויין כתב את זיכרונותיה האישיים של ז'אן דארק.

ליאונרד כהן שר את

ז'אן ד'ארק מוזכרת בספרי הסדרה הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות, הבמאי קרל תיאודור דרייר יצר ב-1928 את הסרט ז'אן ד'ארק, המבוסס על משפטה.

ז'אן ד'ארק נזכרת בתור דמות משנה בספר גבירת הנהרות מאת פיליפה גרגורי.

הבמאי הצרפתי לוק בסון בחר בשחקנית מילה ג'ובוביץ' לגלם את דמותה הנערית.

התיאטרון הקאמרי העלה את המחזה של ג'ורג' ברנרד שו, עם אורנה פורת בתפקיד ז'אן בשנת 1952. תיאטרון הבימה העלה גרסה משלו למחזה עם גילה אלמגור בתפקיד ז'אן בשנת 1971.

 

 פריס של ז'אן ד'ארק

ז'אן, הרוכבת זקופת קומה על סוסה, ניבטת כמעט מכל פינה. מעניין לציין שאף דיוקן אמתי מתקופת חייה לא שרד, ולכן כל הציורים והפסלים מבוססים על דמיונם של היוצרים, שהתמקדו בעיקר בהנפשה חופשית של תכונותיה הנעלות.

במרכז פריס ניצב פסלה המרהיב של הלוחמת האמיצה ז'אן ד'ארק, כשהיא רוכבת על סוס דוהר ומניפה את "דגל הקדושים". ברחוב ריבולי שבגדה הימנית, במפגש של מוזיאון הלובר עם גני טולרי, ניצב הפסל המוזהב והנוצץ למרחוק, בקרבת מקום לאזור בו התרחש הקרב לגירוש האנגלים מפריס. היום משמש פסלה נקודת מפגש לאנשי ז'אן מארי לה-פן, הגזען והימני, בתור ציון הפטריוטיות והלאומנות הצרפתית הטהורה.

עוד פסל של ז'אן ד'ארק, הפעם ניצבת על רגליה, נמצא, כמה מפתיע, במפגש של רחוב ז'אן ד'ארק (Rue Jeanne d'Arc) עם שדרות סן מרסל (Bd. Saint Marcel) מספר 43.

תוכלו לפגוש אותה גם בארמון הלובר, או בכנסיית נוטרה דאם ומקומות אחרים בעיר. אלו רק דוגמאות ספורות להנצחה לה זכתה בהרחבה אם כי באיחור רב.

.